<h1>תוספות ר"ש ב"ר אברהם משאנץ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור לי"ד. דקדק רש"י ז"ל דגרסי' אור לי"ד ומיירי בלילה שלפני ארבעה עשר אבל אי הוי גרסי' לאור ארבעה עשר אז הוה משמע לילה שלמחר י"ד דהיינו ליל ט"ו כדגרסי' במתני' דראש השנה [כ"ב ע"ב] אימתי משיאין משואות לאור עיבורו דהיינו ליל שלמחר ליל שלשים ואחד, ואומר ר' דאפי' אי גרסי' לאור י"ד ליכא למיחש דבכמה דוכתי אמרי' לישנא דמשמע הכי ומשמע [הכי] ובכל הספר[ים] בפ' איזהו מקומן [נ"ו ע"ב] גרסי' המחשב לאור שלישי האוכל לאור שלישי. בודקין את החמץ. פרש"י שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא, וקשה לר' דמשום הכי לא הוי צריכי בדיקה אלא ביטול גרידא כדאמרי' לקמן [ד' ע"ב] דמדאורייתא יכול לבטל ומשמע לקמן בביטול בעלמא סגי ואפי' נאמר דמתני' מדרבנן מ"מ אנו צריכין ליתן טעם אמאי אצרכו רבנן בדיקה מאחר שיכול לבטל דהא משמע לקמן (דשפיר צריכה ז') [דצריך לבטל אף אם בדק] מדאמר הבודק צריך שיבטל ונראה לר' דהיינו טעמא גזירה שמא יאכלנו לכך אצרכו רבנן בדיקה אע"פ שהי' די בביטול, והכי מוכח לקמן [י' ע"ב] דאמר בעי רבא ככר (למאש כבשמי) [בשמי] קורה צורך סולם להורידה או לא מי אמרי' כולי האי לא אטרחוהו רבנן או דילמא זמנין דנפלה ואתי למיכלה, אלמא משמע דאי לאו משום לא אטרחוהו רבנן כולי האי (אי לא) הוה גזירה דילמא אתי למיכלה, וא"ת מ"ש משאר איסורי הנאה (הנאה) דלא אשכחן בשום דוכתי דאחמור בהן רבנן כולי האי להצריכן בדיקה ולבערם, ואפי' עכבר נכנס (ועכבר) [וככר] בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין (ד)אמר לקמן [י' ע"ב] דצריכה בדיקה, ותירץ ר"ח חמץ החמירו לבערו דכיון דעד השתא הותר לו לאכול חמץ לא בדילי אינשי מיני' כדאמר לקמן [י"א ע"א] חמץ לא בדילי אינשי, ואע"ג דלא אשכחן שיהא נזיר אסור לשהות יין בביתו שני נזיר דשרי לאחריני, ומיהו קשיא מבשר וחלב וערלה וכלאי הכרם, ואומר ר' דיש ליישב (פר"ש דמשמע כך עלה בדעתו לפרש) דמשום שהחמירה תורה (כן) [בו] כל כך לעבור בבל יראה ובל ימצא (היכל) [היכא] דלא ביטל אמרו חכמים שיהא צריך בדיקה אפי' היכא דביטלו גזירה שמא יאכלנו, מ"ר, ועוד אומר ר' דלפי הטעם אחרון (שאפי') [שפי'] מותר לשהות חמץ בבית בפסח כל הני דחשיב לקמן [מ"ב ע"א] במתני' דאלו עוברין כותח הבבלי (תלוי) ושכר המדי כו' דכיון דהחיוב בדיקה אינו תלוי אלא במה שחייבה תורה בל יראה ובל ימצא א"כ בהני דלית בהו איסור בל יראה ובל ימצא לא אצרכו בדיקה רבנן. ואע"פ שפרש"י לקמן אלו עוברין בפסח בבל יראה ובל ימצא וגם ריב"א דקדק מן הלשון דאלו עוברין משמע אלו עוברין מן העולם, אינו כן, חדא דמסקי' (בסיפרי) [בסיפא] הרי אלו באזהרה ואין בהם כרת ומשמע דלפרושי עוברין דריש[א] אתי ואם בבל יראה ובל ימצא קאמר צריכה למימר דליכא כרת פשיטא דבבל יראה ליכא כרת, ועוד דתערובת דמתני' מפקי' בגמ' התם מכל מחמצת לא תאכלו והיינו דוקא לאכילה דבאכילה מיירי קרא ואפי' באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייה קרא ומהיכא (תני) [תיתי] בל יראה ובל ימצא, הלכך נראה לר"ת אלו עוברין בפסח האוכלן וכעין פי' הריב"א יש לפרש עוברין מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו, אבל בכל הני ליכא איסור בל יראה הואיל והוי כי תערובת, ועוד הוה מדייק ר"ת מקדרות בפסח דמשמע בפ' כל שעה [ל' ע"א] דלית בהו בל יראה לכו"ע, אבל אומר ר' דליכא ראי' כלל מהתם דגבי קדרה ליכא לא ממש ולא טעם בעין, עוד נראה לר' דמדאיצטריך ריבוי לחמץ של תערובת דאסור באכילה דאין להביא ראי' דאין בו משום בל יראה דכי איצטריך הריבוי היינו לענין זה שיצטרף החמץ (ועירובן) [ועירובו] להתחייב בכזית דהיתר מצטרף לאיסור ואפי' לא אכל אלא כזית חייב אבל להשהות אין צריכין ריבוי דכיון שיש בו כזית חמץ עובר עליו בבל יראה אע"פ שנתערבו, ולאו מילתא היא דבלא ריבוי הכת[ו]ב אסור נמי באכילה דחצי שיעור אסור מן התורה אע"ג דליכא מלקות כדאמר ביומא [ע"ג ע"ב] וכן נמי אסור להשהותו, ומיהו אף לפי' ר' נ"ל דפי' המשנה דפ' אלו עוברין צריך לפרש כפר"ת דלא מיירי אלא באכילה דבשהייה לא מצי לאורויי דקא חשיב עמילן של טבחין וקולן של סופרים והוי חמץ נוקשה בעיני' ומדאיצטריך בהנהו ריבוי מכל מחמצת (שהאוכלו) [שהאוכלן] בלאו בשהייתם אין עובר עליהם בבל יראה דמהיכא תיתי לן, ומה שהקשה ה"ר יעקב מאורליינש [מ]פ' כל שעה [כ"ט ע"ב] דאמר [ר'] יוחנן בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם שלא בזמנו בכל ענינים מותר כר' שמעון והקשה כיון דסבר דשלא בזמנו מותר ע"י תערובת א"כ בזמנו יהא אסור נמי בכל ש(י)הו דהוי דבר שיש לו מתירין דאפי' באלף לא בטל כדאמרי' (ספ"ק) [רפ"ק] דביצה [ג' ע"ב] ובנדרים בהנודר מן הירק [נ"ז ע"א], ונראה לפרש דהא לאו פירכא היא אלא לפי' ר"ת דמתיר להשהות חמץ בפסח של תערובת אבל לפרש"י לאו פירכא היא שאם היינו אוסרין אותו מחמ"ת מתורת חמץ לפי שיש לו מתירין א"כ הי' אסור להשהותו, ושאלתי את פי מורי והשיב כדברי ותירץ נמי לפר"ת דיש דברים שמתקלקלים אם ישהו אותם עד לאחר הפסח ובהנהו מיירי ר' יוחנן דלא חשיבי יש להם מתירין וא"ת אי לא מיירי (מתניתא) [מתניתין] דאלו עוברין אלא באכילה אמאי א"ר יהודה בפ' כל שעה [כ"א ע"ב] כותח וכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם הפסח פי' לפי שמתקיים ולא יכלה קודם הפסח והלא הישראל עצמו יכול להשהותו בביתו, ותירץ ר' דכותח שם בעליו עליו ויסברו שמכרו (לן) [לו] בימי הפסח עצמו, ואומר ר' ששמע מר"ת ששכר שלנו אסור להשהותו בביתו בפסח דדוקא בשכר המדי הוא דשרו רבנן לפי שהיה כולו מתמרים או מדברים אחרים ולא היו נותנין בו (מן) [מי] שעורין אלא מעט להחמיץ כדגרסי' שם [מ"ב ע"ב] שכר המדי דרמו בי' מי שערי, אבל בשלנו לא, וכן נמי משמע מהא דמסקי' התם דלא פליגי רבנן עלי' דר' אלעזר אלא בכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס ובשכר שלנו דיש שנותנין בו שעורין כמו מן חטים או פחות מעט בהנהו איכא כזית בכדי אכילת פרס, וא"ת כיון דחשבי' שכר שלנו כמו שעורין ממש לענין חמץ א"כ לא (כברך) [נברך] עליה שהכל נהיה בדברו אלא בורא פרי האדמה דהא אמר במסכת ברכות [ל"ו ע"א] דקמחא ושערי מברכין עלי' בורא פרי האדמה דאישתני לעילויא ואפי' למ"ד התם מברכין שהכל היינו משום דאית לי' עילויה אחרינא שיעשו ממנו עדיין פת אבל הכא כיון שעשו ממנה שכר לית לי' עילויה אחרינא דשוב אינה ראויה לפת והוה לן לברוכי בורא פרי האדמה דאישתני לעילויה ומעשים בכל יום (שמרכין) שמברכין עליה שהכל, ואמ' נמי בפרק המוכר פירות [צ"ו ע"ב], ואומר ר' דלאו מילתא היא חדא דמאן לימא לן דהיינו עילויא שיעשו ממנה שכר דילמא היינו גריעות דמעיקרא היתה ראויה לפת ועכשיו אינה ראויה והוי כשלקות שמברכין שהכל ועוד דאין לברך בורא פרי האדמה כיון שאין ממשות הקמח בעין שאינו ניכר כלל דלא דמי להנהו דאמר מיא לכולהו שלקי דשלקי. ולי נראה דא"א לומר בשום ענין שיהא מותר להשהות הנהו דחשיב באלו עוברין [ד]איסורא דרבנן [עכ"פ] איכא ואמ' התם שאור ישרף והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואיכא למ"ד נמי התם חמץ דגן גמור ע"י תערובת דחמיר טפי, וכי תימא דהא דאמר שיאור ישרף היינו משום דסבר כר' יהודה דחמץ לאחר הפסח אסור אבל אנו דקיי"ל כר' שמעון דלא אסור אלא בתוך זמנו לנו היה מותר להשהותו, נ"ל דליתא חדא דעל מתיר להביא ראי' ועוד דקא מוכח מפ' כל שעה [כ"ח ע"ב] דצריכי תלתא קראי לר' יהודה חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו וא"כ בחמץ נוקשה דלא אשכחן אלא חד קרא מוקמי' לי' לתוך זמנו ואפי' ר' יהודה הוה מודה, ולפי טעמא (דאמ') שפי' שלא תליתי טעם [בדיקה] בחיוב בל יראה אלא בחיוב אכילה נהירא אפי' הנך דחשיב לקמן באלו עוברין אסורין להשהות בפסח כיון שהן אסורין באכילה, מ"ר.
קס"ד דמאן דאמר נגהי נגהי ממש אית לי'. דל"ג ומאן דאמר לילי לילי ממש דלא שייך למימר קס"ד כיון דבמסקנא נמי קאי הכא, ושמא לא נקט קס"ד אלא משום דמאן דאמר נגהי נגהי ממש דלא קאי הכא, מ"ר. כמאן דאמר צפרא נהר (כרב) [וכדרב] יהודה, הקשה ר' הא(מ') אפי' נימא דאמר יממא הוא הוה מצי למימר רב יהודה למילתא ותי' דמ"ה הביא הא דר"י דבחנם לא קרא הבוקר אור דבשלמא אי אמר דאתא לאשמועי' דאור יממא אתי שפיר דנפקא מינה לנודר מן האור כדאמרי' לקמן אבל אי אמרי' דאור לאו יממא אלא כמאן דאמר צפרא נהר מאי אתא לאשמועי' קרא הלכך מייתי דרב יהודה, וזה א"נ דלא (סבירא) [סברא] הוא למימר דמעיקרא אתא לאשמעי' לענין נודר דפשיטא דבמה יהי' אסור אם לאו באור היום. לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב. מדנקט בי' כניסה קודם יציאה אומר ר"ת (דבעיירות) [דבעירו] לא חש רב יהודה מתי יכנס בה ומתי יצא ממנה לפי שהוא מכיר המוקשים והמכשולים ולא איירי רב יהודה אלא כשהוא נכנס בעיר אחרת ויוצא ממנה שאינו יודע ענין העיר ודרכיה ומייתי ראי' מהך דפריך לקמן [ד' ע"א] ונבדוק מצפרא ומייתי ראי' מוישכם אברהם בבקר פי' דאין ראוי (להקדמים) [להקדים יותר] מאברהם שלא הקדים בלילה אלא מן הבקר, ואי בעירו נמי מאי ראי' מייתי מאברהם דילמא מה שלא הקדים מן הלילה אלא בבקר משום שלעולם יצא אדם בכי טוב, ואין נראה לר' דהא בב"ק פ' הכונס [ס' ע"ב] מוכח דטעמא דרב יהודה משום מזיקין וא"כ מה לי עירו מה לי עיר אחרת דמפיק התם מילתא דרב יהודה מדכתב [שמות י"ב] ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד הבקר וקרא משום מזיקין מזהר להו דמפקי' מיני' התם דכיון שניתנה רשות למשחית לחבל (אותו) אין מבחין בין צדיק ובין רשע, ועוד דהתם בעיר היה, והא דמייתי לקמן ראי' מאברהם שלא השכים עד הבקר לפי שהיה יכול להשכים בעוד הלילה דליכא סכנא דשלוחי (דשלוחי) מצוה אינם ניזוקים כדאמר לקמן [ח' ע"ב] ונראה לר' דלא שנא בעירו ולא שנא בעיר אחרת קאמר רב יהודה והא דנקט כניסה תחלה אורחא דתלמודא כדאשכחן בעירובין בפ' עושין פסין [כ"א ע"א] גבי (דבור) [ביראות] מטפס ועולה מטפס ויורד אלמא נקט עלי' תחלה, ובסוף במה מדליקין [ל"ד ע"א] בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואע"פ שיש לדחות דה"ק עם שזה נכנס (ו)זה יוצא ועוד בעשרה יוחסין [ע' ע"א] חדש נכנס וחדש יוצא וממונם אבד ובריש השוכר את הפועלים [פ"ג ע"ב] פועל בכניסתו לביתו שחוזר(ין) ממלאכתו יש לו להכנס בלילה דהיינו משלו (שהה) [ד]בעל הבית אינו צריך לאותה כניסה, מיציאתו מביתו אל המלאכה יש לצאת משל בעל הבית דהיינו ביום והיינו טעמא משום דכל זה הוא (צריך) [צורך] המלאכה ומפיק לה התם דכתיב [תהלים ק"ד] (יזרח) [תזרח] השמש יאספון יצא אדם לפעלו והשתא אתי שפיר דיציאה דתלמודא כמו יציאה דקרא, וכן פר"ח התם, ומיהו יש מפרשים בע"א דכניסתו היינו נכנס למלאכה ובצאתו היינו ביציאתו מן המלאכה ושם פי', וא"ת דבפ' הכונס דריש מקרא דואתם לא תצאו ובפ"ק דתענית [י' ע"ב] מייתי רב יהודה גופי' קרא דהבקר אור והאנשים שולחו [בראשית מ"ד], מ"ר. וה"ק כאור עולם בעולם הזה, כו'. פי' כהאור בקר בעולם הזה דהיינו עד חצי היום כדמוכח לקמן [נ"ח ע"א] דעד שש שעות נקרא בקר כעין זה יהי' זריחת שמש הנץ החמה לצדיקים לעתיד לבא, ת"ם.
והא קיי"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא. הקשה רבי' והא מפלגי בה תנאי בשלהי במה מדליקין [ל"ד ע"ב] בין השמשות וקאמר ר' יהודה משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין ואיכא למימר למאן דאמר התם שני חלקי מיל דהיינו שעה לפני צאת הכוכבים ופסקי' התם הלכה כר' יהודה לענין שבת ולענין אכילה, ועוד מהיכא פשיטא לן כולי האי ואומר ר' דשפיר פשיטא ליה לתלמוד [ד]עד צאת הכוכבים יממא הוא לענין כל דבר כדמפקי' במגלה [כ' ע"ב] דמשיעלה עמוד השחר יום הוא מדכתיב [נחמיה ד'] עושים מלאכה חצים מחזקים ברמחיים ואומר והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה והכא נמי אית לן לאפוקי מההוא קרא דעד צאת הכוכבים יממא [הוא] ולא תקשי להנהו תנאי (דההוא) [מההוא] קרא דאין אנו בקיאין בכוכבים (קאמר) [כדאמר] התם במס' שבת לא כוכבים גדולים הנראין ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, ר' והא דמשמע במגלה דהוי ראי' גמורה מההוא קרא ובריש מס' ברכות [ב' ע"ב] קרי' לי' זכר דאע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר (ואנו) [ואנחנו] עושים במלאכה וכו' ואומר והיה לנו [הלילה] למשמר והיום למלאכה, לא משוי להו ראי' גמורה מהתם דעד צאת הכוכבים יממא ומכאן ואילך (יממא) לילה, אלא לגבי קריאת שמע מייתי לה בזמן שכיבה ובזמן קימה ושמא זמן שכיבה הוי קודם צאת הכוכבים או אחרי' להכי הוי זכר לדבר לגבי ק"ש, מ"ר. שאינן מאירין לא בעי שבוחי. ופשיטא לי' לתלמודא דיש כוכבים שאין מאירין כדתניא הנודר מן האורה אסור באורן של כוכבים. יש מקומות שלשון בני אדם שוה ללשון המקרא כי הכא וילפי' לשון בני אדם מן המקרא היכא דלא ידעי' וכן בההיא (דתניא) [דתנן] בנדרים [ל"א ע"ב] הנודר מן המולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם שנאמר [ירמיה ט'] כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב אבל היכא דלשון בני אדם אינו כלשון המקרא אזלינן אחר לשון בני אדם כי ההיא דאמרי' בערכין [י"ט ע"ב] גבי האומר משקל ידי עלי דאורייתא קיבורת (ק') [כולה] בנדרים הלך אחר לשון בני אדם דהיינו עד האציל וכן בפ' הנודר מן המבושל [מ"ט ע"א] גבי דזה שאני טועם, מ"ר.
<h2>דף ב:</h2>
אי פשיטא לך מילתא (כנהורא) דאנפשות קאתי כו'. אומר ר' וריב"א (דהקאי) [דהאי] קרא באב על [ה]בן מיירי דמסתמא אב מרחם על הבן ולא יהרגנו אם יעמוד כנגדו הלכך צריך לידע בברור שלהורגו בא, אבל בבן על האב או אדם אחר התם הוה שייך למימר איפכא והכי הוה לי' למימר אי פשיטא לך מילתא כנהורא דלאו אנפשות אתי יהי בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו בנפשו ואי מספקא לך מילתא כלילה רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו, אבל לישנא דגר' הכא לא מצי' לפרש אלא באב על הבן והכי משמע בפ' בן סורר [ע"ב ע"א] דקתני התם כי האי לישנא ומוקמי ליה באב על הבן דמסקי' התם תני חדא אם זרחה השמש עליו דמים לו וכי השמש עליו בלבד זרחה והלא על כל העולם כלו זרחה אלא אם ברור (לו) [לך] הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו ותני אידך [אם זרחה השמש עליו] (אין לו) דמים [לו וכי השמש עליו בלבד זרחה אלא] אם ברור [לך] הדבר שיש [לו] שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו קשיא סתמא אסתמא ומתרץ לא קשיא קמייתא באב על הבן (בברית') [בתרייתא] בבן על האב הלכך האי לישנא דהכא נמי איכא לאוקומי באב על הבן ולא כפי' הקונטרס, מ"ר.
מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה. פרש"י אסור בעשיית מלאכה במקום שנהגו, וא"נ לר' דלקמן בפ' מקום שנהגו [נ"ה ע"א] מוכיח בהדיא דר' יהודה אית(א) ליה איסורא ולא מנהגא, (אלא ודאי באיסורא פליגי כי היכא דפליגי ב"ש וב"ה במשנה ומיירי בגליל) ועוד קמ"ל דבפ"ק דיבמות [י"ג ע"ב] משמע דהיכא דקתני אסור לית לן למימר דתלי במנהג, ובפ' מקום שנהגו [שם] נמי מוכח הכי דקא פריך תלמודא מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא, ועוד דתני תני איסורא ואת אמרת מנהגא, ועוד ניחזי היכי נהוג. [אלא ודאי באיסורא פליגי כי היכא דפליגי ב"ש וב"ה במשנה ומיירי בגליל] לפי מה דאמרי' אור ממש הוא לא הוי ר' אליעזר [בן] יעקב כבית שמאי ולא תיקשי הלכתא אהלכתא דקיי"ל (משנה) [משנת] ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואיהו הוה אמר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, והקשה ר' לקמן בפ' מקום שנהגו [שם] דפריך וסבר ר' יהודה י"ד מותר בעשיית מלאכה והתניא ר' יהודה אומר המנכש אמאי לא מייתי הך ברייתא דאשמעתא דאוסר ר' יהודה לעשות מלאכה בארבעה עשר, תריץ דהוה מצי לשנויי בגליל שנו אבל התם כי מוקי ההיא ברייתא דפריך מיניה בגיללא אכתי (הוה) פריך מיניה והאיכא לילה, מ"ר, והא דמשמע התם רב ששת כבית שמאי לא משום דסבירא לי' כוותייהו אלא כלומר מילתא דפסיקתא נקט בי"ג לכולהו תנאי. ר' אליעזר בן יעקב אומר משעת האור. לפי מה דמסקי' אור ממש נקט ר' אליעזר שיעורא דידי' בתחלת היום ור' יהודה הנץ החמה שעת (כניסה) [כניסת] (לחמה) פועלים למלאכה דהיינו אחר זריחת השמש (כדמפ') [כדפ'] לעיל, מ"ר. משעת הנץ. לפי שאז הוא זמן שפועלים נכנסין למלאכה כדאמר בהשוכר את הפועלים [פ"ג ע"ב] פועל מיציאתו משל בעל הבית כמו שמפ' שם יציאתו מביתו למלאכה וכתיב [תהלים ק"ד] תזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו וכדמוכח בב"ר [ע"ב ד'] (גבי) [פ'] ויצא [גבי ויבא] יעקב מן השדה. היכן מצינן יום מקצתו אסור ומקצתו מותר. היכא דליכא שום סברא כי הכא, וחמץ נמי דקשי' לי' ליכא שום סברא אבל היכא דאיכא סברא כגון (קציצת) [קניבת] ירק [מן המנחה ולמעלה] בשבת באלו (קשרין) [קשרים דף קי"ד ע"ב] (מן המנחה ולמעלה) ומשום עגמת נפש שרי, וכגון לא יאכל מן המנחה ולמעלה משום (תאכלו) [תיאבון] וכגון לא ישב לפני הספר מן המנחה ולמעלה גזירה שמא ישבר הזוג(לא).
<h2>דף ג.</h2>
המפלת. אור לשמנים ואחד גרסינן. אם שיוה לו לטומאה כו'. חזרו להם בית הלל מזה הטעם מפני תשובתם של בית שמאי וטעמייהו כדתניא בפ"ק דכריתות [ח' ע"א] אמרו להם בית הלל לבית שמאי הרי הוא אומר או לבת לרבות אור לשמנים ואחד, מ"ר. ת"ל ביום. תימה אמאי איצטריך עד יום תיפוק לי' דאינו נאכל אור לשלישי מדאיצטריך ביום דאי ס"ד דנאכל אור לשלישי פשיטא דאינו נשרף לאותו לילה דתיכף לאכילה שריפה, וי"ל דהוה אמינא דלמעוטי לילות שאחר שלישי קאתי ולא למעוטי ליל שלישי איצטריך דההוא שרי באכילה. מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. וניכלליה בהביננו כדפ' בפ' תפלת השחר [כ"ט ע"א]. שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב. תימה והלא מרכב ומושב אין דינן שוה שהנוגע במרכב אין טעון כיבוס בגדים והנוגע במשכב טעון כיבוס בגדים כדמוכח בת"כ [מכילתא דזבים פ"ד] והכי איתא התם ומה אם המרכב שאין מגעו מטמא בגדים משאו מטמא בגדים משכב ומושב (שמגעו) [שמגעם] מטמא בגדים אינו דין (שוה) (שמשאו) [שמשאם] מטמא בגדים אלמא דלאו שוין הן, ועוד תנן בריש מסכת כלים [פ"א מ"ג] למעלה מן המרכב משכב ומושב ששוה מגעו למשאו (ואם נפרש) [ואין לפרש] דה"ק ובאשה קראו מושב אפי' דבר שיש לו דין מרכב באשה וראוי היה לקרותו מ(ו)רכב כגון אוכף שאפי' באשה קרוי מרכב אלא ששינה הכתוב בלשונו לקרותו מושב לדבר דרך כבוד, דהא אינו דא"כ לקמן דפריך והא כתיב ותרכבנה על הגמלים [ומשני] התם משום ביעתותא דגמלי אורחא הוא מ"מ הי' לו לשנותו לכתוב ותשבנה לדבר דרך כבוד אלא כדי לשנות הדבר (נימא) [ממה] שהוא אין לו לכתב לשנות דרך כבוד (והכא) [ונראה] [ד]ה"פ דבאשה קראו מושב מרבויא דקרא דמושב כדכת' (וכל כלי) [או על הכלי] אשר היא יושבת עליו נתרבה מרכב באשה ולא כתבן בהדיא כמו בזב, דהכי איתא בת"כ אשר היא יושבת עליו זה מושב, כלי זה מרכב לימדנו הכתוב דיש לספר בלשון נקייה, מ"ר.
<h2>דף ג:</h2>
כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד וכל היכא דנפישין כו'. והא דעקם הכתוב ללמדנו שלעולם יספר אדם בלשון נקי' שאם לא היה עוקם מהי תיתי אפילו דכי הדדי נינהו. רכבת כתיב. וא"ת לכתוב ישבת בלא וי"ו ותירץ ר' דלא רצה לכתוב ישבת בלא וי"ו דכל היכא דכתב (ישיבת) [ישב] בלא וי"ו אשכחן דאתי לדרשא כי ההיא דכתיב [בראשית י"ט] ולוט ישב בשער סדום ודרשי' [ב"ר נ' ג'] דאותו היום מינוהו שופט מדכתב ישב בלא וי"ו, מ"ר. ואין מוסקין בטהרה. ה"ר יוסף מפרש הטעם דלא שייכי הכא טעמא (גזירא) [דגזירת] בצירה דפ"ק דשבת [דף י"ז ע"א] דבענבים היינו טעמא גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות ובמסיקת זיתים ליכא למגזר הכי דמשקה היוצא מהם בלא בית הבד מוחל בעלמא הוא ואינו משקה להכשיר כדמוכח בפרק חבית שנשברה [דף קמ"ד ע"א] וההיא נמי פעמים שאדם הולך לכרמו ורואה אשכול סוחטו ומזלף על גבי ענבים ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליו ובזיתים אין רגילות לעשות (בו) [כן] לפי שאינו משקה ואינו חשוב כלום כדאמר התם דאינו רוצה בקיומו ומשום הנושכות נמי ליכא למגזר בזיתים ומשום הני טעמי לא גזרו בזיתים טומאה על המסיקה, והא דקאמר לי' (הלל) (ל)שמאי [להלל] אם אתה מקניטני גוזרני טומאה על המסיקה איהו לא גזר אלא אגזירה דבצירה קאמר הכי, ולר"ת נראה דאתרוויהו גזר דאין נראה לו לחלק בין בצירה למסיקה והא דקאמר הכא ואין מוסקין בטהרה לאו משום הכי הוי אלא מספרים היו מפני מה לא גזרו בתחלת טומאה על שתיהן, ומורי הגיבור הקשה לפי' דתנן במס' טהרות פ"י [מ"ג] הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לרשות מערה דיו, פי' בוצרין בענבים וטיהרן לעשות בית (בנין) [בדיו] בטהרה ולבצור בטהרה ונ(ו)תן להם כלי טמאה כיון שהלכו לרשות מערה להטבילן שטובלין בה כמו בורות שיחין ומערות [דיו] ולא חיישי' שמא לא (תטבול) [יטבול] ויאמר הטבלתי והשתא מדלא נקט המוסקין והבוצרין משמע דעל המסיקה לא גזרו, והא דאמר בחבית [דף קמ"ה ע"א] המפצע, בזיתים בידים מסואבות הוכשרו, לא הוי מסיקה אלא הוי דומיא דבית הבד, מ"ר. ובחנם דחק ר"ת דעל כרחין יש ליתן טעם לאסור בצירה יותר ממסיקה דאי לאו הכי מעיקרא מאי סבור ולבסוף מאי סבור. כגדי מסנקן. פי' כגדי שמן מלא בכל אבריו כלומר נתמלאו בני (מעיין) [מעיים] שלנו מזו ההלכה שבענו ממנה כדאמרי' במס' תמיד [רפ"ב] האיברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב סונקין אותן בצידי המזבח ויש אומר גדי שנתפס בטיט ומתחבט לצאת משם ואינו יכול. שמץ פסול. פר"ח דבר ע"ז כדכתב [שמות ל"ב] לשמצה בקמיהם (ושניהם פסולין) [ופסול] לכהונה כי (בכהנים) [הכהנים] ששימשו לע"ז פסולין (ד"א) (כדתניא) [כדתנן] בסוף מנחות [דף ק"ט ע"א] הכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים ואין צריך לומר לדבר אחר שנאמר [מ"ב כ"ג] לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ד' כלומר בבית חוניו פסולין היו וכל שכן (בע"ז) [לע"ז] עצמה (ולק') (ודלקשינן והתנא) [ואקשינן והתנן] בסוף קידושין [דף ע"ז ע"א] אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה ולא מן הדוכן ולמעלה כלומר כל כהן שהוחזק להקריב וכן [לוי] שהוחזק לדוכן אין צריכין לדקדק [אחריו] שלא עלה למזבח ולדוכן עד שבדקו והכשירוהו יושבי לשכת הגזית [כדתנן בסוף מדות לשכת הגזית] שם היתה סנהדרין גדולה יושבת (ורבה) [ודנה] את הכהונה כהן שנמצא בו פסול [וכו'] (ושנינו) [ושנינן] לא תימא שמץ פסול אלא אימא שחץ פסול פסולת גסות הרוח ולעיגת לשון כדאמר [בשבת דף ס"ג ע"א] אנשי (יריחו) [ירושלים] אנשי שחץ היו ע"כ פר"ח.
ואנא אכילנא משופרי דשופרי. מכאן מייתי ר"ת ראי' דהא דאמר בפרק החולץ [דף מ"ו ע"א] מי שבא ואמר גר אני יכול נקבלנו ת"ל א(ו)תך במוחזק לך היינו דוקא במוחזק לן באבותיו שהם נכרים אבל היכא דלא ידעינן מהימן מיגו דאי בעי אמר ישראל אני דאז הוי מהימנינן לי' כדמשמע הכא שלא היו בודקין כל אחד ואחד אם ישראל הוא אם לא (שהיו) [והיו] מאכילין לזה הגוי פסח. [ומיהו] מכאן אינו ראי' דשאני הכא דרוב ישראל (הוא) [היו] ואזלינן בתר רובא, אלא יש להביא ראי' מההיא מעשה דמייתי התם באחד שבא לפני ר' יהודה אמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו ר' יהודה יש לך עדים לאו, יש לך בנים הן, וא"ל נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול בניך והשתא מאיזה טעם נאמין בניו אם לא מטעם מגו, ועוד מייתי ראי' דאמר בפרק החולץ [דף מ"ה ע"א] זיל גלי או נסיב בת (מינה) [מינך] משמע דאם ילך במקום שאין מכירין ישיאוהו אשה מיוחסת, מ"ר. מאליה. אע"ג דאיכא לספוקי בגדי דלית לי' אלי', רוב פסחיהן הי' טלה או שמא הגיד לו, ור' יהודה בן בתירא שלא הי' (לו) עולה לרגל לעשות פסח (ו)י"ל שלא הי' לו קרקע או [היה] חולה וזקן שאין יכול להלוך ברגליו דפטור כדאמר בפ' [קמא] דחגיגה [דף ד' ע"א] ופטור נמי מפסח כמו שאין חייב לעלות משום ראי' אי נמי [נצי]בין בחוצה לארץ היא כדמוכח (בסיפרא) [בספרי] בפרשת ראה גבי כי (יכרה) [יכרית] והא דקתני התם לעיל בסמוך מעשה בר' יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש שהיו יוצאין לחוצה לארץ אותו מעשה הי' קודם שנתישב בנציבין, אי נמי שני ר' יהודה בן בתירא היו כדאשכחן בירושלמי במסכת סנהדרין [ספ"ז] גבר שהי' (עיבור והוליד) [עיכוב מלהוליד] על ידי מכשפות ובאו ר' אליעזר ור' יהושע והתירוהו על ידי שם וקאמר דנפק (מתמ') [מיני'] ר' יהודה בן בתירא ולא מסתבר שיהא זה ר' יהודה דשמעתין, ועוד בתרגום ירושלמי [בראשית י'] (וארד) [וארך] ואכד וכלנה בארץ שנער [מתרגם] והדס ונציבין וקטיספון. חקוקאה. פר"ח סופר כדכתב [ישעי' י'] הוי (פוסקים) [החוקקים] ויש לפרש מעיר חקוק בספר יהושע [י"ט].
<h2>דף ד.</h2>
אבא קיים. פר"ח ר' חייא שאל לו לרב אמר לי' אבא קיים כלומר אבי חי הוא, [ו]הוא לא ביקש [לומר לו] כי הוא מת אלא אמר לו אבי שלי חי הוא כלומר (אביך) [אחיך] אייבו חי וכן הוא (וכן) על אמו כענין הזה, ומתוך לשון פר"ח משמע דה"ג [א"ל] פי' ר' חייא (אביו) [אבא] קיים אמר לו פי' רב אבא קיים, אמר לו פי' ר' חייא אימא קימת, אמר לו פי' רב אימא קיימת. שנאמר וישכם אברהם בבקר. וא"ת היכי מוכח מהכא דזריזין אין מקדימין למצות טפי מצפרא דילמה מה שלא הקדים אברהם מן הלילה משום דאמר בפרק גיד הנשה [דף צ"א ע"א] (מניין) [מכאן] לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה כו', י"ל דמשום הכי לא הי' מניח אברהם להקדים מן הלילה משום דאמר בפרק גיד הנשה [דף צ"א ע"א] דשלוחי מצוה אינם ניזוקים, מיהו קשיא (להו) [לי] [הא] גופא [דאמר בפ' גה"נ] דלא יצא תלמיד חכם יחידי בלילה נפקא לי' לר' אבהו מהאי קרא דוישכם אברהם בבקר ועוד קשה [כיון] דשלוחי מצוה אינן ניזוקין (כדמפרש לעיל) [כדפרישנא] א"כ האיך נמנע להשכים משום [דלא] יצא יחידי, ונראה דבגיד הנשה דריש (דוישכם) [מוישכם] דכתב (גבי הכא) גבי הפיכת סדום דלא הואי משום מצוה ויחידי הי' שלא הי' רשאין אחרים לבא עמו שלא יראו במפלתה של סדום כאשתו של לוט, וכאן דריש מקרא דעקידה תדע דהתם היו שני נעריו עמו ובחולין פי'. ואור הנר יפה לבדיקה. בלילה יפה אור הנר לבדוק בו כי ביום אינו מאיר וכן אמר רב הונא בתלמוד ארץ ישראל [ה"א] כד הוינן עסקי' באלין בתותא דסדרא רובא היינו מדליקין נרות כשהיו כהים היינו יודעים שהוא יום וכד הוי מבהיקין היינו יודעים שהוא לילה פר"ח.
על המשכיר לבדוק דחמירא דידי' הוא. אם נפרש הטעם דכיון שהוא שלו ואין אדם יכול לבטלו אלא הוא ה"נ חייב הוא לבודקו קשיא דמאי קפשיט ממזוזה שעושה אותה השוכר והא האי טעמא לא שייך במזוזה דשייך בבדיקה דחמירא דידי' הוא מיהו י"ל דשפיר פשיט דמעיקרא ס"ד ד(ב)מזוזה חובת הבית היא ואפי' הכי השוכרה עושה המזוזה ה"נ בחמץ אע"פ שהבדיקה על בעל חמץ (כמו) [כיון] שזה שוכרה עליו לבדוק, מיהו ק"ל דאי בעי לחייב משכיר משום דחמירא דידי' הוא אמאי נקט המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר אפילו בשלשה עשר יתחייב המשכיר מהאי טעמא לבדוק, ונראה לר' דה"פ דחמירא דידי' הוא וחל עליו חיוב בדיקה כבר שעה אחת קודם שהשכירה [ומייתי ראי' ממזוזה אע"פ שחל חיוב קודם שהשכיר] אמר על השוכר לעשות לו מזוזה ודחי מזוזה חובת הדר הוא כלומר ואפילו לא הי' משכירה מצי מסתייה בלא מזוזה כגון שלא ידור בתוכה ולא ישתמש בה אבל אם לא ישכיר ביתו (לאסור) [לאחר] גבי חמץ יצטרך הוא לבודקה, מ"ר. ואם משמסר מפתח חל ארבעה עשר. פרש"י מסירת מפתח הוא קניית השכירות וא"נ לר' דבהדיא אמר בבבא מציעא [דף צ"ט ע"א] ובמרובה [דף ע"ט ע"א] [כשם] שקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע כו', ולא מהניא מסירת מפתח אלא כמאן דא"ל לך חזק וקני כדמוכח בהדיא בשור שנגח את הפרה [דף נ"ב ע"א], ומפרש ר' כגון שמסר לו מפתח ולא החזיק ומש"ה אותו שהיו בידו המפתחות בשעה שחל ארבעה עשר עליו לבדוק שמי שאין בידו המפתחות האיך יוכל לבדוק, ומיהו אם הפקיד אדם מפתחות ביתו לחבירו אינו חייב לבדוק דלא אמרו אלא היכא דוקא שהוא רוצה להחזיק בית ולקנות, מ"ר.
<h2>דף ד:</h2>
מאי טעמא מהימני לאו משום דחזקתו בדוק. יש לתמוה מאי ס"ד דאי חזקתו בדוק מאי צריך לאמירה דהני כלל, ואומר ר' דלהכי קתני נאמנין שאם בעלי הבית בעיר לא מטרחי' לשאלי' הואיל ומעידין עליו שבדק ובלא אמירה דידהו אע"פ דכי ליתי' בעיר חזקתו בדוק מיהו כי איתי' ממתינן עד שישאלו את פיו להכי מהני המנותייהו שאין צריך לשאול מבעל הבית, ומיהו שפיר פשיט דחזקתו בדוק דאם לא הי' בדוק כי ליתי' בלא שום עדות לא הי' לנו להאמינם כלל ואע"ג דגבי חזקה דטבל אין אנו צריכין לשאל כלום אם שלח לו (לא הי') לחבירו פירות היינו לפי שהדבר מוכן למכשול לאכול שלכך שולח לו ולא הי' מוציאם מתחת ידו אם לא הי' מתוקנים אבל גבי בדיקת בית אפי' לא יהא בדוק אין כל כך מכשול לכך צריך לשאול לו אם הוא בעיר, עוד פי' לנו ר' (דהתם) [דס"ד] דמיירי כגון דאמרי הני לא הי' בדוק אבל אנן בדקנוה (דאפי' אי אמרו) [דאי] חזקתו [בדוק] מהימנינהו להו במאי דאמרי הני לא הי' בדוק [אבל אנן בדקנוה] והשתא פשיט שפיר דאי אמרת בשלמא חזקתו בדוק אמטו להכי נאמנין כי אמרי לא הי' בדוק ובדקנוהו מיגו דאי בעי שתקי והוה מחזקי' לי' בחזקת בדוק אבל אי אמרי' דאין חזקתו בדוק אמאי נאמנין כדאמרי בדקנוהו, מ"ר. אלא מאי דחזקתו בדוק האי הכל נאמנים כל הבתים בחזקת בדוקין מיבעי' לי'. לפי' הראשון ה"פ דאי הוי אמר בחזקת בדוקין ממילא הוה ידענא דאמירה דהני מהני שאין צריך [לשאול] אפי' הוא בעיר, ולפי' אחרון נמי כיון דהוי ידעי[נן ד]חזקתו בדוק ממילא ידענא דמהמני במיגו, מ"ר. מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. פי' בקונטרס מדכתב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא, ואין נראה לר' חדא דאמר לקמן אך ביום אך חלק [ו]מהתם נפקא לן לאסור כל חציו האחרון ואם השבתה ביטול היכי מהני לאחר איסורו הא בהדיא אמר בפירקין דלאחר איסורו לא מהני ביטול, ועוד תניא לקמן ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא [אב] מלאכה אלמא לר' עקיבא תשביתו הבערה ולא ביטול דאי ביטול היכי מוכח דלא מיירי ביו"ט וכי אינו יכול לבטל חמץ ביו"ט (הא נמני) [ומיהו הא] לא קשיא דילמא להכי אפקי' בלשון השבתה דבביטול סגי כשמוציא אותו מן הבית קודם חצות. ונראה כפר"ת דלהכי סגי בביטול דביטול היינו הפקר ומאחר שהפקירו הרי יצא מרשותו ומותר מדכתב לך דדרשי' [לק' דף ה' ע"ב] שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואע"ג דאמר בנדרים [דף מ"ה ע"א] הפקר בפני שלשה מדאורייתא לא הוה צריך, מ"ר. הימנוהו רבנן בדרבנן. השתא משמע דבדאורייתא לא מהמני וכן בעירובין בפ' כיצד מעברין [דף נ"ח ע"ב] (דתניא) [דתנן] אפי' עבד אפי' שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת ומשמע התם משום דתחומין דרבנן אבל אי הוי דאורייתא לא, והקשה ריב"א דהא מעשים בכל יום (שאינו) [שאנו] מאמינין עבד ואשה על השחיטה ועל הניקור ועוד תנן בהדיא במס' כתובות [דף ע"ב ע"א] ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה (ויהודה) [ויהודית] ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לו חלה, ופריך בגמ' היכי דמי אי ידע ניפרש ואי דלא ידע מנא ידע אלמא סומך עלי' לענין חלה ומעשר, ותירץ ר' דכל דבר שביד(י)ם מהמנינן להו אפילו (כדקתני) ב[ד]אורייתא ומש"ה בתחומין הוא דלא מהמנינן להו אי הוי דאורייתא משום דאין בידם. וגבי בדיקת חמץ אע"ג דבידם אי הוי דאורייתא לא מהמנינן [להו] משום דאיכא טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול וכן מוכח בירושלמי [ה"א] דמפרש מפני שהנשים עצילות, ועוד הקשה ריב"א גבי תחומין דרבנן אמאי לא מהימני קטנים דמדלא חשיב בעירובין אלא עבד ושפחה משמע אבל קטנים לא דגריעי טפי מדחשיב להו בשמעתין בסוף. ועוד תנן בהדיא בפ"ב דכתובות [דף כ"ח ע"א] ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן כו' ושהמקום הזה בית הפרס ועד כאן היינו מהלכין בשבת אלמא אע"ג דבית הפרס ותחומין דרבנן בגדלן נאמנין אבל בקטנם לא וי"ל דבדבר שביד(י)ם נאמנים אבל בדבר שאין בידם לא. מ"ר.
המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק נראה לרבינו דבשלשה עשר מיירי דאלו בארבעה עשר על המשכיר לבדוק. וכתיב אך ביום הראשון תשביתו משמע לכאורה דפריך קראי אהדדי וה"ק כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא דמשמע כל שבעה וכתיב אך ביום הראשון תשביתו דמשמע דמדחייב להשבית ביום הראשון מכלל דמקצתו מותר וכך משמע מתוך פי' הקונטרס, [ו]אין נראה לר' דהא תשביתו הוא שריפה כדפי' לעיל ולא צוה הכתוב לשורפו אלא בשעת איסורו, ועוד אי משמעות ביום הראשון מקצתו מותר מה צריך לקמן למימר אך חלק לאותו לשון שפי' בקונטרס דאכין ורקין מיעוטין ומיעוטו יש לנו למימר חציו להיתר וחציו לאיסור ומיהו לשון שפי' דמשמעותו אך חצי היום הוא חץ בגמטריא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ אתי שפיר, ונראה לרבי' דמיתורא דריש, ועוד יש לפרש דמדכתב אך פריך דדרשי' אך חלק אלמא אין כל השבעה אסורין, וקצת יש לתמוה למה הוצרך להביא קרא דלא ימצא כיון שסובר דאיתקש לאכילת חמץ [ואכילת חמץ] לאכילת מצה דמצה יכול לדרוש הכל כמו שדורש ר' יוסי הגלילי לקמן. ההיא לא איצטריך דהא איתקש השבתת שאור כו' ה"נ הוה מצי לשנויי דלא איצטריך משום דילפי' שבעת ימים מחג הסוכות מה להלן אפי' לילות דכתב תשבו כעין תדורו אף כאן [אפילו] לילות כדמסקי' בשמעתא קמייתא דפ' ר' אליעזר דמילה [דף קל"א ע"ב] ורבנן איצטריך למכתב ביום (דושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים) [דולקחתם לכם ביום הראשון] ס"ד נילף מסוכות.
<h2>דף ה.</h2>
דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ. הק' ר' אמאי לא יליף ר' יהודה לקמן בפרק כל שעה [דף כ"ח ע"ב] מניין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בל"ת מהכא דאתקש אכילת חמץ להשבתת שאור והשבתת שאור משש שעות ולמעלה כדילפינן הכא וה"ה [אכילת] חמץ, ועוד ר' שמעון גופי' אמאי פליג עלי' לקמן, והשיבותי לו דמהכא לא מצי למילף מידי דלא מצינן שהוקשה אכילת חמץ להשבתת שאור [שמשש שעות ולמעלה אלא להשבתת שאור] של (שבעה) [שבעת] ימים דהכי כתיב קרא שבעת ימים שאור לא ימצא וכו' כי כל אוכל מחמצת, והודה ר' לדברי, מיהו תימה לי אמאי לא גמרי' דאיכא כרת בהשבתת שאור מדאיתקש לאכילת חמץ. ואכילת חמץ לאכילת מצה. תימה אמאי איצטריך תרי היקשי מחדא היקשא נפקא דהשבתת שאור גופי' אשכחן דאיתקש לאכילת מצה דכתב שבעת ימים תאכל מצות אך ביום הראשון תשביתו, שטות היא להקשות וקל להבין. ביום כתיב. לעיל נמי כי פריך ואימא לרבות לילי חמשה עשר הוי מצי לשנויי ביום כתיב. למעוטי חולו של מועד. אתרוויהו הראשון דאקשי מינייהו קאי דלולב אין ניטל במדינה אלא יום אחד. מראשון ושמיני נפקא. [מדכתיב] גבייהו שבתון וגבי לולב מדלא כתיב אלא ראשון. לכדתניא דבי ר' (שמעון) [ישמעאל]. ואע"ג דאיכא טובא ביום הראשון, בהנך שלש מצות כתיבי כולהו וכל אותם הכתובים במצוה אחת חשיבי חדא. אלא הני שלש ראשון למה לי תימה מנא לי' דמהני שלשה ראשון דרשינן הכי אך ביום הראשון כדדרשינן דילמא ההוא איכתיב (להו) [להך] דרשא. לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. תימה לי היכי ילפי' מהכא דחמץ אסור משש שעות ולמעלה והא זמן שחיטת הפסח לא הוי עד אחר התמיד כדתנן לקמן בפרק תמיד נשחט [דף נ"ח ע"א] ומפרש טעם בגמ' [שם] יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים ותמיד ששחטו קודם חצות פסול וא"כ זמן שחיטת פסח לא הויא מיד מחצות ואילך עד כדי (שהיתה) [שהיית] הקרבת תמיד דהי' שעה אחת כדתנן בתמיד נשחט [שם] ואפי' נימא דלא שייך בדאורייתא לשוויי שיעור בהקרבת תמיד מ"מ מחצות ואילך מיד מנלן דהוי איסור חמץ, י"ל כיון דדיעבד אם שחט פסח קודם התמיד כשר כדתנן התם [דף ס"א ע"א] חשבי' זמן שחיטה מחצות ואילך, אבל ק"ל [דא"כ] לבן בתירא (א"כ) יהא חמץ אסור מדאורייתא קודם חצות דהא בפ"ק דזבחים [דף י"ב ע"ב] אמר ר' אלעזר א"ר אושעיא מכשיר הי' בן בתירא בפסח ששחטו שחרית לשמו דכולי (עלמא) יומא זמני' הוא ולא משתמיט תנא בשום דוכתא (לבן בתירה) שיהא חמץ אסור בכל יום ארבעה עשר לבן בתירא, ואמר לי ר' דבן בתירא לית לי' הך דרשא ויכול לסבור ככל הנך תנאי דבסמוך. זמן שחיטה קאמר רחמנא. תימה דהך דרשא דכל חד וחד כי שחיט אמת היא כדאמר בפרק תמיד נשחט [דף ס"ג ע"א] דהשוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה, וי"ל כיון דאשכחן השבתה בתחלת הפסוקים ואשכחן שלא לשחוט פסח על החמץ סברא שבזמן שחיטה הזהיר על השבתה בתחלת (הפסוקים ואשכחן שהזהיר שלא לשחוט פסח על חמץ). דברי ר' ישמעאל. תימה לר' והא תנא דבי ר' ישמעאל נפקא לי' מקרא אחרינא ובכמה דוכתי אשכחן דפריך מר' ישמעאל אתנא דבי ר' ישמעאל. הרי הוא אומר תשביתו שאור וכל מלאכה לא תעשו. וא"ת הלא יכול לשורפו וליהנות ממנו אחר שיעשה גחלים דאז הנאתו מותרת כדאמר לקמן [דף כ"ו ע"ב] גבי ערלה בישלה ע"ג גחלים דברי הכל הפת מותרת וה"ה נמי בחמץ, ואמר נמי בסוף תמורה [דף ל"ד ע"א] דכל הנשרפין אפרן מותר, והא (דתנא) [דתנן] בכל שעה [דף כ"א ע"א] לא יסיק בו תנור וכירים היינו מדרבנן, ואומר ר' דסברא הוא דקרא דתשביתו בכל ענין מיירי [אפילו] אינו צריך (לגחלתן) [לגחלתו], אי נמי י"ל דבכי האי גוונא אסירא הבערה ביו"ט הואיל ובתחלת הבערה לא הי' יכול ליהנות ממנו נמצא שתחלת הבערה שלא לצורך יו"ט אע"פ שתהא לו אחרי כן הנאה ממנו אסורא ודמיא להא דביצה [דף כ"א ע"ב] נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט אע"פ שיש בהן מאכל הדיוט בסוף דכהנים כי קא זכי משלחן גבוה קא זכי ומאן דשרי להו התם היינו מלד' כל דלד'.
<h2>דף ה:</h2>
שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וגבוה. הקשה רבי' דהכא לא מצרכינן אלא חד לך למעוטי של גוים ושל גבוה וגבי אונאה בריש פ"ב דבכורות [דף י"ג ע"ב] מצרכי' תרי קראי עמיתך ואחיו למעוטי דאינו מחזיר אונאה להקדש ולגוי, ומיהו שמא אי לא(ו) [הוה] אלא חד הוה אמינא דגבוה מיקרי עמיתו אבל הכא קדריש מחד קרא למעט כל מידי דלא הוי שלך. אבל קשה (לההיא) [אההיא] דהתם מההיא דבבא קמא בשור שנגח [דף ל"ו ע"ב] דמחד רעהו ממעט הקדש וגוי, ותירץ ר' דודאי גבי אונאה צריכי תרי קראי דאי (לאו) [לא הי' כתיב] אלא חד לא הוי ממעטינא אלא גוי אבל הקדש לא דהא איכא מעילה בגוזל את ההקדש ואונאה דמיא קצת לגזל כענין שאמרו באיזהו נשך [דף מ"א ע"א] למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה כו' אבל גבי נגיחה דאינו נהנה מן ההקדש לא צריך אלא חד קרא למעוטי הקדש וגוי, ולי נראה לתרץ דכיון דגלי לן בבכורות דגבוה לא מקרי עמיתו מהתם (אפילו) [ילפינן] בכולהו דוכתי דכל היכא דכתיב רעהו ממעטי' מיני' גבוה ונכרי, עוד הקשה ה"ר יעקב מאורליינש דהכא לא מצרכינן אלא חד לך למעוטי גוי וגבוה ובמנחות פרק ר' ישמעאל [דף ס"ז ע"א] גבי גילגול גוי וגבוה לפטור מן החלה דפליגי ר' מאיר ור' יוסי במירוח גוי דר' מאיר מחייב ור' יוסי פוטר ובעי רבא התם ההיא מתניתין דמוכחא גילגול הגוי פוטר מאן קתני לה דברי הכל היא ואפי' ר' מאיר דקמחייב התם גבי מירוח הכא גבי גילגול פטר(י) התם הוא דכתיב דגנך דגנך יתרא הוי מיעוט אחר מיעוט פי' דתלתא דגנך כתיבי חד למעוטי דיגון גוי וחד למעוטי דיגון הקדש ועוד אידך דאתא למעוטי דיגון גוי הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אבל הכא תרי זימני עריסותיכם, ואין לתרץ דהכא נמי כתיבי תרי לך דלקמן בפרק כל שעה [דף כ"ג ע"א] משמע דכולהו צריכי(ן) ובספרים מדויקים לא גרסי' התם במנחות גבי עריסותיכם ולא עיסת הקדש וגוי וכן נראה (דזבחים) דבחולין בפרק (ראשון) [ראשית הגז דף קל"ה ע"ב] (ה"ג) דרש בהדיא מעריסותיכם כדי עיסתכם. ת"ל שאור שאור. לדרוש ולדון ממנו (לג' אימא לך) [ג"ש, אמרתי לפני] ר' דאליבא דבית הלל דאמר בפ"ק דביצה [דף ו' ע"ב] ילפי' ביעור מאכילה אתי שפיר דמופנה האי לא יראה לך שאור לדרוש ולדון ממנו (ק"ו מג"ש) [ג"ש], ונראה לרבי' דאפי' לבית שמאי אתי שפיר דאיכא חד שאור מיותר דתרי שאור כתיב (דהני) [בהני] קראי לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים וכתב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בכל גבולך.
משום שנאמר לך תרי זימני. פרש"י כיון דמייתר לך שדי' אלא ימצא, וק"ל מאי צריך למשדי' אלא ימצא מיתורא דלך גופי' אפילו בלא [לא] ימצא מצי למעוטי עובד כוכבים שכבשתו, ואמר לי ר' דאי לא כתב לא ימצא לא הוי ממעטי' מדכתב לך עובד כוכבים שכבשתו משום דההיא נמי שלך חשוב והוה אמינא דאתיא לדרשא אחריתי אבל השתא דשדינן לי' אלא ימצא ממשמעותי' ממעטינן עובד כוכבים שכבשתו דלא ימצא לך משמע אפילו במצוי (בעיניך) [בעינא] לך, ועוד קשיא כיון דשדינן לך אלא ימצא אמאי צריך למדרש לעיל מה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור האמור בבתים כו' (מג') [מגופא] דקרא נמי מצית למעוטי כיון דכתב לא ימצא לך וא"ל ר' דאי לאו דרשא דשאור שאור הוי מוקמי' לי' למעוטי של אחרים ושל גבוה ולא למעוטי עכו"ם שכבשתו, וקצת אני מגומגם בו כיון שהוא פי' דלא ימצא לך משמע עכו"ם שכבשתו, ור"ת הקשה לפי' ההוא דבשום דוכתא לא מצרכי תרי קראי חד למעוטי עכו"ם שלא כבשתו וחד לכבשתו אלא בכל מקום שניהם שוים כגון בכל הני דראשית הגז [דף קל"ה ע"ב] ביתך למעוטי של עכו"ם ודגנך ושדך וטובא איכא התם דבכולהו לא מצרכי' אלא חד קרא לעכו"ם שלא כבשתו ועכו"ם שכבשתו, ופי' ר"ת דמשום שנאמר לך לך תרי זימני קאי אברייתא דקתני רישא לפי שנאמר לא יראה לך היינו פי' משום דכתיבי תרי לך הוי ס"ד למיסר עכו"ם שכבשתו דנהי דאי לא הוה [כתיב] אלא חד לך הוה שרי אפילו כבשתו כדלא מפלגינן בשום דוכתא השתא דכתב תרי אי לא הוה כתב לא ימצא (היה) [הוה] דרשי' מלך לך לרבות עכו"ם שכבשתו משום דהוי מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות כבשתו, ומיהו תרוויהו לא אתא לרבויי כיון דמצי למידרש בכי האי גוונא דאיצטריך המיעוט והריבוי אית לן למדרש וה"פ עכו"ם שכבשתו ושרו[י] עמך בחצר מניין ת"ל לא ימצא ואי אתא לך לך לרבות עכו"ם שכבשתו א"כ לשתוק קרא מיני' לך ואנא ידענא דעכו"ם שכבשתו אסור משום דלא ימצא משמע לאסור עכו"ם דכבשתו שהוא מצוי אלא ודאי לך להתיר עכו"ם שכבשתו ומש"ה מייתי אברייתא קרא דלא ימצא משום דלא ימצא מגלה לנו דלך לא אתא לאסור אלא להתיר אבל אין לפרש דאי אתי לך לאסור עכו"ם שכבשתו לשתוק [מ]קרא דלא ימצא דהא לא ימצא איצטריך טובא לכדדרשי' לעיל שלא נטמין וכמו שפי' כן הוא, והא דאמר לקמן בפ"ב [דף כ"ג ע"א] תרי לך כתיבי חד בעכו"ם שכבשתו וחד בשלא כבשתו לא קשיא מידי לפר"ת דודאי מדכתב לך שני נפקא לן (שירותא) [שריותא] דאי לאו לך אסרנא לי' מלא ימצא, אבל קשה לר' לזה הפי' דכיון שפי' דלא ימצא מגלה אלך לך דלא אתא לרבות עכו"ם שכבשתו ואי לא כתב לא ימצא הוה אמינא (דלא) [דלך] אתא לרבות עכו"ם שכבשתו א"כ במנחות בפרק ר' ישמעאל [דף ס"ז ע"א] דדגנך יתירא הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות דמירוח עכו"ם אינו פוטר (א"כ) [נימא ד]אתא לרבות עכו"ם שכבשתו ולא עכו"ם שלא כבשתו, ועוד מה שפי' דמשום שנאמר לך לך היינו לפי שנאמר (דברייתא) [בברייתא] אינו מיושב לפירוש[ו] דמשום שנאמר לך לך היינו תרי לך דכתיבי גבי שאור, ונראה כפי' הקונטרס, ומה שהקשה ר"ת נראה לי דלאו פירכא היא דודאי אי לאו דגלי לך הכא דעכו"ם שכבשתו לא חשוב שלך הוה אמינא דבכל דוכתא עכו"ם שכבשתו חשוב שלך אבל כיון דגלי הכא א"כ בכל דוכתא לא חשוב תו עכו"ם שכבשתו שלך ולא צריך עוד בשום דוכתא לעכו"ם שכבשתו ועכו"ם שלא כבשתו תרי קראי ומדגנך ממעטי' תרוויהו, וכן נמי נראה לי לתרץ קושיית ה"ר יעקב מאורליינ"ש ממנחות אפי' לא כתיבי הכא תלתא (לר') [לך].
<h2>דף ו.</h2>
התם דמצי מסלק לי'. וא"ת והא בפרק איזהו נשך [דף ע' ע"ב] (אמאי זה מקבל) [אמרי' דהמקבל] צאן ברזל מן העובד כוכבים הוולדות פטורות מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק לעכו"ם בזוזי כדקאמר התם כיון דאילו בעי עכו"ם זוזי ולא משכח שקיל בהמה ותירץ ר' דהתם שאני דמתחילה היתה של עכו"ם וכיון דאילו בעי זוזי ולא משכח שקיל בהמה לא נפקא מרשותי' אבל הכא שהבהמה של ישראל כיון דמצי מסלק לעכו"ם בזוזי לא נכנסה ברשותו, מ"ר. בהמת ארנונא פטורה ואע"ג דמצי מסלק לי' בזוזי. והתניא חייבת פרש"י דגבי עיסה תניא, והקשה רבי' שמואל דבהדיא תניא בתוספתא [דבכורות פ"ב ה"ב] בהמת ארנונא חייבת בבכורה [הלכך גרס להיפוך בהמת ארנונא חייבת] ואע"ג דלא מצי מסלק לי' עיסת ארנונא פטורה מן החלה ואע"ג דמצי מסלק לי' מאי טעמא האי אית לי' קלא פי' גבי בהמה כשנולד אית לי' קול שהוא [מפורסם] הדבר כשהוא (נתגזז ונעבד) [נגזז] ולא ידעי(נן) כולי עלמא דמשום ארנונא יש לו לפטר אבל עיסה לית לי' קלא דלא ידעי כולי עלמא שלא הפריש ממנה חלה, ואומר ר"ת דבחנם הגי' הספרים דלגירסי' דידי' נמי קשה דבהדיא תניא נמי בתוספתא עיסת ארנונא חייבת בחלה ואית (סיפה) [ספרים] דגרס[י] בהמת ארנונא פטורה וה[ו]א דלא מצי מסלק לי' עיסת ארנונא חייבת אע"ג דלא מצי לסלק לי' ולגירסא זו [יתיישבות] שתי (דכריתות) [הברייתות] שבתוספתא, ובירושלמי דחלה נמי משמע דגרסי' חייבת בחלה דתנן בפ"ג [ה"ד] נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה וקאמר בגמ' מה בינה לעיסת ארנונא אילו עיסת ארנונא שמא אינה חייבת חלה פי' בתמי' ומשני התם ברשות ישראל היא [שמא] ימלך העכו"ם שלא ליטלה (בבא) [ברם] הכא לדעתו היא תלוי'. יחד לו בית. פרש"י ולא קבל עליו אלא אמר לו הרי הבית לפניך, וקשה לר' מאי אמרי' יחד לו בית אפי' לא יחד נמי והיכי מסיק [ב]סמוך למימר[א] דשכירות קניא, ופר"ת דאפילו באחריות נמי איירו (ומה מסיק) [ומש"ה מפיק] ליה מלא ימצא דלא חשיב לי' מצוי כיון שיחד לו בית ולרב פפא נמי דמפיק לי' מסברא לא קשיא דכיון שיחד לו [בית] הוי כמו קיבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם. כופה עליו את הכלי. למאן דאמר בפרק כירה [דף מ"ג ע"א] אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל מצי לאוקמה בצריך למקומו, א"נ הכא שרי דלמא אתי למיכלי' כיון שהוא מדרבנן אבל אי הוי דאורייתא משמע דמבטלין.
<h2>דף ו:</h2>
ומזהיר על פסח שני שנאמר ויהי אנשים וכו'. מכאן קשיא לפי' הקונטרס (דהא) [אהא] דאמר בגיטין בסוף הניזקין [דף ס' ע"א] שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן פרשת טמאים ופרשת שילוח טמאים ופי' בקו' פרשת טמאים ויהי אנשים וגו' דא"כ הי' מזהיר ששה שבתות קודם פסח שני שהרי משכן הוקם בראש חודש ניסן, ועוד אמר (במועד קטן) [בסוכה דף כ"ה ע"א] ולקמן פרק האשה [דף צ' ע"ב] (שזה) [שהיו] מישאל ואלצפן שחל שביעי שלהן בערב פסח וא"כ ערב פסח הי' ולא ראש חודש, ונראה לר' פרשת טמאים היינו (דין) [טומאת] תרומה וקדשים. ומזהיר על פסח שני. אע"פ שע"י שאלתם הוזקק לומר להם (ומיהו) [ומ"מ] לא הי' לו להאריך אלא לומר אל תעשו פסח ותו לא. וממאי דבריש ירחא קאי. תימה דבפרק ר' עקיבא בשבת [דף פ"ו ע"ב] משמע לי' לתלמודא דבריש ירחא קאי דאמר רבה התם דכולי עלמא בראש חודש אתו למדבר סיני כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם החודש הזה לכם ראש חדשים מה להלן ראש חודש אף כאן ראש חודש, ונראה דמה שפשיט לי' [התם הכי משום] דדרשי' בהקומץ רבה [דף כ"ט ע"א] כזה ראה וקדש, ואומר ר"ת (דהתם) [דהכי] פי' ממאי דבריש ירחא קאי משה [דלמא] לא אמר להן בריש ירחא ומסיק דיליף מדבר ממדבר וכההיא דבאחד לחודש השני הוה אמירת משה נמי בריש ירחא כדמוכח קרא (דאע"ג) דבאותו עצמו מנאם כדכתיב באחד לחודש השני ויתילדו על משפחותם, ונראה לר' דה"פ ממאי דבריש ירחא קאי דאע"ג דהחודש הזה לכם ראש חודש היה בריש ירחא מיהו דילמא האי דקאמר דברו אל כל עדת בני ישראל בעשור לחודש וגו' לא הוה בריש ירחא, מ"ר. וא"ת אמאי איצטריך [התם] למילף מהחודש הזה תיפוק לי' (מ)מדבר [מ]מדבר כי הכא וי"ל דהתם מדבר ממדבר לא ילפי'. אבל בחד ענינא מאי דמוקדם מוקדם. הקשה ה"ר יעקב מאורליינש אמאי תנן בנגמר הדין [דף מ"ה ע"א] דח(ד)יית הנסקל קודמת לסקילתו והכתוב אומר [שמות י"ט] סקול יסקל או ירה יירה. ותירץ ר' דשאני התם משום דכתוב במקום אחר דמצות סקילה בגמר מיתה שנאמר [דברים י"ז] וסקלתם באבנים ומתו, והא דאמר מאי דמוקדם מוקדם היינו היכא דליכא דרשא וטעם שכן (מצינן) [מצינו] בפרק אמר להם הממונה [דף ל"ד ע"א] ובא אהרן אל אהל מועד שלא נאמר על הסדר על ידי טעם כדמפרש התם. אבל בתרי ענייני אין דנין. והא דפריך בשור שנגח את הפרה [דף נ"ד ע"ב] ואימא בהמתך דדברות הראשונים כלל שור[ך] וחמור[ך] פרט [ומשני] בהמתך דדברות האחרונות חזר וכלל אע"ג דמרוחקין זה מזה י"ל דדברות הראשונים [והאחרונות] חשיבי כחד עניינא.
סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים. וא"ת דהכא משמע דזמן בצירת ענבים אחר לקיטת תאנים ובחזקת הבתים [כ"ח ע"א] תנינן אמר ר' (שמעון) [ישמעאל] בשדה הלבן אבל בשדה (מאילו) [אילן] כנס (תבואה) [תבואתו] פי' ענבים ומסק את זיתיו וכנס את קייצו כו' אלמא זמן לקיטת תאנים אחר בצירת ענבים וי"ל דדרך תאנים לאחר לקיטתן (שוטפן לחמה) [שוטחן בחמה] ומיבשין (אותו) [אותן] כדי (לעשותו) [לעשותן] גרוגרות (ופעלי) [ופועלים] מניחין (אותו) [אותן] באותה שדה והיינו כנס את קייצו אבל אחר בצירת ענבים שמתייחדים שם להתייבש ואין כונסין (אותו) [אותן] בבית עד לאחר הבציר ומיסוק הזיתים ומיהו בסוף תוספתא דשביעית משמע שכל הענין הזה קודם לענבים דקתני עושין אותו דבילה וכונסין אותו בחביות ומכניסן לאוצר שבעיר והדר קתני הגיע זמן ענבים ומשמע נמי הכא דזמן זיתים מאוחר ובבבא בתרא פי'. ודעתיה עלוי'. פי' ולא בטלה ממילא כמו פירורין ולא כפי' הקונטרס דלפירושו מאי האי דפריך וכי משכח לה (מבטלה) [ליבטלה] הא (סבר) קאמר ודעתי' עילוי' וחס עליה לבטלה [אלא] כמו שפי'.
<h2>דף ז.</h2>
משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדניתא. מה שפי' הקונטרס מתחלת שש לא נראה לר"ת דבעל כרחי' (ההוא) [האי] דאמר לעיל וחמץ משש שעות ולמעלה היינו מסוף שש מדמייתי קראי עלה, ולקמן [דף צ"ט ע"ב] מתשע שעות ולמעלה היינו מסוף תשע, ופר"ת דמסוף שש קאמר וחיטי קורדניתא קשים [הם] והוי חמץ נוקשה שאינו אסור [אלא] מדרבנן והכי מייתי ראי' כי היכי דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא לא הוי ברשותי' ה"נ חמץ דאורייתא בשעות דרבנן, וכן נמי יש לפרש בריש פ"ב, מ"ר.
לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר. פי' בקונטרס אע"ג דאיכא למתלי במוכר כלוקח תלינן לחומרא, ואין נראה לי אדרבא סמוך מיעוטא דשאר מעות לפלגא דמוכרים והוי להו היתירא רובא, ואומר ר' דלוקחין הוי רובא דכמה בני אדם עומדין על בהמה אחת לקנותה, מ"ר. בהר הבית לעולם חולין. והא דאמר בפרק הרואה בברכות [דף ס"ב ע"ב] לא יכנס אדם בהר הבית (ולא) במעות הצרורות לו בסדינו ובפונדתו כו' היינו דוקא בשעושה כך בפרהסיא בסדינו ובפונדתו דגנאי [הוא] דנראה כהולך לשום סחורה אבל בצנעא מותר דאי לא תימא הכי מעות (ושקלים) [לשקלים] האיך מכניסין ללשכות שבהר הבית דבכל מעות (אסרי) [אסור]. הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום. הקשה רבי' דהכא משמע דעל ידי כיבוד הולכין בלא בדיקה ובפרק דם הנדה [דף נ"ו ע"ב] גבי שרץ שנמצא במבוי מיבעיא לי' אי חזקתו מתכבד בלא בדיקה או לאו, ותירץ ר' דשאני שרץ דמטמא בכעדשה (ו)אין חזקתו מתכבד כל כך כמו מעות, א"נ כשהיו מכבדים שוקי ירושלים הי' דרכן נמי לבודקן. מ"ר. כגון דאשתכח בגומא. הא דפריך לעיל ומ(א)י אזלינן בתר (רובא) [בתרא] ע"כ הכי פריך מי אזלינן בתר בתרא אפי' כיבד ובדק דאי לאו הכי מאי פריך הא אוקמינא דשוקי ירושלים עשוין להתכבד (שדרכו) [שדרכן] הי' לבדוק כדפי' וא"כ ההיא ברייתא דתיבה שנשתמשו מעות חולין דמייתי אית לן לפרש דכשמשתמשין בה חולין ומעשר ומסירין [אותם] דרך הוא לכבד ולבדוק וא"כ הא דמוקי לה רב פפא כגון דאשתכח על כרחין אית לן למימר דאפי' על ידי בדיקה לא משכח לי' בגומא, והקשה ר' דבפרק דם הנדה [דף נ"ו ע"ב] אמרי' אי אמרת חזקתו בדוק מאן דבדיק בגומא [נמי] בדיק(י) אלמא מאן דבדיק בגומא נמי משכח, ותירץ ר' דהך גומא מיירי בכי האי גוונא דאין דרך לבדוק בה, מ"ר.
בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע. מכאן הי' מצריך רשב"ם לברך לפני המילה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דלהכניסו משמע להבא כמו לבער ואי לאחר המילה הרי משקר בברכתו שכבר נכנס בברית מאחר שנימול, ועוד דצריך לברך עובר לעשייתו ו[ה]קשה ר"ת דהא בפרק ר' אליעזר דמילה [דף קל"ז ע"ב] תניא המל אומר אשר קדשנו במצותיו על המילה אבי הבן אומר להכניסו בבריתו העומדים שם [אומרים] כשם שהכניסו לברית, והלא עדיין לא נכנס, לכך נראה לר"ת שאחר המילה מברך ואע"ג דלהכניסו משמע להבא ולימול ולהטיף לא קשיא מידי דכל הני לאו לגמרי על זאת המילה הנעשית עכשיו אלא מודה ומשבח להקב"ה שצוה לעשות מצוה זו כשתבוא לידו וכאן תקנוה לגלות ולהודות שזאת המילה נעשית לשם יוצרינו לאפוקי לשם מורנא ולשם הר גריזים דלא, ואע"ג דשאר ברכות מברך עובר למצוה [היינו] במקום שהעושה את המצוה הוא מברך אבל כשמברך אחר לא תדע שהרי ברכת אירוסין אינה עד לאחר אירוסין, אי נמי משבח להקב"ה שצונו מקודם שמלנו אותנו כאשר עשינו וכך דרך המקראות לדבר בכל מקום כדכתב [בראשית ב'] אשר ברא אלהים לעשות, וכן נמצא בתשובת הגאונים דלאחר המילה מברך והכי איתא התם ואבי הבן כשמברך להכניסו אינו מברך עד לאחר המילה ואע"פ שאמרו כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן מילה שאני דחיישינן שמא תתקלקל המילה ונמצא שמוציא שם שמים לבטלה, וא"ת שחיטה ותקיעה נמי ניחוש, לא דמי, דהנך תרתי בידיו שלו ואיכא למימר דמצי מקיים להו, מילה ביד אחר הוא מי יאמר דמקיים לה הלכך ודאי לאחר מילה מקומה.
<h2>דף ז:</h2>
כי פליגי בעל ביעור מר סבר לשעבר משמע. טפי מלהבא אבל מ"מ קצת נמי משמע להבא דאי אמרת לגמרי לשעבר משמע ולא להבא היכי משני גבי על המילה היכי נימא לימא למול לא סגי דלאו איהו מהיל ואי דוקא משמע לשעבר וכי בשביל (שאנו) [שאין אנו] יודעין לתקן יאמר שקר הלכך נראה כדפי'. נימא למול לא סגי דלאו כו'. פי' רש"י והלא על אביו מוטל אבל שם [בשבת דף קל"ז ע"א] גבי המל את הגרים שמברך אומר למול את הגרים שייך לומר למול שהרי המברך מחויב למול את הגר כמו [האב] המל. שאני התם דבעידנא דאגבי' נפק בי'. וא"ת הואיל ונפק בי' כבר האיך יברך אחרי כן והלא צריך לברך עובר לעשייתן ואומר ר' דאע"ג דנטלו כבר אכתי עוסק במצוה שהרי צריך לנענע בו בקריאת [ה]הלל וכדאמרי' נמי [בסוכה דף מ"א ע"ב] כך הי' מנהגן של אנשי ירושלים הולכין לבית הכנסת ולולבן בידן כו' הואיל וכן הוא יכול לברך עדיין, אבל לא נראה למימר דשייך שום ברכה אחר המצוה, מ"ר. אי הכי לצאת בו יצא בו מיבעי לי'. לצאת משמע שלא יצא עדיין בנטילה זו ומשכחת לה כגון שהפכו כדאיתא בסוכה [דף מ"ב ע"א] שכל המצות כולן אינו יוצא בהן אלא דרך גדילתן, וכשאדם מברך על הלולב אומר ר' בשם ר"ת שצריך להופכו כדי לברך עובר לעשייתו, דאי לאו הכי מדאגבהי' נפקא לי' ביה כדאיתא הכא, ומיהו לפי מה שפי' ר' דאע"ג דאגבהי' אכתי חשוב עוסק במצוה אין צריך להופכו, ורבינו שמואל אומר כיון שנוטלו על מנת שלא לצאת ליכא מצוה בנטילה כלל, ואע"ג דאמרי' מצוות אין צריכות כוונה ה"מ [כשרוצה לצאת] אבל כשאינו רוצה לצאת בו פשיטא דאינו יוצא, והלכך בלא הפיכה יכול לברך ולצאת אחרי כן. לעיל, לא סגי דלאו איהו מהיל. תימה ה"נ גבי ביעור חמץ לא סגי דלאו איהו מבער והוה לי' לפלוגי בין בע"ה לאדם אחר שכבר בדק בביתו, יב"א.
והלכתא על ביעור חמץ. יש לתמוה קצת דכיון דאסיק דלבער לכו"ע להבא משמע אמאי אינו אומר מידי דמשמע טפי להבא, ומצי' לפרש דה"ק והלכתא אף על ביעור חמץ יכול לברך דמשמע נמי להבא, ומיהו תימה למה [אין] אנו מברכין לבער דהילכתא משמע שכך הוא עיקר לומר, ובשלמא בכיצד מברכין [דף ל"ח ע"ב] דפס(י)ק(א) והלכתא המוציא לחם מן הארץ, אע"ג דמוציא משמע מעיקרא טפי, מצא ר' טעם בבראשית רבה [ט"ו ז'] כדי שלא לערב האותיות שהיה מערב מ"ם של מוציא במ"ם של העולם, אבל הכא מאי טעמא, ומיהו אומר ר' שיכול להיות שיש טעם באותן ברכות שמברכין על שכך שייך הלשון בהם, והטעם לא נתברר לו יפה, ור"ת אומר דכל מצות הנעשות מיד שייך לברך בה על כגון על מקרא מגילה, על הטבילה, על נטילת ידים, על הפרשת תרומה, אבל להניח תפילין, להתעטף בציצית, לישב בסוכה, יש שיהוי במצותן, ולר' אינו מיושב, דמאי שנא לקרוא את ההלל מעל מקרא מגילה, ועוד קשיא לשמוע קול שופר, וריב"א מפרש טעם אחר שבאותן מצות שאי אפשר לעשותן ע"י שליח שייך לברך בלמ"ד וזהו קצת סברת התלמוד דלימול משמע דלא סגי דלאו איהו מהיל, ובאותן מצות שיכול להתקיים ע"י שליח מברך על, לפי זה אתי שפיר לשמוע בקול [שופר] ולקרוא את ההלל דאע"ג דשומע כעונה כמו על (גבי) [מקרא] מגילה מ"מ מצוה לענות ראשי פרקים בפ' לולב (וערבה) [הגזול] [דף ל"ח ע"ב], ועל הטבילה נמי אע"ג דטבילת קרי ונידות אי אפשר להתקיים ע"י שליח, משום טבילת כלים חילקו, ועל נטילת לולב משום דפעמים לאחר שיצא בו שכבר נטלו ואגבהי' לא שייך לברך ליטול שכבר יצא בו וליטול משמע להבא, (ולקשי') [וקשיא] לר' מלהדליק נר של חנוכה וכן על אכילת מרור, על אכילת מצה, דאי אפשר להתקיים ע"י שליח, וגם לפי' ר"ת קשיא נמי הא, ומיהו להדליק נר של חנוכה איכא למימר לפר"ת דההיא נמי יש שיהוי במצותה כדאמרי' בפ' במה מדליקין [דף כ"א ע"ב] דמצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ועוד קשה לר' לכל הפירושים מאי שנא תפילין של יד מתפילין של ראש דאמר בהקומץ רבה [דף ל"ו ע"א] על תפילין של יד מברך להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין, מ"ר. אשר קדשנו במצותיו על הטבילה. אומר ר"ח בשם הגאון דהיינו דוקא בטבילת גר דההוא ודאי אכתי לא חזי קודם טבילה דלא מצי מברך [אשר קדשנו] במצותיו וצונו דאכתי גוי הוא, אבל שאר חייבי טבילות חזו שפיר, ואומר ר' דמ"מ אין לגעור בנשים שמברכין אחר טבילה אע"ג דצריכות לברך עובר לעשייתן, כיון דאיכא גר דלא מצי לברך לא חילקו, וזה הטעם נמי שייך לומר גבי נטילת ידים שמברכין אחר נטילה משום דאיכא נטילת ידים שאחר בית הכסא דלא מצי לברך עד לאחר נטילה שאין ידים נקיות, ועוד אומר ר' שסומך על טעם אחר לברך אחר נטילת ידים בשעת ניגוב דכל זה הוא מצות נטילה כדאמרי' בסוטה [דף ד' ע"ב] האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא כו', ויש מפרשים דבכל טבילה קאמר דאכתי גברא לא חזי משום דקודם שיורד למים אין יכול לברך דילמא מימנע ולא טביל משום בעתותא דמיא, ואחר שירד נמי שהוא ערום אסור לברך משום דלבו רואה את הערוה. ת"ש נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. תימה אמאי מייתי כלל [קרא] דא(ת)חפש ירושלים בנרות דלא הי' צריך לאתויי אלא האי קרא דנר ה' נשמת אדם ותו לא, ואומר ר"ת דדרך התלמוד הוא כדי לאשמועינן דלא נטעי למימר דה"נ הוי מצי לאתויי האי קרא דאחפש ירושלים בנרות, מ"ר.
<h2>דף ח.</h2>
גג היציע. האי יציע לאו מגולה הוא דא"כ לא הי' צריך בדיקה מפני שעורבין מצוין שם, אלא בתוך הבית הוא, והכי משמע בסוף חזקת הבתים [דף נ"ט ע"ב] (דמסיק) [דתנן] התם (אבל) [ו]בונה הוא עלי' על גבי ביתו, ומפרש מאי עלי' אילימא עלי' ממש כו' אלא אפתא, אלמא אפתא בתוך הבית ויציע היינו אפתא [כדאמרי'] בפ' המוכר את הבית [ס"א ע"א] שאם הי' למעלה הרי מרבה עליהן את הדיורין, מ"ר. מטה החולקת והמפסקת בתוך הבית אין צריך בדיקה כו'. לפי מה שפרש"י דלענין תחתי' מיירי, קשה דהכי הוה לי' למימר מטה המפסקת דמה צריך להזכיר חולקת, ועוד בירושלמי ובתוספתא [פ"א ה"ג] קתני בהדיא מטה החוצצת בתוך הבית בודק צד החיצון ואינו בודק צד הפנימי, ולא יתכן כפי' הקונטרס, אלא יש לפרש חולקת בתוך הבית ומפסקת היינו שמונחת באמצע הבית ומגעת מכותל לכותל ואינו יכול לעבור לצד אחר אם לא יעלה על גבי המטה או ישוח תחתי' והיינו שהוא אומר בירושלמי שצד החיצון צריך בדיקה ולא צד הפנימי לפי שאין רגילות להשתמש שם, וגרסי' צריך ואין צריך, ול"ג צריכה ואינה צריכה, דלאו אמטה קאי אלא אמקום של צד אחר של מטה, וגרסי' בברייתא ראשונה צריך ובב[ת]רי[י]תא גרס אין צריך, וכן משמע בירושלמי דקתני רשב"ג אומר מטה שהיא חוצצת בתוך הבית ועצים ואבנים מונחים תחתי' בודק צד החיצון ואינו בודק צד הפנימי, והא דלא משני שאני הכא שיש עצים ואבנים סדורים תחתי', דלא משמע לר' שיועיל בכך לומר אין צריך, ומשני הא דמדליא כלומר שרגלי' גבוהין ויכול לעבור תחתיה(ן) התם צריך בדיקה, אי נמי יש לפרש מדלייא אין (צריכה) [צריך] בדיקה משום דלא ניחא תשמישתה לעלות על גבה ולעבור, ויש ספרים דגרסי בקמייתא אין צריך ובבתרייתא צריך, ולפי אותה גירסא נקט עצים סדורים תחתי' לרבותא, ור"ח גריס בכולהו אין צריך ופריך מהא דבקמייתא לא בעינן עצים ואבנים סדורים תחתי', ובתרייתא בעינן. הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו. ולהכי אינו פטור אלא מפני הסכנה, וא"ת התם נמי דקתני הרי הוא כמבוער מפני שאין הכלב יכול לחפש אחריו הא כלב יכול לחפש אחריו אינו כמבוער, ואמאי לא פטר מפני סכנת עקרב דהואיל ואיכא מפולת איכא עקרב כדמשמע הכא, ואומר ר' דהתם שאני לפי שהחמץ ידוע כדקתני חמץ שנפלה כו' וצריך לבער בכי האי גוונא דליכא סכנה כגון על ידי מרי וחיצני, ולקמן [דף י' ע"ב] נמי בעי רבא ככר בפי נחש צריך לחבר להוציאה או אינו צריך כו' לפי שהחמץ ידוע שם קבעי אם הטריחו להביא חבר, מ"ר. סלע זו לצדקה כדי שאזכה כו'. והא דאמר במס' אבות [פ"א] אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אומר ר"ת דהתם בתוהא על הצדקה שעשה כדרך שעושין אומות העולם כדאמרי' בפ"ק דראש השנה [דף ד' ע"א] ומנלן דהחמיץ דכתיב ומה חשתן ובני תורין ודכרין ואמרין וכו' אמר לו רבי יצחק רבי מטונך די להון מהקרבין ניחוחין לאלקא שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי, ופריך ודעביד הכי לאו צדיק הוא, והתניא סלע זו לצדקה כו' ומשני לא קשיא כאן בישראל כאן באומות העולם, ובפרק השותפין [דף י' ע"ב] נמי דריש צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת צדקה שעושין אין עושין אלא להתגדל, ומסיק כי האי גוונא והיינו כדפי', מ"ר.
<h2>דף ח:</h2>
מלמד שתהא פרתך רועה באפר. נראה לר' דמאת דריש דהוה מצי למכתב ארצך וכתב את ארצך לרבות את הטפל לארצך. בהליכה למה לי לכדר' אמי. וא"ת השתא דדרשי' אפי' חזרה את (דמייתי) [דמייתר] למה לי למדרש בהליכה, ואומר ר' דלאו למידרש אכתיב אלא שכך דרך המקראות כדאמרי' [בסוטה דף ג' ע"א] כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, וה"נ משום חידוש ארצך כתב נמי את למדרש אע"ג דלא איצטריך. מאי טעמא. דייק חיצונות, תימה מה שייך [פלוגתא] (כאן) [כיון] דאיכא למידק בעליונות כמו מחיצונות, ואומר ר' דרב סבר דטפי איכא למידק מחיצונות כיון דתני לי' ברישא, ושמואל סבר דמעליונות איכא למידק טפי כיון דעליונות (בלחיצונות) [אחיצונות] קאי, ומפרש מאי הן אותן חיצונות.
<h2>דף ט.</h2>
אין חוששין שמא גיררה חולדה. ומרישא דקתני כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה (לאשמעוי) [לא שמעינן] דההיא איכא לאוקמי בשאין חולדה ועכבר יכולין להלוך שם, מ"ר. כל מקום שחזיר וחולדה יכולין להלך אין צריכין בדיקה. מכאן אומר ר' דאע"ג דמדורות הגוים טמאין כיון שחזיר וחולדה מצוין שם מותרין כהנים ליכנס בהן, ועוד אומר ר' דמותרין [אפי' אין מצוים שם] משום דתניא בתוספתא [פי"ח דאהלות] דאין מדורות הגוים ובית הפרס בחוצה לארץ, ועוד [ד]קיי"ל כר' שמעון בן יוחאי [יבמות דף ס' ע"ב] דאין קברי גוים מטמאין באהל דאין אומות העולם קרוין אדם. בבשר לא משיירא. והא דקרי לי' בפ"ב דבב"ק [דף י"ט ע"ב] אכילה על ידי הדחק גבי חזיר שאכל חתיכה של בשר, אומר ר"ת דנפלים שאני דרכיכי ואורחי' הוא. ואת"ל הוה אימור אכלתי'. וא"ת והא מדורות של גוים רשות היחיד ותנן במס' טהרות [פ"ו מ"ד] כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברשות היחיד טמא, וי"ל דלא דמיא הך ספיקא לשאר [ספיקי] ד[א]מאי אית לן למימר שיש בו נפל, ועוד אפי' ספיקא גמורה מ"מ טהור דהא ספק דאימר אכלתי' עדיף משאר ספיקות דספק הרגיל הוא וקרוב לודאי, תדע דאפי' מידי ודאי בעי למימר שיוציא זה הספק, ומהאי טעמא אתי שפיר בסמוך לידע אם רוח הפילה אם נפל הפילה ואע"ג דספק ספיקא ברה"י טמא והאי בור ברשות היחיד הוא כמו שאפרש הכא טהור כדפי' לפי שהוא ספק הרגיל, מ"ר.
מערים אדם על תבואתו כו'. ר' אושעיא פליג אדר' ינאי דאמר בהשוכר את הפועלים [דף פ"ח ע"ב] דחטין ושעורין בגורן תלינהו רחמנא. כדי שתהא בהמתו אוכלת כו'. תימא אכתי קשיא דהוי ודאי טבל מדרבנן לענין אכילת קבע וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן דחשבי להו בחזקת מתוקנים, וגבי חמץ אמאי לא אתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן דבדיקת חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ואומר ה"ר אפרים דהאי דנקט בהמתו לאו דוקא דה"ה הוא עצמו אלא משום דעכשיו כל זמן שהיא במוץ היא מוכנת לבהמה נקט בהמתו, דהא דאמרי' דקודם ראיית פני הבית אסור לאכול אכילת קבע היינו כשמרחו בשדה דמצי אתי לידי חיובא דאורייתא כשיראה פני הבית, אבל כשמרחו בבית דתו לא אתי לידי חיובא דאורייתא אפי' אכילת קבע נמי שרי, ומייתי ראי' מהא דאמר במנחות בפרק ר' ישמעאל [דף ס"ז ע"א] גילגול העכו"ם פוטר מירוח העכו"ם אינו פוטר משום בעלי (ניסים) [כיסים] פי' עשירים המוכרים תבואתם בעוד שהוא במוץ לעכו"ם ולאחר מירוח חוזרים וקונים מהם כדי להפקיעם מן המעשר, ופריך חלה נמי ומשני אפשר דלש פחות מחמשת רביעים קמח, (ועוד) [והדר] פריך תרומה נמי אפשר ד(י)עבד לה כר' אושעיא כו' אלמא משמע דלגמרי פוטר דאי לבהמתו דוקא מאי קא פריך, ולא נהירא לר' דבפ"ק דביצה [דף י"ג ע"א] תניא הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהן אכילת עראי ופטור ובתוספתא [פ"ג דמעשרות ה"ה] קתני בהדיא הכניס לבית[ו] וקתני דוקא עראי אבל קבע לא אע"ג דהכניסן במוץ [דהא] שבלים קתני וההיא דר' ישמעאל על כרחין ה"פ אי הכי תרומה נמי עביד לה כר' אושעיא (ובמידי) [דבמידי] דמאכל בהמה מה הועילו חכמים בתקנתן כגון שעורין ושיבולת שועל שהוא מאכל לסוסים ולרכש עוד תי' רבי' דהכי פריך במנחות תרומה נמי אפשר דעביד לה כר' אושעיא ואע"פ שאינו פוטר ר' אושעיא אלא באכילת עראי הלא גם מירוח העכו"ם לא הי' פוטר אלא באכילת עראי אפילו אם לא גזרו משום בעלי (נסין) [כיסים] שאע"פ שגילגול העכו"ם פוטר לגמרי אפילו לאכילת קבע התם היינו טעמא שגילגול העכו"ם פוטר כבלא גילגול וקודם גילגול מותר לאכול לאכילת קבע, והא דאמר התם במנחות חלת עכו"ם בארץ ותרומתו בחוץ לארץ מודיעים אותו שהוא פטור חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת הא בארץ ישראל מדמעת ודייק מינה (וקסבר) [דקסבר] גילגול העכו"ם פוטר מירוח העכו"ם אינו פוטר משמע הא אי הוי מירוח העכו"ם פוטר היתה תרומתו נאכלת לזרים כמו חלה היינו התם בתבואת עכו"ם שלא היתה עומדת להתחייב במעשר (ומפטר) [מיפטרא] לגמרי אבל אותה שתחלתה של ישראל ומכר לעכו"ם לא פטר מירוחו אלא מעראי, וא"ת כיון שמירוח העכו"ם אינו פוטר לגמרי אלא הרי הוא כאלו לא נתמרח ואסור באכילת קבע [א"כ גם מירוח הקדש יתחייב] אחר פדיונו כיון שהי' אסור קודם הקדשו שאז הי' עומד למירוח חיוב ובמנחות משמע דמירוח הקדש פטור לגמרי, ובמס' פאה [פ"א] תנן לי' בהדיא שאם (לא) הקדישו עד שלא נתמרח ופדאו משנתמרח פטור מן המעשרות י"ל דבהקדש אוקמה רבנן אדאורייתא דלא לפסוד הקדש, מ"ר. והך דשמעתין תירץ ר' דודאי ספק מוציא ודאי דרבנן ומתני' בשלא בטלו דהוא ודאי דאורייתא, עוד תירץ ר' [דהא] דקאמר הרי הן בחזקת מתוקנים היינו בהנך דלא חזי אלא לבהמה, מ"ר. כדי שתהא בהמתו אוכלת כו'. השתא משמע (כשכניהם למוץ) [כשמכניסם במוץ] (שלא) [אבל] ראה פני הבית ואפי' בהמתו נמי לא אכלה, ותימה לר' היכן מצינו דטבל אסור בהנאה ומאי שנא משאר הנאות דשרי, וי"ל דנפקא לן בפ' במה מדליקין [דף כ"ו ע"א] [גבי] אין מדליקין בטבל טמא משום דכתיב משמרת [תרומתי] בשתי תרומות הכתוב מדבר [א' טהורה וא' טמאה] מה תרומה טהורה אין (לה) [לך] בה אלא משעת הרמה ואילך פי' אכילתה אף תרומה טמאה דהיינו הדלקתה והדר גמרינן (טהורה דמסתברא) [מטמאה דמיתסרא] בהדלקה קודם הרמה וכן להאכיל לבהמתו כל הנאות של כילוי (דהיינו) [דהוי] כעין הדלקה ולא כמו שפי' שם בקו' דוקא טבל טמא אבל טבל טהור מדליקין אלא נקט טמא וכ"ש טהור ומההיא [דרשא] גופה ידעינן דאין ישראל מאכיל לבהמתו כרשיני תרומה. בשפחתו של מציק. בתוספתא דאהלות בפרק התלוליות [ה"ו] גר' מסיק בס' ובתוספתא דמקואות בפ' ארץ הכותים [ה"א] גר' גבי מילתא אחריתי מעשה במערה שהיתה בגינתו של מוסק אחד ברימון, ונראה שמוסק זיתים הי' וכן האי דהכא ומשמע בההיא עובדא דמערה שהיו כהנים מצוין אצלו לטבול במערה.
<h2>דף ט:</h2>
ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר או נקבה. משמע הכא דשפחה מטמאה בלידה והקשה ר' דאמר בפרק הערל [דף ע"ד ע"ב] ומי מצית אמרת תרומה כתיבא הכא והתניא דבר אל בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מניין ת"ל אשה [משמע] דוקא משוחררת אבל שאינה משוחררת לא, ואומר ר' דבעל כרחי' שפחה טמאה לידה כדמשמע הכא וכן נמי משמע בפ' ר' אליעזר דמילה [דף קל"ה ע"ב] דאמר התם לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו הילד נימול לשמונה ולעיל [שם] אמר רבה אמר ר' (יוסי) [אסי] כל שאין אמו טמאה אינו נימול לשמונה, ובפ"ק דכריתות [דף ז' ע"ב] תנן וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל ובת"כ [ריש תזריע] נמי אמר בהדיא דבר אל בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מניין לרבות גיורת ושפחה [בין] משוחררת בין שאינה משוחררת ת"ל אשה (והיינו) [והא] דנקט ביבמות [שם] משוחררת לאו למעוטי שאינה משוחררת אלא קיצר הברייתא לפי שלא הוצרך לשם אלא משוחררת כדמסיק ואי ס"ד לתרומה גיורת ושפחה בנות מיכל תרומה נינהו דשאינה משוחררת אכלה שפיר אם שפחה של כהן [היא], והא דאמרי' בגמ' דכריתות מאי וכן שפחה סד"א כי אמרי' כל מצוה שהאשה חייבת עבד חייב וכו' ומשמע דמ(י)לה נפקא לא קשיא מידי לת"כ (משום) דמפיק לי' מאשה דע"כ נוקים לי' לקרא (בדאמר) [בדדמי] טפי והיינו משוחררת אלא אין לי אלא בני ישראל מניין לרבות משוחררת ושאינה [משוחררת] ת"ל אשה דמרבי' מיני' משום משוחררת אבל אי לאו הכי הוה אמינא בני ישראל דוקא ולא ילפי' שאינה משוחררת אלא בתר דחזינן דבני ישראל לאו דוקא מאשה דאתרבייא משוחררת גמרינן נמי שאינה משוחררת מלה לה והא דמייתי אההיא משנה דכריתות ההיא דיבמות דקאמר התם שפחה מנלן דתניא בני ישראל וכו' לאו מההוא קרא נפקא דהא מתני' באינה משוחררת איירי כדפרישית אלא ה"ק שפחה מנלן הא אית לן למעוט מדכתב בני ישראל ולא דרשי' הכא [ג"ש] דלה לה ומייתי ברייתא דבני ישראל לאו דוקא והא דלא מפרש [בכריתות] הכי דאיצטריך למתני וכן שפחה משום דלא תימא בני ישראל דוקא דא"כ למה לי' למנקט שפחה יותר מגיורת ומשוחררת, מ"ר. ובא כהן וכו', פרשב"ם במס' נדה בפ' כל היד [דף ט"ו ע"ב] דכהן זה שהציץ [חכם ומורה הוראה הי', נ"ב] ואע"פ שכהנים מוזהרים על הטומאה שמא קרוב(ו) הי' וכן פי' כאן בקונטרס, ואומר ר"ת דעל כרחין כהן שוטה הי' חדא דשפחה קתני ואיך הי' קרוב[ת]ו של כהן אם לא נאמר דשל גבירתה הי' ועוד דאין כהן מטמא לקרוביו אלא לצורך המת להביא לו ארון ותכריכין ולקוברו ועוד (דבת"כ) אומר ר' [דבת"כ איתא] דאין כהנים מטמאים לנפלים דומיא דאביו ואמו, וא"ת דקאי בור היכא [אי ברה"ר] אפי' (מספיקא) [בספיקא] אחת טהור ואי ברה"י מאי קמשני שהטילה כמין נפל הא תנן במסכת טהרות דכל מקום שיכול לרבות (ספיקא כר' היא) [ספקות וס"ס ברה"י טמא]. ונ"ל דשאני הכא שזה ספק הרגיל גרירה של חולדה וברדלס כדפי' לעיל, ועוד אומר ר' דסביב רגלי הכהן רשות הרבים הוא דאי רשות היחיד מאי קמשני לידע אם רוח הפילה כו' מ"מ הי' לו להיות טמא (ו)שמא גררוהו כנגד רגליו ואם אין בחור של חולדה פותח טפח א"כ טומאה בוקעת ועולה ואם יש בו פותח טפח א"כ מביא הטומאה לבור ומה מועיל גרירתו לחורייהו אלא ע"כ רשות הרבים הוא וסתם חורייהו לית בהו פותח טפח, ועוד יש לפרש דלעולם סביב הבור רשות היחיד וגררוהו ואכלוהו הוי ספק הרגיל, ומתחלה הי' רבי' רוצה לומר דסתמא חור של חולדה יש פותח טפח. ועוד יש לפרש (ואין) [שאין] בהם כמלא אגרוף דהשתא אפי' הוי רשות היחיד סביב הבור טהור דאתיא כרבנן דמוכח במס' אהלות ומייתי לה בסוכה פרק הישן [דף כ"א ע"א] דסברי אפי' חור שחררוהו מים או שרצים כיון שיש בו פותח טפח אז טומאה בוקעת ועולה מתחתיו ומיהו אינו מביא את הטומאה כיון שאין בו מלא אגרוף (כדתניא) [כדתנן] בפרק י"ג במס' אהלות [מ"א] העושה מאור בתחלה שעורו מלא מקצת כו' עד חררוהו מים או שרצים שעורו מלא אגרוף, וחזר בו ר' דהא ר' יהודה מייתי לה להא מילתא דמעשה בשפחתו כו' ור' יהודה בעי מלא אגרוף לענין כל דבר כדמוכח בההיא דמייתי בסוכה דקתני ר' יהודה אומר כל אוהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל. לידע אם רוח הפילה, וא"ת והא מוכח בתוספתא דמס' אהלות [פט"ז ה"ו] דמיירי כגון דאית בי' ודאי נפל דהכי תניא התם א"ר יהודה בור שמטילין בו את הנפלים טהור א"ר יהודה מעשה בשפחתו של מציק אחד וכו' ואומר ר' דה"פ בור שמטילין בו את הנפלים ונבדק ואינו ידוע אם הטילו אחר בדיקה טהור אע"פ שרגילין להטיל מאחר שלא נודע בבירור.
ולא חיישינן לחולדה והא קתני סיפא כו'. הא לא פריך ולא חיישינן לחולדה מבית לבית דקתני ואין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית דא"כ מנא לי' דסיפא היינו משום חששא דמבית לבית דילמא היינו משום חששא דאותו בית עצמו אבל מבית לבית לא חיישי' כדקתני סיפא ועוד דא"כ לאביי דמוקי סיפא בארבעה עשר דמשיירא לדידי' אין תקנה לשום בית על ידי בדיקה אם לא יבדקו בשלשה עשר דאי אפשר שלא יבדוק אחת קודם לחבירו ואיכא למיחש שמא הביאה חולדה מבית שאינו בדוק לבית הבדוק אלא י"ל דהכי פריך ולא חייש לחולדה באותו בית עצמו דהא (מתניתא) [מתניתין] לא חיישא מדקתני (ו)אין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום דממקום למקום היינו אותו בית עצמו והשתא פריך שפיר מסיפא. בשלשה עשר לא משיירא בארבעה עשר משיירא, נראה לר' דאביי לית לי' דר' זירא דהא לאביי בארבעה עשר דמשיירא אפי' היכא דלא חזי מצריך בדיקה דאיהו מוקי סיפא דקתני מה שמשייר יניחנו בצנעא בארבעה עשר ור' זירא קאמר לעיל בלחם דמשיירא דוקא היכא דחזי צריך בדיקה אבל אי לא חזי (חזי לה) [לא], ונראה דאביי נמי סבירא לי' דר' זירא דהא לאביי גופי' תקשי לי' נמי מתניתין טעמא דלא (חזיא) [חזינן] הא (חזיא) [חזינן] חיישי' אלא על כרחך הא דאמר אביי בשלשה עשר לא משיירא לאו לעולם קאמר אלא פעמים אינה משיירא אבל בארבעה עשר לעולם משיירא גררה פעמים אינה משיירא ואי חזי[נן] חיישינן כיון דפעמים משיירא אבל בארבעה עשר שהיא משיירת לעולם אפי' לא (חזיא) [חזינן] חיישי' וגבי בשר אפי' (חזיא) [חזינן] לא חיישי' כיון שלעולם אינה משיירת.
היינו תשע חנויות. מה שפרש"י לענין בדיקה [לא נראה לר'] [ד]היכי מייתי ראי' דצריך לבדוק כמו שאנו [אומרים] דקבוע כמחצה על מחצה דמי דהתם ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא [ו]הכא ספיקא דרבנן היא ואזלינן לקולא כדמסקי' לקמן ספק להאי על ספק להאי על (דתליא) [דתלינן] לקולא וגבי שני ציבורין אחד של חמץ ואחד של מצה כו' ועוד לגבי ט' חנויות ליכא חזקת היתרא אבל הכא איכא חזקת היתר דאוקמי' אחזקת בדוק דהא בבדוק מיירי דאי לאו הכי פשיטא דצריך בדיקה. ונראה לרבי דלענין איסורא דאורייתא קבעי כגון שהביאו העכבר בבית ומצאו שם ואין ידוע אי מצה או חמץ אי שרי באכילה אי לאו, א"נ דלענין בדיקה בעי וכגון שלא ביטל וכן מוכח דהכא מייתי ההיא דט' חנויות דספיקא דאורייתא וגבי ציבורין (בספיקא) [דספיקא] דרבנן היא מייתי ההיא דשתי קופות ומיירי נמי כגון שהככר כל כך גדול שאין לומר אכלתי' דאי לאו הכי הוה לי' ספק ספיקא ספק ההוא דחמץ ספק ההוא דמצה וא"ת ההוא דחמץ אימר אכלתי', מ"ר, וא"ת דהכא משמע דהאי חמץ דשקל עכבר מהני ציבורין חשבי' לי' כמו קבוע ומאי שנא מאם לקחו העכו"ם (והוה) [דהוי] חשבי' לי' כמו נמצא דהלך אחר הרוב כדמוכח בחולין פ' גיד הנשה [דף צ"ה ע"א] דאמר התם בשר שנתעלם מן העין אסור ופריך מההיא דט' חנויות דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב ומשני בנמצא ביד עכו"ם, ואומר ר' דאין חילוק בין לקחו עכבר מבין הציבורין לפירש ולקחו עכבר ואינו תלוי אלא בלידת הספק שאם בשעה שלקחו עכבר או בשעה שפירש נולד הספק שראינוהו שלקחו ולא ידעי' מאיזהו הוה קבוע וכמחצה על מחצה דמי אבל אם לא ראינוה אלא מצאנוה שפירש או שלקחו עכבר ובשעת לקיחה לא נולד הספק אלא עכשיו וכבר פירש אזלינן בתר רובא, ומיהו קשיא דבפ' התערובת [דף ע"ג ע"א] גבי זבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל כולן ימותו [ופריך] ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ואי כמו שפי' מה מועיל זה הלא כבר נולד הספק בשעה שהיו קבועין וי"ל דהתם כל תערובת האיסור וההיתר נייד ואשתרי בההיא שעתא ולא דמי לאתא עכבר ושקל בפנינו דאע"ג דהאי נייד השתא הציבורין כולן עומדין בקביעותן. היינו שתי קופות. תימה לי לריש לקיש דמוקי להך דשתי קופות בשלהי הערל [דף פ"ב ע"א] והוא שרבו חולין על התרומה ואפי' בדרבנן בעי רבוי' כדקאמר התם מאי שנא משני ציבורין שאני אומר דהך של חמץ בשאינו בדוק נכנס והך דמצה בבדוק כיון דבדיקת חמץ דרבנן וה"נ גבי סאה של חולין וסאה של תרומה אפילו בלא רבוי' הוה לן למימר שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה כיון דתרומה דרבנן וצריך לומר דהכא אליבא דר' יוחנן דלא בעי רביי', ומה ש(ה)קשה כאן מסוף הערל אמאי לא מייתי מתניתין דתרומה פירשתי בנדה בריש פ' האשה.
<h2>דף י.</h2>
הלך באחד מהן ועשה טהרות. אומר ר' דלהכי נקט טהרות ולא נקט טהרה גבי אדם משום דלגברא הוי מצרכי טבילה והזאה כדאמרי' בע"ז פ' אין מעמידין [דף ל"ז ע"ב] איכא מיא בנהרא זילו טבילו שלא יבואו לידי מכשול דאע"ג דכל אחד ואחד מהן טהור כדין ספק טומאה ברה"ר מיהו אם נגעו שניהם בתרומה התרומה טמאה והאוכלה במיתה שהרי טומאה ודאית היא ולא שייך למימר הכא העמידנה על חזקתה שהרי טומאה ודאי יש לה או אם שניהם נגעו באדם אחד ונכנס למקדש חייב והכי מוכח בשבועות [דף י"ט ע"א] דתניא התם שני שבילין אחד טמא ואחד טהור ונכנס לאחד מהן ואין ידוע לאיזה מהן נכנס ונכנס למקדש והזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב אלמא בכל זימני לא אמרי' טהור גמור הוא אע"ג דברה"ר מיירי התם דאי ברה"י בחדא זימנא לחייב הכא נמי הואיל ובשתי הנגיעות נטמא ודאי חייב ולא אמרינן כל חדא וחדא מאדם טהור היתה דאוק(ו)מא אחזקתי', וההיא נמי דנשנית במס' טהרות [פ"ה] גבי הך מוכחת כן דקתני הלך בראשון ועשה טהרות והזה ושנה וטבל ואחר כך הלך בשני ועשה טהרות אם נאכלו הראשונות אלו ואלו טהורות ואם קיימות אלו ואלו תלויות היינו טעמא לפי שזה אדם שהוא ודאי טמא טימא אחת מהן בודאי ולא אמר בכל זימנא וזימנא אוקמא גברא אחזקתי' ובשביל הך בבא איכא למימר דנקט הכא טהרות (בני) [ולא ב]אדם דבהדדי מיתני כדפי'. בבת אחת דברי הכל טמאים. לאו מדאורייתא אלא מדרבנן דמן התורה אוקי כל חד וחד אחזקתי' אפי' בבת אחת כדמשמע בנזיר [דף נ"ז ע"א] בפ' שני נזירין שאמר להם אחד, אחד מכם נטמא ואיני יודע איזה (מהן) [מכם] מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה וכו' ופריך אמאי (טהורין) דאין שייך לחלק התם מבת אחת לזה אחר זה דהוה לי' לפרושי, מ"ר. ספק על ספק לא על היינו בקעה. תימה לר' מה ענין לזה בקעה והא התם איכא ספק ספיקא והכא ליכא אלא ספיקא אחת ואפי' נאמר דהכא מיירי כגון שיכול לאכלו העכבר דאיכא ספק ספיקא ספק על ספק לא על וא"ת על ספק אכלו ספק לא אכלו מ"מ מה שייך לדמויי בקעה דהכא אפילו ליכא אלא ספק אחת אוקמי' אחזקת בדוק כדאמר לעיל, ולעיל דימה אותו לספק טומאה ברשות הרבים והכא מדמי לי' לספק טומאה ברשות היחיד. ספק ביאה טהור. כאן חזר בו רש"י ממה שפי' במס' ע"ז פ' בתרא [דף ע' ע"ב] (ופי') דר' אליעזר ורבנן בספק ספיקא פליגי כדפי' ר"ת התם ושם הארכתי הרבה, ונ"ל דטעמא דר' אליעזר דמטהר ספק ספיקא משום דברה"י לא גמרינן מסוטה אלא ספיקא אחת כי סוטה אבל תרי ספיקא לא, ורבנן ס"ל (כאן) [כיון] דמן הדין אפי' בספיקא אחת [היה] טהור דאוקמי' אחזקת טהרה ואפ"ה טמא מה לי ספיקא אחת מה לי תרי ספיקא. על ובדק ולא אשכח פלוגתא דר' מאיר ורבנן. תימה אפי' לר' מאיר דאמר לעולם היא בחזקת טומאה עד שתוודע לך טומאתו גבי בדיקה מאחר שבדק ולא מצא מה יעשה יותר בשלמא גבי טומאה נפקא מינה לטהרות שיעשו על גביו אבל הכא כיון דפעם ראשונה לא מצא אם יצריכוהו לבדוק פעם שני' נמי לא ימצא, ומה שפי' בקונטרס אפי' לר' מאיר א[י]מר עכבר (אבל זה) [אכליה] דבדיקת חמץ דרבנן קשה דהא בהדיא קאמר פלוגתא דר' מאיר ורבנן.
חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה. פרש"י שיביא סלעים בשוה מנה ואומר כל מקום שהם מעות מעשר שני מחוללין על מעות הללו, [ובחינם] פי' כן דמנייהו גופייהו הי' יכול ליקח שיעור [מעות] מעשר שני ואומר אם אלו מעשר שני הרי טוב ואם לאו כל מקום שהן מחוללין על אלו, ועל דבריו הקשה ריב"א דמעות דמעשר שני אין יכול לחלל על סלעים דהכי משמע בבבא מציעא [דף מ"ה ע"א] דטבעא אטבעא לא מחללינן, ומיהו פי' הקונטרס עיקר כדמוכח בהזהב גבי סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו. הניח עשר ומצא תשע פלוגתא דר' ורבנן. נראה לר' דכיון שמצא אחת שוב אין צריך לבדוק דר' לטעמי' דאמר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא ולרבנן עד שימצא עשר כפי' הקונטרס ואית לן למימר על כרחין שכל הככרות קשורין זה בזה דומיא דפלוגתייהו דר' ורבנן דאמר בפ"ק דביצה [דף י' ע"ב] מחלוקת בכיסין קשורין אבל כשאינן קשורין דברי הכל חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה ואפי' מיירי הכא כשמונחין בדסקיא שאין לתלות בעכברין מ"מ תלינן בקטנים וצריך בדיקה.
<h2>דף י:</h2>
הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרשב"ג ורבנן. פי' בקונטרס דלרבנן דחוששין לאדם טמא, גבי חמץ נמי חוששין שמא עכבר עשה וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי שמא לא זהו אלא אחר, ויש לתמוה דלר' דאמר לעיל דאמרינן הוא קבר שנמצא הוא קבר שאבד הכא נמי נימא (דהוה) [דהוא] חמץ שהניח באותה זוית דאפילו ראינו לעכבר שנטלו באותה זוית בכל מקום שימצא אמרי[נן] שזהו, וצריך לומר דאליבא דרשב"ג דאמר לעיל תבדק כל השדה אמרי' דהוי פלוגתא דרשב"ג ורבנן (דלקמן) [דהכא] ועוד יש לפרש דהכא עסקי' בדלא ידעי' כמה ככרות הניח באותה זוית וכשנמצא בזוית אחרת ותלינן בעכבר אמרינן כמו שהניח עכבר באותה זוית הניחו נמי עכברים בזויות אחרות וצריך בדיקה. שאני אומר אדם טמא כו'. הא דתלי הכא באדם טמא והתם גבי צלוחית בחולין [דף ט' ע"ב] וגבי ככר (הנתונים) [הנתון] על גבי הדף דתלינן באדם טהור בפ"ק דנדה [דף ד' ע"א] פר"ת דהני משום גזירת כלים הנמצאים, אי נמי דהתם איכא רגלים לדבר דקתלי באדם טהור לפי שהוא ירא שלא יפול על גבי ה[מ]דף ויטמא אבל אדם טמא למה הי' מסירו כמו כן הי' מטמא בהסרתו ומוכחא מילתא דמשום טומאה הוסר משם וכן בההיא דפרק כיסוי הדם [דף פ"ו ע"א] דרוב תינוקות מטפחין לפי' ר"ת דמפרש מטפחין בעיסה ומיעוט אין מטפחין ותלינן באדם טהור שנתן לו לפי שהי' חושש שלא יטמא התינוק את העיסה, מ"ר. ונכנס אחריו ומצא פירורין (אין) צריך בדיקה. נראה לרבי' אפי' יש בפירורין כדי [כל] הככר מדמסיק שאין דרכו של עכבר לפרר משמע הא אם הי' דרכו לפרר אין צריך בדיקה א"כ כשיש שיעור [כדי] כל הככר [מיירי] דאי לאו הכי אמאי לא היה צריך דילמא שייר ממנו דהאי ספק ודאי הוא. מפני שדרכו של תינוק לפרר. והואיל וכן אין צריך בדיקה הואיל ויש פירורין כדי כל הככר ואין שייך הכא פלוגתא דר' ורשב"ג דאמר לעיל תבדק כל השדה כולה דהכא רגלים לדבר שהפירורין מן הככר שהרי מיד אחריו נכנס. מי אמרינן היינו הא דנפק. ואפי' מאן דאמר לעיל תבדק כל השדה כולה היה מודה הכא דרגילות הוא וגם רגלים לדבר שהוא עם הככר. או דילמא אחרינא הוא. ואפי' לר' דאמר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא, חיישינן הכא דמסתמא הראשון נשאר בבית וזה אחר שיצא. בממוניה לא אטרחוהו. פי' בכי האי גוונא דשמא אין סופו לישאר שם או שמא תאכלנו ולא דמי לההיא דלעיל [דף ד' ע"ב] ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוניה, אי נמי התם דוקא לגבי הא דלא הוי מקח טעות בשביל כך.
ואם לא בדק בתוך המועד יבדוק כו'. פרש"י בשעה ששית. וקשה דלעיל קרי לי' ר' יהודה בשעת הביעור והכא למה שינה לשונו, אלא בתוך המועד היינו מתחלת שבע עד סוף ימי הפסח ולאחר הפסח יבדוק משום דחמץ שעבר עליו [הפסח] אסור.
<h2>דף יא.</h2>
קוצרין של בית השלחין ושל בית העמקים. כמו שפרש"י הטעם משום דדרשי' במנחות בפרק ר' ישמעאל [דף ע"א ע"א] דממקום שאתה מביא אי אתה קוצר וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר, וצריכא למימר דאע"פ שאם הביא מהם כשר כיון דלכתחילה לא יביא לפי שהם גרועים חשבי' לי' ממקום שאי אתה מביא דהא בית השלחין דמותר לקצור תנן במנחות בפרק כל קרבנות [דף פ"ה ע"א] דאם הביא כשר דתנן אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחין ולא מבית האילן ואם הביא כשר. ואין לתמוה מי איכא מידי דמדאורייתא לכתחילה אסור ובדיעבד שרי דהא איכא (ל)מילי טובא בקדשים [דבעינן] שנה הכתוב לעכב, אבל תימה לר' מאיר מאי שנא דבמתני' דפ' ר' ישמעאל דמייתי הכא לא חשיב הנהו דקתני בפ' כל קרבנות [ו]אמאי לא חשיב [התם] בית העמקים בהדי הנך דאין מביאין ומתוך פי' רש"י דשמעתין משמע דל"ג לי' והי' רוצה לומר [ד]ה"ג קוצרין בית השלחין שבעמקים אבל בית הזבל[ים] וכל דחשיב בהדי אין מביאין אע"ג דמדאורייתא שרי לקצור גזרו בהו רבנן אבל במקום בית השלחין שבעמקים לא העמידו חכמים דבריהם דאוקמא אדאורייתא משום פסידא דאי לא קצר להו נפסדו שנמהרים לקצור יותר משאר פירות ובית העמקים שאינו בית השלחין לא חשיב (משום) [שם] בהדי אין מביאין מפני שהם טובים ומותר להביא מהן והשתא אתי שפיר דלא תקשי דרשא דת"כ לההיא דרשא דמנחות דבת"כ [אמור פרשתא י'] דריש לי' בע"א דאמר התם וקצרתם את קצירה שתהא (תחלת) [תחילה] לכל הקוצרים יכול של בית השלחין שבעמקים ת"ל קצירכם השוה לכולכם, והא דלא כעין שדורשים במנחות משום דלההיא דרשא שרי לכל הנהו דחשיב בהדי אין מביאין אבל לההיא דת"כ כולהו אסירי אלא דוקא בית השלחין שבעמקים [מותר] דהכי משמע קצירכם של כולכם אמרתי כלומר אותם הנקצרים בעת שקוצרים שאר פירות ולא בית השלחין שבעמקים דהכי משמע קצירכם של כולכם אמרתי כלומר שממהרים לקצור יותר משאר והנהו דחשיב בפרק כל קרבנות קרי' בהו קצירכם של כלכם ואסמכתא בעלמא היא שדרשא דמנחות עיקר וחזר בו ר' דהא לקמן מוכח בהדיא דפירות שבעמקים גרועים הם דהא תנן במס' ביכורים פ"ק ומייתי לה לקמן בפ' מקום שנהגו [דף נ"ג ע"א] אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים ולא מן הדקלים שבהרים ולא מפירות שבעמקים אלמא גרועים הן אפילו לביכורים ולא חזו כ"ש לעומר, ונ"ל דגרסי' בית השלחין ובית העמקים והא דלא חשיב בית העמקים גבי אין מביאין (תנן) [תני] ושייר, ואין להקשות מאי שייר דהאי שיירי (ושמא) [דשמא] אכתי איכא מהנהו דאין מביאין, ומ"מ צריך לפרש כמו שפירשתי לעיל כדי ליישבה דלא תקשי דרשא דת"כ לדרשא דמנחות. ואין לפרש דלעולם גרסי' בית השלחין שבעמקים ולהכי קוצרים אותם דהנהו דוקא שרי שאפילו אם הביא מהם דיעבד פסולים אבל הנך דאם הביא כשר אסורין לקצור מדאורייתא דקרינן בהו ממקום שאתה מביא, דזה (אע"ג) [אינו] דהא לא משתמיט תנא בשום דוכתא דליתני בית השלחין שבעמקים לא יביא ואם (יביא) [הביא] פסול, ועוד דצריך לפרש כמו שפי' ההיא דת"כ מ"ר. אבל לא גודשין. דבגדישה ליכא פסידא אם מאחרין אותה עד לאחר העומר דדוקא משום פסידא התירו קצירה כדפירשתי והא דקשרי ר' יהודה קמח וקלי לעיל איכא למימר דמשום צורך עולי רגלים התירו הקשה רש"י במנחות פרק ר' ישמעאל דגבי קמח וקלי גזר ר' מאיר דילמא אתי למיכל מיני' לעיל, ולקמן בפרק מקום שנהגו [דף נ"ו ע"א] קתני מילתא דר' מאיר קוצרין ברצון חכמים ותירץ רש"י דקצירה שאני דאיכא פסידא אבל טחינה והרקדה לא, תדע דהא בההיא שמעתא גופא קאסר גדישה. ואוקימנא כר' יהודה מאי איכא למימר. וא"ת מאי קא פריך דילמא הכא שרי ר' יהודה משום פסידא אבל גבי חמץ הוה גזר י"ל דמשום מצות ביעור יש להתיר כמו בשביל פסידא.
לא הי' קושר[ו] אלא עונבו. מתוך סוגיא דשמעתא משמע דפשיטא לי' דהנך רבנן היינו ר' מאיר וקסבר דעניבה לאו קשירה היא. ותימה דבריש אלו קשרים [קי"א ע"ב] מיבעיא (לך) [לן] עניבה לר' מאיר מהו וקאי בתיקו. ושמא הכא והתם מספקא (לו) [לן] אי הנך [רבנן] היינו ר' מאיר או לא. כורך עליו פונדא. כורך עליו לאו דוקא דאפי' לקשור נמי יכול דלא מבטל לי' ובלבד שלא יענבנו אחבל קאי. ורמי דרבנן אדרבנן דתנן קושרין כו'. בפרק אלו קשרים פריך דר' יהודה אדר' יהודה אבל הכא לא מצי פריך, דכבר שני עניבה גופא קשירה היא. וכל היכא דבדילי מיני' לא גזר ר' יהודה. ק"ל אמאי לא קאמר ורמי דר' יהודה אדר' יהודה ורמי דר' מאיר אדר' מאיר דלעיל גזר ר' מאיר גבי חדש והכא (למגזר) [לא גזר] גבי (בשר) [בכור] והא בהדיא תנא בבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין [דף ל"ג ע"ב] בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שעושה מום דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אפי' מת אין מקיזין לו את הדם, וי"ל דר' מאיר אדר' מאיר לא מצי פריך מידי דאיכא לשנויי דבכור שאני משום פסידא כגון שתירצתי למעלה.
<h2>דף יא:</h2>
שזה יודע בעיבורו של חודש. אומר ר' דה"ה נמי דאמרינן שזה יודע בחיסורו של חודש וזה לא יודע בחיסורו של חודש, הקשה ריב"א ומה אלו דייקינן בהני (הדדי) [סהדי ד]תרוויהו ידעי בעיבורו דירחא והוייא לה עדות מוכחשת ולא קטלינן [להו] (ואם) [ואת] אמרת ניקו ונימא דהכי קאמרי וקטלי מספיקא דכי האי גוונא פריך לקמן, ואומר ר' דאנן שפיר דייקי' בהו דהא שיילי[נן] להו באיזה יום ומכוונים עדותם ביום אחד א"כ בהא ודאי קטעי, וא"ת היכי מוכיח מהכא בריש פרק בן סורר [דף ס"ט ע"א] דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא דקאמר ואי ס"ד לא אמרינן זיל בתר רובא לימא הני דוקא קמסהדי ואכחושי קמכחשי אהדדי אלא לאו משום דאמרינן רובא דאינשי עבידי דטעו בעיבורא דירחא היכי מוכח דילמא הכא שאני דהא דייקי' בהו כדפרישי' ד(מ)שיילי' להו באיזה יום, ותירץ [לי] (ל)ר' דמ"מ שפיר מוכח דאזלינן בתר רובא דאי לא אזלי' בתר רובא כיון שזה אומר בשנים וזה אומר בשלשה מיד הוה להו מוכחשים וכי הדר מכוונים שניהם ביום אחד הוה לי' חוזר ומגיד וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד תדע דהא אחד אומר בג' ואחד אומר בה' [עדותם בטילה] אפילו מכוונים שניהם ביום אחד [ו]לא אמרי[נן] דחד מינייהו טעה בשני עיבורים כדאיתא בפ' היו בודקין [דף מ"א ע"ב] בחד שיפורא אמרי' דטעי בתרי שיפורא לא אמרינן וחשבי' לי' חוזר ומגיד, ואין לתרץ דמ"ה לא דייקי' להו הכא [משום] דרובא דאנשי עבידי דטעו בעיבורא דירחא כדקאמר בפ' בן סורר ואין צריך לדקדק בהו [ד]מה היו מפסידין אם היו מדקדקין בהן. אחד אומר בג' ואחד אומר בה'. ה"נ הוי מצי למימר אחד אומר בב' ואחד אומר בד' אלא איידי דנקט וסיים בג' נקט ג'.
<h2>דף יב.</h2>
אלא אמר רבא לדברי ר' מאיר אדם טועה שתי שעות חסר משהו. וא"ת א"כ אחד אומר בג' ואחר אומר בה' אמאי עדותן בטילה נימא דעובדא כי הוה ברביעי הוה וי"ל דקסבר רבא שאין לתלות הטעות בשניהם והקשה ריב"א א"כ אפי' אחד אומר בה' עדותן בטילה זימנין דיכול להתקיים עדותן כגון דאי בדיק להו דהאי דאמר בג' בסוף ג' והאי דאמר חמש בתחלת חמש אי נמי אפי' בסוף עדותן קיימת דהא לא הוי טעותו טפי משתי שעות חסר משהו ואמאי לא מקשי' (אי בדיקה) [אמאי לא בדקינן] להו, ותי' דלהקל ודאי בדקי' כדקאמר רחמנא ושפטו העדה אבל להחמיר ולקיים עדותן לא בדקי' להו. לר' מאיר יהבינן להו מתחלת שעה ראשונה עד סוף חמש(י). הקשה ריב"א אמאי לא יהבינן להו למזימין כמו כן טעות שתי שעות לר' מאיר ושלש לר' יהודה וכשאומרים המזימין עמנו (היו) [הייתם] עד סוף חמש טועים הם ולארבעה הם קורין חמש והמעשה הי' בתחלת חמש או אמצע שעה חמישית והרי (ש)אינן מוזמים בכך ונהי דהעדות מוכחשת היא שהרי אותו שאמר שתים לא הי' יכול לטעות עד תחלת ה' מיהו (מזמין) [מוזמים] היכי הוי, ואומר ר' דלא תלינן טעות בשני עדים אלא בעד אחד כדפרשתי לעיל אליבא דרבא. מתחילת שעה ראשונה. הקשה ר' אמאי יהבינן להו מתחלת שעה ראשונה והא אמרי' לקמן אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר לאחר הנץ (כו') [עדותן בטילה] דבין קודם הנץ ובין לאחר הנץ לא טעו אנשי וי"ל דה"מ כי (דייקי') [דייקי] בהנץ אבל היכא דלא (דייקי') [דייקי] טעו(ת), מ"ר, ועוד י"ל דממה נפשך צריך ליתן מתחלת שעה ראשונה דהנץ מתחיל בחצי שעה שני' כדאמר לקמן בפרק מי שהי' טמא [דף צ"ג ע"ב] דמעלות השחר עד הנץ החמה (שלשה) [חמשת] מילין ומהלך אדם בינוני עשר פרסאות ליום שהם ארבעים מילין אלמא מעלות השחר עד הנץ החמה אחד משמונה ביום דהיינו שעה ומחצה וא"כ האי דקאמר בשתיים דילמא בתחלת שעה (ומחצה) שני' דהיינו קודם הנץ הלכך אי אפשר להזימן אי לא יהבי לי' מתחלת שעה ראשונה, וא"ת א"כ אמאי עדותן קיימת כשאחד אומר בשתים ואחד אומר בשלש אלו דייקי' בהן בהני סהדי (והאי) [דהאי] דקאמר בשתיים בתחלת שתים שהוא קודם הנץ החמה הויא לי' עדות מוכחשת דהאי קאמר בשלש(ה) (ש)הוא אחר הנץ וי"ל אפי' יאמר בתחלת שתים לא הויא עדות מוכחשת דאין בני אדם בקיאין בשעתה וסברי דשעה שני' כולה אחר הנץ, ומיהו (תימה דדילמא) אי דייקי(נן) בזה (הי') [היו] בקי[אים] והויא לה עדות מוכחשת ומתוך כך נראה דכי לא עיינו ולא דקדקו בהנץ [להכי] עבידי דטעו(ת) בין קודם הנץ לאחר הנץ.
<h2>דף יב:</h2>
ניכול כולו בשית. לא דוקא כולי שית שהרי צריך לשורפו לכל הפחות בסוף שש קודם שיכנס בחיובא דאורייתא. ולהך לישנא אליבא דר' יהודה דאמר אדם טועה שעה ומשהו ניכול עד סוף חמישי. תימה לי מאי איריא משום דלא טעי אלא שעה ומשהו אפילו טעו שתי שעות יכול לאכול עד סוף חמש כדקתני בברייתא דבין חמש לשבע לא טעו אינשי שבחמש חמה במזרח ושבע חמה במערב. יומא בי קרנתא קאי. והקשה ריב"א הואיל וכן דאין ניכר בין תחלת שש לשבע אליבא דר' (מאיר) [יהודה] אחד אמר בה' ואחד אומר (בו') [בז'] אמאי עדותן בטלה נאמר האי דקאמר ה' בסוף ה' והאי דקאמר בז' בתחלת (ו') [ז'] ומעשה כי הוה בפלגא דשש הוה והאי דקאמר ה' טעה פלגא דשעה לקמי' והאי דקאמר (בו') [בז'] טעה לאחורי', ותירץ ר' דהאי תירוצא דוקא לרבא אבל לאביי בין סוף חמש לפלגא דשית [לא] טעי אינשי [וכן] (ו)בין ז' לפלגא דשית, ומיהו אי הוה קתני אחד אומר בו' עדותן קיימת משום דהאי דקאמר שש בסוף שש והאי דקאמר (ו') [ז'] בתחלת (ו') [ז'] דאביי אית לי' הכי לעיל.
אימתי שלא בשעת ביעורו אבל כו'. מה שפרש"י שלא בשעת ביעורו שעה ששית ובשעת ביעורו מכאן ואילך והכי פריך הואיל שבשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ימתין עד שעה שביעית לא נהירא לר"ת חדא דשריפה לר' יהודה מן התורה היא כדמוכח בפרק כל שעה [דף כ"ז ע"ב] דיליף לה מנותר ולעיל [דף ה' ע"א] קאמר ר' עקיבא דסבירא לי' כוותי' הרי הוא אומר וכל מלאכה לא (תעשה) [יעשה בהם] מדמייתי לקרא על ביעור חמץ ש"מ דאורייתא היא וא"כ היכי מצינן למימר שצותה תורה לשרוף חמץ כל זמן שהוא מותר לאכול דהיינו בשעה ששית, ועוד דהא מנותר יליף מה נותר לאחר איסורו טעון שריפה כמו כן חמץ אבל קודם איסורו לא, ועוד דבשעת ביעורו (היינו פי' במתני') [דמתני' היינו פירושו] בשעה ששית והכא נמי יש לו להיות כן, ועוד היכי מצי פריך תלמודא לר' יהודה ימתין עד שעה שביעית ויבערנו בכל דבר הא אסקי' לעיל [דף י"א ע"א] דגזר (ד)ר' יהודה בשעת איסורו לשורפו דילמא אתי למיכל מיני' ועוד דתנן בתמורה [דף ל"ג ע"ב] אלו הן הנשרפין חמץ בפסח ואוקמינא לה כר' יהודה ופסח משמע לאחר איסורו ופר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו לאחר שעה ששית שהוא כבר מבוער שרוב העם (מבערו) [מבערין] בשעה ששית כמו שאמרו חכמים והיינו טעמא כדפי' דיליף לי' לר' יהודה מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו דהיינו שעה ששית כיון שאינו מצוה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן מוכח בירושלמי בפ' כל שעה [ה"א] דגרס התם תני עד שלא הגיע זמן אתה מבערו בכל דבר (וכן מוכח בירושלמי) ואתיא כר' יהודה. גזירה משום יום המעונן. אבל התם גבי נפשות לא אמרינן יום המעונן הוה (להכי לא) [ולהכי] תלינן בין חמש לשבע (ו)לקיים עדותן דהואיל ורוב ימים (אינו) [אינם] משונים לא אזלינן בתר מיעוטא להחמיר דספק נפשות להקל. ארבעה זמן סעודה. (ו)לא שייך האי טעמא אלא לענין אכילה דרמי אנפשי' אבל גבי נפשות דלא רמי אנפשי' כזמן אכילתו לא.
<h2>דף יג.</h2>
א"ל ר"ג לאו מכריע הוא. ותימה לר' ולימא הלכה כר"ג דהא (נות') סתם לן תנא כוותי' דהא כוותי' מוקמינן לקמן מתני' דכל שעה, ותירץ ר' דהוה מספקא לי' (או) [אם] יש לדקדק בלשון מותר או לא, ולא ידע כמאן אתיא, ומיהו מ"מ קשה ולימא הלכה כר' מאיר או כר"ג דממה נפשך סתמא דכל שעה כחד מינייהו, וי"ל (דא אי' אי') [דאאיבעית אימא] סמיך, דיני הכרעה אפרש לקמן בסוף פירקין. ושורפין תרומות [טמאות ו]תלויות (וטמאות) וטהורות. מכאן מדקדק ה"ר אפרים דמדאורייתא שרי לשרוף תרומה (ד)טהורה ולא שייך משמרת תרומותי אלא לענין תרומה שלא לטמאותה דאי אמרת דאסור לשרוף תרומה טהורה משום דכתיב [במדבר י"ח] משמרת תרומותי א"כ למאן דאמר בהאשה רבה [דף פ"ט ע"ב] אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה היכי שרו רבנן לשרוף תרומה טהורה כיון דלא מחייבא שריפה מדאורייתא דליכא למימר דשרי לשורפה משום דסופה עומדת לשריפה כשיהי' זמן איסור בפסח דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי לה, עוד הביא ראי' מהא (דתניא) [דתנן] במסכת חלה (פ"ב) [פ"ד מ"ח] מכזיב עד הנהר ועד (אמנם) [אמנה] שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן פי' דאע"פ שהוא מארץ ישראל גזרו שם משום טומאת [ארץ] העמים ולכך מפרישין שתי חלות שאם לא היו מפרישין אלא של כהן יאמרו תרומה טמאה נאכלת ואם לא היו מפרישין [אלא] של אור יאמרו תרומה טהורה נשרפת (פי') [לפי] [ש]אין בה טומאה אלא מדרבנן (לפי) [ולכי] שיראו שמפרישין שתי חלות מתוך כך ישאלו ויבררו הדבר כך מפרש בירושלמי [שם ה"ד] (דאי) [ואי] תרומה טהורה אסור לשורפה מדאורייתא היכי גזור רבנן הכא שישרפו כיון דלא מחייבא שריפה מדאורייתא, ונראה דלאו ראי' היא אדרבא ק"ל דהא בבכורות מוכח בהדיא בפ' כל פסולי המוקדשין [דף ל"ד ע"א] דאסור לטמאותה משום משמרת תרומותי ואפילו הכי שרי ר' מאיר בסוף פירקין [דף כ' ע"ב] לשרוף בארבעה עשר שחל להיות בשבת (טמאה עם) (ה)טהורה [עם הטמאה] אלא ודאי היכא דסופה לאיבוד אין שייך ליזהר בשמירתה ודוקא השתא הוא דשרי לשרוף אבל בשאר ימים לא דכתיב משמרת [תרומתי] ולא דמי לפסח (דאמר) [דאסר] לקמן [דף פ"ד ע"ב] גומרתא משום הפסד קדשים אע"פ שסוף המוח לאיבוד משום שבירת העצם, גבי קדשים החמירו אי נמי לא החמירו בתרומה דילמא אתי למיכלי' בפסח, ולפי סברת ה"ר אפרים קשה מעל ששה ספיקות שורפין את התרומה בפ"ק דשבת [דף ט"ו ע"ב] שהם טומאה דרבנן, ושמא איכא לאוקמי בתרומה דרבנן. ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ד' שעות. תימה דתני בתוספתא [פ"ג ה"ט] ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ואופה לו מצה מערב שבת, ושמא יש לחלק בין חולין לתרומה כדאשכחן במתני' דמיקל ר"ג בתרומה דאמר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש, אבל קשה על מנהג שלנו שנוהגין עכשיו לשייר בחולין מזון שתי סעודות (ואיכא) [וי"ל דאיכא] פלוגתא התם בתוספתא והכי תניא בסיפא תרומה טמאה מבערה במוצאי שבת דברי ר' מאיר, ונראה שזהו טעות סופר אבל בערב שבת גרסי' דמוצאי שבת פסח הוא. וחכמים אומרים [חולין] בזמנו תרומה טמאה וטהורה מבערין בשבת. פי' יאכיל המותר לבהמה לחי' ולעוף ר' (אליעזר) [אלעזר] אומר תרומה מלפני השבת אוכלי' מועטין וחולין בשבת אוכלי' מרובין פי' תרומה שאוכלי' מועטין מבערין הכל מלפני השבת שמא לא ימצא אוכלין אבל חולין שאוכליהן מרובין מבערין בשבת וכן הלכה דמייתי התם עובדא א"ר אלעזר פעם אחת חל י"ד להיות בשבת והיינו יושבין לפני ר"ג בבית המדרש בלוד ובא הממונה ואמר עת לבער חמץ והלכנו אני ואבא לבית ר"ג וביערנו חמץ.
מאי לאו לנכרים. להכי משמע לנכרים כדפריך אביי בסמוך דאי לישראל לשקלי' לנפשי' אמר לי ר' שכך ראה בירושלמי (יבא) [צא] ומוכרו בב"ד בשוק, ומשמע דאע"פ שהיה נותן לו ר' רשות שהוא הי' אב"ד אפ"ה היה צריך ב"ד בשעת מכירה כדי לשומן, וזהו תימה כי למה יש לנו לומר שלא יהא כח בידי ב"ד לעשות הנפקד אפוטרופוס ולמכור כמו שיהא נראה לו. ואין פורטין לעצמן. ואע"ג דאמר באלו מציאות [דף כ"ח ע"ב] גבי מציאה שם דמיהן ומניחן לא שייך הכא כלל דליכא התם חשדא שהרי הוא מחזיר אבידה.
<h2>דף יג:</h2>
בכדי חסרונן. פרש"י שאין נחסרין אלא כדרך חסרון פירות, וקשה לר' א"כ מאי טעמא דרשב"ג דאמר מוכרן [בב"ד] ונראה לר' דודאי יתר מכדי חסרונן הם מתחסרין והא דקאמר כדי חסרונן היינו שעדיין לא [נחסרו] בחודש או בחדשיים אלא כדי חסרון שעולה לשעה (בה) [כדמפרש בהמפקיד] לחיטין ולאורז ט' חצאי קבין לכור אבל אם כבר נחסרו יותר מט' חצאי קבין דברי הכל מוכרן ואפי' חסרו בחודש אחד יותר ממה שעולה החסרון לכל חודש אינו מוכרן דהא לא חשיב יותר מכדי חסרונן, מ"ר. וכי להצניען הוא צריך תני על גג כו'. בסוכה גבי לולב בפ' לולב וערבה [דף מ"ד ע"ב] קתני איפכא והא טועה כמו כך ואמר לו רב יהודה וכי (לייבשו) [לייבשן] הוא צריך וזהו לפי שבמקום אחר (הניח) [הגיהו] לו והי' סבור לשנות כמו כן במקום אחר לפיכך הי' טועה. הר הבית סטיו כפול הי'. הי' אומר ר' דהא דאמר בפ' מקום שנהגו [דף נ"ב ע"ב] דדייק וגמר שמעתא [מפומא דמריה] כרחבא דפומבדיתא היינו בשביל כך שהניח רחבה [הברייתא ואמר] אסטוונית היתה נקראת סטיו לפנים מסטיו או הי' יכול לומר (איצטוואות) [איצטבאות] שהוא מובחר ושנה בלשון רבו ש"מ דוקא הוא, ויש מפרש משום שהי' מסופק ממי שמע או מר' יהודה או מרב [יהודה] והי' (שני) [שונה] [ר'] דמשמע הכי ומשמע הכי ש"מ דדוקא הוא, וקשה לר' דא"כ הוי לי' למימר אפי' ספיקא דגברא (גרי') [גרס] כדאמר בפ"ק דחולין [דף י"ח ע"ב] גבי מוגרמת ונראה לר' דהא דקאמר הכא ר' יהודה לפי שהי' רבו מובהק.
אין מביאין תודה אחרת. פי' בקונטרס ואותו לחם פודין אותו ויוצא לחולין ויקח בדמים תודה [אחרת] או לחם לתודה אחרת, וקשה דבהדיא [אמר] בפ' התודה [דף פ' ע"א] הפריש (תודה) [מעות] ללחמי תודה וניתותר אין מביאין בהן תודה [אחרת, ועוד כיון] דאפילו לחם אין יכול להביא כיון שלחם לא חזי לתודה אחרת מאי שנא הדמים שנתחלל עליהם הלחם מן הלחם עצמו, וא"ת הא דפריך ונפרקינהו לחולין מה ריוח יש בה כיון שהדמים אסורין [י"ל] שמא תמצא (תורא) [תודה] שאבדה אי נמי יחלל המנה על שוה פרוטה [ו]אפילו לכתחילה [יכול] (כדמוכח במס' ערכין) במקום שאין הקדש מפסיד [כדמוכח במס' ערכין דף כ"ט ע"א]. אלא לעולם ששחט עליהם הזבח. פי' ריב"א דהשתא נמי מוקמי לה בי"ג וכדאמר לעיל אין מביאין תודה בי"ד ולא נאמר כדאמר לעיל מתוך שהן מרובות נפסלות בלינה שאין להם אוכלין אלא הכשרות היו להם אוכלים הרבה והללו נפסלות על ידי שנשפך הדם ולפדיון לא חזו שנשחט הזבח ולאכילה לא חזו כדפי' הלכך לשריפה קיימי ולא תקשי אמאי השהו עד למחר דהא לר' חנינא תקשי למה השהו עד חצות דמיד שיאיר היום (דשרפוהו) [ישרפוהו] ובירושלמי [ה"ה] נמי משמע דבי"ג מיירי דגר' התם ר' חנינא א' פסולות היו מפני שהן ממהרין להביא תודותיהן מפני חמץ שבתודות אי אפשר שלא ישפך הדם של אחת מהן והן נפסלות, מדקאמר מפני שהן ממהרין להביא תודותיהן ש"מ דבי"ג מיירי דכולם היו מביאין וצריך לומר השתא שחוזר בו ממה שאמר ר' ינאי כשרות היו דהשתא כ"ש דמפסלי טפי שנשפך וגם נפסלו בלינה, ור' חנינא דירושלמי תפס שיטה אחרת ממה שתופס כאן ושניהם יכולים להיות אמת ורוצה לומר ר' חנינא דמתוך ריבוי תודות של י"ג אי אפשר שלא יארע פסול באחד מהן ששפך הדם או שלא ימצא להן אוכלין, ועוד נראה דלהכי נקט האי טעמא דנשפך הדם שהטעם ראשון תמוה קצת דאיך יתכן מפני רבוי שלהן שלא ימצא להן אוכלין הא שריין לזרים. שחטו שלא לשמן ונזרק דמו שלא לשמן. ונראה לר' דהוי מצי למיתני שחטו שלא לשמן ו[נ]זרק דמו לשמן. הלחם קדוש ואינו קדוש. פלוגתא הוא בהתכלת [דף מ"ז ע"ב] ואיכא מאן דמפרש התם קדוש לתפוס פדיונו ולא בעי למימר שיצא בשביל כך לחולין דא"כ אכתי תקשי נפרקינה אלא תופס פדיונו ואין יוצא לחולין. כל העומד (לארץ) [לזרוק] כזרוק דמי. וא"ת זרק דמן שלא לשמן נמי לימא כזרוק דמי מתחלה ואמאי קאמר ר' אליעזר בר' שמעון שאינו קדוש, וי"ל דכיון שעקרן [מלשמן] גרע מנשפך הדם ואגלאי מילתא דלא הוי כזרוק בשעת קבלה, וקשה לפי' זה דלא משמע הכי בפרק המנחות והנסכים [דף ק"ב ע"ב] דהא (פגול) [פיגל] בזריקה אמרינן התם דמטמא טומאת אוכלין לר' שמעון דהיתה לה שעת הכושר משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי, ודוחק הוא לחלק בין פיגול לשלא לשמו, ועוד לעיל אמאי דחוק לאוקמי שנשפך לוקמה כשפיגל ומיהו (מצית) [מצינו] למימר דנקט נשפך לפי שזה הי' רגילות בכל שנה מתוך שהן מרובות אבל בפ' התודה [דף ע"ט ע"א] גבי ההיא דזעירי דאין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח ופריך עלה ממתני' דקתני ואם לאו יפסלו בלינה, הוה מצי לשנוי כשפיגל בזריקה, ונראה לפרש שיש לחלק דהני דלגבי גופי' דזבח כההיא דמנחות והנסכים חשיב כזרוק אע"ג (דפגול) [דפיגל] בזריקה [אבל] לגבי דברים אחרים המתקדשים עם הזבח כמו לחם ונסכים לא חשיב כזרוק כשנעשית שלא בהכשר. כשירות היו. וא"ת ומאחר שהיו כשירות אמאי משהין אותן עד שעת איסורן, י"ל דהיינו כר(שב)"ג דאמר לקמן [י"א ע"ב, כ"א ע"א] תרומה כל חמש ולחמי תודה כתרומה ואחרונה היו נוטלים בסוף חמש וכן מפרש התם בירושלמי [ה"ה] דבעי התם לר"ג טעמא דתרומה כל חמש משום קדושתה דלהכי לא אחמירו בה או דילמא לפי שאין אוכלי' מצוין מאי נפקא מינה חלות תודה טעמא דקדושה שייך בהן אבל טעמא דאין אוכלי' מצוין לא שייך בהן דשרי לזרים ופשיטא לי' מהא ר' נתן אומר כשרות היו שוהין להן שעה אחת לאכילתן ותולין ולא שורפין אית לן למימר מפני שאין אוכלין מצוין ולא מפני קדושתה בתמי' וכי אינה בשביל קדושתה, ובתוס' ריב"א פ' כך אך לא הבין היטב לשון הירושלמי והי' נראה לו דבניחותא היו האי אית לן למימר כו', מ"ר.
<h2>דף יד.</h2>
שתי פרות חורשות. בירושלמי [ה"ה] דייק וירושלים לא מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה הוא כלומר סברא הוא לנהוג שם איסור כיון שמתקבצין [שם] אף בני המקומות שנהגו בהם איסור ומשני נראות חורשות.
אבל תרומה וקדשים עושה כיוצא בהן. פי' [רש"י] דנפיק מקרא דחגי דלקמן [י"ז ע"א] דכתיב אל הלחם ואל הנזיד שהלחם מטמא נזיד, ולר"ת דמפרש לקמן או אל הנזיד נראה לר' דנפקא לי' מדכתב [ויקרא ז'] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והאי טמא מקרי, וא"ת בין להאי פי' בין לפרש"י מנלן תרומה, וי"ל כיון דלא מצי למימר מקרא מלא דבר הכתוב דהכא איכא קדשים א"כ אוקי קרא בדדמי טפי דהיינו חולין, מ"ר. דאיכא משקה בהדי בשר. [מכאן] דקדק ריב"א דמשקין מיטמו פחות מרביעית דסתם משקין שעל גבי בשר אין בהם רביעית וה"נ משמע בברכות פ' אלו דברים [דף נ"ב ע"א] דקאמר [שמא] יצאו משקין מאחורי הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים והתם נמי מסתמא ליכא רביעית, וה"נ משמע לקמן [דף י"ז ע"ב] דקאמר ומים נמי לא אמרן אלא דאית בהו רביעית דחזי להטביל מחטין וצינורות אבל פחות מרביעית לא, והא דקאמר במסכת ע"ז פרק אין מעמידין [דף ל"א ע"א] גבי יין נסך דמטמא טומאת משקין ברביעית ובפרק דם הנדה [דף נ"ה ע"ב] [עיין פרק אמרו לו כריתות י"ג ע"ב] גבי חלב האשה ובכמה דוכתי אומר ריב"א דבפסול (גוים) [גויה] מיירי דשיעורו ברביעית כדאמר במעילה פרק קדשי (קדשים) מזבח [דף י"ז ע"ב] וכל המשקין מצטרפין לפסול את הגוי' ברביעית, ור"ת אומר מדאורייתא בעינן רביעית אבל מדרבנן מטמו במשהו, ואומר ר' דהא דמפרש דמדרבנן מטמו במשהו היינו לטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן מדאורייתא אפילו במשהו דהא דקאמר לקמן אבל פחות מרביעית טמאין היינו מן התורה (ואי) [דאי] מדרבנן לא הוי גזור במשקין בי מטבחייא טומאה פחות מרביעית, ולפי זה הפי' צריכה למימר דלא מסיק אדעתי' דאוכל יטמא אוכל אפי' מדרבנן דאי לאו הכי אמאי איצטריך מעיקרא לאוקמי במשקין בפחות מרביעית דמדרבנן השתא נמי מדרבנן מיירי (דמוקי לה במשקין בפחות מרביעית דמדרבנן) [דאוכל מטמא אוכל מדרבנן], וא"ת כיון דאוכל לא מטמא אוכל אפי' מדרבנן א"כ לא משכחת ולד ולד דהיינו שלישי אלא על ידי משקין ואיך יתכן זה דאי אפשר להיות שלישי לעולם על ידי משקין שהמשקין לעולם ראשונים כדאמרי' [פרה פ"ח מ"ז] כל הפוסל את התרומה מטמא(ה) משקין להיות תחלה, י"ל דר' חנינא (בן אנטיגנוס) [סגן הכהנים] הי' קודם (לכף) [לכן] לאותה גזירה היתה בי"ח דברים דגזרו בית שמאי ובית הלל דקתני התם [בשבת דף י"ד ע"א] האוכלים והכלי שנטמאו מחמת משקין ופריך התם האי אוכלין שנטמאו במשקין דמאי עד דמסיק שנטמאו במשקין הבאים מחמת ידים ואי קודם י"ח דבר גזרו כל הפוסל את התרומה כו' אמאי איצטריך לגזור דאוכלין שנטמאו מחמת משקין הבאין מחמת ידים פוסלין את התרומה הא כיון דגזרו דידים פוסלין את התרומה א"כ משקין הבאין מחמת ידים ראשונים הן דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, על כן נראה דהיא היא גזיר, אי נמי י"ל דשלישי משכחת לה בלא משקין כגון על ידי כלי שנטמא מחמת משקין שהכלי שני הוא והבשר שנגע בו שלישי, אי נמי על ידי עצים ולבונה כדמפרש ר"ת על רביעי(ת) בקודש לקמן שהן נגעו בקודש והבשר נגע בהן ואע"ג דבצריד של מנחות בעי ריש לקיש בחולין בפ"ב [דף ל"ו ע"א] מהני חיבת הקודש למימני בי' ראשון ושני או לא, איכא למימר דהאי פליג עלי' דהכי מפרש ר"ת דאיכא אמורא דפליג עלי' ואע"ג דלקמן [דף כ' ע"ב] קאמר תפשוט דריש לקיש כו' ודחי לה היכי [ד]מצי למדחי' פריך לי' ודחי לי', אבל יש הרבה מקומות דהוה לי' למימר תפשוט לההוא אמורא, מ"ר. עם בשר ומשקין מיבעי ליה. הא דלא פריך מאי איריא נטמא באב הטומאה ואפי' בראשון ושני נמי המשקין (תא) ראשונים דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה כדפריך לקמן על ר' עקיבא משום דההיא גזירה אחר ר' חנינא (בן אנטיגנוס) [סגן הכהנים] היתה כדפרי' אבל אחר ר' עקיבא לא היתה שהיא היתה בי"ח דבר, מ"ר.
כי נטמא בנר שנטמא בטמא מת מאי הוי שני מאי קמ"ל שלישי מותר כו'. האי קושיא לא מצי לאקשויי למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל מן התורה דלדידי' הוסיף טובא דאלו התם שלישי דאורייתא מותר לעשותו שני דרבנן ואלו הכא שלישי דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא. בנר של מתכת דרחמנא אמר [במדבר י"ט] בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל. אומר הרב ר' יצחק מסימפונט דכל כלי שטף הנוגע במת או אם הוא באוהל המת הרי הוא אבי אבות לטמאות ע[ו]ד אחר טומאת ז' או אם נגע בטמא מת נעשה כטמא מת לטמאות הנוגע בו טומאת ערב והא דאמר בנזיר פ' כהן גדול [דף נ"ג ע"ב] בחלל חרב הרי הוא כחלל לאו דוקא בכלי מתכות אלא בכל כלים ובלבד שיהא כלי שנהרג בו אדם ואין חילוק בשום מקום בטומאת מת בין כלי מתכות לשאר כלים והא (דאמר) דקאמר הכא בנר של מתכת עסקי' לאו לאפוקי של עץ אלא לאפוקי של חרס דאין לו טהרה במקוה דכיון דאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה כדקיימא לן בהמפלת [דף כ"ח ע"ב] ולפי שסתם נר של מתכת הוא או של חרס נקט של מתכת. חרב הרי הוא כחלל. גבי מחט שנמצא בתוך הבשר ומפרש במס' שבת [דף ק"א ע"ב] גבי קשרה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה ומיהו רשב"ם לא גרס לי' התם ולאו מטעמי' ובשמעתא קמייתא דחולין ומיהו אינו צריך לשם והדבר פשוט מכל אלה המקומות מוחקו דסבירא לי' דאין שום חילוק בין מתכת לשאר כלים כדפי' ומפרש ההוא דריש אהלות שנים טמאין במת ג' טמאין במת (ב') [ד'] טמאין (אדם) במת כיצד [שניים] אחד הנוגע במת ואדם באדם ראשון טמא טומאת ז' ושני טומאת ערב [כיצד ג' כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת ז'] שלישי בין אדם וכלים טמאים טומאת ערב כיצד ד' כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם (מ)טמאין טומאת ז' הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב אמר ר' עקיבא יש לי חמישי השפוד תחוב באהל המת האהל והשפוד והאדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאים טומאת ז' החמישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב אמרו לו אין [האהל] מתחשב כל הני כלים (בפי' מפי') [מפרש הר"י] בכלי שטף בין (העץ) [דעץ] בין דמתכות ובשני ענינים מפרש חד בחיבורין שנוגעין במת בשעה שנוגעין בכלי אחר וחד שלא בחיבורין וראייתו דמיירי בכל כלים מהא דתניא בספרי בפ' פרה אדומה וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר לפי שנאמר בחלל חרב בא הכתוב ולימד על החרב שיהא טמא טומאת ז' והנוגע בו טומאת ז' הא למדנו לכלים ואדם, כלים [ואדם] וכלים מניין ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי הא למדנו לכלים ואדם וכלים, (ואדם) [כלים] וכלים מניין וכו' מדמפיק לי' וכבסתם בגדיכם משמע בכל כלים מיירי, ועוד מביא ראי' (בתוספתא) [מתוספתא] דמס' כלים פרק אין כלי חרס [ב"ק פ"ו ה"ז] דאמר התם חמת שהיא נתונה בתנור ויש בו עצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ופיו למעלה מן התנור [ונתון לתוכה] הוא טהור והתנור טהור [בא הטהור] ואחז בו והעלהו נטמא וטמא את החמת חזרה חמת וטמאה את התנור, וסתם חמת מעור הוא ואפי' הכי אמרי' התם שמטמאה את התנור מטעם שהיא נעשית כאדם הנוגע, ולא נהירא לר' כלל דההיא דמייתי בספרי מוכבסתם בגדיכם מצינו למימר דבכלי מתכות מיירי וכגון תכשיטי מתכות וכבסתם היינו טבילה, וההיא דחמת לאו ראי' היא דמטמא לי' חמת לתנור [בחבורין] שהרי אדם האוחז בו מחובר במת בשעה שאוחז ובחיבורין יכול לטמא כל דבר טומאת ז' כמו שהי' נוגע במת עצמו כמו שאפרש, והלכך יכול החמת לטמאות התנור (שהרי אב הטומאה), ופירושו מן המשנה דאהלות לא נהירא לר' בשום ענין שאם מעמיד אותה בחיבורין קשה לר' רישא דקתני אדם במת ואדם באדם הראשון טמא טומאת ז' והשני טומאת ערב דמוכח בהדיא בפ"ב דע"ז [ל"ז ע"ב] דאדם באדם בחיבורין טמא טומאת ז', ולמאי דמפרש לה נמי שלא בחיבורין קשה לר' הואיל שיאמר שכל הכלים הנוגעין במת יעשו אבי אבות הטומאה כדמוכח המשנה לפירושו, הא דגרסי' בנזיר פ' כהן גדול [נ"ד ע"ב] על המשנה דעל אלו טומאות אין הנזיר מגלח על הסככות והפרעות וארץ העמים ומצורע בימי ספרו וכלים שנגעו במת ומזה עליהם שלישי ושביעי ופריך כלים בני הזאה נינהו ומסיק אשארא ואי כפי' ודאי בני הזאה נינהו אדם הנוגע בהן שהן אבי אבות כדפר', הלכך נראה כמו שפר"ת ההיא דמסכת אהלות דוקא בכלי מתכות שהן דוקא נעשית כחלל כדמשמע בכולי תלמודא ונקוט האי כללא בידך דלעולם הן נעשית כחלל כשנוגעות במת או בטמא מת אבל לא כשנוגעין כלי בכלי [ד]אינו נעשה ככלי שנגע בו [ד]דוקא חרב כחלל אמרה תורה כשנגע באדם, (ומעתה פשוט הוא) והשתא אתי שפיר ההיא דנזיר דמסיק וכלים בני הזאה נינהו דסתם כלים לא מתכת הם, ומדקדק ר"ת מדמוכח ה"נ מסתברא מכלים הנוגעים במת דאשארא קתני דאי אכולהו כלים בני הזאה נינהו ולא קדחי בכלי מתכות שהם ודאי בני הזאה כדמוכח בריש אהלות ש"מ שהנזיר מגלח עליהם וברישא דההיא קתני אין הנזיר מגלח והי' רוצה להחמיר על הכהנים שיהיו מוזהרים על אהל כלי מתכות שנטמאו במת הואיל שהנזיר מגלח עליהם כדאיתא במסכת שמחות [פ"ד הכ"ב] כל טומאה שהנזיר מגלח עלי' כהן מוזהר עלי' אין הנזיר מגלח עלי' אין כהן מוזהר עלי', ושלח לו הר"ר חיים דקתני בהדיא בתוספתא עלה בההיא דריש(א) אהלות בד"א לתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד, והא דלא דחי תלמודא הכי נמי מסתברא דפ' כהן גדול ולוקי המשנה בכלי מתכות משום דקים לי' דודאי אשארא קתני (ו)מדקתני בהדייהו מצורע בימי ספרו וימי גמרו (וההוא) [דההוא] (ד)ודאי לאו בר הזאה הוא וניחא לי' לתלמודא לאסוקי האמת.
<h2>דף יד:</h2>
ומאי הוסיף דאלו התם טמא וטמא ואלו הכא פסול וטמא. הקשה ריב"א מה תוספת טומאה היא זו והלא שלישי של תרומה מטמא הקודש כשלישי דקודש כדקתני בהדיא במס' טהרות [פ"ב מ"ז] שלישי שבכולן מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קודש ואתרומה קאי, ונראה לר' דלאו פירכא היא דאע"ג דשלישי דתרומה חשוב לגבי קודש כשלישי דקודש מיהו מגע טבול יום לא חשיב כשלישי דהא אפי' בקודש גופי' לא מטמא [ל]רבנן במסכת מעילה בפרק חטאת העוף [דף ח' ע"א] דתנן חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה נמלקה הוכשרה ליפסל מטבול יום ודייק בגמרא (לפסל מטבול יום איך לטמויי לה) [ליפסל אין אבל לטמויי לא] מתני' מני רבנן היא כו' ור' עקיבא כרבנן סבירא לי' כדמוכח (במתניתא) [במתניתין] [דעדיות פ"ח] (דסוטה בפרק בשם ומייתי לה לקמן) [ומייתי לה בסוטה פ' כשם ולקמן י"ט ע"א] דתנן הוסיף ר' עקיבא הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן דוקא פסל אבל מטמא לא, ומיהו תימה דשלישי דטבול יום יעשה רביעי בק"ו ממחוסר כיפורים כמו כל שלישי דעלמא דיליף ר' (יוסף) [יוסי] לקמן בפירקין [דף י"ח ע"ב] והכא נמי נימא מה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקודש שלישי דטבול יום שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקודש וכי תימא דאיכא שום מיעוט מן הפסוק א"כ לקמן דיליף רביעי בקודש מק"ו נימא שלישי דטבול יום יוכיח שפסול בתרומה ואין עושה רביעי בקודש, ובירושלמי בסוף חגיגה פריך לה, וי"ל דר' עקיבא לית לי' ק"ו דר' יוסי כדאמר לקמן בפירקין [שם] לא ר' עקיבא סבר לה כר' יוסי והיינו טעמא כדפר' [בפ' כשם דף כ"ט ע"ב] שכן אב הטומאה וכי תימא כלי חרס יוכיח מה לכלי חרס שכן מטמא מאוירן וחזר הדין ומה לשניהם שכן יש בהן צד חמור ור' יוסי לא פריך צד חמור ור' עקיבא פריך. אפילו בראשון ושני תחלה הוי דהתנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין. הקשה ר"ת היכי מוכח מהכא דר' עקיבא אית לי' טומאה במשקין דילמא בשאר משקין הוה מודי דליכא טומאה ובשמן סבירא לי' דאין עליו תורת משקין כר' שמעון שזורי דאית לי' הכי בהקומץ רבה [דף ל"א ע"א] דהכי תנן התם ר' מאיר אומר השמן תחלה לעולם וחכמים אומרים אף הדבש ר' שמעון שזורי אומר היין פי' דוקא יין אבל הנך לא והתם פסקי' הלכתא כוותי', ומיהו י"ל דדייק הכא משום דשמעי' לי' לר' עקיבא דחשיב שמן משקה בפרק חבית [דף קמ"ד ע"א] גבי הכשר דקאמרו לו לר' עקיבא סלי זיתים וענבים יוכיחו ומסיים במשנה במס' מכשירין [ספ"ו] לא אם אמרתם בסלי זיתים וענבים שתחלתן אוכל וסופן משקה, ומיהו קשה מזה שהלכה כר"ש שזורי ולקמן [י"ז ע"א] גבי משקי די מטבחי' ובכל תלמודא משמע שהוא חשיב משקה וגבי מסיקה בפ"ק דשבת [דף י"ז ע"ב], ואומר ר"ת דהתם בשמן שנקרש מיירי ולהכי קאמר ר' שמעון דנפקא לי' מתורת משקה אבל אם לא נקרש כולי עלמא מודו (דתחילת) [דתחילה] הוא כי הכא וכן משמע בתוספתא [דטהרות פ"ב ה"ב] דאמרי' התם (כמו) [במה] (ש)אמרו שמן תחלה לעולם כשנקרש ואח"כ נימוח והכי משמע בהדיא בריש פ"ג דמס' טהרות דקתני התם הרוטב והגריסין והחלב [והשמן] בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים ואח"כ קתני הך בבא דר' מאיר אומר השמן תחלה לעולם כו' והיינו פי' לעולם אפי' קרשו ועלה נמי קאי ר' שמעון שזורי, וקצת צריך להוסיף על דברי ר"ת (דאמר חזרו) [דבקרש וחזר] ונימוחו קאי כדמוכח בתוס' דטהרות דקתני כיצד אמרו תחלה נימוחו ולא נשתייר ממנו ומשמע דקאי אליבא דר' מאיר שאמר לשון זה במשנה.
התם טמא וטמא הכא טהור וטמא. הקשה ר' ולוקמה בשבע דכיון דבשבע אסור מדאורייתא מותר לעשותו שני דהכי משמע לקמן [ט"ו ע"ב] דבשבע שורפין לר' יוסי נמי, והייתי רוצה לומר דלא מצי למימר הכי דא"כ מאי אינה היא המדה דקאמר ר' יוסי, ואין נראה לר' דהא מצי למימר דאינה היא המדה דקאמר ר' יוסי היינו משום דמשמע לי' לר' יוסי דלית לן למילף איסור מטומאה, ואין לומר דסברא היא דלכולי עלמא ילפי' איסור מטומאה דהא לריש לקיש משום בר קפרא בעל כורחין לא ילפי' איסור מטומאה כמו שאפרש לקמן. ותירץ ר' דלא מצי לאוקמי (בשעת) [בשעה] שביעית דוקא ולא בששית דהא לפי פשוטו משמע דבששית מיירי דקאמר ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח משמע בזמן שדרך בני אדם לשרוף דהיינו בשעה ששית, מ"ר. התם פסול וטמא הכא טהור וטמא. למאן דאמר אוכל מטמא אוכל מדאורייתא אתי שפיר דלא יליף דודאי פסול דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא אבל איסור דרבנן כגון בשעה ששית אסור לעשותו שני דאורייתא אבל קשה לר' למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא א"כ כשש[ו]רף תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אינה מטמאה אלא מדרבנן וא"כ אמאי לא יהא מותר לעשות (אסור) [מאיסור] דרבנן [שני] דהא בתר הכי מדמי להו דקאמר נימא קסבר ר' מאיר כו' משמע דבעי למילף (דאי) [דהוי כמו ד]אמרינן שלישי דרבנן מותר לעשותו שני, ואומר ר' דודאי בתר הכי יליף שפיר דכיון דחזי' דשלישי שהוא מקולקל דרבנן מותר לקלקלו עוד יותר אבל הכא לא מצי למילף כי היכי דפסול דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא ה"נ איסור דרבנן מותר לעשותו שני דרבנן דלא דמי דודאי מקולקל דאורייתא מותר לקלקלו עוד יותר אבל אותו שאינו אלא מקולקל דרבנן אסור לקלקלו תדע דהא לקמן [אמרינן] דר' יוסי דסבירא לי' טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא והוי ולד טומאה דר' חנינא סגן הכהנים דאורייתא לא ילפי' מיני' דאסור דרבנן יהא מותר לעשותו שני דרבנן דהא כששורפו עם הטומאה אינו טמא אלא מדרבנן דאין אוכל מטמא אוכל, וא"ת לפי זאת הסברא למאן דמוקי מתני' באב הטומאה דאורייתא ובולד הטומאה דרבנן א"כ כי היכי דמוסיף ר' עקיבא על ר' חנינא סגן הכהנים ה"נ מוסיף ר' חנינא על ר' עקיבא דמדברי ר' עקיבא לא שמעי' דברי ר' חנינא דאע"ג דפסול דאורייתא מותר לעשותו (שני) ראשון מיהו שלישי (דרבא) [דרבנן] אסור לעשותו שני אפילו דרבנן דהא לא גמרי' מהדדי כדפי' דהא לר' יוסי אע"ג דמודה ר' עקיבא בהא הוה פליג (דסבירא) [וסבירא] לי' דשלישי דרבנן אסור לעשותו שני דהוא מוקי [ד]ר' חנינא בשלישי דאורייתא ואומר ר' דודאי ר' עקיבא מוסיף הוא דר' חנינא לא דיבר אלא בשלישי דמותר לטמאותו יותר ור' עקיבא דיבר אפי' בפסול ולפי שר' עקיבא הי' אחר ר' חנינא קאמר הוסיף ר' עקיבא (וההיא) [ואה"נ] דאי ר' חנינא הוה בסוף הוה מצי למימר הוסיף ר' חנינא מהאי טעמא דפי', מ"ר. ובירושלמי [ה"ו] מקשה קושיא זו ומתרצה דגר' התם בר קפרא אומר אב הטומאה דבר תורה ולד טומאה מדבריהם ר' יוחנן אמר בין זה בין זה דבר תורה ובתלמוד שלנו הוא איפכא לקמן [ט"ו ע"א] דבר קפרא מוקי מתניתא בולד טומאה דאורייתא ור' יוחנן מוקי לה בולד הטומאה דרבנן והדר קאמר בירושלמי [ה"ז] הוסיף ר' עקיבא כו' על דעתי' דר' יוחנן תמן שורפין (טומאה) [טומאת] תורה עם (טומאה) [טומאת] תורה ובא להוסיף פסול תורה עם טומאת תורה, ועל דעתי' דבר קפרא (שורפין תרומה טומאה תורה) [תמן שורפין] טומאת דבריהם עם טומאת תורה והכא פסול תורה עם טומאת תורה לא בא אלא לפחות תפתר בטבול יום מבית הפרס שהוא מדבריהם.
באב הטומאה דאורייתא. נראה לר' דלהכי נקט דאורייתא משום דאיכא אב הטומאה דרבנן כמו מעת לעת שבנדה ובית הפרס וארץ העמים ומדורות העמים וכאלה רבים, ורש"י לא העלה על לבו שפי' באב הטומאה שהיא דאורייתא וגם ריב"א פי' כן, ועוד הוסיף על דברי רש"י דהא דמשקין מטמו כלים גזירה משום משקין זב וזבה לא מקרו אב הטומאה דאב הטומאה לא קרי (כאן) [כיון] שאין מטמא אדם ואפי' כלים נמי אין עושין אותן ראשון אלא שני ופי' ר' עיקר, עוד אומר ר' דהא דקאמר באב הטומאה דאורייתא לא נפקא מינה ולא מידי אלא למאן דאמר אוכל מטמא אוכל דאורייתא [דלמ"ד אין אוכל מט"א מדאורייתא] לא נפקא מיני' מידי בהא דקאמר אב הטומאה דאורייתא דמ"מ לא מטמא אלא מדרבנן דאין אוכל מטמא אוכל, ומצינן למימר דלהכי נקט דאורייתא משום דבעי למימר ולד הטומאה דרבנן דההיא מדרבנן (דהוו) [הוה] דוקא מ"ר. ולד טומאה דרבנן. פרש"י כגון כלי שנטמא במשקין, והקשה הרב ר' יעקב מאורליינש א"כ מאי מייתי ראי' ר' מאיר מדברי ר' חנינא סגן הכהנים הא בשר (קודם) [קודש] שנגע בכלי שנטמא מחמת משקין אינו נשרף אלא בעיבור צורה כדמוכח בנדה [דף ז' ע"ב] ובחגיגה [דף כ"ב ע"ב] ובבכורות פ' על אלו מומין [דף ל"ח ע"א] דאמרינן כלי שנטמא אחוריו במשקין תוכו אוגנו וידיו טהורין דעביד רבנן היכירא כי היכי דלא נשרוף עלי' תרומה וקדשים ומאחר שנעשה נותר אפי' היה טהור לגמרי מותר לשורפו עם טמא כדמוכח לקמן [דף ע"ב ע"א] וא"כ מאי ראי' קמייתי, ומיהו (ד)מספקא לי' לר' מהו עיבור צורה דאי היינו לינה בעלמא אע"ג דלא הוי נותר א"כ לאו פירכי' פירכא, אבל קשה לר' אי כפי' הקונטרס אמאי קאמר ר' יוסי אינה היא המדה מדה [ומדה] היא דאין נראה לאפלוגינהו אי איסור דרבנן חשוב כטומאה דרבנן או לאו, ונראה לר' דולד טומאה דרבנן היינו כדמפרש לקמן [ט"ו ע"ב] לר' ירמי' הכא בבשר שנטמא במשקין שנטמאו מחמת שרץ ואזדא ר' מאיר לטעמי' דאמר משקין לטמא אחרים (דאורייתא) [דרבנן] כו' ואע"ג דבכלי שנטמא מחמת משקין אין שורפין עליו קדשים אלא בעיבור צורה בשאר טומאות דרבנן שורפין בלא עיבור צורה דלא כל הטומאות שוות, מ"ר, ומצינן בירושלמי [ה"ו] שמקשה בענין זה ר' בא קומי ר' ייסא על דעתי' דבר קפרא דאמר בולד הטומאה דרבנן הא [אמר] ר' יוחנן ששה ספיקות היו תולין עליהן ובאושא גזרו עליהן שריפה ור' חנינא סגן הכהנים לא קודם לאושא [היה] (לא תני) [וקודם לאושא לא היתה] שריפה לדבריהם א"ל תפתר שנטמא בכלי זכוכית ומסיק התם בירושלמי דר' יוסי שתירץ כן סבר דיוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית ארץ העמים תליי' וכלי זכוכית שריפה וק"ל לפי' הירושלמי מאי אינה היא המדה דקאמר ר' יוסי מדה ומדה היא, ונראה דסבירא לי' דר' יוסי לא מדמי איסור לטומאה [ו]לית לי' הא דקאמר לקמן [ט"ו ע"ב] אבל בשבע דברי הכל שורפין ותו אמרי' בירושלמי [ה"ח] ר' ייסא בשם ר' יוחנן הכל מודים בששה עשר ששורפין תרומה טהורה עם טמאה ר' ייסא מקשי למה אמר ר' יוסי אינה היא המדה ומפרש שם בירושלמי דלפיכך הי' מקשי דס"ד דר' ייסא דר' יוחנן סבר לה כבר קפרא דמוקי לה בולד טומאה מדבריהם וכיון דאמר הכל מודים בששה עשר ששורפין טהורה וטמאה כשם שלא חלקת בין איסור תורה לטומאת תורה שכן שורפין טומאת תורה עם טומאת תורה אתא ר' חייא (כרבא) [בר בא] דמן צור ואומר משמי' דר' יוחנן בין זה בין זה דבר תורה ואמר יאות תמן טומאת תורה עם טומאת תורה ברם הכא פסול תורה עם טומאת תורה לפיכך ר' יוסי אמר אינה היא המדה (וקשה) [וקשיא] דר' יוחנן על דר' מאיר [כו'] ברם ר' מאיר אומר מדבריהם אמר ר' אבין ר' מאיר (בדעתי) [כדעתיה] דר' מאיר מחמיר בדברי סופרים כדברי תורה כי ההיא דתנינן תמן הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששת משום זוב דברי ר' מאיר ואומר ר' (דילמא) [דלמאן] דאמר אוכל מטמא אוכל מדאורייתא הא דאיצטריך למימר לעיל בולד ולד היינו לר' יוסי דאמר משקה לטמא אחרים דאורייתא דהוי ולד טומאה דאורייתא אבל לר' מאיר דהוי ולד טומאה (דאורייתא) דרבנן בלא ולד [ולד] מצי לאשכוחי תוספת טומאה דמעיקרא לא הוה טמא אלא מדרבנן והשתא כששורפו בהדי בשר שנטמא באב הטומאה טמא מדאורייתא וכן משמע בירושלמי [ה"ו], מ"ר, עוד הקשה ר' למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל דאורייתא א"כ לר' יוסי דאמר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא והוי ולד הטומאה דאורייתא מאי תוספת טומאה איכא (בשורפו) [כששורפו] עם הבשר שנטמא באב הטומאה דהא השתא אינו נעשה שני אלא מדרבנן דאין אוכל מטמא אוכל ובלאו הכי הוי שני דרבנן דהיכי דמי האי שלישי כגון שהמשקין ראשונים ונגעו במאכל ועשאו שני והאי אוכל באוכל אחר ועשאו שלישי א"כ לא הוי שלישי דאורייתא דאין אוכל מטמא אוכל אלא בעל כרחי' כגון שנגע אוכל ראשון בהני משקין ונעשו שניים דאורייתא והני משקין באוכל ונעשו שלישי דאורייתא וא"כ הוי שני דרבנן דהא הני משקין ראשונים דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ומאי תוספת טומאה איכא כששורפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה, ואומר ר' דצריך למימר דאכתי לא נגזרה ההיא גזירה בימי ר' (חנני') [חנינא] כמו שפי' לעיל [דף י"ד ע"א ד"ה דאיכא] אי נמי דהני משקין טמאו לעצים ולבונה ועצים ולבונה (להאי) [להני] אוכלין דהוי שלישי דאורייתא ולא הוי שני דרבנן, מ"ר.
דמדאורייתא טהור מעליא הוא. הקשה ר' הניחא למאן דאמר אוכל מטמא אוכל דאורייתא יליף שפיר דכי היכי דשלישי דרבנן מותר לעשותו שני דאורייתא ה"נ איסור דרבנן מותר לעשותו שני דאורייתא דאע"ג דלעיל משמע דפסול וטמא [אינם] שוין דחשיב לי' הוסיף הא דהתם טמא (דהכא) [והכא] (ד)פסול וטמא ואסור דרבנן דומה לפסול מיהו למאן דאמר אוכל מטמא אוכל דאורייתא לא משמע שיהא שום חילוק בטומאה דרבנן דכל טומאות דרבנן שוות אלא מאן דסבר [דאין] אוכל מטמא אוכל מדאורייתא מאי קסבר אי קסבר דיש להשוותם א"כ בלא שום ראי' שבעולם אמאי לא יהא מותר אסור דרבנן לעשות שני דרבנן ואי סבירא לי' דאין להשוותם (ד)א"כ היכי יליף דכי היכי דשלישי דרבנן מותר לעשותו שני ה"נ אסור דרבנן מותר לעשותו שני והא אסור דומה לפסול ולעיל משמע דיש חילוק ביניהם מדחשיב לי' הוסיף וי"ל דלא יליף טפי אלא דמכיון דחזינן דשלישי שהוא [מקולקל] דרבנן מותר לעשותו שני א"כ אין לחלק בין דרבנן לדאורייתא וכי היכי דאמר ר' עקיבא דפסול דאורייתא מותר לעשותו טמא מדאורייתא ה"נ איסור דרבנן מותר לעשותו שני דאורייתא, מ"ר, ואומר ר' דהא דשרי ר' יהושע במתני' לשרוף תלוי' וטהורה כאחת היינו תלוי' דאורייתא דאי תלוי' דרבנן א"כ אמאי שרי לי' ר' יהושע לטמאותו לר' יוסי דמוקי ולד טומאה דר' חנינא דאורייתא דמשמע אבל שלישי דרבנן אסור לעשותו שני אלא ודאי בתלוי' דאורייתא מיירי, ולפנים [ד"ה חבית] אפרש היכי דמי תלוי' דאורייתא, מ"ר.
<h2>דף טו.</h2>
ולד הטומאה דאורייתא. אומר ריב"א דהא אתי על כרחי' כמאן דאמר אוכל מטמא אוכל [דאורייתא] (ולמאן) [דלמאן] דאמר אין אוכל מטמא אוכל ולד ולד דאורייתא היכי משכחת לה אלא א"כ נגע האוכל במשקין ואז הוי שני דרבנן ומאי תוספת טומאה איכא וצריך לומר כדפרי' לעיל דאכתי לא נגזר ההיא גזירה דכל הפוסל [את] התרומה מטמא משקין להיות תחלה אבל הא ליכא לשנויי על ידי עצים ולבונה דהא ריש לקיש הוא דבעי לה בפ"ב דחולין [דף ל"ז ע"ב] אי מהניא חיבת הקודש למימני בי' ראשון ושני ואליבא דידי' מיירי הכא, הקשה ר' אמאי נקט הכא ריש לקיש ולד טומאה דאורייתא אפי' שלישי דרבנן נמי מותר לעשותו שני דאורייתא מההיא טעמא דשרי במסקנא שלישי דאורייתא לעשותו שני דהא שרי' לי' מדאמר ר' יהושע יטמאנה ביד דכיון שהולך (לאיסור) [לאיבוד] אפילו טהור גמור מותר לטמאותו וה"נ שלישי דאורייתא שהולך לאיבוד מותר לעשותו שני ומהאי טעמא מצינן למשרי שלישי דרבנן לעשותו שני כיון שהולך לאיבוד והי' רוצה לומר דלא שייך לומר הולך לאיבוד כיון שאינו הולך לאיבוד אלא מחמת גזירה דרבנן שסברא זו דומה קצת לפנים גבי פת שעיפשה ושם אפרש, ולפי זה דוקא שלישי דאורייתא (וחמש) [וחמץ] בשבע שעות וחבית שנשברה בגת העליונה כיון דבלא גזירה דרבנן הולכים לאיבוד מותר לטמאותם לגמרי אבל שלישי דרבנן (וחמש) [וחמץ] בשש דלא אסור אלא מדרבנן אסור לטמאותם, וא"נ לר' כמו שפי' לעיל [דף י"ד ע"ב ד"ה התם] דסתם מילתא דר' מאיר אית לן לאוקומי בשש ותירץ (ל)ר' דלהכי נקט ולד טומאה דאורייתא כלומר דאפי' תאמר ולד טומאה דאורייתא אכתי מצי לפרושי שפיר מדבריהם אמאן דאמר אר' אליעזר ור' יהושע קאי אי נמי להכי נקט ולד טומאה דאורייתא כדי לאוקומי אפי' כר' אליעזר דיכול לטמאותה, מ"ר.
חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה. פרש"י כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע ספק לא נגע, וקשה לריב"א אי ברשות הרבים ספיקו טהור אי ברשות היחיד ספיקו טמא ומה שפי' כגון שחולדה מהלכת על פי חבית ושרץ בפי' ואינו יודע אם נגע הא נמי לאו מילתא היא דהוה לי' ספק בדבר שאין בו דעת לישאל ואפי' ברה"י טהור ומשנה שלימה במס' טהרות (פ"ב) [פ"ד מ"ב] השרץ בפי חולדה [ו]מהלכת על גבי ככרות של תרומה ספק נגע ספיקו טהור והרבה תמי' לריב"א מאי דוחקייהו שהרי בכמה מקומות (שינה) [שונה] תלויות דתנן במסכת טהרות [פ"ה מ"ג] שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד מהן ועשה טהרות ונאכלו והזה ושנה [וטבל] וחזר והלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות ואם (קיממות) [קיימות] הראשונות אלו ואלו תלויות וגם זה א"נ לר' דעל כורחי' צריכין לאשכוחי שנולד בה ספק טומאה דאורייתא דהא טעמייהו מיפרשי מקראי בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין [דף ל"ד ע"א] מדכתב [במדבר י"ח] משמרת תרומותי, וכמו שפי' ריב"א אינו ספק טומאה מן התורה דמדאורייתא טהור גמור שהרי כשנאכלת הראשונה גם השני' טהורה דכל חדא וחדא אוקמי' אחזקת טהרה ומה שהן תלויות (כשתי') [כששתיהן] קיימות משום דדמי חוכא ואיטלולא לטהר שתיהן לאדם אחד וממה נפשך אחת טומאה, ונראה לר' לפרש נולד בה ספק טומאה כגון שתי חביות ברה"י ונגע שרץ באחת מהן ולא ידעינן באיזה נגע דדבר תורה נמי שתיהן תלויות דאע"ג דספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא הכא אין לטמא שניהן דספק טומאה ברשות היחיד ילפי' מסוטה וליכא למילף מסוטה אלא דבר שיכול להיות אמת כעין סוטה אבל הכא דודאי אחת מהן טהורה אין לטמא שניהן מספיקא כדמוכח בנזיר פרק שני נזירים [דף נ"ז ע"א] (דתניא) [דתנן] שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ומפרש בגמ' דהוי ספק טומאה ברה"י ואפ"ה לא אמרי' שיביא כל אחד קרבן טומאה כיון דידעי' בודאי שלא נטמא אלא אחד מהן, מ"ר. מדברי ר' אליעזר ור' יהושע. וא"ת כיון דר' מאיר לא קאמר אלא א[ד]ר' עקיבא ולא אדר' (חנני') [חנינא] א"כ מאי שייכא הוא בפירקין וי"ל דמשום דאמרי' בסמוך דר' יוסי קטעי דקסבר דר' מאיר אדר' חנינא סגן הכהנים קא'.
<h2>דף טו:</h2>
נימא קסבר ר' יוחנן כו'. פרש"י דמשמע לי' מדקאמר מחלוקת בשש דאי מדר' יהושע א"כ מאי איריא בשש אפי' בארבע וחמש נמי לר' מאיר שורפין מההיא טעמא דאזיל לאיבוד, וא"נ לר' דמהא ה[י]כי מצי לדקדק ודילמא הא [ד]נקט שש לאו לאפוקי ארבע וחמש אלא משום דבעי למימר אבל בשבע דברי הכל שורפין, ועוד דבארבע וחמש לא הוה אזלא לאיבוד [כיון] שהיא מותרת באכילה, ואע"ג (דבפעמים) [דלפעמים] אזלא לאיבוד נמי בארבע וחמש שכבר בקשו ולא מצאו לה[ם] אוכלין מ"מ לא פסיקא לי', ונראה (לי') [לר'] דדייק מהא דשרי בשבע לר' יוסי דאי אמרת בשלמא מאי מדבריהם מדברי ר' חנינא סגן הכהנים משום הכי לר' יוסי בשבע שורפין דהא דקאמר ר' יוסי אינה היא המדה משום דסבירא לי' ולד טומאה דאורייתא ולא ילפינן איסור דרבנן מטומאה דאורייתא אבל איסורא דאורייתא בשבע ילפינן אבל אי מדברי ר' יהושע קאמר א"כ אמאי בשבע שורפין לר' יוסי והא כיון דסבירא לי' דשאני התם דאיכא הפסד חולי[ן] ולית לי' טעמא דאזיל לאיבוד א"כ אפילו בשבע נמי לא ישרפו עם הט(ו)מא(ה), מ"ר, וא"ת לעולם אימא לך מדבריהם מדברי ר' יהושע ומ"מ בשבע שורפין לר' יוסי משום דגמר מדברי ר' עקיבא דשרי לשרוף פסול עם טמא וי"ל דודאי אי אמרי' מדברי ר' חנינא סגן הכהנים דהשתא חזי' דר' מאיר יליף איסור מטומאה לר' יוסי נמי [מצי] למימר דיליף איסור מט[ו]מא[ה] אבל אי אמרי' מדבריהם מדברי ר' יהושע דהשתא לא חזי' דר' מאיר יליף איסור מטומאה מדעתינו אין לנו לבדות דילפי' איסור מטומאה, מ"ר, הקשה ר' היכי (ד)ילפינן איסור מטומאה והא אסור דומה לפסול דשניהם אסורים ולעיל [י"ד ע"ב] אשכחן דקרי לי' הוסיף (מאי דאלו) [דקאמר אלו] התם טמא וטמא ואלו הכא פסול וטמא א"כ לא ילפי' מהדדי כיון דקרי לי' הוסיף וי"ל דודאי מדברי ר' עקיבא שמעי' לה דמותר לשרוף אסור עם טמא מדשרי פסול עם טמא והא דקאמר מדברי ר' חנינא סגן הכהנים משום דמדבריו שמעינן דאסור דרבנן מותר לשרוף עם טמא מדשרי שלישי דרבנן לעשותו שני אבל אי לאו דברי ר' עקיבא ודאי לא הוה מדמינן איסור לטמא, אי נמי ה(ו)א דקרי לי' הוסיף היינו ללישנא דריש לקיש דלא יליף איסור מטומאה אי נמי אע"ג דקרי לי' הוסיף מ"מ ילפי' איסור מטומאה והא דאיצטריך ר' עקיבא להוסיף משום דלא אתי למטעי, מ"ר. לעיל, ה"ג הפיגול והנותר מטמא את הידים. ול"ג הטמא דבשלמא הני איכא טעמי כדפרי' בסוף ערבי פסחים [דף קכ"א ע"א] פיגול משום חשדי כהונה נותר משום עצלי כהונה אלא טמא אמאי ואי גרס לי' צריך לומר בשני מיירי כדתנן בפרק חומר בקודש [דף כ"ד ע"ב] כל הפוסל את התרומה מטמא ידים להיות שניות, מ"ר. ונשרפת עם הטמאה בפסח. מכאן נראה לרבי' מה שפי' למעלה דיש לחלק בין דבר דאזיל לאיבוד בלא גזירה דרבנן לדבר דלא אזיל לאיבוד אלא בגזירה דרבנן דאי אין לחלק א"כ מאי שנא דמדמי פת שעפשה לשבע, ולשש לא מדמי דבשש אין שורפין, מ"ר.
ור' יוסי לטעמי', הרבה יש לתמוה מאי (לטעמא) [לטעמיה] דר' יוסי גופי' מודה דטומאת משקין לטמא אחרים דרבנן כדאמר לקמן [דף י"ח ע"ב] דר' יוסי בשיטת ר' עקיבא אמרה ולי' לא סבירא לי', ועוד במה נחלק(ו) ר' מאיר מי לא מודי ר' מאיר דלר' עקיבא טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא הא אשכחן דר' עקיבא דריש בהדיא יטמא יטמא אחרים בההיא דבו ביום דרש ר' עקיבא [בסוטה דף כ"ז ע"ב], ואין לומר דר' עקיבא הוה דריש יטמא דכתב גבי משקין הכשר כרב דבסמוך דעל כרחין לר' מאיר טומאת עצמן דאורייתא כדאמר(י') ספק משקין ליטמא טמא דאל"כ היכי מצינן למימר ר' מאיר אליבא דר' עקיבא לטמא אחרים טהור ושמא נפיק לי' לר' מאיר טומאת עצמן מדאורייתא מדכתב גבי אוכל הוא טמא ואין עושה כיוצא בו כגון משקה (מ)טמא וכן פי' בקו' לקמן, ומיהו קשה כיון דמשום דקאי ר' יוסי אליבא דר' עקיבא הוא דקאמר אינה היא המדה א"כ היכי קאמר ומודה ר' יהושע כלומר דאפילו ר' יהושע דמיקל הא על כרחין ר' יהושע סבירא לי' טומאת משקין דרבנן כדאיתא בסוטה בפרק כשם [דף כ"ז ע"ב] דלא דריש יטמא יטמא וא"כ לר' יהושע ממה נפשך מדה ומדה היא ושמא לעולם סבר ר' יוסי טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא וכן ר' יהושע כר' עקיבא ולאו מטעמא דר' (יוסי) [עקיבא] דלא דריש ר' יהושע יטמא יטמא אלא יליף משקין בק"ו מאוכל דאין עלול לקבל טומאה ומטמא אחרים כדדרשי' הוא טמא ואין עושה כיוצא בו טמא הא שאין כיוצא בו מטמא ק"ו למשקין העלולין ומיהו קשה הא אין אוכל מטמא אוכל והיכי נילף מאוכל דמשקין יטמאו אוכל ועוד קשה דלמאן דאמר דרבנן אמאי לא יליף בהאי ק"ו.
<h2>דף טז.</h2>
ר' יוסי ור' שמעון אומרים לאוכלין טמאים כו'. פרש"י דבאותו ספק דמיירי בה ר' מאיר איירי (לה) [בה] ר' יוסי, ובמס' טהרות משמע דבספק דר' מאיר מודה ר' יוסי דטהור דהכי אמרי' התם פ"ד [מ"ט ומ"י] ספק משקין ליטמא טמא כיצד היתה ככר טמאה בידו ופשטה לבין המשקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא לטמא אחרים טהור כיצד היתה מקל [בידו] ובראשה משקין טמאין וזרקה לבין הככרות טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהורין ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלין [טמא] לכלים טהור כיצד שתי חביות אחת טמאה ואחת טהורה עשה עיסה מאחת מהן ספק מן הט(ו)מאה עשה ספק מן הטהורה עשה זהו ספק משקין לאוכלין טמא לכלי טהור, הרי מדנקט ר' יוסי לפרש בע"א ספק משקין לאוכלין היינו משמע דבההיא ספק דקאמר ת"ק מודה דטהור והכי איתא בהדיא בתוספתא [דטהרות פ"ה ה"ו] דקאמר ר' יוסי מקל שהיא מלאה משקין (טהורין) [טמאין] וזרקה לבין הככרות כו' ולא זהו ספק משקין שנחלקו עליו חכמים אלא איזהו ספק משקין שנחלקו עליו חכמים שתי חביות אחת טהורין וכו', ומיהו תימה אמאי מודה טפי בההיא ראשון דטהור ובאחרון חולק, ריב"א. ונ"ל דהרבה נוכל לחלק בין ספק ראשון לאחרון דבאחרון ט(ו)מאה משום דהוי כמו ספק לטמא שהרי עשה מן המשקין את העיסה והמשקין טמאין הן אבל קשה דאם סברא זו אמת אדמפליג ר' יוסי בין אוכלין לכלים באוכלים [גופייהו] הוי מצי לאפלוגי על דברי ת"ק, ונראה דמודה ברישא אלא נקט ספק אחר למצא בספק אחד לאוכלין ולכלים כגון בעיסה זו שהעיסה טמאה והעריבה טהורה. בשלמא לשמואל דאמר דכן מלטמא אחרים כו'. וא"ת והא קתני אין טומאה למשקין כל עיקר משמע דאפילו טומאת עצמן אין בהן ואומר ר' דהא דנקט כל עיקר משום דמתנייא בת"כ [שמיני פרשה ח' ה"ה] בתר מילתא דר' שמעון וקאי אהא דקאמר ר' שמעון לאוכלין טמאין לכלים טהורין, מ"ר.
קרי כאן והבשר אשר יגע כו'. וא"ת מאי שנא דקשי' לי' לשמואל תקשי לר' מאיר דאמר ליטמא טמא לטמא אחרים טהור, וי"ל דמשום דאיכא לאוקומי דר' מאיר לחולין אבל בקדשים מודה מן [ו]הבשר אשר יגע ואע"ג דר' ירמי' דאמר לעיל (ואומר) [ואזדא] ר' מאיר לטעמי' סבירא לי' דאפילו בקדשים טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן מ"מ בלאו ר' ירמי' לא הי' יכול להקשות על ר' מאיר. חד בתלושין וחד במחוברין וצריכי כו'. והא דכתיב [ויקרא י"א] וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא (דאמרי בקו דחולין דאמר' בפ"ק) [הא אמרינן בפ"ב] דחולין [דף ל"ו ע"ב] חד במת וחד בשרץ וצריכי כו', וא"ת אמאי לא מצרכי תרי קראי בשרץ חד לתלושין וחד למחוברין תריץ כיון דגלי בחד דתלושין ומחוברין שוין ה"ה באידך, מ"ר, [ומחוברים] פי' ריב"א דמחוברין היינו דבשעת חיבורן נדבקו באוכל והעלה האוכל מן המים ונגע בו שרץ אבל אם בשעה שהוא במים נגע בו אינו טמא והביא ראי' מדתנן במס' מכשירין בפרק [ד' מ"ו] צנון שבמערה נדה מדיחתו בידה והוא טהור העלה אותו מן המים כל שהוא טמא. תירגמא אדם. ותימה לר' והא משקי ביוד קתני דמשמע שני משקין וקאי אדם ואמים דהכי מדקדק בחולין בפ' השוחט [דף ל"ו ע"ב] דקאמר וכי תימא תרגמא אדם והא משקי קאמר ותירץ ר' דהתם דאית לי' שנוייא אחרינא קדייק בי' אבל הכא דלית לי' שינוייא אחרינא לא חייש דמצי למימר מאי משקי (משקי) [משקה] בעלמא כדאמר בקידושין פרק האומר [דף ס"ד ע"ב] מאי בוגר[ו]ת בוגרת דעלמא, מ"ר.
<h2>דף טז:</h2>
דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר. הקשה הרב ר' יעקב מאורליינש א"כ דם חיה ועוף הטעונים כיסוי לא יהו מכשירין שהרי אינו נשפך כמים ותנן בחולין [דף ל"ג ע"א] השוחט חיה ועוף ולא יצא מהן דם נאכלין בידים מסואבות ומשמע הא יצא מהם דם אין נאכלין וכי תימא כיסוי לא חשיב אינו נשפך כמים הא לא מצית למימר דאמר בכיסוי הדם [דף פ"ד ע"א] אימא [נמי] דבהמה בכלל חיה לסימנין וליבעי כיסוי ומשני אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים אלמא בדם שהוא בר כיסוי [לא] חשיב נשפך כמים. מדרבנן ודלא כיוסף בן יועזר. תימה לר' ולוקמה (בדאורייתא) [מדאורייתא] וכמאן דאמר טומאת משקין דאורייתא ואומר ר' דכל מה שיכול להעמיד כמותו מעמיד הלכך קאמר מדרבנן והשתא קסבר מה (יטמא) [נטמא] הכשר כמו שפי' רבי' לעיל, מ"ר. על מה הציץ מרצה על הבשר. פרש"י לא אתיא אלא כר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם ונראה דאפילו לר' אליעזר דאמר יש (אעפ"כ) [דם אע"פ שאין בשר] איצטריך רצוי ציץ כדאמר לקמן בפרק כיצד צולין [דף ע"ח ע"א] דלר' אליעזר דאמר יש דם אע"פ שאין בשר הציץ מרצה על (האכילה) [האכילות] למאי הלכתא לאקבועי בפיגול [ו]לאפוקי מידי מעילה, מ"ר.
אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב אם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה. כך היא [ה]גר' בכל הספרים אלא שרש"י הגיה על פי הת"כ דדריש התם קרא זוטא דכתב בי' [ויקרא י"ט] ביום [השלישי] לא ירצה לענין דנותר, ובחנם הגיה דבהדיא אמרינן (בפ"ק) [בפ"ב] דזבחים [דף כ"ח ע"ב] תרוויהו מקרא אחד נפקי ומפרש התם דקרא דכתב בי' ביום השלישי זהו במחשב לאוכלו חוץ לזמנו וסיפי' פיגול במחשב חוץ למקומו ומת"כ אינה ראי' דכמה ברייתות נשנו לשם לפי מה שהי' רוצה התלמוד לומר תחלה [ו]לשם בזבחים הי' רוצה לדרוש בתחלה התלמוד חוץ למקומו מקרא זוטא דקדושים תהיו וכדמפרש (הלכתא) [הלכך] נראה לר"ת כגר' הספרים כדמסקי' בזבחים וגם בהקומץ רבה [דף כ"ה ע"א] כגר' ר"ת, ועוד יש לתמוה לפרש"י למה הוזקק התנא לקרות לפסול דחוץ למקומו פיגול ולפיגול גמור דחוץ לזמנו קרי נותר הואיל ובתרי קראי כתיבי פיגול בקרא דלא ירצה ודלא יחשב ובכולהו משניות קרי חוץ לזמנו פיגול ובת"כ גופי' איתא להא ברייתא כגירס' ר"ת על האי קרא דציץ אע"ג דבקדשים תהיו איכא ברייתא בת"כ כגר' רש"י ולכל הפירושים קשה קצת אמאי נקט עון פיגול ברישא. הא אינו נושא עון אלא עון טומאה שהותרה מכללה. תימה לר"ת למה לי' למימר שהותרה [מכללה] תיפוק לי' דליכא לאוקמי לקרא אלא בהני כדמפרש אם עון פיגול כו', ואומר ר"ת דלהכי קא"ל משום דקרא משמע דלא מרצה אלא לדבר שיש לו היתר במקום אחר דכתיב בסיפי' דקרא [שמות כ"ח] (לרצות) [לרצון] להם וכן משמע התם בהקומץ רבה [דף כ"ה ע"א] דפריך אימא עון שמאל שהותר מכללו ביום הכיפורים אמר קרא עון עון שהי' בו ודחיתיו והיינו [ד]נפקא לי' מרצון להם דאי לאו הכי מנא לי' דבדיחוי מיירי קרא והא דלא מייתי לי' לחודי' משום דלא משמע למעוטי שמאל שהוא מרצה אלא מעון נמי קדריש וה"ק עון שהיא לרצון שהוא מרוצה וטובא קפריך התם ולא פריך אלא מהנך דהותרו (מכללו) [מכללן] וא"ת א"כ פיגול ונותר אמאי קאמר התנא דהוה ס"ד למימר אי לאו מיעוטא, ואומר ר"ת דעון פיגול דחוץ למקומו מצינו כיוצא בו שהותר בבמה שאין [שם] יוצא והלכך ס"ד (לרבוייא) [לרבוייה] ונותר כדי נסבא אי נמי הותר מכללו במעלה ומלין בראשו של מזבח, ומיהו קשה למאן דאית ליה בפרק המזבח מקדש [דף פ"ז ע"א] דלינה מועלת בראש המזבח וא"ת בהקומץ רבה [דף כ"ה ע"א] פריך ואימא עון יוצא שהותר מכללו ומשני אמר קרא לרצון להם לפני ה' עון דלפני ה' הוא נושא עון דיוצא לא וא"כ עון פיגול דחוץ למקומו נמי נימא הכי וי"ל דיוצא ודאי אינו לפני ה' אבל שחיטה במחשבת הוצאה לפני ה' קרינא בי', וא"ת אכתי כי היכי דלא חשיב עון שמאל הותר מכללו ביום הכיפורים משום דהכשירו בכך מחשבת יוצא בבמה נמי הכשירו בכך, וי"ל דכיון דאסור בפנים אין זה קרוי הכשירו בכך ואין לפרש הותר מכללו במנחת העומר דאין מחשבה פוסלת בה דפלוגתא היא דריש לקיש בפ"ק דמנחות [דף ה' ע"א] ומיהו יש לפרש דהותר מכללו במנחת כהנים ומנחת כהן משיח דאין חייבים עליה משום פיגול (כדתניא) [כדתנן] בפרק בית שמאי [דף מ"ג ע"א] ור' אומר דהוה ס"ד למימר אע"ג דלא מצינו שהותר עון נותר מכללו דנימא הואיל וכתב בי' עון (ד)לילף מעון הקדשים דכתב בי' רצוי ציץ דבעלמא נמי אשכחן שדורש ג"ש של עון עון כדאמרי' [לקמן דף פ"ב ע"ב] יליף עון עון מנותר.
<h2>דף יז.</h2>
רביעי בקודש בעי מינייהו. פרש"י דלחם ונזיד חשיב תרי וה"פ ונגע בכנפו היינו שרץ אל הלחם והלחם על הנזיד כו', וקשה לר"ת חדא דמאי שנא אל הלחם ואל הנזיד היינו זה לזה וכן לכולם ואל כל מאכל יהי' פי' או ועוד דלמאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל [מדאורייתא] היכי חשיב לי' דמדרבנן לא נהירא חדא דלתלמודא דלעיל משמע דלא הוה ידע דאיכא שום טומאה דרבנן באוכל לחבירו מדתריץ נהי דמדאורייתא לא מטמא מדרבנן מיהא מטמא, ועוד דריש[א] דקרא הכי הוא דקאמר לי' קודשא בריך הוא שאל נא הכהנים תורה, ואע"ג דעל ידי משקין נמי מדרבנן הוי לרב לפי' ר"ת נמי (שאפ') [אפשר] מ"מ נקט סדר דאורייתא דלא בעי למנקט כיוצא בה. ועוד [ד]מפרש לקמן במילתי' (דרבנן) [דרבינא] התם רביעי הכא שלישי שהלחם נעשה אב הטומאה כשנוגע במת והא ליתא דקיימא לן (בהמפלת) [ערובין ק"ד ע"ב] כל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה ובהעור והרוטב [דף קכ"ט ע"א] נמי לא מצי משכח תלמודא אוכלין שמטמאין טומאה חמורה אם לא שימש מעשה עץ שימש. מיהו שמעתי דתניא בתוספתא [דהא] דכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה דוקא לטמא אדם וכלים אבל לטמא אוכלין ומשקין נעשה אב הטומאה, אבל עוד קשה לפי' הקונטרס למה דחק לתרץ שמואל במה שנגע(ו) בכנפו לימא דאל כל מאכל דוקא, ונראה לר"ת למנות כל אוכלין לבד וכל המשקין לבד וסדרא דקרא הכי בשר קודש היינו שרץ ונגע בכנפו בכנף ממש שהי' נושא בו את השרץ ונעשה ראשון והכנף אל הלחם או אל הנזיד וחד מהנך אל היין או אל השמן הרי שלשה וחד מהנך אל כל מאכל הרי ארבעה, ושמואל (ד)דייק (מכנפיו) [מבכנפו] דהוה לי' למכתב כנפו הרי חמישי והשתא אתי שפיר [הא] דרבינא [דאמר] התם רביעי הכא שלישי שהכנף הנוגע במת נעשה אב הטומאה כדין כל כלים, מ"ר.
<h2>דף יז:</h2>
אבל דם לא. וא"ת אדרבה בדם יש להקל טפי ולטהר אפילו בכלים דדם קדשים לא אתקש למים כדאמר לעיל [דף ט"ז ע"א] דאינו נשפך כמים אינו מכשיר וי"ל דה"פ אבל דם היכא דמטמא כגון דם חולין או בעלי מומין שנשחטו בעזרה או דם זבח שנפסל בשחיטה או דם מגפתו או דם חללים דחשיב משקה מדאורייתא ולא כמו שפי' בספ"ב דנדה. אלא דהוי רביעית דחזו להטביל ביה מחטין וצנורות. מתחלה הי' רבי' רגיל לומר דמקוה שאוב פסולה מדאורייתא חדא מדגזרו בהשלמת ג' לוגין ועוד מדתניא בת"כ [שמיני פרשה ט' ה"א] אך מעיין ובור יכול מלא בכתף ת"ל מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, והא דאמר בהמוכר את הבית [ס"ו ע"ב] שאני שאיבה דרבנן פירש ר' שמואל שאיבה דג' לוגין, ועכשיו נראה לו דכולה שאיבה דרבנן דהכי משמע הכא דמשקי בי מטבחייא שאובין חזי לאטבולי בהו מחטין וצינורות דאין סברא לומר ד[ב]מחוברין מיירי מדפליג בין דם למים, בין מים למים בין תלושין למחוברין הוה לי' לאפלוגי, ועוד דתניא בתוספתא דמקוואות [פ"ב ה"א] מקוה שהניחה (ריקם) [ריקן] ובא ומצא מלא כשר והיינו משום דהוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא ואין לומר דלא בריקן לגמרי קאמר דא"כ הוה לי' למימר שהניחה חסרה, וההיא דת"כ אומר ר' דאסמכתא בעלמא היא, וא"ת כיון (שאינה כלל) [דשאוב כולו כשר] מדאורייתא משום מאי גזרו חכמים בשאובה והא לא אתי לידי חורבה י"ל דגזרו שאיבה אטו כלי גזירה דילמא אתי לאטבולי [במנא] דאפילו כולו שאוב דרבנן בתוך הכלי אסור לטבול מדאורייתא, ועוד מייתי ראי' מהא דאמרי' בפ"ק דשבת [דף ט"ז ע"ב] המניח כלים תחת הצינור אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים פוסלין המקוה אחד המניח ואחד השוכח, והשתא אי אמרי' דכולו שאוב דרבנן אתי שפיר דאצטריך למתני אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים דסד"א (לאפסולי) [לא פסלי] מקוה כיון שהם כל כך גדולים שמחמת גדולתן אין מקבלין טומאה כגון כלי עץ יתירים על מ' סאה שאין מטלטלין מלא וריקן וכן קטנים מרוב קוטנם אין מקבלין טומאה כדתנן במסכת כלים ומייתי לה בחולין פרק אלו טרפות [דף נ"ה ע"א] הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין שיעורו מכדי (שיכת) [סיכת] קטן עד לוג אבל בציר מהכי לא מקבלי טומאה וכן כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה דלא מקבלי טומאה הוה (אפילו) [אמינא ד]לא חשיבא שאיבה אבל (ד)אי דאורייתא היא פשיטא דפסלי מקוה ועוד למה בית הלל מתירין בשכח הא בעינן מה מעין בידי שמים ואטו משום דשכח הוי יותר בידי שמים מ"מ [לאו] בידי שמים הוא אלא ודאי שאיבה אינה אלא מדרבנן, ולפי זה אתי שפיר השתא דבקרקע טהורין דאע"ג דלא חזו להטביל מדרבנן דבטלו רביעית דמקוה מיהו הואיל דמדאורייתא מטהרו טהורין, ואומר ר' דהא דבעינן רביעית דוקא במקוה אבל מעין מטהר אפילו בפחות דהכי תניא בהדיא בת"כ [שם] המעיין מטהר בכל שהוא והמקוה במ' סאה (ובמתניתא) [ובמתניתין] דמס' מקוואות [פ"א מ"ז] משמע כל שהוא ממש ונ"ל דכי בטלו רביעית דמקוה נמי לא בטלו משהו דמעיין מדקתני בהדיא המקוה במ' סאה [דהוא] מדרבנן דמדאורייתא ברביעית סגי שכל גופו עולה בהן [ו]דומיא דמקוה קתני גבי מעיין אלמא מעיין נמי בכל שהוא כשר אפילו מדרבנן דדומיא דקתני במקוה קתני במעיין וכן פר"ת בתשובותיו דה"ה דהוה לי' למיתני המקוה ברביעית אלא משום דבטלוה רבנן אלמא מדרבנן קתני במעיין, והקשה רבי' בשם רבי' שלמה גיסו מהא דאמרי' בפ' חומר בקודש [דף כ"ב ע"א] גבי מקוה שחלקו בסל או בגרגותני תדע (דבעינא) [דבעינן] בשפופרת הנוד דהא ארעא חלחולא מחלחלא ובעינא מ' סאה במקום אחד ומסתמא [מיירי] לשם במעיין דאי במ' של מקוה שאינן חיים מאי מחלחלא איכא הכא וכי כל גומא וגומא שאדם יחפור יש חילחול בקרקעותו או בצדדיו זהו דבר הנראה שאם היו חופרין סביבות הגומא לא היו מוצאין הקרקע לח כלל אלא ודאי (בענין) [במעין] מיירי שכל דרך מבוא המים הארץ מנוקבת (ומיהו) [ומ"מ] קאמר דבעינא [מ'] סאה במקום אחד והתם בדבר שכל גופו עולה בפחות מיירי (ודאי) [דאי] לאו הכי מאי ראי' הוה צריך פשיטא שאין טובלין בו, מ"ר.
נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו. כן היא גיר' רש"י ולפי זה קשה לר' אמאי נקט כגון כרים וכסתות והשקין והמרצופין (ו)כל כלי שטף נמי כך דינם כדאמר בפ' על אלו מומין [דף ל"ח ע"א] ונראה לר' דגר' נטמא תוכו לא נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו והשתא אתי שפיר דבהני כל צד וצד חשיב בפני עצמו לפי שפעמים מהפכין כעין אותן כרים שקורין אורלייש שקושרין בלולאות יריעה עליונה וכשמשחרת הופכין לצד אחר וכן שקין נמי הופכין צד פנימי לחוץ, ומיהו אומר ר' דגר' רש"י עיקר משום דלא שייך למתני אחורים ותוך אלא א"כ חלוקין זה מזה כדאמרי' בפ"ב דחגיגה [דף כ' ע"ב] אחוריים ותוך (היינו) לתרומה אבל לא (לקדוש) [לקודש] ומפרש בגמ' [דף כ"ב ע"ב] אחוריים ותוך היינו שאם נטמא גבו [לא] נטמא תוכו (ומה) [ואם] נטמא תוכו נטמא גבו, ועוד דתניא בהדיא בתוספתא דמס' כלים [ב"ב פ"ג ה"א] כר שהפכו נעשה תוכו אחוריו ואחוריו תוכו ואי שוין הוא לעניין מאי קתני נעשה ועוד תנן במס' כלים פ' [כ"ה מ"א] כל הכלים יש להם אחוריים ותוך כגון הכרים כו' ואי שוין הן לגבי מאי קאמר יש להם והתם לא מצי למגרס כי הכא דהא אין במשנה יותר אלא כל הכלים יש להם אחורים ותוך כגון הכרים והכסתות (והכרים) [השקין] והמרצופין דברי ר' יהודה, עוד יש להביא מסיפא דקתני ר' מאיר אומר כל שיש לו (מיכלאות) [תובראות] יש לו אחורים ותוך וכל שאין תובראות אין לו אחורים ותוך תובראות פי' תפירות שפה לפיהן סביב כעין המכנסים (ומסברא) [ומסתמא] כשיש להם אותה השפה אין מהפכין אותו להשתמש בצדו האחר, על כן נראה לר' דגר' רש"י עיקר והא דנקט כרים וכסתות יש לפרש משום ר' מאיר דמפליג (בהן) [בהא] דר' יהודה. מכלים הוא דהדר בי'. תימה תפשוט דלגמרי הדר ביה דאי כר' יוסי ור' שמעון סבירא לי' דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא א"כ דריש כר' עקיבא יטמא יטמא וא"כ אית לי' דשני עושה שלישי בחולין וא"כ משכחת לה רביעי בתרומה וחמישי בקודש מק"ו דר' יוסי דלקמן [דף י"ח ע"ב] וכי תימא דלית לי' ההוא ק"ו כדאשכחן [שם] ר' עקיבא דלא סבר לה כר' יוסי הא על כרחין הא דלא סבר לה היינו משום דפריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור כדקאמר בסוטה (בשם) [בפ' כשם דף כ"ט ע"ב] ובפ"ק דמכות [דף ד' ע"ב] אמרי' דר' יהודה צד חמור לא פריך.
בשרה טמא. פי' בקונטרס שמקבלת טומאה מהן דמי חטאת מטמא אפי' אדם וכלים כדכתיב [במדבר י"ט] והנוגע במי הנדה וגו', ואע"פ שפי' כן [ב]תחלת הסוגיא (המסקנא) [במסקנא] דשמעתין משמע שהי' פשוט לו דמודה ת"ק דטומאה חמורה לא מיטמו מדקתני בשרה טמא דמשמע דוקא בשרה אבל אדם וכלים לא, והיינו טעמא משום ד[נ]פסלו בהיסח הדעת, ועוד שנתערב במשקין שבפיה ותנן [בפרה פ"ט] צלוחית שנפלו לתוכה מים כל שהוא ר' אליעזר אומר יזה ב' הזאות וחכמים פוסלין, ובתערובת [דף פ' ע"א] מייתי לה, וא"ת דכיון דפ(י)רח(א) לה טומאה חמורה א"כ טומאה קלה נמי לא ליטמו דהא דאמר בפ' בא סימן [דף נ"א ע"א] ובזבחים בפ' טבול יום [דף ק"ה ע"א] דבר שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר שרץ וחשיב כאלו נגע בשרץ (הא) [הני] מילי בעוד שסופו לטמא טומאה חמורה אבל מה שהי' כבר ראוי מתחלתו לטמא טומאה חמורה לא מהני השתא כדפר' בפרק בהמה המקשה [דף ע"ג ע"ב] גבי בשר הפורש מאבר מן החי דלא מהני לי' מה שהי' סופו לטמא טומאה חמורה כשהי' עם אביו לשווי' מוכשר כיון דהשתא שפירש ממנו אין עוד סופו לטמא טומאה חמורה על הא דקאמר התם מאי אולמי' דהאי מהאי סד"א הואיל ומטמא טומאה חמורה אגב אביו לא מיבעיא הכשר קמ"ל. ומיהו לכאורה לא היה לו לרש"י לפרש כן דאפי' בעודו מחובר עם אביו צריך הכשר לעניין טומאת אוכלין כדמוכח בהעור והרוטב [דף קכ"ט ע"א] גבי כששימש מעשה עץ שימש אבל על כרחין צריך לקיים פירושו דהא אמרי' [בזבחים דף ק"ה ע"א] דפרה ופרים מטמאין אוכלין ומשקין מחמת שסופו לטמא טומאה חמורה ולא אמרי' מעשה עץ שימש אע"ג דטומאה חמורה שלהם אינה מטעם אוכל דאפילו העוסק בשריפת העור והעצמות מטמא בגדים וצריך לומר דטעמא דמעשה עץ שימש מהני לטהר כשאין עוד סופו לטמא טומאה חמורה, והא דמשמע הכא דמי חטאת כשנפסלו מטמא טומאה קלה י"ל דלא דמי לבשר הפורש מן האבר דמחמת שהי' סופו לטמא טומאה חמורה קודם שנפסלו מהזאה נעשו טמאים טומאת משקין כאלו נגעו בשרץ ואין לטהר כאן מטעם מעשה עץ לפי שמתחלתן הן צריכין שיהו ראויין לשתי' ונמצא שטומאה חמורה שלהם מטעם ראויות לשתיית אדם שהיתה בהם כבר שאם לא כן היו ראוין להזאה, ויש מפרש דהמים טמאים מטעם דנגעו באפר שהוא חשוב כאוכל טמא דחיבת הקודש מכשרא להו כדמוכח במנחות והנסכים [דף ק"ב ע"ב], וא"נ שהאפר חולין היא כדמוכח בסוף התכלת [דף נ"א ע"ב] שאין מועלין באפר פרה, ועוד דאפילו עצים ולבונה יש לומר דלא מהניא חיבת הקודש לשווינהו אוכלא אלא כשקידש בכלי אע"ג דלא מוקי להו כשקידשו בכלי בפ' כל הפסולין [דף ל"ד ע"א] אלא כדי לחייב מלקות על אכילתו דלהוי יש לו מתירין.
<h2>דף יח.</h2>
בטלו במעיה. תימה לר' מאי איריא במעי' אפילו בפיה נמי דהא קיימא לן [בפרה פ"ט] כל העופות פוסלין במי חטאת ואומר ר' דלא קשה דהיינו התם קודם קידוש דשני (טעמא) [טעמי] שפרש"י אי משום חיותן בכלי אי משום מלאכה לא שייכי אלא קודם קידוש דחיותן בכלי היינו קודם קידוש וכן מלאכה אבל לאחר קידוש לא כדדריש בהדיא (בסיפא) [בספרי] דתניא אין לי מלאכה פוסלת אלא בפרה במים מניין ת"ל והיתה לבני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא יכול אפי' קדשו ת"ל למי נדה כבר הם למי נדה ותנן נמי במס' פרה [ספ"ד] ומים פוסלת בהם מלאכה עד שיטילו אפר לתוכן והכא מיירי ודאי לאחר קידוש (דהכי) [מדחשיב] להו סופו לטמא טומאה חמורה, ומיהו הוי טעמא התם משום למשמרת שלא יסיח דעתו [כדאמר] בהניזקין [דף נ"ג ע"א] שהיסח הדעת פוסל בהן ה"נ הוה לן למימר דבטלו לאלתר מלמשמרת ועל כרחין לא יתכן לפרש האי טעמא התם דבתוספתא [דמקואות פ"ח ה"ו] מפרש בהדיא טעמא דר' יהודה מלמשמרת יצאו [אלו] שאינן למשמרת מאחר ששתת אותם הפרה.
לא מצינו טומאה שיעשה כיוצא בה. פרש"י כדדרשי' לקמן שאין טומאה עושה כיוצא בה ואית ספרים דל"ג לקמן ולפרש"י צריכין לפרש דהא דקאמר מגופי' דקרא (לה) [לא] מצית אמרת ה"פ אפי' לא קרינן וטמא אלא יטמא הוה שפיר שמעי' דלא אתא לטמא טומאת משקין ואומר ר' דהשתא גרס לי' (ערבינהו וליתנינהו) [לערבינהו וליכתבינהו] מכל האוכל [אשר יאכל] אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי והשתא דריש שפיר דאי לטומאת משקין אתא לא לכתוב לההוא יטמא דבסוף אלא באמצע ואנא ידענא שפיר טומאת משקין דקאי אתרווייהו אבל אי גר' לכתוב רחמנא מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא אז לא אתי שפיר דא"כ לא הוה אמינא דאתא לטומאת משקין דאדרבא כיון דיטמא הוה כתב גבי משקין הוה דרשינן שאין טומאה עושה כיוצא בה והוה מוקמינא לי' באוכלין ולא במשקין, ומיהו נראה לי דאפי' אי גרס יטמא בסוף אתי שפיר דכיון דיטמא קאי אתרוויהו מכל האוכל אשר יאכל ומכל משקה אשר ישתה טפי אית לן למימר שאין טומאה עושה כיוצא בה לטמויי משקין מלטמויי אוכלין משום דמשקין עלולין לקבל טומאה כדאמרי' בסמוך ומ"מ קשה לר' לפרש"י דהיכי דריש רבינא מגופי' דקרא דאכתי אימא אי לא הוה כתב אלא חד יטמא הוה אמינא דלא מטמו [אוכלין] ומשקין אלא משקין גרידא והשתא דכתב תרי אתא לאשמועינן דמשקין מטמאין אוכלין ומשקין ואכתי רבינא גופי' צריך לההוא טעמא דרב פפא דלא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה, ופי' ר' הכי לא מצינו [כו'] כדדרשי' לעיל [דף י"ד ע"א] מטמא הוא וכן משמע דמעלמא נפקא לן ולא (משמע דהכא) [ממשמעות דיטמא]. מגופיה דקרא לא מצית אמרת הכי. פי' אפי' לא ילפינן משקין מאוכל (ואי) [דאי] ס"ד לטומאת משקין לא לכתוב אלא חד, יטמא יטמא למה לי למעוטי שאינה עושה טומאה כיוצא בה. ומה כלי שמטמא משקה כו'. וא"ת משקה הבא מחמת אוכל לא יטמא אוכל מהאי ק"ו וכן אוכל הבא מחמת משקה לא יטמא משקה וי"ל דהכא שפיר קאמר ק"ו דמה שאין כלי מטמא כלי היינו לפי שהוא קל שאינו אב הטומאה וכל שכן משקין הבאין מחמת כלי קלים יותר אבל מה שאין אוכל מטמא אוכל היינו לפי שאין טומאה עושה כיוצא בה, וצ"ע אמאי לא קאמר ק"ו כי האי גוונא ומה כלי שמטמא משקין אין מטמא כלי משקה שאין מטמא משקה אין דין שאין מטמא כלי וכי תימא דאין זו קולא דהא דאין משקין מטמאין משקין היינו משום דאין טומאה עושה כיוצא בה הא לקמן קאמר ומה משקין שמטמא אוכל כו' ושמא הוה מצי למימר לי' וא"ת משקין הבאין מחמת כלי שנגע במת מנלן דלא מטמו כלי דמק"ו דכלי לא אתי דכלי שנגע במת מטמא כלי וי"ל דהאי קרא בשרץ כתיב וכיון דכתיב בשרץ לא אפשר למדרשי' לטמא את הכלי.
<h2>דף יח:</h2>
ולאו מק"ו קאתי ומה משקין הבאין מחמת כלי כו'. תימה מנלן דילפינן משקין הבאין מחמת שרץ ממשקין הבאין מחמת כלי אימא דילפינן להו מק"ו דאוכל ומה אוכל הבא מחמת שרץ מטמא משקין שרץ גופי' לא כל שכן והשתא אימא דבין אוכל ובין משקין מטמאין כלי. דיו לבא מן הדין להיות כנדון. הקשה ה"ר יעקב מאורליינש אלא מעתה יהיו משקין הבאין מחמת שרץ שניים כמשקין הבאין מחמת כלי דנימא דיו ואהני ק"ו לשני ואהני דיו לאפוקי ראשון וא"כ משקין הבאין מחמת שרץ דלהוי ראשונים מנלן דכי האי גוונא אמרי' בכיצד הרגל [דף כ"ה ע"ב] גבי ק"ו דמפץ במת לימא אהני ק"ו לטומאת ערב ואהני דיו לאפוקי טומאת שבעה ואומר ר' דהכא גבי טומאת שרץ לא מצינו מידי דנגע בי' שלא יהא ראשון הלכך אין לחלק אבל גבי מת מצינו דבר הנוגע בו שאינו אלא ראשון כגון אוכלין וכלי חרס, וקשה מהא דאמרי' בריש העור והרוטב [דף קי"ח ע"א] גבי נבלה (ואימא מה כולהו ולא מיטמו אף יד דנבלה לא מטמאין דם) [ואכתי יד דנבלה אצטריך דאי ל"כ רחמנא בנבלה ה"א דיו וכו' מה כולהו לא מטמא אדם כו'] והא השתא אמר דיו אע"ג דכל טומאות נבלות יש בה טומאת אדם ואומר ר' דמ"מ יד דנבלה טומאה בפני עצמה הוא והלכך איכא למימר בהא [דיו] ועוד י"ל [דלא] שייך כאן דיו משום דאיכא למילף ק"ו הכי ומה אדם וכלים שאין מטמאין מאויר כלי חרס מטמאין מחמת שרץ אוכלין ומשקין שמטמאין מאויר כלי חרס אינו דין שמטמאין (בשרץ) [משרץ] וכי האי גוונא דנין בירושלמי בסוף חגיגה, ומיהו צ"ע דדילמא אף כי האי גוונא שייך דיו ולא (יהא) [יהיו] אלא שניים כמשקין שנטמאו מאויר כלי חרס כדאשכחן בפ"ב דבבא קמא גבי פלוגתא דר' טרפון ורבנן. ומה משקה שמטמא אוכל כו'. לעיל לא הוי מצי למיעבד ק"ו כי האי גוונא ומה אוכל שמטמא משקה אין מטמא כלי משקין שאין מטמאין משקין דין הוא שלא תטמא כלי חדא דהיא גופה מנלן דאין אוכל מטמא כלי, ועוד דמצי למימר דמשקין חמורין שמטמאין אוכלין ניטמו לכלי וק"ו דלעיל לא שייך הכא דנימא ומה כלי שמטמא אוכל אין מטמא כלי, אוכל הבא מחמת כלי אינו דין שלא יטמא את הכלי דהא תינח אוכל הבא מחמת כלי אבל אוכל הבא מחמת שרץ ה"נ דמטמא דלא שייך למימר אוכל הבא מחמת שרץ מי כתב בהדיא דודאי כתיב. וכי תימא אוכל חמור דמטמא משקין כו'. תימה ונילף ק"ו מכלי ומה כלי שמטמא אוכל [אין מטמא כלי אוכל שאינו מטמא אוכל אינו] דין הוא שלא יטמא את הכלי ונ"ל דמזה ק"ו לא מצי למילף אוכל שנגע במת דההוא אימא לך דמטמא כלי דמק"ו דכלי לא שמעינן לי' דהא כלי הנוגע במת מטמא כלי ומיהו קשה דהא קרא בשרץ כתיב כדפר' לעיל. ומה היא עלילתן שמקבלין טומאה שלא בהכשר. תימה לר' אכתי לא מצי למיעבד ק"ו דהא עלילתן לא מהניא להו לקבל טומאה ממשקין ולענין אוכל מהניא להו א"כ אוכל חמור.
ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה כו'. ואומר ר' דאפי' למאן דאית לי' דיו היכא דמפרך ק"ו הכא מודה דבמה מצינו למילף שהרי מחוסר כפורים כשלישי הוא שאינו עושה כלום בתרומה ופוסל הוא קודש וה"ה בכל שלישי והלכך אלים הכא הק"ו ולא שייך למימר דיו מה התם שלישי ותו לא אף כאן שלישי ותו לא. ולמדנו שלישי בקודש מן התורה דכתיב כו'. ה"נ הוה מצי למדרש מק"ו דטבול יום דקים לן בי' שלישי לתרומה בפ' כשם [כ"ט ע"א] אבל ניחא לי' להביא מן המקרא. למדנו שלישי לקודש מן התורה. דלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה תרומה שלישי ותו לא אף קודש שלישי ותו לא אבל השתא דלא אצטריך ק"ו [ל]שלישי לא אמרי' דיו משום דהוה מפריך ק"ו ואע"ג דהוי עבדינן ק"ו הכי ומה מחוסר כיפורים שטהור בתרומה פוסל קודש במגעו כדדרשי' [ביבמות דף ע"ד ע"ב] חד לתרומה וחד לקדשים ומוקמי' וטהרה מכלל שהיא טמאה בקדשים וכתיב [ויקרא ז'] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיפסול קודש במגעו מ"מ כיון שסוף סוף גמרי[נן] מתרומה ובתרומה ליכא אלא שלישי אמרי דיו כתרומה אי לאו משום דהוה מפריך ק"ו כיון דלמדנו שלישי לקודש מן התורה.
<h2>דף יט.</h2>
ואי ס"ד סבר לה כר' עקיבא ניתי נמי רביעי בתרומה כו'. תימה לר' למה אינו מוכח מדברי ר' יוסי בהדיא דליתא דאי אית לי' אמאי אצטריך לאתויי רביעי בקודש מק"ו דמחוסר כיפורים מגופי' דקרא הוה לי' למדרשי' כיון דשלישי טמא בחולין אקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כי היכי דדריש השתא שלישי. דלא לישתמיט תנא וליתני רביעי בתרומה וחמישי בקודש. פרש"י ורביעי בקודש דרבנן דלא מצי משכח לי' למאן דאמר טומאת משקין לטמא אחרים (אמר) לאו דאורייתא ועל ידי עצים ולבונה אשכחין לה שפיר כמו שפי' לעיל בכמה מקומות ואע"ג דריש לקיש מיבעי לי' לקמן [דף כ' ע"א] אי מהני חיבת הקודש למימני בי' ראשון ושני הא[י] אמורא דאמר אין אוכל מטמא [אוכל] פשיטא לי' דמונין וריש לקיש סובר דאוכל מטמא אוכל ומה שפרש"י כאן ובספ"ב דחולין [דף ל"ה ע"א] גבי אין לך דבר שעושה רביעי בקודש אלא קודש מקודש דרביעי בקודש דקתני לה גבי מעלות דחומר בקודש (א"כ) דרבנן היא א"נ לר' דעל כרחי' דאורייתא הוא (אמר) מהא דקתני בפ' חומר בקודש [דף כ' ע"ב] הרביעי בקודש פסול והשלישי (כתרומה) [בתרומה] דהא אוקמינא לה כר' עקיבא דדריש שלישי מדכתב יטמא א"כ רביעי נמי דאורייתא דאקרי (כמו) [כאן] והבשר אשר יגע בכל טמא וצירוף נמי דאורייתא לר' חנין ומה שהביא רש"י ראי' מהא דאמר בחגיגה [דף כ"א ע"ב] חמש בתריי' דלית להו דררא דטומאה דאורייתא בפר"ח ל"ג דאורייתא ועוד אפי' גריס לי' ה"פ לית להו דררא דטומאה דאורייתא שלא הי' לו לכתוב לטמאם לפי שהם רחוקים מטומאה ומן הדין הי' להם להיות טהורין ומיהו יש לדחות לפי' הקונטרס דמאן דקרי להו מעלות בתרומה בקודש לית לי' דר' חנין דאמר צירוף דאורייתא ולא הוה מוקי מתנית' נמי כר' עקיבא, ודוחק הוא דמשמע דדוקא מאן דאמר צירוף במתניתא דרבנן קאמר דפליג אדר' חנין דאמר צירוף דאורייתא אבל (בשאר אמורי) [שאר אמוראי] בין מאן דאמר אחת עשרה מעלות שנו כאן לא פליגא לא לר' חנין ולא למאן דמוקי הכא דרביעי בקודש פסול כר' עקיבא, מ"ר. [עוד] פרש"י (דילמא) [דמאן] דלא דריש יטמא [יטמא] נפקא לי' דאוכל מטמא אחרים מדכתב הוא טמא דאצטריך למעוטי שאין טומאה עושה כיוצא בו ואומר ר' דהניחא לאביי ולרב אדא בר אהבה אבל לרבינא דאמר מקרא מלא דבר הכתוב דילמא אתא קרא (דהו' דקדשים) [דהוא לקדשים] דהוה אמינא דעושין אפי' כיוצא בו מדכתב והבשר אשר יגע בכל טמא, מ"ר.
אלמא קסבר צירוף דרבנן. יש פי' מרש"י דפי' דדייק דצירוף דר' עקיבא דרבנן דמדאורייתא אין טומאה ללבונה ולגחלים דהא לאו בני אכילה נינהו ומעלה דרבנן הוא מה שמקבלין טומאה ובפ' כל שעה [דף ל"ה ע"א] קרי לה מעלה ואומר ר' דאין (לה) ראי' מזה דהא (הני) [הביא] כפרתו אוכל בקדשים קרי לה נמי מעלה התם אע"ג דהוי דאורייתא כדדרשי' בהערל [דף ע"ד ע"א] ובהשוחט [דף ל"ו ע"ב] נמי מוכיח בהדיא דוהבשר לרבות עצים ולבונה לא אסמכתא היא אלא דרשא גמורה ומוכח מינה דחיבת הקודש מכשרא מדאורייתא, [ו]הא דאמר בזבחים פ' כל הפסולין [דף ל"ד ע"א] גבי והבשר לרבות עצים ולבונה לפסולא בעלמא לא פסולא דרבנן אלא למימרא דלאו למלקות דלא יאכל קמרבי להו אלא לקבל טומאה כדי לפסל בהקרבה קאמר הכי ולעולם פסולא דאורייתא אלא נראה לר' כמו שהוג(י)' בפירושי' דצירוף דקתני ברישא על אפר חטאת (שאמר) [שאם] נגע טמא במקצתן שטימא את כולן וזה מדרבנן דמכף אחת לא נפיק שאינו צריך לכלי וגם אינו כלי (שרץ) [שרת] ועוד שאינו קודש אלא (ל)חול כדמוכח בסוף התכלת [דף נ"א ע"ב] שאין מועלין וקתני הוסיף ר' עקיבא משמע דהוה כי רישא דרבנן והכי מפרש בפ"ב דחגיגה [כ"ג ע"ב]. שאין טומאת ידים במקדש. תימה לר' למה הי' להם להיות טמאים והא אין בהן היסח הדעת דאי משום דאמר בפ"ב דחגיגה [דף כ"ד ע"א] כל הפוסל את התרומה מטמא הידים להיות שניות א"כ מאי קפריך והא תרוויהו בו ביום גזרו והא הנהו ידים דקתני שפוסלות את התרומה לאו היינו (החי') [ההיא] גזירה דכל הפוסל את התרומה מטמא ידים להיות שניות דההיא אינה אלא לקודש כדמוכח במס' חגיגה [שם], ובפ"ק דשבת [דף י"ד ע"א] נמי מוכיח כן מדאצטריך למגזר דידים באות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דר' פרנך. מיהו מההיא אינה כל כך ראי' דמצי למימר דההיא דספר קודם (לא) [לה] נגזרה, ותירץ ר' דהך גזירה ודאי אינה ההיא דחגיגה אלא מסתמא כשגזרו סתם ידים שיהו שניות כ"כ מסתמא גזרו דכל ידים הנוגעות בראשון (יהא) [יהו] שניות הלכך הני ידים שנגעו במחט שהוא ראשון הי' להן להיות שניות [אלא] משום דאין טומאת ידים במקדש, מ"ר.
<h2>דף יט:</h2>
ולימא שאין טומאת ידים וכלים. תימה לר' (והא) [האי] כלי אמאי הי' לו לטמאות [אי] במשקין והא (ב)משקי(ן) בי מטבחיא דכן ובמחט נמי לא מיטמו דאין כלי מטמא כלי וי"ל דהא ר' עקיבא הוא דאמר משקין לטמא אחרים דאורייתא א"כ לית לי' דכן ואע"פ שהי' יכול לסבור שהן דכן שלא לטמא כלי מ"מ סברא היא דלית לי' (כאן) [כלל] דלא מצי סבר דכן (אלא) [ש]א"כ [לא] לטמא אחרים כל עיקר. תרוויהו בו ביום גזרו דתנן הספר והידים כו'. תימה דילמא כי אמר ר' עקיבא זכינו אכתי לא [נגזרה גזירה דכלים וגזירה דידים לקודש כבר] נגזרה מימי שלמה כדאיתא בפ"ק דשבת [דף ט"ו ע"א] שלמה גזר [ל]קודש ואתא אינהו גזור אף לתרומה (ותירץ ר') דגזירת כלים בי"ח דברים היתה, ותירץ ר' דגזירת י"ח דבר קדמו לר' עקיבא, מיהו אכתי תימה מאי קאמר תרוויהו בו ביום גזרו וידים דקודש לא הי' בי"ח דבר אלא מימי שלמה נגזרו וי"ל דמסתמא ר' עקיבא אמר לא אגזירה שבימי שלמה אלא אי"ח דבר שנגזרו מחדש וה"ק זכינו כשגזרו י"ח דברים ועסקו בדיני ידים שלא ראו לגזור במקדש טומאת ידים, והשתא פריך שפיר והא תרוויהו בו ביום גזרו כו', וא"ת מאי קפריך ולימא שאין טומאת ידים לכלים דמנא לי' לתלמודא שלא גזרו על הכלים טומאה בי"ח דבר אי משום דקתני שהסכין טהור ההיא קודם גזירה נשנית (היא) [שהיה] מעדותו של ר' חנינא סגן הכהנים וי"ל (דאיכא) [דאי איתא] שגזרו בי"ח דבר טומאת כלים במקדש הוה לי' למתניי' בהדיא (משום) [בשום] מקום לאשמועי' דההיא דקתני שהסכין והידים טהורות קודם גזירה אבל אחרי כן גזרו, מ"ר.
כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורין. תחלת פרק הוא במס' שקלים [פ"ח] ובגמרא מפרש טעם אמאי בשוק העליון טמאים. הא ברה"י ספיקו טמא מכדי כו'. הרבה תמי' ר' מאי פריך דהא לא הוה מצי לשנויי דטהור משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל דהא אכתי הוה צריך למימר עזרה רשות הרבים היא דבע"א לא הי' אדם עצמו טהור דאיהו הוי דבר שיש בו דעת לישאל [ו]פי' האי מעשה [דמחט] כגון הכלי שנגע במחט אבל אמחט עצמו לא קאי דבטומאה לא בעינן שתהא דבר שיש בו דעת לשאל אלא המטמא לחודה דאל"כ כל ספק טומאת מת ושרץ אפילו ברה"י יהא טהור, מ"ר. משום דהוה לי' ספק טומאה הבאה בידי אדם ואמר ר' יוחנן כו'. הקשה ריב"א מאי צריך לאתויי מילתא דר' יוחנן בלא מילתי' דר' יוחנן נמי הוה מצי למימר דנשאלין עלי' ומאי קפריך נמי הכא דהא בפ"ק דנדה [דף ה' ע"ב] משמע דפשיטא לי' לסתמא דתלמודא בלא מילתא דר' יוחנן דכי האי גוונא שהוא מחזיק את הכלי בידו חשבי' דבר שיש בו דעת לישאל דאמר התם דמעת לעת שבנדה עושה משכב ומושב ופריך מכדי מטה [דבר שאין בו דעת לישאל הוא] וכל דבר שאין בו דעת לישאל כו' ומשני זעירי כשחברותי' נושאות אותה במטה דהויא לי' יד חברותי' משמע דאלו הוה ידע תלמודא דמיירי בשחברותי' נושאות במטה לא הוה פריך מידי ובתר הכי קאמר והשתא דאמר ר' יוחנן (ספר) [ספק] טומאה הבאה בידי אדם כו' אע"פ שאין חברותי' כו' ותירץ ר' דלא פשיטא לי' לתלמודא דאפי' נושאות אותה במטה יהא יד חברותי' אלא זעירי אתא לאשמועינן תרתי חדא דמשני כשחברותי' נושאות אותה במטה וחדא דחשיב כמו יד חברותי' וכן משמע התם דלא פשיטא לי' הא לתלמודא מדפריך לזעירי מברייתא דהיה מתעטף בטליתו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור והתם לטמ[א]ות (או לטהר) [את הטהרות] אף את הטלית מיירי דאי לטמאות (אף) [את] הטהרות דוקא מיירי למה לי' למתני וטמאות וטהרות בצדו ליתני וטהרות בצדו ובטלית טמאה אלא ודאי להכי נקט טהרות וטמאות לטהר תרוויהו טלית וטהרות וטלית דמטהרין היינו דלא [אמרינן] דהוי יד אדם, ורבינו שמואל פי' התם טהרות או טמאות בצדו (וכש ר') [וא"כ שפיר] מקשי תלמודא לזעירי, ומיהו ה"נ ודאי הוי מצי לאתויי הכא דזעירי כמו מילתי' דר' יוחנן אלא זו אינה פשוט יותר מזו, מ"ר, וה"ר יעקב דאורליינש תירץ דהתם ודאי פשיט לי' לתלמודא משום דחברותי' הנושאות אותה במטה מיטמאות מחמת המטה (שיהי') [חשיב] יש בהן דעת לישאל (ואיך) [דהאיך] יהיו הן טמאות אם לא תהי' (המטהר) [המטה] טמאה הלכך חשבינן מטה כדבר שיש בו דעת לישאל אבל הכא שאין [המחט] מטמא [אלא] מחמת הסכין בשביל שהוא ביד אדם לא נחשוב אותו כדבר שיש בו דעת לישאל, וא"נ לר' דהתם אינן מיטמאות מחמת המטה דאפי' תהא מטה טהורה הן טמאות מחמת משא הזב.
<h2>דף כ.</h2>
לא דיין שהן דכן, לא בעי לשנויי תירגמא אדם, דלעיל [דף ט"ז ע"א] נמי לא תירצו אלא מחמת דוחק. דאיתכשר בחיבת הקודש. הקשה ריב"א מה ראו חכמים שאמרו דמשקי בי מטבחיא דכן [ו]אינן מכשירין שלא לאפושי טומאה וא"כ אמאי חיבת הקודש מכשרת ונ"ל דלאו פירכא היא הא [ד]חיבת הקודש מכשרת בפ"ב דחולין שהוא דאורייתא ומפיק לה מדכתב והבשר לרבות עצים ולבונה אבל משקי [ב"מ] שאין מכשירין (ד)סבירא לי' דמדאורייתא תלושין לא מכשיר דכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא סבירא לי' יטמא ממש ולא הכשר וליכא אלא חד קרא בהכשר ההוא דמכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וסבירא לי' לאוקומי טפי במחוברין מבתלושין. תפשוט דבעי ריש לקיש. הקשה ריב"א אמאי לא פשיט ריש לקיש מדר' יוסי בר' חנינא דאמר דמשקי בי מטבחיא אין מכשירין ואי מהני חיבת הקודש לממני בי' ראשון ושני מאי נפקא מיני' אי משקי בי' מטבחי' מכשירין אי אין מכשירין אבל אי אין מונין בו ראשון ושני אז נפקא מיני' טובא דאין מכשירין דאם היו מכשירין היו מונין בו ראשון ושני, ואומר רבי' דאצטריך כגון לפעמים הרבה שמביאין בעזרה דברים דלא שייך בהו חיבת הקודש כגון ביכורים אי נמי חולין היו מביאין בעזרה כדי לאכול המנחות והזבחים על השובע כדאיתא בהקומץ רבה [דף כ"א ע"ב]. ובשעת שחיטה עדיין משקה טופח. פרש"י דאי אפשר שלא יפלו מהן כל שהו על הבשר, ולא נהירא לר' דא"כ הוי תלושין ושמואל סבירא לי' דתלושין לא מכשרי דהא (דמש) [דרש] יטמא יטמא ממש וליכא אלא חד קרא בהכשר ואע"פ שיכול לומר דמההיא קרא אתי תרוויהו תלושין ומחוברין לא משמע הכי מדנקט והעבירה בנהר, ונראה לר' דעל ידי העור קבלה הכשר דעד כאן לא פליג בריש העור והרוטב [דף קי"ח ע"ב] אלא ביש יד להכשר [אבל לכו"ע יש שומר להכשר] והיינו מחוברין כיון דבשעת דיבוקו בעור היו מחוברין, מ"ר.
<h2>דף כ:</h2>
ומי אמר ר' יהושע שתיהן כאחת ורמינהו חבית של תרומה כו'. תימה לר' מאי קפריך דבפסח שאני אבל ההיא דחבית שנולד בה ספק טומאה לא מיירי בפסח ונראה לר' דמשמע לי' דפסח לא מעלה ולא מוריד מדקשרי בתלוי' ובטהרה אסר א"כ בתלויות תלי הטעם ולהכי פריך שפיר. הא ר' שמעון אליבא דר' יהושע. תימה לר' אם תלוי' לר' שמעון [שרי לטמוי'] היכי משכחת לה דהא פי' תלוי' הוא לא אוכלין ולא שורפין וכיון דשרי לטמוי' א"כ יכול לשורפה וי"ל דתלוי' לר' שמעון [היינו] שאינו מחויב לשורפה, מ"ר. ראוי לזילוף אע"ג דקיימא לן תרומה טמאה בשריפה הא מסקי' בפ' בתרא דתמורה [דף ל"ג ע"ב] הראוי לשריפה שריפה הראוי לקבורה קבורה וה"ה בכי האי גוונא הואיל וראוי לזילוף ואמר לי ר' דפרש"י בביצה [דף כ"ז ע"ב] גבי חלה בפ' אין צדין דכל תרומה טמאה יכול להריצה לפני כלבו והביא ראי' מפרק כל שעה [דף ל"ב ע"א] וא"נ לר' משום דההיא דתמורה, ובאלו עוברין אפרשנו.
<h2>דף כא.</h2>
אין הכרעה שלישית מכרעת. פי' בקו' דעת שלישית היא זו שבית שמאי ובית הלל לא הזכירו לגלות דעתם דניהוי חיישי' לתקלה כלל דאי הוי אמרי הכי בית שמאי אומר' בין בבית בין בשדה (תעשו זילף) [תעשה זילוף] ואתה בא להכריע בבית כבית הלל בשדה כבית שמאי הויא הכרעה אבל השתא דלא הזכירו בית ושדה טעמא אחרינא הוא ולא משום תקלה ור' שמעון חייש לתקלה והיינו תנאי עד כאן לשון הקו', ותימה דהוא עצמו פי' בדברי בית שמאי תשפוך הכל ולא יזלף דדילמא (אמולף) [אדמזלף] לה קלי קלי אפי' בו ביום אתי למשתי, עוד פי' (דברים) דבית הלל נמי לא שרו (לילף) [לזלף] אלא לבו ביום ושמא לפי סברת ר' ישמעאל שחושב הכרעתו הכרעה פי' טעמא משום תקלה ולא אליבא דרבנן ובבבא קמא פי' טעמא דב"ש משום דתשפך דריחא (ל)דזילוף מילתא היא והוי ריח דזילוף (באכילה) [כאכילה], ולא נתיישב לר' מדלא מייתי להא מילתא כלל גבי בת (תהי') [תיהא] בפ"ב דע"ז [דף ס"ו ע"ב] ואין הטעם כלל אלא משום תקלה ומ"מ לא חשיב הכרעה לפי שלא גילו הראשונים דעתם שיהא שום רמז דין לחלק בין בית לשדה דלא אזכור בדבריהם אחד בית ואחד שדה וכן פי' נמי לעיל בפירקין [דף י"ג ע"א] גבי פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה דאוכלין כל ארבע ר"ג לאו מכריע הוא שלא גילו הראשונים דעתם לחלק בין תרומה לחולין ולא הויא (בי') [הכרעה] וההוא דבמה מדליקין (וקולי) [גבי קולי] מטלניות בין מן המוכן בין שלא מן המוכן טהור ר' עקיבא אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור ועלה קאמר בפרק כירה [דף מ' ע"א] דחשיבא הכרעה שהרי גילו הראשונים ר' אליעזר ור' (יהודה) [יהושע] דשייך לחלק בין מוכן לשלא מן המוכן וכן נמי ההיא דאמר התם [דף ל"ט ע"ב] לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי ר' מאיר ר' שמעון מתיר ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר דחשיב(י) לי' מכריע, אבל ההיא [ד]ראשית הגז [דף קל"ה ע"א] דתנן בית שמאי אומרים שתי רחלות ובית הלל אומרים חמש וקאמר ר' (שמעון) [ישמעאל] בר' יוסי משום אביו ארבע הא קרי התם הכרעה שלישית כההיא דהכא וה"ה בסוף כיצד מברכין [דף מ"ג ע"ב] דקאמרי בית שמאי או' מברך על השמן וכו' וקאמר ר"ג אני מכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו הדס לריחו זכינו ולסיכתו לא זכינו וקאמר ר' יוחנן הלכה כדברי המכריע לאו משום דמכריע גמור הוא אלא כך מפרש ונותן טעם לדבריו ותדע דאי מכריע הוא למה הוצרך לפסוק הלכה כמותו הא כבר אמר ר' יוחנן בפ' כירה [דף מ' ע"א] הלכה כדברי המכריע וההיא דנזיר פ' כהן גדול [דף נ"ג ע"א] אמר ר' אליעזר זקנים הראשונים מקצתן היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל, פי' לכל דבר טמא, רובע עצמות ורביעית דם לא לכל פי' לשום דבר אינו טמא, ומקצתן היו אומרים אף רובע עצמות ורביעית דם לכל, ב"ד שלאחריהם אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח, התם קרי לי' הכרעה שלישית לפי שהראשונים לא גילו דעתם ששייך לחלק בין תרומה וקדשים לנזיר ועושה פסח, וקצת קשה לפי זה הפירוש מאי שנא [דנקט הכרעה שלישית ת"ל] הכא דהכרעת תלמיד לאו הכרעה היא כי היכי דפריך בפ' כירה [ל"ט ע"ב], ור"ת פי' הכרעה שלישית דור שלישי ולפירושו אתי שפיר דהיינו הא דאמר בפ' כירה דהכרעת תלמיד לאו הכרעה היא, מ"ר.
עבר זמנו אסור בהנאה, ולא ימכרנו לנכרי ומיהו אם מכר דמיו מותרין כדתנן בפ"ב דקידושין [דף נ"ו ע"ב] מכרן [וקידש] בדמיהן מקודשת ואין תופס דמיו. לימא מתניתין דלא כר' יהודה. ומסקנא נמי כך היא והא דנקט לימא ה"ק לימא דלא כר' יהודה אלא כר' מאיר ומסיק דכר' מאיר נמי לא אתיא. ואי אשמעי' חיה (הא) דאי משיירא מצנעא לי' אימא לא. ובהטמנה אינו עובר שאינו יודע שהטמינתו בביתו (דכיון) [וכיון] שאינו יודע היכן הוא אינו עובר משום בל ימצא כדמשמע לעיל [דף ו' ע"ב] גבי הבודק צריך שיבטל ומפרש רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עלוי' ופריך וכי משכח לה נבטלה ואם איתא שהוא עובר בבל יטמין מאי קפריך נבטלה מ"מ [ביטול] של עכשיו לא יועיל למה שכבר עבר אלא פשיטא דאין זה בבל יטמין דהא בל יטמין נפקא לן מלא ימצא ואין זה מצוי כיון שאינו יודע היכן הוא, תימה לי היכי שרי [להאכיל] לחי' שדרכה להטמין (להאכיל) והא תנן בפירקין [דף ט' ע"א] מה שמשייר יניחנו בצינעא בביתו כדי שלא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו וכ"ש דאסור ליתן [בפניהם], ואין לחלק בין חולדה לשאר חי' דכיון דכולהו דרכם להטמין מה לי זו ומה לי זו, ועוד דרש"י פי' בהדיא בשמעתין אבל חי' דאי משיירא מצנעא לי' כגון חולדה ואם נאמר דהכא מיירי שהיא כפותה ואינה יכולה ללכת ולהטמין אנה ואנה א"כ מאי קאמר דאי משיירא מצנעא לי', ומ"מ נ"ל דמיירי בכפותה וה"פ דאי משיירא מצנעא לי' בשאינה כפותה והוה אמינא דנגזור כפותה אטו אינה כפותה. וקאי עלה בבל יראה ובבל ימצא. פי' אם לא בטלו.
<h2>דף כא:</h2>
ר' יהודה אומר כותח וכל מיני כותח וכו'. אומר ר"ת דר' יהודה הילכך (אסור) [אוסר] בכותח משום דכותח שם בעליו עליו ויודעין שהוא כותח פלוני ויסברו שמכרו בפסח על ידי נכרי, והשתא נמי לא קשיא לפר"ת דאלו עוברין [דף מ"ב ע"א] דבאכילה קאמר אבל להשהותו מותר והכא אסר ר' יהודה כותח למכור קודם הפסח ל' יום דהכא אין הטעם שלא יאמרו שהוא משהה כותח שלו בביתו של נכרי בפסח אלא כדפי' וכשימכור אותו הנכרי בפסח יאמרו ישראל מוכרו על ידו אי נמי יסברו שבפסח עצמו מכרו הישראל לנכרי. חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו. וכגון שנפסל מלאכול לכלב דבע"א לא הוה שרי דומיא דפת שעיפשה בפ"ק [דף ט"ו ע"ב]. עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא. רש"י (מוכח) [מוחק] פשיטא [ד]הא איכא ר' יוסי הגלילי דפליג לקמן [דף כ"ג ע"א] ואמר תמה על עצמך היאך חמץ בפסח אסור בהנאה כל שבעה, ונ"ל דגרס לי' שפיר והא דפריך פשיטא (דהא איכא ר' יוסי) משום (דמי) [דהא] שמעת מינה דקתני כל שעה שמותר לאכול מותר בהנאה הא שעה שאסור לאכול אסור בהנאה והא דקאמר לא נצרכה אלא לשעות דרבנן בדוחק יש לפרשו משום דאכתי מאי (שנא) [משני] דהא [נמי] שמעי' (נמי) מרישא, וצריך לפרש לשעות דרבנן כרב גידל כלומר לענין קידושין וקמ"ל משנה יתירא דאין חוששין לקידושין, מיהו קשי' לר' דלא שייך למפרך אהא פשיטא משום דדרך תנא הוא בכל מקום לכפול את דבריו, ונראה לפרש דהכי פריך דכבר אשמעי' תנא בפירקין דלעיל [דף י"א ע"ב] דחמץ בפסח אסור בהנאה מדקתני שורפין מתחלת שש ובכולי פירקין משמע דמחייב לשורפו אלמא אסור בהנאה דלר' יוסי הגלילי דשרי בהנאה לא ישרפנו אלא יריצנו לפני כלבו (ולא) [או] ימכרנו לנכרי.
בהדי דקשריף לי' לתהני מיני'. פי' ריב"א מידי דהוה אתרומה טמאה, וקשה לר' דא"כ מאי קאמר לא נצרכה אלא לר' יהודה דלרבנן נמי איצטריך מהאי טעמא, ועוד היכי מצי למימר מידי דהוה אתרומה טמאה והא תרומה טמאה שריא בהנאה כדדרשי' [בשבת דף כ"ה ע"א] שלך תהא להסיקה תחת תבשילך אבל חמץ דאסור בהנאה לא, ונראה לר' דלר' יהודה אצטריך משום דסבירא לי' דאפרו מותר דהא תניא בפרק בתרא דתמורה [דף ל"ד ע"א] ולקמן בפירקין [דף כ"ז ע"ב] אייתי לה כל הנשרפין אפרן מותר ואיהו סבר דאין ביעור חמץ אלא שריפה וסד"א דבהדי דקשריף לי' לתהני מיני' אבל לרבנן לא אצטריך דפשיטא בהדי דקשריף אסור ליהנות דהא אפי' לאחר שנשרף אפרו אסור לדידהו דסבירא להו דאין מצותן בשריפה אלא (מפזר) [מפרר] וזורה לרוח או מטיל לים והוי כמו כל הנקברין דאמר בפ"ב דתמורה דאפרן אסור, ונראה לר' דלא אסור להסיק בו תנור וכירים אלא מדרבנן דהא לקמן [דף כ"ז ע"ב] לא משכחי' עצים (דאיסורין) [דאיסורא] מן התורה אלא (בשריפה) [בשרשיפא], ובעצי כלאי(ם) [הכרם] נמי הוו אסרי רבנן מדרבנן, וא"ת אמאי איצטריך בתרומה [טמאה] שלך תהא להסיקה תחת תבשילך כיון דמצותה בשריפה כדתנן בסוף תמורה ממילא הנאות היסק מותרת י"ל דס"ד נילף ממעשר שני דכתב [דברים כ"ו] לא ביערתי ממנו בטמא וכל ענייני ביעור אסר הכתוב דהא בעי קבורה (כשאין) [כשלא] פדאן אלמא אפרו אסור דאמרי' [במע"ש פ"ג מ"י] הלקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר ועוד דפסולי (המוקדשין) [קודש] לא ילפי' אלא ממעשר כדמוכח בפרק במה מדליקין [דף כ"ה ע"א] ומשמע לכאורה דמן התורה אסור להסיק(ו) תחת תבשילו נותר ושאר פסולי (המוקדשין) [קודש], ועוד י"ל דאיצטריך שלך בתרומה משום שמן דחשיב בעין בשעת הדלקה כדמוכח לקמן [דף כ"ב ע"ב] בשמעתין דאסר גבי ערלה להדליק בה את הנר. תי' לי(') דהיכי ס"ד למימר דבהדי דקשריף לי' לתהני מיני' והא מרישא דקתני כל שעה שמותר לאכול מותר בהנאה אמרי' לעיל דשמעי' מיני' חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אבל לאחר זמנו דהיינו שעה שאסור לאכול אסור בהנאתו, ואמר לי ר' דאי מרישא הוה אמינא דחרכו אחר זמנו אסור בהנאה לאו הנאות היסק אלא שאר הנאות כגון לישב עליו וחרכו לאו ממש עד שנעשה אפר אלא עדיין הוא קצת בעין.
כל מקום שנאמר לא יאכל כו'. וא"ת הנהנה מחמץ בפסח יהא בכרת דהא כתיב [שמות י"ב] כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ואיסור הנאה משמע וכי תימא אין ה"נ א"כ לקמן [דף כ"ג ע"ב] [דפריך] מאי בין חזקי' לר' אבהו הוה לי' למימר דהא איכא בינייהו, ואומר ר' (דלא) [דכל אוכל מלא] תאכלו (מ)לא ילפי'. כדרך שפרט לך בנבלה. פי' בקונטרס לגר בנתינה ולנכרי במכירה [ל"ג] משום דר' יהודה דאית לי' הך סברא יליף מלכלב תשליכון אותו כדאמרי' בסמוך, ונראה דאין צריך למוחקו דלישנא דקרא נקט ולאו דוקא. ליכתוב רחמנא תתננה ואכלה. השתא משמע דאי הוה כתב הכי לא הוי מצי למדרש אלא כר' מאיר, וכן משמע בריש איזהו נשך [דף ס"א ע"א] דקאמר רבינא (ו)לא נשך באוכל ולא רבית בכסף צריכי קרא דאי כתב את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך במרבית כדקאמרת השתא דכתב [ויקרא כ"ה] את כספך לא תתן בנשך ו[ב]מרבית לא תתן אכלך קרי בי' כספך לא תתן בנשך [ובמרבית בנשך] ובמרבית לא תתן אכלך והשתא קשה לר' (מפ"ו) [מפ"ק] דקידושין [דף ל"ב ע"ב] בכל מצות הבן על האב דר' יוסי הגלילי סבר אפילו יניק וחכים (מרבנן) [ורבנן] אי ס"ד כדקאמר ר' יוסי הגלילי לכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת [תקום והדרת] פני זקן כו', והשתא מאי ק(ו)שיא להו והא בשמעתין משמע [וכן] (ו)באיזהו נשך דהוי כאילו כתב פעמים דנדרוש לפניו ולאחריו, ותירץ ר' דהתם לא דמי להני משום דלשון והדרת לא שייך אמפני דגבי הידור שייך למכתב פני כדכתיב [איכה ה'] פני זקנים לא נהדרו, וכן גבי קימה לא שייך לכתוב פני אלא מפני כדכתיב [בראשית ל"א] לא אוכל לקום מפניך, והנך מקראות שאין להם הכרע בפ' הוציאו לו [דף נ"ב ע"ב] כגון שאת (אחד) [ארור] [מחר] משוקדים וקם מצי קאי אדלעיל וא[ד]לרע ולא קשי' [מ]הכא דהתם יתיישב אי נאמר דקאי אחד לחודי' או דאדלעיל או אדלרע אבל הכא אי קיימי אדלעיל [או] (ו)אדלרע לחודי' כגון גר א"כ נכרי למה נכתב [ואי] (ו)מקיימי אנכרי לחודי' א"כ גר למה נכתב, וכן גבי נשך ומרבית וכן גבי תקום והדרת, והא דפליגי התם תנאי בפ' (בתרא) [ב'] דזבחים [דף כ"ד ע"ב] גבי ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן דאיכא דמוקי באצבע אלקיחה דלפניו ולא אנתינה דלאחריו, ואיכא דמוקי לי' אנתינה דלאחריו ולא אלקיחה דלפניו ואיכא דמוקי לי' אתרוויהו, יש לפרש דמאן דמוקי לה אתרוויהו משום דמשמעות דקרא דאלקיחה דלפניו קאי ומוקמי לי' נמי אנתינה משום דאשכחן בדוכתא אחרינא [שמות כ"ט] ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך (דהוי) [דקאי] אצבע אנתינה ומאן דלא מוקי לה אלא אלקיחה (כשמעתין) [כמשמעותי'] ומאן דמוקי דאנתינה לחודה דנלמוד לה מהתם דקאי אנתינה לחודה. בשלמא לר מאיר כו'. תימא לר' מאיר נמי תקשה דהא איצטריך להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. ותירץ ר' דודאי אי לא הוי (התם) כתב קרא כל עיקרא הוה ידענא מסברא לאקדומי אבל השתא דכתב קרא אי הוה כתב תתננה ואכלה ומכור [ו]לא הוה כתיב [או] הוה אמינא דלמדרש שאין צריך להקדים אתא, וא"ת אי הוה ידענא לאקדומי מסברא א"כ [לא] לכתוב נכרי כלל, לאו פירכא היא, דא"כ לא הוה ידענא נתינה בנכרי וכן אי לא כתב גר לא הוה ידענא מכירה בגר כיון שהוא מצוה להחיותו.
<h2>דף כב.</h2>
אותו אתה משליך לכלב כו'. וא"ת בלא אותו נמי מצי למדרש (ד)מדאצטריך למשרי להריצה לכלב כי היכי דדרשי' לר' (מאו) [מאיר] גבי נבלה, ורש"י תירץ, וה"ר יעקב מאורליינש פי' משום דמהאי קרא דובשר בשדה דרשי' הוציא העובר את ידו וקדשים שיצאו חוץ למחיצתם כדאמרי' בריש בהמה המקשה [דף ס"ח ע"ב] והוה אמינא דהוציא העובר את ידו לחוץ אסור בהנאה [כקדשים] כדאמרי' [לקמן כ"ד ע"א] כל שבקודש פסול באש ישרף הלכך איצטריך למכתב לכלב תשליכון למשריי' בהנאה [ו]לא מצי למידרש אלא מאותו. ואי אתה משליך כו', [וא"ת] תיפוק לי' מדכתב בהו אכילה תריץ [ד]לא כתב בי' בהדיא אכילה אלא נפקא לן [קידושין נ"ז ע"ב] מזבחת ואכלת כמו שפי' בקונטרס. חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. פרש"י איסור הנאה [אבל] אכילה [אסור מדאורייתא] [ומ]הא דמשמע (דמשום) דלא מתוקם לי' אותו לענין חולין שבעזרה (משום דאיסור אכילה גופי' לאו דאורייתא מוקי לי' על כורחין בשאר איסורין דאי לאו משום לאו) [מוקי לן ע"כ לשאר איסורין משמע דאיסור אכילה גופי' לאו דאורייתא דאי] דאורייתא הוה לי' לאוקמי טפי לענין חולין בעזרה שהמחיצה גורמת להם לאסר דומיא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו דאיירי בבשר שיצא חוץ למחיצה כדאמרי' בפ' בהמה המקשה [דף ס"ח ע"ב], ולקמן בסוף שמעתין [כ"ג ע"ב] לא יתכן לפרש בע"א גבי הא דאמר חזקיה לר' אבהו איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה וגם בההיא סוגיא מייתי ההיא מ(ד)רבנן כו', ועוד אומר ר' דבמסכתא נזיר פ' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני משמע דמאן דסבר לאו דאורייתא אפי' באכילה שרי מדאורייתא דתנן התם [דף כ"ט ע"א] האיש מדיר את בנו בנזיר ומפרש [ר'] יוחנן (הילכתא) [הלכה] הוא [ב]נזיר וריש לקיש אמר ר' יוסי ב"ר חנינא כדי לחנכו במצות ופריך בשלמא לר' יוחנן דאמר (הילכך) [הלכה] הוא בנזיר להכי מגלח ומביא קרבן אלא לר' יוסי דאמר כדי לחנכן הא קא מייתי חולין לעזרה ומשני קסבר חולין לעזרה לאו דאורייתא ואי איסור אכילה (לאו) דאורייתא אכתי תקשי לי' היאך הקרבן נאכל דמשמע התם שנאכל, וכן משמע נמי בפרק כיסוי הדם [דף פ"ה ע"ב] דמאן דסברי חולין בעזרה דרבנן לא (מסתברא) [מיתסרא] באכילה אלא משום גזירה דילמא אתי למיכל קדשים [בחוץ דאמר ר"ש חולין שנשחטו] בעזרה ישרפו וכן חי' א"א בשלמא דאורייתא היינו דגזרו חי' אטו בהמה אלא א"א דרבנן בהמה מ"ט דילמא אתי למיכל בחוץ היא גופה גזירה כו', אלמא דאכילה נמי דרבנן היא דאי אכילה דאורייתא והא דקאמר אתי למיכל כו' אאיסור הנאה קאי דאסירי בהנאה דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ אדרבה הוה לי' למימר דילמא אתי למיכל הם עצמן, מ"ר. וק"ל דהא בת"כ מצינו ר' יהודה סבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא בפ' צו [פרשה ט' ה"ד] דדריש לא יאכל כי קודש (הם) [הוא] ר' יהודה אומר יכול חטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו ת"ל (הם) [הוא] (ר' יהודה או' יכול חטאת העוף) [ו]מדאצטריך קרא למעוטי דחולין שנשחטו בעזרה אינה בשריפה מכלל דאסירי בהנאה מדאורייתא. (גי'. מכאן מצי' סמך מנא לי' לר' יהודה דאמר (במתניתא) [במתני'] פ' בתרא [דתמורה] דאשם תלוי וחטאת העוף אינה בשריפה, וריב"א תמה הרבה לקמן [דף כ"ח ע"א] דמייתי לה דאמרו רבנן לר' יהודה אשם תלוי וחטאת העוף [הבא] על הספק יוכיחו שבשריפה ואתה אומר בקבורה מנא לי' לר' יהודה הא).
ר' שמעון נמי מיסר [אסר] בהנאה כו'. ומשמע דההיא דקתני שולח אדם ירך לנכרי כו' ר' יהודה היא והקשה ריב"א והא ר' יהודה סבר בסוף פ"ק דע"ז [דף כ' ע"א] דאסור ליתן להם מתנת חנם ומיהו רבי' שמואל פי' התם דאם הי' (שני) [שכינו] מותר מפני (שיהו) [שהוא] כמוכרו לו, וה"ר יעקב דאורליינש אומר מ"מ לא אתיא כר' יהודה דהא קסבר בפ' גיד הנשה [ק' ע"ב] שנאסר לבני נח (וקסבר) [וקעבר] [משום] לפני עור לא תתן מכשול, ואומר ר' דלא מילתא היא דלא(ו) קאמר אלא לבני יעקב דוקא קודם מתן תורה דהא לא נשנית בסיני. ר' שמעון מיסר אסר. וא"ת תקשי לחזקי' מר' שמעון דסבירא לי' דלא תאכלו איסור הנאה משמע מדאסר גיד הנשה בהנאה דכתב בי' [בראשית ל"ב] לא (תאכלו) [יאכלו] וי"ל דכיון דסבר אין בגידין בנותן טעם סברא הוא דכי אסר רחמנא בהנאה נמי אסר דלא שייכא בי' אכילה, וריב"א תירץ דחזקי' לא סבר כר' שמעון אלא כר' יהודה והא דלקמן [דף כ"ג ע"ב] לא אשכח תנא דפליג אחזקי' אלא ר' יוסי הגלילי יש לפרש דלקמן בעי למימר כתנאי על מילתא דר' אבהו אבל דחזקי' ודאי בתנאי, ומשני דכולי עלמא מצי סבר כר' אבהו ואין זה דוחק אם נעמיד ר' שמעון דלא כחזקי' דה"נ לכאורה לא אתי דחזקי' כר' מאיר דלר' מאיר פשיט לו לעיל מדאצטריך קרא למשרי נבלה הא כל איסורין שבתורה איסורן בין באכילה ובין בהנאה (ואו) [אלא ודאי] חזקי' (דר' שמ' כר' מאיר) [דלא כר' שמעון וכר' מאיר], ומיהו לעיל פי' שחזקי' אפי' כר' מאיר שיאמר דאצטריך קרא להקדים וחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא, ואין לתרץ שיאמר חזקי' דר' שמעון סבר [חולין שנשחטו בעזרה] לאו דאורייתא ולהכי אסר גיד הנשה דבהדיא שמעי' לי' לר' שמעון בפ' כיסוי הדם [דף פ"ה ע"ב] דחולין בעזרה דאורייתא (דלקמן) [ולקמן] [דף כ"ג ע"ב] משמע דפשיטא לי' לתלמודא דלר' מאיר גמרי' מנבלה גבי יתיב ההוא מ(ד)רבנן קמי' דר' שמואל בר נחמני שדוחק לומר סבר לה כר' יהודה.
והרי דם דרחמנא אמר כו'. משמע השתא דדם לא הוי בכלל נבלה מדלא משני כשהותרה נבלה היא ודמה הותרה כדמשני לעיל גבי חלב וכן משמע בפ' המנחות והנסכים [דף ק"ו ע"ב] שהעידו על דם נבלות שהוא טהור, וקשה לר' מהא דאמר בריש המוציא יין [דף ע"ז ע"א] דם נבלות בית הלל מטמאין אמר ר' יוסי בר יהודה אף כשטמאו בית הלל לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית אלמא חשיב לי' כבשר, וקשיא נמי אמאי צריך קרא לר' ישמעאל בריש בהמה המקשה [דף ע"ב ע"א] ובריש סנהדרין [דף ד' ע"א] דרביעית דם מטמא באהל תיפוק לי' הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית דכבשר חשיב וגם לר' עקיבא אמאי איצטריך לי' קרא לדם הבא משני מתים, מיהו יש לתרץ דגבי מת שאני משום (דהוא) [דאינו] מטמא (כמת) [במת] אלא מידי דאין גזעו מחליף כדקאמר בריש דם הנדה [דף נ"ה ע"א] אבל דם גזעו מחליף, ולית (לך) [לן] לטמויי' משום דדמי לבשר, אבל מן האחרים קשה, ותירץ ר' דהא דמטמאי' לי' בפרק המוציא לאו משום דחשיב כבשר אלא יש שום קרא דדרשי' מיני' דדם נבלות (בשר) טמא ומסברא משערין ברביעית הואיל ויכול לקרוש אבל בלא רבוי לא חשבי' דם [כ]בשר ובמעילה [דף י"ז ע"א] נמי מפיק דם השרץ מוזה לכם הטמא אבל אי לאו קרא (דקשרו) [משרץ] לא הוה ידענא לי' (וה"ה דהעידה) [וההיא דהעידו] דהמנחות והנסכים פליגא אההיא דבית הלל כדאיתא התם, מ"ר. ומועלין בהן. מדרבנן אבל מדאורייתא (לו) [לא] כדאמרי' בפ' הוציאו לו בסופו [דף י"ט ע"ב] דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין (כו') [בו], וקשה לר' דהא [ב]מסכת מעילה [דף י"א ע"ב] בפ' ולד חטאת משמע שמועלין מדאורייתא דתנן ר' שמעון אומר הדם קל בתחלתו ו(א)חמור(י) בסופו ובגמרא קאמר ת"ר מועלין בדמים דברי ר' מאיר [ו]ר' שמעון וחכמים אומרים אין מועלין מאי טעמא דמאן דאמר אין מועלין אמר עולא אמר קרא ואני (הנה) נתתי[ו] לכם שלכם הוא אלמא דמאן דאמר מועלין מדאורייתא קאמר ועל כרחין כשיצאו לנחל קדרון פליגי דאי קודם זריקה פליגי א"כ קשה דר' שמעון אדר' שמעון דר' שמעון קאמר מועלין ובמשנה קאמר דם בתחלה אין מועלין בו, ונראה לר' דל"ג התם מאי טעמא דמאן דאמר אין מועלין אלא ה"ג מאי טעמא אין מועלין ואמתני' קאי דתני דם בתחלה אין מועלין בו, מ"ר. מה מים מותרין אף דם מותר. תימה לי אכתי מנלן דדם קדשים אין מועלין בו והא לא אתקש למים אלא דם הנשפך כמים כדדרשי' דם הנשפך כמים מכשיר כו' ודם קדשים לא נשפך כמים הוא כדאמר לעיל בפ"ק [דף ט"ז ע"ב] ותירץ ר' דכיון דאשמעי' חד קרא בדם דשרי בהנאה א"כ על כרחין לא תאכל דכתיב גבי דם לא איסור הנאה משמע ושרו כולי דמים בהנאה ואע"ג דאיכא תרי לאו חד לדם חולין וחד לדם קדשים מ"מ גילוי מילתא בעלמא הוא דכולהו לא תאכל דם הוי איסור אכילה. ואימא כמים (הנסוכין) [הניסכין] על גבי המזבח. וא"ת א"כ לשתוק מהיקשא ואנא ידענא דאסור מלא תאכל י"ל דהא היקשא איצטריך לענין הכשר ולא קאמר שיהא (במים הנסוכים) [כמים הניסכים] לענין הא דנילף מיני' מידי אלא כלומר מהכא לא מצית למילף דשרי דם בהנאה דמצי למימר דמים דקרא לאו במים המותרים מיירי.
<h2>דף כב:</h2>
ואבר מן החי לבני נח. באבר מן החי של נכרי מיירי מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן וכן מוכח בפ"ק דע"ז [דף ו' ע"ב] ותימה א"כ היכי דייק מינה הא לכלבי' שרי דמה הנאה יש לו [מ]אבר מן החי של עכו"ם וי"ל כיון (דבבשר) [דבשכר] הי' אסור דאסור להשתכר באיסורי הנאה, בחנם נמי שמחזיק לו העכו"ם טובה (שמ') (דמשתכר) [כמשתכר] חשיב ואסור, ואע"ג דדיעבד שכרו מותר כדמשמע בפ"ב דע"ז [דף ס"ב ע"א] מ"מ אסור להשתכר לכתחלה מדאורייתא, וא"ת והיכי דייק בסוף אלו מציאות [דף ל"ב ע"ב] גבי אם היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי אין זקוק לה [ו]דילמא [משום] [ד]הוי משתכר באיסורי הנאה ואפי' בחנם של עכו"ם אסור כדפרי' וי"ל דמשמע לי' אין זקוק לה אפי' שלא בפניו דאין מחזיק לו טובה אי נמי כיון דאין מתכוין שיחזיק לו טובה אלא משום צער בעלי חיים הוי כמו לא אפשר ולא מכוין דשרי. סד"א בשרו אין עורו לא. וא"ת לשתוק קרא מבשרו ומבעל השור נקי י"ל דבשרו אצטריך לכדאמרינן בשור שנגח ד' וה' [דף מ"א ע"א] אע"ג (דעבדינין) [דעבדי'] כעין בשר (ושחיטה) [ושחטי'].
מניין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר. וא"ת כיון דנפקא לן דאסור בהנאה אמאי אצטריך תו קרא לאסור הני, ואומר ר"ת דאצטריך [לאסור] שלא כדרך הנאתו כגון צובע במי תותים ורמונים שאין דרך לצבוע, ולא ידליק בו את הנר אצטריך לשמן שאינו עומד להדלקה (וה"ה) [וההיא] דלקמן [דף כ"ה ע"ב] דהוה שייף לברתיה בגורהקי דערלה וקאמר דאין דרך הנאתו עבידנא התם לא הוה דרך הנאתו כלל, ואומר ר' דאין הטעם תלוי בכך אלא ס"ד דצביעה לא חשיבא הנאה דלא הוי אלא חזותא בעלמא כדאמרי' בהך מילתא גופה (כדלקמן) [בב"ק ק"א ע"א] וכן ההדלקה שהוא דרך ביעורו ס"ד דלשתרי, וא"ת והא לקמן [דף כ"ו ע"א] (עצים להדלקה) [אמרי'] למאן דאית לי' אין שבח עצים בפת דלא משכחי עצים דאיסורא אלא בשרפיפא, ואו' ר' דשמן הוי בעין בשעה שהוא דולק בנר אבל עצים נעשים גחלת והשלהבת אינה באה אלא מן הגחלת, וא"ת מאי שנא דהכא מצרכי' קרא לאסור הדלקה וגבי תרומה מצרכי קרא להתירא דדרשי' [בשבת דף כ"ה ע"א] שלך תהא להסיקה תחת תבשילך י"ל משום דסד"א נילף ממעשר הקל דאסור בי' רחמנא בהדיא הבערה דכתיב [דברים כ"ו] לא ביערתי כדאמרי' בפרק במה מדליקין [דף כ"ה ע"א] מה מעשר הקל אמרה תורה לא ביערתי כו'. לכם למה לי לכדתניא כו'. הקשה ה"ר יעקב דקורבוייל אמאי אצטריך לעיל תלתא קראי וערלתם ערלתו ערלים אפי' אי לא כתיב אלא תרי הוה ידענא דצביעה והדלקה (אסורה) [אסירי] ואתא לכם להביא את הנטוע לרבים [דאי] אתא להתיר להדלקה א"כ לשתוק קרא מחד מהני תרי ערלים ואנא ידענא דצביעה אסורה והדלקה שרי דהא מלא יאכל נפקא לן [איסור] הנאה ומוערלתם נפקא צביעה ולהדלקה אין קרא לאסרה אלא בעל כרחין לכם אתא לכדתניא ותרי ערלים חד לצביעה וחד להדלקה, והייתי רוצה לתרץ דאי לא הוה כתב אלא תרי ערלתם [וערלתו] (א"כ) הוה אמינא דהדלקה שרי משום דהא דצריכי תרי קראי לאסור צביעה והדלקה משום דכתוב דלכם משמע להתיר כל הנאות שבעולם אבל אי לאו לכם מדכתיב לא יאכל הוה אסרנא אפילו צביעה והדלקה והשתא דכתב לכם דשרי כל הנאות אצטריך חד (מערלתם) [וערלתם] לאסור סתם הנאות ואידך אתא לאסור צביעה אבל הדלקה דלית בי' קרא לאוסרה שריא מדכתיב לכם הלכך צריכי תלתייהו למכתב וערלתם ערלתו ערלים, ואמר לי ר' דלא מצי למימר הכי דעל כרחך מלא יאכל לא משמע לאסור צביעה והדלקה כדמוכח בהגוזל [דף ק"א ע"א] דבעי התם אם יש שבח סממנים על גבי הצמר או לא וקאמר ת"ש בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מילתא היא ומסיק אמר רבא הנאה הנראית לעינים אסרה תורה דתניא [ערלים לא יאכל] אין לי אלא איסור אכילה מניין שלא יהנה [ממנו ולא יצבע בו כו'] [כלומר אע"ג דחזותא לאו מילתא היא ולא חשיבא הנאה גבי ערלה שאני שאסרה תורה כיון שהיא נראית לעינים אע"ג דלא] חשיבא הנאה אלמא משמע דמלא יאכל לא הוה שמעי' צביעה דהא חזותא לאו מילתא היא.
<h2>דף כג.</h2>
נטוע לרבים. ברשות היחיד לצורך רבים ולא כמו שפי' הקונטרס באם הדרך דהא במס' ערלה [פ"א מ"ב] קתני הנוטע לרבים חייב ורבי יהודה פוטר והדר קתני הנוטע ברשות הרבים והנכרי שנטע והגזלן שנטע והנוטע בספינה כו' ומדקתני להו [בתרי בבי] מכלל דתרי מילי נינהו. ותנן מערבין לנזיר ביין. למאן דאמר בפ' בכל מערבין [דף ל"א ע"א] אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו לא פריך מידי דאין זו הנאה. מערבין לנזיר ביין כו'. בפ' בכל מערבין [דף כ"ח ע"א] מפרש טעמא משום דאע"ג דלא חזי להאי חזי להאי. נזרו שלו. לחזקי' תימא נזרו למאי אתא (ה"ג) [וי"ג] ואידך על נזירותו [הוא מגלח ולא על] של אביו. קוצר לשחת (דמאכל) [ומאכיל] לבהמה. פירש"י קוצר לשחת דלאו קצירה הוא ומאכיל לבהמה אפי' חטין גמורין, וא"נ לה"ר יעקב דאורליינש דאמר במנחות פ' ר' ישמעאל [דף ע"א ע"ב] על הך משנה (דמיירי) [דמייתי] הכא אמר ר' יהודה (בדאמר) [בד"א] כשהתחיל קודם שמביא שליש ומייתי בגמרא הא דתנן במס' פאה ר' מאיר אומר (דקוצר) [הקוצר] לשחת מפסיק לפאה [דלשחת לאו] קצירה הוא (דקאמר) [וקאמר] דבשיטת ר' יהודה אמרה דשרי במתני' לקצור שחת (ודאי) [ודחי] דאימר אמר ר' יהודה לבהמה לאדם מי שמעת לי' פי' דוקא ומאכיל לבהמה כשקוצר להאכיל לבהמה [אבל] לאדם כמו שאומר ר' מאיר מי שמעית לי' אלמא דקוצר לשחת להאכיל לבהמה קאמר דאי לאו הכי מנא לי' לאפלוגי ורש"י גופי' פי' לשם כן [ו]יש לתמוה (כאן) [כיון] דבשחת מיירי א"כ [מ]ה"מ תבואה גמורה, וי"ל דסמיך (אמר) [אד]ר' שמעון דפליג [א]ר' יהודה (דסבר) [וסבר] דאף משהביא שליש יקצור. קצירכם שלכם יהא. תי' לי מנ"ל דאתא להכי (והא לאו מילתא היא) דהא אצטריך לי' לכדדריש לי' במנחות פרק ר' ישמעאל [דף ע"ב ע"א] קצירכם ולא קציר מצוה, והא דקאמר נמי ואידך קצירכם דכולהו ישראל קאמר הוה לי' למימר ואידך קצירכם ולא קציר מצוה. אמר קרא יהיו בהוייתן יהו. וא"ת א"כ הני סוסים וחמורים היכי (מרבינן) [מזבינן] להו וי"ל (דמיירי) [דבמידי] דאכילה דוקא מיירי, ובהדיא אמרי' בירושלמי במס' שביעית [פ"ז] טמאים הם לכם ומה ת"ל טמא[ים] (יהי') [יהיו] לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה והרי חמור (דמלאכתו) [למלאכתו] הוא (גזל) [גדל] והרי גמל למלאכתו הוא (גזל) [גדל] וא"ת הא דאמר במרובה [דף פ"ב ע"ב] אסור (לאדם) [לישראל] שיגדל חזירים תיפוק לי' דמדאורייתא אסור וכדתנן נמי במס' שביעית [פ"ז] אין משתכרין בנבלות וטרפות שקצים ורמשים וי"ל דנפקא מינה למיקם בארור כדאמר [בשבועות דף ל"ו ע"א] [ארור] בו שבועה [בו] קללה בו נידוי ועוד אומר ר' דה"מ היכא דמשתכרין בבשר דהיינו למכור בשר לאכילה לנכרי אבל להשתכר בשמנן או בעורן או אם מגדלן לצורך השומן למשוח בו עורות או להדליק או למסור לנכרי לאכילה אפ"ה בחזיר אסור אי נמי התם מיירי בנזדמנו שנפלו לו בירושה שימכור לאלתר כמו שיוכל ולא לגדלן וכן גר שנתגייר דאמרי' (מונח) [מוכר] על יד דאסור לגדלו. שאני התם דאמר קרא לא יראה לך שלך יהא. תימה לי ולכתוב רחמנא לא יאכל לחזקי' ולא בעי לך.
<h2>דף כג:</h2>
מה לחלב שכן הותר מכללו. וא"ת גיד הנשה נמי הותר בבהמה טמאה כדאמרי' לעיל [דף כ"ה ע"א] דר' שמעון פוטר ולגמרי קפטר כדאיתא בפ' גיד הנשה [דף ק' ע"א] וי"ל דבבהמה טמאה הותר נמי חלב מכללו דשור (וכבש) [וכשב] ועז כתב מוסיף על(יו) גיד שהותר מכללו גם לחי'. תאמר בגידין. תימה לי ולגמר מק"ו מדם שלא הותר מכללו ומה דם שענוש כרת כו' ואין דומה שיחשב הותר מכללו בדם התמצית לפי שאין בו כרת דלאו [דכתיב] באכילה לא הותר מכללו וי"ל דדם (ד)הותר מכללו בדם הנבלע באיברים כל זמן שלא פי' ובדם דגים וחגבים, ומיהו קשה דלילף מחמץ בפסח שענוש כרת ולא הותר מכללו ושרי בהנאה לר' יוסי הגלילי כדאמר לעיל ואמר לי ר' דהוה מצי למימר שור הנסקל יוכיח שאינו ענוש כרת ואסור בהנאה אבל השתא דיליף מחלב לא מצי למימר הכי דה"פ ומה חלב שענוש כרת מותר בהנאה כמו הנבלה עצמה גיד שאינו ענוש [כרת] לא כל שכן שיהא בכלל היתר דנבלה שעל זה אין להקשות שור הנסקל יוכיח אבל מדם ליכא למילף השתא דדם אינו בכלל נבלה כלל וליכא למילף מיני' דגיד יהא בכלל היתר נבלה כמו שהותר דם נבלה דלא שייך כלל לנבלה דאפי' טומאה אין בו מטעם נבלה כדפי' לעיל [דף כ"ב ע"א] אבל חלב הוי שפיר בכלל נבלה (ולטומאתו) [דלטומאתו] לא הוה צריך קרא דאדרבה לטהרו מטומאת נבלות צריך קרא והא דאמר היא וחלבה לא הותרו לא משום דלא [הוי בכלל נבלה אלא משום דלא הותר בנבלה] (הותר מנבלה) אלא מה שהותר בטהורה באכילה והשתא נמי אתי שפיר הא דקאמר ואידך אנן בבהמה קיימי' דלא ילפי' אלא שיהו בכלל היתר של נבלה כדפרי' אבל בעלמא מודה (דפרכי) [דפריך] שפיר. בבהמה מיהת לא אישתרי. תימה לר' גיד חי' מיהא ליתסר ופי' דצריך לומר דאסור ונראה דכיון דשל בהמה לא מיתסר א"כ לא יאכלו דכתב גבי גיד באכילה דוקא קאמר ומהיכא תיתי לן תו בשל חי' דאסור בהנאה. מאי בינייהו. תימה (לר') [לי] אמאי לא קאמר איכא בינייהו חמץ נוקשה וחמץ דגן גמור על ידי תערובת דמרבי' לי' בריש אלו עוברין [דף מ"ג ע"א] מכל מחמצת לא תאכלו דלחזקי' מותר בהנאה [ד]לא כתיב לא יאכל ולר' אבהו כל מקום שנאמר לא תאכלו איסור הנאה משמע וכי תימא כיון דמרבינן לי' לענין אכילה [ה"ה] להנאה לא היא דא"כ כרת נמי נרבי. אם אינו ענין לגופי' דכתב [ויקרא י'] והנה שורף. פירש"י דבשעיר נחשון כתיב, ובת"כ לא משמע הכי דדריש לי' בהדיא דהיינו שעיר של ראש חודש שנשרף מדכתב [שם] ואותה נתן לכם (לתת) [לשאת] את עון העדה והיינו של ראש חודש שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו ובזבחים פ' טבול יום [דף ק"א ע"א] נמי אמרי' שאמר לו אהרן למשה שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה וקדשי דורות לא שמעת דהיינו של ר"ח והיינו דכתב [שם] וישמע משה וייטב בעיניו, מ"ר.
<h2>דף כד.</h2>
הא אין לוקין על לאו שבכללות. הקשה ה"ר אליעזר ממיץ דהא במכות באלו הן הלוקין [דף י"ג ע"א] חשיב נותר פיגול וטמא שלוקין עליו ואמאי והא לאו (דידי') [דידהו] לאו שבכללות [הוא], ותירץ ר' דודאי לא יאכל כי קודש הם חשיב לאו שבכללות לגבי כל שבקודש אבל לגבי נותר שמפורש בהדיא דכתיב [שמות כ"ט] ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש (הם) [הוא] לגבי דידי' לא חשיב לאו שבכללות ופיגול נמי גמרינן בעון עון מנותר ואכתי קשה הא דאמר בפ' בתרא דמכות [דף י"ח ע"א] גבי זר שאכל עולה לפני זריקה לוקה חמש דפריך התם [ולילקי] משום [ד]ר' אלעזר דכל שבקודש פסול ומאי קושיא הא לאו שבכללות הוא וכן הא דפריך התם ולילקי נמי משום כל שהוא בכל[י]ל תהי' בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. אם אינו ענין לגופו דאתי בק"ו ממעשר. וא"ת הא אצטריך לרביעי בקודש כדאמר בפ"ק [דף י"ט ע"א] וי"ל דהוה לי' למימר ישרף ולא לכתב לא יאכל. הקישא הוא. תימא אמאי קרי לי' הקישא דהא בהאי קרא כתיב קודש בהדיא ובכורות בקרך ובפ"ב דמכות [דף י"ט ע"ב] ובהערל [דף ע"ג ע"ב] דרשי' דמה שהתרתי לך בשעריך הטמא והטהור אסרתי לך כאן ומבשעריך נפיק ומעשר שני נמי יליף מהאי קרא אזהרת אכילה וי"ל דמ"מ צריך הקישא משום איסור הנאה (ובפ"ק) [ובפ"ב] דשבת [דף כ"ה ע"א] לא ילפי' איסור הנאה בשמן של קודש שנטמא אלא ממעשר דכולה הך שמעתא דלא כחזקי' ור' אבהו דלא יאכל אכילה דוקא ולא איסור הנאה משמע. דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כו'. והכא לא הוי לאו שבכללות דמדהוה לי' למיכתב מעשר דגנך ובכורות בקרך לא תוכל (לאוכלה) [לאוכלם] ש"מ לייחודי לאו אכל חד וחד דכתיב בקרא אתי.
<h2>דף כד:</h2>
צרעה לוקה שש. מה שמזכיר רש"י אבל בההיא דאל תשקצו דכתיב בי' [ויקרא כ'] ובכל אשר תרמוש הארץ לא שייך בי' לשון רמש דרמש שייך בדבר שהוא גד[ו]ל כמו חי כדכתיב בו תרמוש כל חייתו (ארץ ושקץ) [יער ושרץ] ודאי רוחש (ו)קשה דבד' מיתות [דף נ"ט ע"ב] פריך למאן דאמר בשר נאסר לאדם הראשון מדכתיב ורדו בדגת הים מאי לאו [לאכילה לא] למלאכה כו' ובכל חי' הרומשת מאי לאו לאכילה ומשני ההיא נחש הואי מדלא משני הנהו נמי למלאכה הוי דחיות נמי בני מלאכה נינהו כדאמרי' בפ"ק דע"ז [דף ט"ז ע"ב] טחני רחייא בערודי ש"מ (הרומש) [דרומש] דוקא (ד)משמע דבר הנגרר על הארץ והיינו דקאמר נחש [ד]בשעה שנכתב הפסוק הי' כבר רומש והלכך נראה לר' דלהכי לא חשיב לי' הכא דלאו שבכללות הוא שבאותו פסוק כתוב כמה דברים ורישי' דקרא הכי הוא והבדלת[ם] בין הבהמה הטהורה [לטמאה] ובין העוף הטמא לטהור [ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל] אשר תרמש האדמה משמע דכולל הכל ביחד ולא דמי [ל]לא תוכל לאכול בשעריך כדפר' (ור' עקיבא) [וה"ר יעקב] אומר דמההיא לא מצי למילף מידי דההוא קרא דוקא בח' שרצים כדמוקי לה במעילה בפרק קדשי מזבח [דף ט"ז ע"ב] במובדלין ממך הכתוב מדבר. לרבות את האימורין. דסד"א אין חייבים עלי' משום טומאה הואיל ואין ניתר ודרשי' במנחות [דף כ"ה ע"ב] הניתר לטהורין חייבין עלי' (כדפרש"י) להכי אצטריך לרבויינהו [כפרש"י], ומיהו קשה דבמעילה פרק חטאת העוף [דף י' ע"ב] דריש התם אשר יקריבו בכל הקדשים הכתוב מדבר ויליף מהתם אימורין וכל שאין ניתר לטהורין.
פרט לאוכל חלב חי שפטור. ולא דמי להאי דאמר בגיד הנשה [דף ק"ב ע"ב] (אבל) [אכל] צפור בחי' בכל שהוא במיתתה בכזית דהתם העוף רך וחזי לאומצא וחשיב כדרך (הנאתן) [הנאתו] אבל חלב לא, אבל קשה הא דאמר במנחות בהקומץ רבה [דף כ"א ע"א] דם שבשלו אינו עובר עליו ופריך אביי מהא דתניא הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב ומשני כאן שהקפו באור כאן שהקפו בחמה ולהאי לישנא דהכא צריך למימר דברייתא לצדדין קתני הקפה את הדם (ואכלו) בחמה המחה את החלב באור דאי בחמה חי הוא ופטור. הניח (לבשר) [חלב] של שור הנסקל על גבי מכתו פטור. מצינו לפרש [דהכא] מיירי כגון בתחבושת שקושרין על המכה דלא דמי לסיכה כלל אי נמי אפילו (לסוכה) [סיכה] בחלב מותרת במקום מכה דבכי האי גוונא לא אמרי' סיכה בכלל שתי' אם לא סיכה (בתענוג) [לתענוג] הואיל ולא ליהנות עביד דגבי יום הכיפורים שהוא חמיר אמרינן [ביומא דף ע"ג ע"א] היו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ועוד דאמרי' התם [דף ע"ד ע"א] בהדיא אינו חייב כרת אלא האוכל והשותה בלבד אלמא דסיכה בכלל שתי' דרבנן היא. ובפרק ר' עקיבא [דף פ"ו ע"א] אמר (מהאי) [אהאי] קרא דמפיק [מיניה] סיכה [כשתיה] אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר [שנאמר] ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו אלמא לאו ראי' ממש היא מדקאמר זכר לדבר ולא משמע קרא דמקיש שמן למים אלא ה"ק (ו)מבית ומחוץ תבוא התקלה לרשע כמו המים שהם מבפנים והשמן מבחוץ ומשל בעלמא הוא, והא דאמר בפ' בנות כותים [דף ל"ב ע"א] ולא יחללו את שם קדשי לרבות את הסך כשותה ואי מהכא ותבא כמים וגו' לא קשיא מידי דאסמכתא בעלמא הוא, ור"ת אומר דאין סיכה בכלל שתי' אלא בשמן דוקא דאסמכתא כי כתיבא בשמן כתיבא לפי שהשמן נכנס בתוך הגוף יותר. אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא. תימה לר' אמאי לא קאמר מקרא כדילפינן בהעור והרוטב [דף ק"כ ע"ב] (כר') [לר'] יהושע [דס"ל] דון מינה ואוקי באתרא ויליף תרומה מביכורים [מה ביכורים] משקה היוצא מהן כמותן אף (תירוש) [תרומה] ואוקי באתרה מה משקין דקדישי בתרומה תירוש ויצהר ולא משקה של שאר משקין [והדר יליף לערלה פרי פרי מבכורים] ונראה לר' דהא דאצטריך למילף התם [מ]פרי (מ)פרי היינו שנחשוב משקה של תירוש ויצהר כמו הפרי והשתא אתי שפיר הא דקאמר בשמעתין זיעה בעלמא הוא דמהאי טעמא הוא דשמעי' דמשקה אינו כפרי כדפרי', מיהו תימא אמאי אמרי' זיעה בעלמא הוא והא לקמן [דף מ"ד ע"ב] גמרי' דטעם כעיקר דאורייתא.
הכל מודים בכלאי הכרם. [ו]ה"נ הוה מצי למימר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה דהא לא כתיב בהו אכילה [ושמא ס"ל לאו דאורייתא נינהו, א"נ כתיב בהו אכילה] דנפקא לן מדכתיב [דברים י"ב] כי ירחק ממך וזבחת ואכלת כמו שפרש"י לעיל [דף כ"ב ע"א] ומיהו הוה מצי למימר הכל מודים בבשר בחלב דלא כתיב בי' אכילה כדקאמר בסמוך ושמא משום (דליכא) דאין מזהירין מן הדין.
אמרת ק"ו. בחולין פ' כל הבשר [דף קט"ז ע"א] איכא תנא דסבר דבשר בחלב אינו אסור אלא באכילה ולההוא תנא אתי שפיר דדרשי' ג"ש לגמרי מנבלה דמה נבלה אסורה באכילה ולא בהנאה אף בשר בחלב אבל לתנא דשמעתין תימה היכי אלים ק"ו לאפוקי מג"ש, ואו' ר"ת דבההוא קרא דאנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה וגו' כתב בי' איסורי הנאה דמבשר בשדה דרשי' [שם ס"ח ע"ב] קדשים שיצאו חוץ למחיצתן והשתא גלי לן ק"ו דאית לן למילף מקדשים דאסירי באכילה ובהנאה ולא מנבלה, וא"ת בלא ק"ו הוה ידענא משום דקולא וחומרא לחומרא מקשינן וי"ל דסד"א דהכא (מקשה) [מקשינן] לקולא משום דמפרש בהדיא בקרא היתר הנאה דכתיב בי' לכלב תשליכון אותו, ור' שמעון דיליף התם מהא ג"ש גופה (דאיהו) דשרי בהנאה לית לי' ק"ו דהא ר' [ג"ש קדוש מלא יהי'] נמי לית לי' דמצריך התם [דף קט"ו] קודש לא יהי' לאיסור הנאה ותנא דבי ר' ישמעאל נמי דריש לא תבשל (גדי) [ג"פ] [שם] ונראה לר' לפרש דהא דאלים הכא ק"ו לאפוקי מג"ש משום דג"ש גופה מוכחא דאיסורא הוא דילפינן ולא היתירא דלשון קודש משמע איסור [כמו] קדש עצמך במותר לך [ביבמות דף כ' ע"א] ואידך דשרי בהנאה סבר דלא שנא הקשה ה"ר יעקב דאורליינש אמאי לא יליף מנותר איסור אכילה ואיסור הנאה בג"ש דקודש קודש דכתיב [שמות כ"ט] לא יאכל כי קודש (הם) [הוא] והייתי רוצה לתרץ דההוא קודש דנותר לאו מופנה הוא לדון ממנו ג"ש אבל (ק"ו) [קשה] דדריש מההוא קרא דקודש (ונותר גר') [דנותר ג"ש] בסוכה פ' לולב וערבה [דף מ"ט ע"ב] וכן בס"פ כל הזבחים שקיבל [דף כ"ח ע"ב] עביד נמי ג"ש קודש קודש וי"ל דהכא עם [קדוש] מאנשי קודש דריש שהם ע"א דקיימי קדושה אגברי אי נמי דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים דכי הא גוונא אמרי' בפ' כיסוי הדם [דף פ"ה ע"א]. אמרת ק"ו ומה ערלה כו'. איסור אכילה לא מצי למילף מק"ו [כדאמר] בפ' כל הבשר [דף קט"ו ע"א] דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה יוכיח (דשרי) [דנעבדה בה עבירה ושרי] באכילה ובהנאה (ונעבדה בה עבירה) אבל השתא דיליף איסור אכילה מקרא (לא) [ל"ל] מהנהו יוכיח [דהנהו] (ד)שרי באכילה.
<h2>דף כה.</h2>
מה לערלה שכן לא הי' לה שעת הכושר. הקשה ריב"א לילף אסוה"נ מערלה שהי' לה שעת הכושר כגון נטל ענף של אילן של היתר מלא פירות שלא נגמרו (והרכיבן) [שהרכיבו] או (שנטען) [שנטעו] שהם אסורין. ואומר ר' דה"נ מצי למפרך לקמן דקפריך תלמודא ולפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר ומשני רב אדא בר אהבה זאת אומרת כלאי כרם עיקרן נאסר והשתא היכי מוכיח דעיקרן נאסר הא מצי למימר דמיירי בההיא כלאי הכרם שהיתה לו שעת הכושר כגון המעביר עציץ נקוב בכרם והוסיף אחרי כן שהוא נאסר כדקאמר בתר הכי אלא נראה לר' דהא לא חשיב שעת הכושר שהרי האיסור שגדל אחרי כן אותו לא הי' מעולם שעת הכושר ומה שנאסר אותו שכבר גדל בהיתר אינו נאסר אלא מפני תערובת האיסור (ולולי) [ואילו] הי' יכול (לבדל) [להבדיל] אותו שכבר גדל מאותו שגדל מאחרי כן הי' מותר ובההיא שינוייא מתרצא נמי פירכא אחרינא שהקשה ה"ר משה כהן לר' דלקמן אמר דכלאי הכרם היתה להן שעת הכושר קודם השרשה ובמנחות [דף ו' ע"א] משמע דכלאי הכרם לא הי' להם שעת הכושר מעולם דפריך התם בפ"ק [והא] מהכא נפקא ממשקה ישראל מן המותר לישראל [נפקא] ומשני צריכי דאי ממשקה ישראל הוה אמינא למעוטי היכא דלא היתה לה שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם אבל היתה לה שעת הכושר אימא תתכשר הרי חשיב ערלה וכלאי הכרם כאלו לא הי' להם שעת הכושר ואמאי הא הי' לכלאי הכרם שעת הכושר קודם השרשה. אבל לפי מה שפי' ר' אתי שפיר דהא ממשקה ישראל דמיירי בי' קרא ההוא משקה לא הי' לו מעולם שעת הכושר שאין עושין משקה ממה שנזרע בארץ אלא ממה שגדל ממנו. מ"ר. מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת. וא"ת לימא שור הנסקל יוכיח שהיתה לו שעת הכושר ואסור בהנאה ואז לא הוה מצי למימר שכן ענוש כרת, ואומר ר' דאכתי הוה מצי למימר מה לערלה ושור הנסקל שכן לא היתה שעת הכושר לאכילה דשור הנסקל לא נראה מעולם לאכילה. כלאי הכרם יוכיחו שאין ענוש(ין) כרת כו'. בפרק כל הבשר [דף קט"ו ע"ב] פריך וליהדר דינא וליתי במה הצד דכי פריך מה לחמץ בפסח כו' הוה לי' למימר ערלה תוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שאסורין באכילה ומשני לה שפיר נראה לר' דהוה מצי למילף במה מצינו מכלאי הכרם לחודייהו ולימא הכי מצינו בכלאי הכרם שנעבדה בהן עבירה ואסורין באכילה אסורין בהנאה אף אני אביא בשר בחלב שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה שיהא אסור בהנאה אלא ניחא לי' למילף מכל הני בדין ק"ו דאלים טפי. מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן. תימא היא גופה נילף (ממה) [במה] מצינו (דכלאי) [מכלאי] הכרם כדפר' לעיל שילקו על בשר בחלב שלא כדרך הנאתן (במה מצינו) [ואומר ר'] דמצי למימר דשור הנסקל וחמץ בפסח שעבר(ו) עליו בבל יראה [יוכיחו שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה] (שאסור באכילה ונעבדה בו עבירה) ואינן אסורין אלא כדרך הנאה דהא אכילה כתיבא בהו.
כלאי הכרם עיקרן נאסר. אומר ר' שגם הגבעולין והקשין שיוצאין ממנו נאסרין כדאמר לקמן [דף כ"ו ע"ב] תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן (אינו נותץ) [יוצן] וקשה לר' דהא בכתובות משמע שהם מותרין דתנן בפ' האשה שנפלו לה נכסים [דף פ' ע"א] המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אפי' לא אכל אלא קמעא ומפרש רב יהודה אפילו לא אכל אלא חבילי זמורות רב יהודה לטעמי' דאמר אכלה ערלה שביעית (דכלאים) [וכלאים] הרי זו חזקה פי' אע"פ שבכל אלה [אינו] יכול לאכול אלא העצים שהפירות אסורים אל[מ]א דעצים של כלאים שרי, ואומר ר' דהתם מיירי באותן עצים שהיו קודם זריעת כלאים וקודם שהוסיף מאתים כגון שנטע בתבואה זמורה גדולה שהיו בה ענבים שלא נגמרו והוסיף הפרי מאתים והזמורה לא הוסיפה מאתים אבל (התם אותם הגדולים) [הכא מיירי באותם הגדילים] אחריהם לאחר שנזרע כלאים אסורין מאחר שהוסיף מאתיים, מ"ר. חוץ מעצי אשרה. נראה לר' דמיירי כגון שאין יכול להרפא בשאר עץ אלא בזה כגון על ידי [שדים] או בשום דבר משום דאתי למטעי בתר ע"ז דכי האי גוונא צריכין לפרש במס' ע"ז בפ"ב [דף כ"ז ע"ב] התם גבי בן דמא (שנשב) [שנשכו] נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל (אומר) [לבן דמא] משום (דמצי) [דלמא] אתי למימשך בתריהן ובתר הכי אשכחן דר' אבהו רמא לי' יעקב מינאה סמא (משקה) [ואשקיה], ונראה לתרץ דבן דמא הי' רוצה (לרפותו) המין [לרפאותו] על ידי לחש שהי' רוצה ללחוש כד[מ]פר' בירושלמי דמסכת שבת בפרק שמונה שרצים אבל על ידי תחבושת שרי וכי האי גוונא יש לפרש כאן, מ"ר.
<h2>דף כה:</h2>
מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור. אית דגר' [יהרג ואל יעבור] ואבועל קאי אבל נערה המאורסה תבעל ואל תהרג כדקאמר בסנהדרין בסוף בן סורר ומורה [דף ע"ב ע"ב] אסתר קרקע עולם היתה והשתא נמי אתי שפיר הא דאמר בריש כתובות [דף ג' ע"ב] ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ומפרש מאי סכנה דאמרי על הניסת ברביעי תבעל להגמון תחלה האי סכנה אונס הוא משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו ואתין לידי סכנה ופריך ולדרוש להו דאונס שרי, ואי גר' הכא תהרג ואל תעבור מאי קפריך ולדרוש להו דאונס שרי והא מחוייבת היא למסור את נפשה קודם שתעבור, ור' אומר אפי' גר' תהרג אתי שפיר דהא דמשמע בסנהדרין ובכתובות דלא מחייבא למימסר נפשה היינו היכא דלא עבדה מעשה אבל קודם שתעשה מעשה כגון אומר לה תביא את הערוה עלי' או (תהרוג) [תיהרג] (תהרוג) [תיהרג] ולא תביא הערוה עלי', דהא נערה המאורסה מהיכא ילפי' מרוצח ורוצח כי מחייב למימסר נפשי' היינו כשהורג בידים את הנפש אבל בלא מעשה כגון דאמרי' לי' הנח את עצמך לזרוק על התינוק ויתמעך התינוק בהא לא מחייב למימסר נפשי' כדי להציל את חבירו דאדרבה אז אית לן למימר מאי חזיא דדמא דחברי' סומק טפי דילמא דמא דידי' סומק טפי וה"ה גבי נערה המאורסה דגמרי' מינה דבמעשה מיחייבא בלא מעשה לא מיחייבא וכן מוכח בריש הבא על יבמתו [דף נ"ג ע"ב] דאמר רבא אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת דהשתא ה"פ אין אונס לערוה שאם אמר לו הנח את עצמך (שיתקש אותן) [שיתקעו אותך] בערוה ואם לאו תהרג לא מצי למימר לא אמסור את נפשי למות דלא מעשה קעבידנא כיון שהם תוקעין אותי אלא יהרג ואל יעבור שאין קישוי אלא לדעת מה שהוא מקשה את עצמו הא חשבי' לי' מעשה, דזה אינו נראה לפרש דלענין חיוב מיתה [ב]ב"ד [מיירי] דלא חשבי' לי' אונס אלא רצון שאין קישוי אלא לדעת דלאו סברא היא דכיון שמאנסים אותו לבא על הערוה והוא אינו יכול שלא יתקשה א"כ אנוס הוא ואין לו להתחייב מיתה בב"ד אלא כדפיר' כן הוא אלמא יש חילוק בין עביד מעשה בין לא עביד מעשה, ובשאלתות דר' אחא בפ' וארא גר' יהרג ואל יעבור ופי' אבל (מיהא) [איהי] לא מיחייבא למימסר נפשה לקטלא כלל אלא (בשאר) [כשאר] עבירות שבתורה דהא אסתר היכי [לא] מסרה נפשה לקטלא ושקיל וטרי התם ואונס בדידי' מ(א)י איכא והא [אמר] רבא אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת ומפרש משכחת לה להתרפאות דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ (בגילוי) [מגלוי] עריות [כו']. וק"ל שהוא תמי' על עצמו היכי מיירי הא דאצטריך קרא למימר דיהרג ואל יעבור שאין יכול להיות באונס אלא רצון כדרבא ומפרש דאצטריך קרא למימר על ידי ריפוי ולפי סברתו נמי תמי' לר' מה הוא רחוק דיכול למצוא אונס כגון שאומר' לו [לבעול] בקישוי ואם לאו יהרג דאז הוא אנוס מן הכל ואם תאמר הא דאמר בסנהדרין בפ' בן סורר [דף ע"ד ע"א] כל מצות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ [מע"ז] וגילוי עריות ושפיכות דמים ומפרש לא שנו אלא בצנעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור ופריך והא אסתר פרהסיא הוה והשתא כיון דאכתי לא ידע ההוא טעמא דאסתר קרקע עולם היתה אמאי לא פריך והא אסתר עריות הואי, ונראה לר' דודאי ידע לההוא טעמא אלא אינו סבור שיועיל קרקע עולם לענין פרהסיא דמאי טעמא פרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור משום חילול השם ולפי שהוא קרקע עולם אינו סבור שבשביל כך לא יהא חילול השם ומשני אסתר קרקע עולם וליכא חילול השם, ויש מפרש דמש"ה לא פריך והא אסתר עריות הואי משום דאמר בפ' מצות חליצה [דף ק"ג ע"א] גבי [י]על דפריך והא קמתהניא מעבירה ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ולא מיחייבא למימסר נפשה וא"נ לר' דאטו משום דלא מ[ת]הניא לא מיחייבא למימסר נפשה והא מרוצח גמרי' ורוצח ליכא הנאה ועוד דההיא טעמא דטובתן של רשעים כו' לא מפרש לגבי הא דלא מיחייבא למימסר נפשה שהרי גבי [י]על לא הי' (בו) [בה] אונס כלל דאם הי' סיסרא הורג' אם לא תבעל (אלא) [לו] א"כ במה הכתוב משבחה מנשים באוהל תבורך יעל אשת חבר הקני דקאמר עלה בנזיר בפ' מי שאמר הריני נזיר (מגלה) [דף כ"ג ע"ב] גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה (להורגה אלא נראה לר' דהא דקפריך והא קמית' מעביר בנזיר, קאי אהא דקאמר גדולה עבירה לשמה הרי להנאת עצמה עשתה וכן ביבמות קאי אהא ממצוה שלא לשמה והא לא לשמה עשתה אלא להציל את נפשה. ועוד כי סברא הוא שהי' בורח והי' חפץ להורגה ופריך מאי לשמה הוא זה להנאת עצמה עשתה וכן ביבמות קאי [אהא] דקאמר שבע בעילות בעל אותו רשע ופריך במה הכתוב משבחה והלא נהנית אלא מטעמא דלא מהניא אית לא להניח) [והא לא לשמה עשתה אלא להציל את נפשה, ועוד וכי סברא הוא שהיה בורח והיה חפץ להורגה, אלא נראה לר' דהא דקפריך והא קמתהניא מעבירה בנזיר קאי אהא דקאמר גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ופריך מאי לשמה הוא זה הרי להנאת עצמה עשתה, וכן ביבמות דקאמר שבע בעילות בעל אותו רשע ופריך במה הכתוב משבחה והלא נהנית, קאי אהא דגדול עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, והא לא לשמה עשתה אלא להנאת עצמה ולא מטעמא דלא מתהניא אית לה להניח] שלא למסור עצמה כדפר', מ"ר. כאן פי' בקיצור לפי שהארכתי במס' יבמות ובמסכת ע"ז פ' רבי ישמעאל.
איכא דאמרי אפשר ולא קמכוין. נראה לר' דלא הדר ונקיט אלא מה שמשנה מלשון ראשון דמ"ה לא קאמר אפשר וקמכוין דכ"ע לא פליגי דאסור דכל הני דחשיב אינן שוין ללשון ראשון (דהא) [והאי] נמי דקאמר לא אפשר ולא קמכוין דכולי עלמא לא פליגי דשרי בלשון ראשון לא כך אמר' דהא האי לישנא קאי (אמר) [א]ר' יהודה ור' שמעון דמודו דשרי והא דקאמר בלשון ראשון דכולי עלמא לא (שרו) [פליגי דשרי] היינו אביי ורבא אליבא דר' שמעון דר' יהודה (הוה) אסר דהא רבא מוקי פלוגתייהו דר' יהודה ור' שמעון בלא אפשר ולא קמכוין דבאפשר (ולא קמכוין) קאמר דמודי ר' שמעון דאסור נ"ל. כי פליגי דלא אפשר וקמכוין. נראה דמיירי כגון דלא הוי פסיק רישי' דא[ל]"כ היכי קאמר לא אפשר ולא קמכוין לא פליגי דשרי והא מודה ר' שמעון בפסיק רישי' ולא ימות וליכא למימר דמ"ה שרי הכא אפי' בפסיק רישי' משום דמיירי (בגזירת) [בגרירת] כלים דליכא אלא איסורא דרבנן שהוא חופר כלאחר יד כדמוכח בפרק במה מדליקין [דף כ"ט ע"ב] [ד]הא לקמן מייתי (ראי' אמילתי' דרבנן ורבי מידי) [רבא ראי' אמילתא ממידי] דאית בה איסורא דאורייתא כגון מעילה ופסול פרה וכלאים, וצריך לדחוק (דכל) [בכל] הני דמייתי שלא יהו פסיק רישי' [ו]ההיא דצלו של היכל (ד)לאו הנאה ודאית היא ושלא יזונו עיניהם נמי יכולים לסתום שלא להיות ניזונים וריח נמי יכולים לסתום פיהם וחוטמיהם דבפסיק רישי' ליכא מאן דשרי, וצ"ע בפ"ק דכתובות [דף ה' ע"ב] גבי מהו לבעול בתחלה בשבת דקאמר לר' יהודה אסור משום דבר שאין מתכוין ואמאי והא הוי לא אפשר ולא קמכוין ושמא ההיא סוגיא כר' ירמי' בפ' במה מדליקין [שם] דאמר דפליג ר' יהודה בלא אפשר ולא קמכוין ואע"ג דאתותב במאי (קאמר) [דאמר] דבקטנה אסר אפי' ר' שמעון אתותב, אבל (במאן) [במאי] דאמר דאפי' בגדולים [אסר] ר' יהודה לא אתותב. ולא אפשר. דכולי' שמעתין נ"ל דמיירי בלא אפשר כדרכו אלא בטורח גדול כי ההיא דשילשול האומנין בקופות דחשיב לא אפשר. אביי כר' יהודה. דסבר אביי הואיל ובאפשר ולא קמכוין אסור ובלא אפשר ולא מכוין שרי אלמא אסור משום אפשר הוא. מכולה שמעתין משמע דהא דגר' בפ' במה מדליקין [שם] בכמה (ס"פ) [ספרים] ופליגא דעולא דאמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל אסור שיבוש [הוא] דהא בכולה שמעתין שרי טפי לא אפשר מהיכא דאפשר וגדולים היינו לא אפשר (ולא קמכוין), והא לא מצית למימר דהתם (נ"ל) בגדולים דפסיק רישי' נינהו בגרירתן דהיכי תיסיק אדעתי' דתלמודא לאוקומי ההיא דגורר אדם בהכי דמוקים לה התם בהכי דפריך מינה לעולא, ועוד היכי הוה אמר לעיל אימר דאמר ר' שמעון בגדולים דלא אפשר בקטנים מי שמעת לי' זהו דבר פשוט דמודה ר' שמעון בפסיק רישי' אלא ודאי הכי גרסי' לה מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר והיינו כלישנא בתרא דהכא דבלא אפשר ולא מכוין דכולי עלמא לא פליגי דשרי, מ"ר.
<h2>דף כו.</h2>
שאני היכל דלתוכו עשוי. פי' בקו' ואין הנאת צלו נאסרת שאין זו דרך הנאתו וא"ת והא לא כתיב בי' אכילה וא"כ אפילו שלא כדרך הנאתו אסור י"ל משום דמעילה ילפי' חטא חטא מתרומה במס' מעילה בפ' הנהנה [דף י"ח ע"ב] ובתרומה כתיב אכילה, ולי נראה משום דהיכל מחובר ואין מעילה במחובר והא [ד]אמר דתלוש ולבסוף חברו יש בו מעילה כדמוכח במס' מעילה בסוף פ' הנהנה [דף כ' ע"א] הני מילי הקדישו ולבסוף חברו אבל חברו ולבסוף הקדישו לא כדמוכח התם והיכל חברו ולבסוף הקדישו הוא כדאיתא נמי במעילה בסוף ולד חטאת [דף י"ד ע"א] דאמר שמואל בונין בחול ואחר כך מקדישין, מיהו קשה מהא דאמר במס' ערכין פרק האומר משקלי [דף כ"א ע"א] גבי המשכיר בית לחבירו והקדישו כו' וקאמר כיון דדר בי' נפיק לחולין ומדנפיק לחולין אלמא יש בו מעילה מדאורייתא ובבנאו תחילה מיירי, וצריך לומר דההיא דסוף הנהנה (ד)דחויא בעלמא הוא דקאמר ריש לקיש אבל לפי האמת יש בו מעילה, וא"ת והא גבי ע"ז בפ' כל הצלמים [דף מ"ח ע"ב] תנן דאסור לישב תחת האשרה י"ל דאשרה דרך הנאה דלצל עשוי' ועוד דגבי ע"ז לא כתיב אכילה ואפי' שלא כדרך הנאה אסור, מ"ר. ותסברא והא א"ר שמעון בן פזי קול ומראה [וריח אין] (אומר) בהם משום מעילה. פירש"י וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר אמאי אטרחוה רבנן וקשיא לר' דהא במידי דליכא איסורא דאורייתא כגון גרירה דכלים כדפי' לעיל פליג רבא ואס(ו)ר בלא אפשר ומכוין ומה הוכחה (כמוכח) [קמוכח] אביי (ורבא) [לרבא] ושמעתין מפרש כך קול ומראה אין בהם משום מעילה וכיון שאין בהם משום מעילה לא אסירי אלא מדרבנן א"כ כשהוא בא לצורך כגון אומנין לתקן בית קדשי הקדשים סברא הוא שלא יהא בו אפילו איסורא דרבנן, אמר (לו) [לי] ר' דהוה מצי לאביי למדחי לאוקמי כר' שמעון דהא אליבא דר' יהודה פליג. מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא. תימה והא בפ' החליל [דף נ"ג ע"ב] תניא [אשה בוררת] חיטין לאור של בית השואבה והשמן והפתילה היו של הקדש (כדתנא) [כדתנן] התם ובירושלמי [שם ה"ג] דייק מינה קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. לאותן העומדים בחוץ. וא"ת והא אמרינן [ביומא דף ל"ח ע"ב] לא היתה כלה בירושלים צריכה להתבשם מפני ריח הקטורת ולדברי אביי עוברים בכל יום, וי"ל דאיכא איסורא שלא יקרבו עצמם לעזרה כדי להריח יותר.
כתיב הכא ושמו וכתב הכא הערופה. תימה לר' אמאי אצטריך תרי למעוטי בחד סגי דלהכי כתבי' רחמנא דלא נילף מינייהו וליכא למימר סד"א דמהאי קרא דכתיב בי' מיעוט לא ילפי' אבל מאידך ילפי' דא"כ לשתוק קרא ממיעוטא דהא ע"כ שוין הן הני תרי קראי ולית בהן שום צריכותא מדחשיב להו באין כאחד למאן דאמר אין מלמדין, ומיהו יש לומר דאי לא הוה כתב אלא חד מיעוט לא הוה ממעטינן למילף אלא מילתא דלא דמי כל כך למיסר אבל מילתא דדמי למיסר לגמרי לא להכי צריכי תרוויהו והא דלא מייתי בע"ז פרק ר' ישמעאל [דף נ"ד ע"ב] בשמעתא דשביעית תופס דמיו אלא חד מיעוט אין לחוש דבקדושין מייתי (בהו) [להו] בספ"ב [דף נ"ח ע"א]. בפ"ק דחולין [דף י"א ע"א] דריש דרשה אחרת מהערופה וטובא כתיבי אמר לי ר' דמעילה ילפי' (מעגלה) [בעגלה] ערופה מדכתב בה כפרה כקדשים בפ"ק דחולין [שם] והתם פי'. הכניסה לרבקה. פירש"י גבי עגלה מיתנייא ור' אומר דבהדיא מיתנייא במס' פרה בתוספתא [פ"ב] גבי פרה וההיא נמי דעלה עלי' זכר נשנית במס' פרה פ"ב [מ"ד] והא דקמייתי [שאני] התם דכתב אשר לא עובד בה דכתב גבי עגלה אומר ר' דילפי' עול עול מהדדי בפ' עגלה ערופה [דף מ"ו ע"א] אבל למאן דלא יליף עול עול [שם] לא מצי למילף הא מאשר לא (עבד במסקנא) [עלה עליה עול למסקנא] דבעינן ניחא לי' דאיכא למימר דוקא בעגלה ערופה דאינה נפסלת אלא במשיכה בעינן דניחא. שתינוק ותדוש פסולה. אלמא לא אפשר וקמכוין אסור דהא גבי פרה תנן [פ"ב מ"ג] לצורכה כשרה ואפ"ה חשיב הכא בשביל שתינק ותדוש לגמרי כאלו לצורך המלאכה ה"נ בגרירת כלים מפני כובד משאו (היו) [הוו] כאלו לצורך החריץ.
<h2>דף כו:</h2>
עלה עלי' (עול) זכר פסולה. תימה והא קתני רישא [הכניסה לרבקה] ודשה כשרה ומה בין [הכניסה לרבקה] לעלה עלי' זכר ואומר ר' דרישא מיירי כשאין צריך לדישת אותה פרה דהא בדלא פסיק רישי' מיירי דבע"א לא הוה פריך מידי וה"ר יהודה פי' דסתם פרה בחורה היא ואין אדם רוצה להטריח פרה בחורה בסתמא, (ור"ת) [ור"ח] מפרש הכניסה לרבקה פי' לפטמה כמו [עי' ירמיה מ"ו] עגל מרבק דהואיל שלפטמה ולהאכילה התבואה מכניסה לא ניחא לי' בדישתה בסתמא [ו]אם בשביל שתינק ותדוש פסולה וה"נ הוה מצי למתני דשה מעצמה פסולה אלא רבותא אשמעי' דאפי' בשביל שתינק פסולה וא"ת ולתני [הכניסה] לרבקה ותדוש פסולה י"ל דהא נמי רבותא נקט דיותר קשה לו כשהיא דשה כשהכניסה לינק משהכניסה לרבקה ויש מפרש דהאי תינ(ו)ק ותדוש היינו כמו או תדוש פי' בשביל שתינק ודשה או לרבקה ותדוש פסולה, ולא יתכן כלל דהכא מייתי לה גבי לא אפשר וקמכוין דהיינו תינק ותדוש אבל לא אפשר [ולא] קמכוין לכולי עלמא שרי דהיינו תינ(ו)ק ודשה, אבל נראה כמו שפי' שם דלרבותא נקט תינק אע"ג דלא אפשר לפי (שאמר) [שאמה] עם שאר הבהמות אפ"ה פסול כיון דקמכוין ורישא נקט רבותא דלרבקה אע"ג דאפשר להאכילה בחוץ כיון דלא מכוין כשרה, והא דתנן [במס' פרה פ"ב מ"א] פרה מעוברת ר' אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין והכא אמר עלה עלי' זכר [פסולה] איכא למימר דרבנן היא, ואין זה תירץ דהא ר' יהודה פליג עלי' בת"כ [ובמשנה] דפרה [שם מ"ד] דקאמר העלה (לאחר) [עליה אחר] פסולה מעצמו כשרה, אי נמי איכא למימר דהא דעלה עלי' זכר פסולה היינו כשרואה אותה בעלי' וניחא לי' בההיא שעתא אבל אם לא ראה בההיא שעתא (אבל) לא כדקאמר נמי בפ"ק דחולין [דף י"ג ע"א] עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה בכי יותן ניגב אינו בכי יותן אע"ג שאם הי' יודע באותה שעה הי' שמח הכא נמי איכא למימר דהא דעלה עלי' (ו)ניחא [לי'] בההיא שעתא [הוה] דכי היכי [ד]דרשי' עובד דומיא דעבד דרשי' יותן דומיא דכי יתן ואיכא לאוקומי פלוגתא דר' [אליעזר] ורבנן הכי אבל הא קשיא לר' עלה עלי' זכר אמאי פסולה הא אמרי' בפרק עגלה ערופה [דף מ"ו ע"א] עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שאר דברים בשעת עבודה פוסלין שלא בשעת עבודה אין פוסלין ופרש"י שם כגון עורה של (סכין) [שקין] שפוסל היינו שרוצה לתקן עבודת המשיכה [שלא בשעת עבודה היינו לצורך] עבודה אחרת [אינה] נקראת עבודה באותה הנחה, וא"כ אמאי פסול עלה עלי' זכר הלא לא הי' פוסל עורא של (סכין) [שקין] אלא בשעת עבודה ואיכא למימר הואיל שהזכר משתמש בה חשיבא עבודה. מגוד. פר"ח כמו [בכורות דף מ"ד ע"ב] (נגורו) [נגודו] לי' גלימא.
מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון כו'. תימא לר' היכי שרי למיעבד הכי והא אי מתרמי מלתא דקמתהני נמצא שעבר בלאו דכלאים בשוגג כדמוכח בריש אלו הן הנחנקין [דף פ"ד ע"ב] רב פפא לא שביק לי' לברי' למשקל לי' סילוא אמר דילמא חביל והוי לי' שגגת איסור ופריך אי הכי אחר נמי אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק אלמא קרי לי' שגגה אע"פ שאינו מתכוין לעשות חבורה והתם נמי תמ' ר' היכי שרי לאחר לפי שאינו אלא בלאו להכניס לידי ספק איסור דאורייתא ומיהו מדאורייתא הוי שרי להכניס בספק כדאמר [בנדה דף מ"ח ע"ב] גבי (נדה) [זבה] שטבלה ביום שביעי מותרת לשמש מיד ואפילו טבלה בבוקר ואע"פ שאם תחזור ותראה באותו יום שסתרה הכל נמצא שבא עלי' באיסור מן התורה ואמרינן [שם] אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק מכלל דמדאו' שרי וכן [נדה ל"ו ע"ב] במקשה נדה ליומא ו[ב]לילה טובלת ומותרת לשמש אע"פ שאם תשפה נמצא שהיתה נדה גמורה, ומיהו אומר ר' דלאו ראי' היא משום דהתם דין הוא דשרי מדאורייתא דמלתא דלא שכיחא היא שתראה בשביעי כיון שהיו לה כמה ימים נקיים וכן מקשה נמי לא שכיחא שתשפה, ואומר ר' דהא דקאמר התם שגגת לאו ושגגת חנק היינו משום דחיישינן כשיסור הסילוא יסבור שטוב לו להסירה על ידי חבורה וכיון שיעשה לתקנת חבירו יסבור שהוא מותר ונמצא שעושה חבורה במזיד אבל אם לא הי' מתכוין לעשות חבורה אפילו עשאה ליכא איסורא, ועוד אומר ר' דשמא לא החמירו חכמים ואין להקשות דלעיל שרי לא אפשר וקמכוין (דאיסור) [באיסור] סקילה בשבת דהא (לעיל) גריר[ה ד]גומא [חופר] כלאחר יד היא כדפי' לעיל, אבל קשה מההיא דסוף כירה [דף מ"ו ע"ב] דמשמע התם דלר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הי' מותר לטלטל נר הדלוק בשבת אי לאו משום דנעשה בסיס לדבר האסור ואמאי והא איסור סקילה הוא אם (כבתה) [תכבה] ותירץ ר' דשבת שאני משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וא"ת א"כ אמאי קפריך באלו הן הנחנקין [שם] והא (דתניא) [דתנן] מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל והויא לי' שגגת סקילה ומשני התם מקלקל הוי לי' לשנויי מלאכת מחשבת [אסרה תורה י"ל דמש"ה] לא הוי שרי (בפסיק) [דפסיק] רישיה [ולא ימות הוא וחייב] [אע"ג] דמלאכת מחשבת בעינן כדמוכח בכריתות בסוף ספק אכל [דף כ' ע"א] דאמר החותה גחלים בשבת להתחמם [בהם] והובערו מאליהן תני חדא חייב ותני אידך פטור ומוקי הא כר' יהודה הא כר' שמעון וקרי לי' דבר שאין מתכוין, מ"ר.
חדש יותץ. דקסבר יש שבח עצים בפת וזה [וזה] גורם אסור דאי סבירא לי' אין שבח עצים בפת א"כ לא הוה נמי שבח עצים בתנור ופי' (דאין) [דיש] שבח עצים בפת כלומר יש הנאת עצים באפיית הפת שהעצים עושים האפי' ולא הגחלים [אלא] בשעה שהאבוקה כנגדו העצים שהם בעין גורמים אפיית הפת ורבנן סברי אין שבח עצים בפת אין חשוב כמו שהעצים שהן בעין אופין את הפת אע"פ שהוא אפוי בשביל חום האבוקה אינה באה מחמת עצים שהן בעין אלא מחמת משהו הנשרף בא חום השלהבת וא"כ הויא חשובה כמו הגחלת דאין האיסור בעין וכן פירש"י וכי האי גוונא מיפרשא ההיא דיש שבח הסמנים על גבי הצמר בהגוזל עצים [דף ק"א ע"א] (שהרי) [שבח] הסמנין כמו שהן עכשיו על גבי הצמר חשבי' כמו (שיהו) [שהיו] הסמנין עצמן בעין אבל ריב"א פי' יש שבח (הרי) [היינו] הנאת עצים נבלע בפת נתון על ידי שהוא נאפה ואין שבח עצים בפת פי' אין חשוב כמו שהנאת האיסור יהי' בפת שהרי אינה נכרת ומיהו לפירושו אסור ליהנות מן השלהבת לתרוויהו שהרי נהנה הוא מן העצים [ו]מרויח הוא על ידי שנאפה בפת אלא (שאינה נבלע נכרת) [שאין הנבלע ניכר] בפת ולכך קשה לי' אמאי דחיק לקמן [דף כ"ז ע"ב] תלמודא למשכח(א) עצים דאיסורא לימא לאפות כל דבר דהפת ה[ו]א דשרי משום דזה וזה גורם [מותר] מיהו מודי דעובר בלאו הוא דמ"מ נהנה הוא מן הערלה והתורה אמרה לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה והוא דח(ו)ק בו הרבה ובחנם שהוא כמו שפי' הקשה ר' אהרן לר' (דהא) [בהא] דאמר [תרומות פ"ב מ"ג] המבשל בשבת בשוגג יאכל ואפילו בשבת ואמאי נימא יש שבח מוקצה בפת הגחלים שהן מוקצים ואומר ר' דלא שייך אלא באיסורי הנאה דוקא וכן פרש"י בפ"ב דע"ז [דף ס"ו ע"ב] גבי תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה. בישלה על גבי גחלים כו'. תימה לי דמשמע בשלה דיעבד אבל לכתחלה אסור ולקמן [דף כ"ז ע"ב] אמר כל הנשרפים אפרן מותר דמשמע אפי' לכתחלה והניחא (דמאן) [למאן] דמוקי להו לקמן על גבי גחלים לוחשות (אבל) [א"כ] [ב]עוממות מצינו למימר דשרי אפילו לכתחלה אבל למאן דמפרש בעוממות הך דאפרן מותר היכי מוקי לה ואו' ר' דיש לחלק בין אפר לגחלים. בין חדש בין ישן (אינו יותץ) [יוצן], תימה לי אמאי חדש (אינו) [יוצן] יותץ מיבעי לי' דאע"פ שכשיסיקוהו אחרי כן בעצי היתר מותר לאפות בו דהוי זה וזה גורם התנור של איסור והעצים של היתר (ו)מ"מ לכתחלה אסור כדמוכח בע"ז בסוף כל הצלמים [דף מ"ח ע"א] דאפי' למאן דאמר זה וזה גורם מותר לכתחלה אסור דאמר ר' יוסי התם נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה וקתני התם מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר וחשיב לי' התם זה וזה גורם ואפ"ה לכתחלה אסור ואו' ר' דלא דמי דדין הוא התם [ד]יהא אסור לכתחלה לנטוע האגוז דלמה יהנה מהאיסור אבל הכא אם נאמר יותץ מפסיד את התנור, מ"ר. בין חדש בין ישן יוצן. ואע"ג דזה וזה גורם מותר מ"מ כיון דסגי לי' בצינון ולא מפסיד מידי אלא איסור הנאה לחודי' צריך צינון, מ"ר.
<h2>דף כז.</h2>
עד שיהא בו כדי להחמיץ. שמעתי מדקדקים דאם יש באיסור כדי להחמיץ אפי' יש בהיתר כדי להחמיץ אסור, ומביאים ראי' מסוף פ"ק דתמורה [דף י"ב ע"א] דתנן אין מחומץ מחמץ אלא לפי חשבון (שבא) [שבו] שאם נפל שאור של תרומה בעיסה וחמצה וחזרה ונפלה כל העיסה בתוך עיסה אחרת גדולה מזאת ויש שם כדי לחמץ ראשונה ואין בו כדי לחמץ שני' (לשני') [השני'] מותרת אבל אם יש בשאור כדי לחמץ אף השני' אסורה אע"פ שנתחמצה על ידי שאור של איסור ועל ידי העיסה הראשונה שהיא של היתר ומוקי לה התם כרבנן דהכא, וקשה לי דהא בפ' בתרא דע"ז [דף ס"ח ע"א] תניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלה לתוך העיסה [בזה] כדי לחמץ ובזה כדי להחמיץ חמוצו אסור ור' שמעון מתיר והשתא לפי מה שפי' ר' שמעון כמאן לא כר' אלעזר ולא כרבנן, ואמר לי ר' דיש לדחות מה שהבאתי ראי' מתמורה דמצי למימר דהתם מיירי כגון שיש יותר בשאור של תרומה ממה שיש בעיסה ראשונה של חולין דכשנפלו בתוך עיסה אחרת אין בחולין כדי לחמץ ובשאור של תרומה יש כדי לחמץ. נתערבו באחרות. אומר ר"ת דל"ג ואחרות באחרות לא כאן ולא באותה המובאה בריש ביצה [דף ג' ע"ב] דל"ג לי' בסדר המשנה לא בע"ז ולא בסדר זרעים ועוד אי גר' לי' למה הי' דחוק שמואל בריש פ' התערובת [דף ע"ד ע"א] למצוא תנא שיאסור ספק ספיקא לייתי מהנך משניות ולא [הוה] מייתי התם תנאי היא דתניא הואיל ויכול להביא המשנה כדפיר', ועוד דהתם מיירי שמואל גבי ע"ז הוה לי' לאתוי' ההיא דע"ז אי גרס בה ואחרות באחרות ו(ד)לא הוה צריך למדחק התם בפרק התערובת [שמואל] סבר לי' כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא דהוה מצי למימר סבר לה כר' אליעזר דאסר נמי ספק ספיקא בע"ז ולא חזי' דאסור אלא בע"ז לחודי', ואע"ג דקתני בברייתא וכן הי' ר' אליעזר אוסר לא קאי אלא אזה וזה גורם לחוד, מ"ר. וכן הי' ר' אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה. השתא משמע דר' אליעזר סבר בכל מקום זוז"ג אסור, ותימה לי דהא תנן בתמורה בפ"ו [דף ל' ע"ב] כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה בגמ' ור' אליעזר אוסר והשתא הניחא לרבא אמר רב נחמן [דאמר] מחלוקת שנרבעו ולבסוף (ערבו) [עיברו] דר' אליעזר סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי מותר אבל לרב הונא בר חיננא דאמר מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבע[ו] דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו הוא אבל נרבעו ולסוף עיברו דברי הכל מותרין אלמא משמע לר' אליעזר דזה וזה גורם מותר ור' השיב לי ולא הבנתי תשובתו. ובהא אפילו מחביריו. והשתא צריכין למימר דלאו היינו טעמא משום דזה וזה גורם אסור אלא משום דיש שבח עצים בפת דהא שמואל פסיק בהדיא בסוף כל הצלמים [דף מ"ט ע"א] הלכה כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר.
<h2>דף כז:</h2>
מכלל דרבנן שרו באבוקה כנגדו. וא"ת לרבנן [הואיל] ובאבוקה כנגדו חשיב כמו שהשלהבת באה מן (הגחלת) [הגחלים] כדפיר' מאי קפריך בסוף לולב הגזול [דף מ' ע"א] ובפ' הגוזל עצים [דף ק"א ע"א] הא איכא עצים [דמשחן] (שהנאתו וביעורו) [שהנאתן וביעורן] שוה הא בשעת ההנאה מבוערין הן כבר במקום השלהבת ונראה לר' משום שיעור כזה לא חשיב הנאתו לאחר ביעורו לענין שביעית שהרי באכילה (דמצי) [דמינה] ילפי' התם ליכא לגמרי הנאתו וביעורו שוה (לא ממעטי) [ולא ממעטינן] אלא (ב)שאר עצים שאין הנאתן אלא לאחר שנעשו גחלים לגמרי ולר' (נראה נמי) עצים דלאו דמשחן נמי הוה לו למיסר דלדידי' כשאבוקה כנגדו (הנאתו וביעורו) [הנאתן וביעורן] שוה ואיכא למימר הואיל ורוב עצים הנאתן אחר ביעורן אית לן למימר דלא אסרה תורה בהן אבל ודאי למאן דאמר דלר' לוחשות אסורין תימה אמאי לא קאסר בכל עצים דשביעית שהרי הנאתן וביעורן שוה הואיל ולא חשיב להו מבוערות בשעה שהם לוחשות דבאותן שייכי עיקר הנאה. הקדש אפי' באלף לא בטיל. תימה לר' מאי(ר) (חמורא) [חומרא] היא הלא הקדש דבר שיש לו מתירין [הוא] על ידי חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטיל (ו)אפי' באיסור(ו) קל אפי' (כרבנן) [דרבנן] כדאיתא בריש ביצה [דף ו' ע"ב]. בעצי שלמים עסקי'. ה"נ הוה מצי לאוקומי אפי' בעצי הקדש ובמזיד ואליבא דר' יהודה דאמר במזיד אין מתחלל אלא משום דלאו אורחא דמלתא לעבור במזיד ולמעול בהקדש. ורמינהו כל הנשרפין כו'. הוה מצי למימר בעצי שלמים דהא במסקנא נמי לא מיירי בכל אפר הקדש דמפרש באותן הטעונין גניזה. חוץ מעצי אשרה. תימה לי [תהוי] (בע"ז) [כע"ז] שנשתברה מאילי' דשרי בפ' כל הצלמים [דף מ"א ע"ב] ואין לומר דהכא באשירה של ישראל דאין לה ביטול דהא בסוף תמורה [דף ל"ד ע"א] מפרש דלהכי לא עירב ותני אפר [הקדש] ואשרה לעולם אסור משום דאשירה [יש] לה היתר אם שרפה עו"ג דבטלה.
אין ביעור חמץ אלא שריפה. רגילים לפסוק כר' יהודה משום דסתם לן תנא כוותי' בפ"ב דתמורה [דף ל"ג ע"ב] וא"ת א"כ בהא דאמר ר' יהודה בפ' לולב הגזול [דף ל"ו ע"ב] אין סוכה נוהגת אלא בד' מינים שבלולב יהא נמי הלכה כמותו דלא פליגי עלי' רבנן אלא מטעם דכל דין שתחלתו להקל וסופו להחמיר כו' וי"ל דקים לן כר' יהודה מכח דין אחר [כדאמר] חזר ר' יהודה ודנו דין אחר כו' וכיון דיליף במה מצינו לא שייך למימר כל דין שתחלתו להחמיר כו' דיש לנו להשוותם. מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. הקשה אחי היכי בעי למילף ר' יהודה דחמץ בשריפה במה מצינו מנותר לאביי דהא איסור הנאה בחמץ לא ידעינן אלא מנותר כדיליף אביי לעיל [דף כ"ד ע"א] מניין לכל איסורין שבתורה כי היכי דאסירי באכילה אסירי בהנאה ודריש לכתוב רחמנא באש תשרף ולא בעי לא תאכל אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה והדר קאמר אי מה כאן בשריפה אף כל איסורין שבתורה בשריפה אמר קרא הנותר בשריפה ואין כל איסורין שבתורה בשריפה והיכי יליף הכא דחמץ בשריפה מנותר הא איכא למעוטי מ[ה]נותר, ונ"ל לתרץ דלית לן למעוטי מנותר אלא שאר איסורין דלא דמי כל כך לנותר (כמו) [אבל] חמץ דדמי לי' טפי דאסור באכילה וחייבין עלי' כרת וישנו בבל (תותר) [תותירו] (אבל שאר איסורין) [לא] ממעטי', וא"ת א"כ ה"נ (לעצים) [לענין] איסורי הנאה [דלמא] לא מרבינן (ולא) [מלא] תאכל(ו) אלא חמץ דדמי טפי לנותר אבל שאר איסורין [לא] י"ל על כרחין לשאר איסורין אתא דלחמץ לא אצטריך דמצי למילף במה מצינו (והנותר) [מנותר] כדאמר ר' יהודה הכא, נ"ל. חלבו של שור הנסקל יוכיח. הקשה ריב"א היא גופא נילף מנותר שיהא בשריפה דדמי לי' (בכל צד) ותירץ דלא דמי לי' [בכל צד] כדאמר בסמוך דנותר ישנו בבל תותירו.
<h2>דף כח.</h2>
חזר ר' יהודה ודנו דין אחר. יש לתמוה מאי שנא דהאי (קרא) [קרי ליה] דין אחר טפי מהני דלעיל, ופי' ריב"א משום דהשתא לא צריכא למימר לכולהו איסור אכילה ואסור הנאה וענוש כרת כדלעיל אלא בהאי צד לחוד דישנו בבל תותירו מצי למילף דאינו בכל אותן שהזכיר. וחמץ הרי הוא בבל תותירו. תימה לר' א"כ היכי בעי למיעבד לעיל ק"ו ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא כו' והא חשיב הכא בל תותירו כמו בל יראה ואומר ר' דה"ק אינו בבל יראה דמיד כשהותיר שוב אינו עובר אבל חמץ אפילו לאחר שהותיר כל שעתא ושעתא עובר בבל יראה, מ"ר. אמרו לו אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק יוכיחו. תימה לי לדבריהם דרבנן דאמרי שהם בשריפה אמאי לא ילפי' מנותר שיהא חמץ בשריפה ואמר לי ר' משום דאיכא למפרך מה לנותר שכן קודש אי נמי יש לומר משום [דס]ביר' להו הנותר בשריפה ואין כל איסורין שבתורה בשריפה ומשמע למעוטי אפי' חמץ. ואתה אומר בקבורה. תימה לר' מאי טעמא דר' יהודה באשם תלוי דאמר בקבורה בשלמא חטאת העוף הבאה על הספק משום דספק חולין ספק קדשים הוא לא כתיבא בהדיא בתורה אלא משום דמספקא לן אם נפל הפילה או רוח הפילה (אמר) [אומרים] לה להביא דאם חייבת היא הרי שפיר ואם לאו אין כאן לומר כל שממנו לאשים הרי אלו בבל תקטירו שהרי חטאת העוף אינו קרב כלום לגבוה אלא הדם בלבד אבל השאר כולו לכהן נאכל (כדתניא) [כדתנן] במס' זבחים בפ' קדשי קדשים [דף ס"ד ע"ב] גבי חטאת העוף אין למזבח אלא דמה בלבד וכולה לכהנים הלכך אין כאן לומר כל שממנו לאשים [שאין] הדם לאשים בשום מקום ואנן לא מפקי' מבל תקטירו אלא דבר שהוא לאשים בלבד מיהו ספיקא הוא ושמא חולין שנשחטו בעזרה הוא האי עוף להכי אמר ר' יהודה תקבר מספק (בשאר) [כשאר] חולין שנשחטו בעזרה דקחשיב בכלל הנקברים בפ"ב דתמורה [דף ל"ג ע"ב] ואע"ג דבפ' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר אני [דף כ"ט ע"א] איכא מאן דמפיק חטאת העוף הבאה על הספק מן התורה מדכתב [ויקרא ט"ו] והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר, מיהו אומר ר' דזהו עיקר טעמו של דבר ורבנן אסבוה [אקרא] [ו]משום הך טעמא הת[י]רה תורה להביא מספק אבל אשם תלוי דבהדיא כתיב בתורה כשאר קרבנות אינו ספק חולין שאע"פ שלבסוף אגלאי דלא אכל חלב מיהו התורה חייבתו להביאו על הספק וחלה עליו קדושה אע"פ שלא אכל חלב אמאי יקבר מאי שנא נותר שלו משאר נותר של קודש דאמר באש תשרף [וכי] לא כתיב עלי' דאשם תלוי, ריב"א, ועוד אומר ר' דסוגיא דנזיר מוכחא דלא דרשא גמורה היא הא דיליף התם אלא אסמכתא בעלמא דקאמר התם אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכל לא אם אמרת בזכר (שאין) [שכן] א[י]סור אחד תאמר בנקבה דשני איסורין ומפרש התם דשני איסורין דרבנן אלמא מדפריך מאיסורין [דרבנן] לאו דרשא גמורה היא, והקשה אחי למאי דקאמר ריב"א דחטאת העוף בקבורה משום דדילמא היא חולין בעזרה א"כ היכי קאמרי לי' לרבנן חטאת העוף הבאה על הספק תוכיח והא אין חולין שנשחטו בעזרה אלא מדרבנן לרבי יהודה כדאמר בריש פירקין [דף כ"ב ע"א], ובדקתי ומצאתי בת"כ פ' צו את אהרן בפרק נותר [פרשה ט' ה"ד] דמפיק ר' יהודה מקרא דאשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק אינה בשריפה מדכתיב [שמות כ"ט] לא יאכל כי קודש (הם) [הוא] דקתני התם ר' יהודה אומר יכול חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בע[ז]רה בשרפה ת"ל [לא יאכל כי קודש] (הם) [הוא].
ותנן נמי גבי ע"ז כו'. אומר ר' דרבנן דמתני' היינו ר' יוסי בפ' כל הצלמים [דף מ"ג ע"ב] אי נמי מצינן למימר דהיינו נמי דרבנן דהתם דאמרו לו אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחים ורחמנא אמר [דברים י"ג] לא ידבק בידך מאומה מן החרם (דהא דשרי) [והא דשרו] הכא היינו משום דגבי חמץ כתיב [שמות י"ג] לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכי האי גוונא לאו דרך הנאה הוא אבל בע"ז לא כתיב לא יאכל ואפילו [שלא] כדרך הנאה אסור, מ"ר. חמץ דלשאר מימות. דלא אשכחן דשני בשום דוכתא גבי חמץ ים המלח ומיהו לרבה נמי מועלת שחיקה דע"ז נמי בשאר מימות כדמוכח בסמוך דפריך שחיקה קשה לרבה ומשני כאן בים המלח כאן בשאר מימות. איפכא מסתברא. לשון איפכא לא נתיישב לי דמה שייך איפכא כיון שרבה השוה אותם. ע"ז דלא (ממאסא) [ממיסה] בעי שחיקה. נראה הי' לפרש דבעי למימר רב יוסף דבשאר מימות בעי שחיקה דבמאי דקאמר חמץ דממ(א)יס לא בעי פירור קאמר ע"ז דלא (ממאסא) [ממיסה] בעיא שחיקה ומסברא חמץ קאי אשאר מימות דבשאר מימות נמי ממ(א)יס כשהוא שרוי במים. וכן מוכיח נמי הא דתניא כוותי' דרב יוסף והשתא לא פליגי רבה ורב יוסף אלא בחמץ אבל בע"ז לא, אבל אינו יכול להיות דמסתמא אהא דקאמר (דבהלא) [רבה לא] בעי שחיקה דהיינו בים המלח קאי רב יוסף [ואמר] בעי שחיקה, ועוד אי לא פליג אלא בחמץ ולא בע"ז א"כ מאי תניא כוותי' דר"י ומאי קאמר שחיקה קשה לרבה, שוב חזר ר' ואמר דלא פליג אלא בחמץ וכי קמצריך שחיקה בע"ז היינו בשאר מימות אבל לים המלח שרי בעיני' כדתנן [בע"ז דף מ"ב ע"ב] גבי צורת חמה וצורת לבנה צורת ד(י)רקון יוליך לים המלח ולא מצריך שחיקה, וכן במעות חטאות המתות ובמקדש בזמן (הוה) [הזה] דקתני בהו ים המלח כדתנן בנזיר [דף כ"ד ע"א] ובמעילה [דף י"א ע"א] ולא מצריך בהן שחיקה, ולא מסתפק בהו תלמודא אלא הכא משום דקתני שוחק בריש[י'] דמלתא ואיכא למימר דקאי אכולה מלתא ולמסקנא דהכא הכי הוי אליבא דרבה חמץ וע"ז (שאין) [שוין] דבשאר מימות בעי שחיקה ופירור ובים המלח לא בעי שחיקה ופירור, וה"פ חמץ דלשאר מימות אשתמע שפיר גבי חמץ בעי פירור ע"ז דמשמע דמיירי בה בים המלח כדאיירי לעיל מינה גבי צורת לבנה צורת ד(י)רקון לא בעי שחיקה. ורב יוסף (ד)סבר דאע"ג דלעיל גבי צורת חמה איירי בי' ים המלח היכא דקתני סתמא מיירי בכל מימות ולהכי קאמר ע"ז דלא (ממאסא) [ממיסה] בעי שחיקה חמץ דנהמא דממ(א)יס לא בעי פירור וליכא בין רבה ורב יוסף אלא חמץ דנהמא בשאר מימות, ובכמה מקומות אשכחן דקתני ים המלח ומועיל בשאר מימות, ויש לפרש כולה בשאר מימות על ידי שחיקה כי ההיא דסוף כל הצלמים [דף מ"ט ע"ב] דתניא ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח דיש פדיון לע"ז ובחבית שנתערבה אמרינן בגמ' [שם] שקיל ד' זוזי ושדי בנהרא וכן בנזיר [שם] ובמעילה [שם] תנן הפריש מעות לנזירותו ומת מופרשין דמי חטאת ילכו לים המלח אלמא מעות של הקדש שאין להם פדיון בעי ים המלח (ובערבין) [ובערכין] [דף כ"ט ע"א] אמר ההוא גברא דאחרימנהו לנכסי' שקול חדא ושדי בנהרא וכן ביומא פר' הוציאו [דף נ"ה ע"א] גבי לא היו שופרות לקיני חובה קאמר ונשקל ד' זוזי ונישדו בנהרא. הקשה ר' לרבנן דלית להו בע"ז מפרר וזורה לרוח ומה יעשו מע"ז אטו כל שעה יוליכנה לים המלח ודנתי לפניו על כרחי' ודאי שוחק ומטיל לשאר מימות לא מצי למימר כדמוכח בכל הצלמים [דף מ"ד ע"א] דתניא אמר להם ר' יוסי והלא כבר נאמר [דברים ט'] ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל אמרו לו משם ראי' הרי הוא אומר [שמות ל"ב] ויזר על פני המים לא נתכוין משה אלא לבודקם כסוטה הרי מדאצטריכו רבנן לההיא טעמא מכלל דלא מהניא שחיקה בשאר מימות והיינו טעמא לפי שהמים מוליכים אותו על ידות הנהר אבל לרבנן מפרר וזורה לרוח במקום שאין מגדל צמחים דבהכי סגי כדמוכח התם.
<h2>דף כח:</h2>
ר' (ישמעאל) [שמעון] אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עליו בולא כלום. הלשון משמע דלר' שמעון ליכא שום איסורא לאכול חמץ עד הלילה כי היכי דלאחר זמנו אין בו שום איסור אכילה אבל לא נהירא דבמתניתא דפ"ק [דף כ' ע"ב] אית לי' לר' שמעון דשורפין תרומה טמאה פי' בשש דמתניתא אוקימנא כוותי' ולא פליג את"ק אל[א] לשרוף כאחד תלוי' וטמאה אבל זו לעצמה וזו לעצמה שורפין אפי' טהורה בשש דאיירי ת"ק וא"כ על כורחי' סבירא לי' דאסור לאכול חמץ משש שעות ולמעלה דאי מותר לאכול אמאי שורפין יאכלנה, ועוד דדייק תלמודא משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק ואי מותר באכילה לר' שמעון בשש שעות אחרונות מנא לי' דאתאן לת"ק דילמא ר' שמעון היא ואלילה דחמשה עשר קאי וא"נ לומר דמשעה דייק דמשמע דאשעות קאי אלא ודאי ר' שמעון הי' מודה דאסור באכילה משש שעות ולמעלה ולאו דקאי בלאו דאכילה אלא מתשביתו [נפקא ליה] ביעור שלא כדרך הנאתו דהיינו לאפוקי אכילה ואע"פ שהוא מבער כשהוא [אוכלו] מ"מ כדרך הנאתו הוא אבל להסיקו תחת תבשילו הי' מותר לר' שמעון דהאי לא ממעט מתשביתו דהא לר' יוסי הגלילי מוכח שמעתא לקמן [דף כ"ט ע"ב] דיכול להסיקו תחת תבשילו אף בפסח. וא"ת א"כ למה שורפין אותו בשש ישרפו[הו] (הן) מעט מעט עד הלילה [וי"ל] גזירה דילמא אתי למיכלי' והא דלר' יוסי הגלילי שרי לשורפו להסיקו תחת תבשילו היינו הכל [ב]יחד אבל מעט מעט לא דילמא אתי למיכלי' דאטו ר' יוסי לית לי' אור לארבעה עשר בודקין וכן לר' שמעון ואפי' לרבנן נמי (בין) [כן] דכיון דבל יראה ניתק לעשה למה לא (יאכל) [יוכל] להמתין עד תוך המועד אם לא מטעם שפי' לר' יוסי הגלילי אבל הא מספקא לר' אי חשיבא השבתה למוכרו לעכו"ם או לא דאי חשבי' לה השבתה לר' שמעון אמאי ישרף בשש ימכרנו לעכו"ם או דילמא ה"נ דמוכרו לעכו"ם דלא אשכחן דמצריך ר' שמעון שריפה בשש אלא בתרומה דלא מצי למוכרה לעכו"ם, מ"ר. א"כ מה ת"ל [דברים ט"ז] לא תאכל עליו. תימה לר' דהא מהאי טעמא פריך לי' וה[ל]א כבר נאמר [ל"ת עליו חמץ וכתיב בתרי' שבעת ימים] (שבעת ימים וכתב בתרי' לא תאכל עליו חמץ) [ונ"ל דה"פ והלא כבר נאמר תאכל עליו מצות וההוא עליו ע"כ אאכילת פסח קאי הכי נמי ל"ת עליו חמץ אשעת אכילת פסח קאי] (ההוא עליו משעת אכילת חמץ) ומיהו תימה לי אמאי אצטריך קרא לאשמעי' בשעה שאינו בקום אכול מצה כו' מהיכא תיפוק לן שיהא בבל תאכל חמץ דהא כולהו קראי מצרכי' לקמן אליבא דר' שמעון. חד לפני זמנו וחד לתוך זמנו כו'. תימא לי דלחזקי' דאמר לא יאכל (ו)אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע א"כ מנלן איסור הנאה לפני זמנו ולאחר זמנו דלא כתב אלא חד לא יאכל וההיא אוקימנא לתוך זמנו ואמר לי ר' דכיון דחד מהני תלתא קראי משמע איסור (אכילה) [הנאה] (ו)לא נחלק ביניהם. אין לי אלא שנתחמץ מאיליו מחמת דבר [אחר מניין. היינו] דלאו מינו הוא דאי על ידי שאור קאי אדרבה הא מקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו כדמוכח במנחות [דף נ"ב ע"ב] דתנן כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ (שבתורה) [שבתודה] ר' מאיר אומר שאור בורה להן מתוכן פי' מעצמו הוא מניח לעצמו, ר' (יהושע) [יהודה] אומר אף היא אינה מן המובחר אלא מביא שאור ונותן לתוך המדה, ולאו בחימוץ שעל ידי תפוחים איירי דההוא חמץ נוקשה הוא כדמוכח בפ' כל המנחות באות מצה [דף נ"ד ע"א] ואין בו כרת ועל ידי דבר אחר יש בו כרת כדמוכח בפ' אלו עוברין [דף מ"ג ע"א] אלא כגון שנתחמץ על ידי יין או [שמרי יין] (שאור) כמו שעושין בארץ אשכנז שמייבשין השמרים בתנור ומחמיצין בהן, ולא דמי לעיסה שנילושה ביין דלית בי' כרת ויש בה לאו. ואידך נפקא לי' מבערב תאכלו מצות. תימה לר' דבפ"ק דקידושין [דף ל"ז ע"ב] נפקא לן בזמן הזה ממושבות דכתב רחמנא גבי מצ(ו)ה והיינו דלא כר' יהודה ודלא כר' שמעון ועוד תימה על רב אחא בר יעקב דאית לי' בשילהי מכילתין [דף ק"כ ע"א] דמצה בזה"ז דרבנן (ודרשי') [דריש] התם לכולהו קראי דלא ככל התנאים ולית לי' הא סוגיא ולא סוגיא דקידושין אבל רבא דפליג התם דמפיק חובה בזמן הזה מבערב תאכלו מצות קאי לגמרי כר' שמעון.
לא גרע מערל ובן נכר דכתיב [שמות י"ב] כל ערל לא יאכל [בו] כל בן נכר לא יאכל בו [בו הוא אינו אוכל] אבל אוכל הוא מצה ומרור. בו דנקיט גבי [בן] נכר לרבות שאוכל במצה ובמרור לאו דוקא לפי גיר' רש"י דלקמן בפ' מי שהי' טמא [דף צ"ו ע"א] דגר' בן דגבי (נדר) [נכר] בו (משמרות) [המרת דת] פוסל(ו)ת ואין (משמרות) [המרת דת] פוסל(ו)ת בתרומה אלמא אצטריך (למשמרת) [להמרת דת] ואגב ערל נקט בן נכר משום דכתיבי גבי הדדי, ובלאו הכי (הי' תי') [הוא תימה] גבי בן נכר דהיינו משומד אמאי אצטריך קרא שאוכל מצה ומרור הא כל מצות שבתורה הוא מחויב לעשות ואי אצטריך דס"ד דלא מצי אכיל [מצה] כמו בפסח אטו (מי) [מצה] אית בה קדושה דאצטריך קרא להכי ומיהו יש לפרש דאצטריך להיכא דנשחט הפסח בשעה שהי' משומד ועשה תשובה דאע"ג דבפסח לא אכיל דאינו נאכל אלא למנויו ואפי' היה נמנה לא הי' אוכל שלא הי' ראוי לשחוט עליו (ב)מצה ו(ב)מרור מיהו חייב לאכול. ערל. מפרש רש"י שמתו אחיו מחמת מילה ולפי שיטתו מפרש בן נכר ולא לכל התורה כולה, וקשה לר"ת דהא האי ערל שפוסל בפסח פוסל בתרומה כדילפי' בהערל [דף ע' ע"א] מג"ש דתושב ושכיר והתם בהערל איבעי' ערל קטן מהו (לתוכו) [לסוכו] שמן של תרומה ערלה שלא בזמנה פוסלת או לא ואי ערל דמתני' שמתו אחיו מחמת מילה היינו ערלות שלא בזמנה, ונראה לר"ת דערל היינו משומד לערלות [ו]בן נכר משומד לכל התורה כולה והא דמסיק התם אבל ערל דלבו לשמים היינו קרוי לבו לשמים שאינו עושה להכעיס כמו בן נכר אלא מפני כאב המילה, ומיהו [לא] קשיא כל כך לרש"י דיש לחלק בין שלא בזמנה דקטן שאין שום אדם בן גילו חייב למול, למתו אחיו מחמת מילה שכשיוצא בו חייבין, ואו' ר' דאדרבה לפר"ת יש להקשות מהא דתניא טומטום אין אוכל בתרומה בפ' הערל [דף ע"ב ע"ב] אע"ג דמסברא אינו חייב לקרוע אפ"ה קאמר לא יאכל גבי מתו אחיו מחמת מילה נמי חשיבא ערלה אע"ג דאין חייב למול.
<h2>דף כט.</h2>
ובדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר. פי' רש"י מותר באכילה, וקשה לר' דהיכי דמי אם נותן לו [ה]נכרי לאכול הרי הוא שלו ואם אינו נותנו לו והוא לוקחו (בגזילות) [בגזילה] אי אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דחשוב שלו שהרי זה נמי חייב באחריותו ועוד דלקמן באזדו לטעמייהו (במאי) [אמאי] פליגי בחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח (לפלוג) [לפלגו] בפסח גופי' הואיל ומותר לרב אחא לאכול חמץ של אחרים לפרש"י, ונראה לריב"א דבדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר היינו ליהנות והאי דקאמר שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל כו' לאו דוקא אי נמי לאחר זמנו קאמר, ומיהו לענין גבוה דקאמר אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה קשה לפר' בתוך הפסח (ואם) [דאם] לא פדאו בהנאה נמי אסור ואם יפדנו א"כ הרי הוא שלו ושמא יש לפרש אבל אתה נהנה בשל גבוה בלא איסור חמץ אבל איסור הקדש יש.
מאן יש אומרים ר' נחוניא בן הקנה כו'. תימה לר' למאן דיליף אסון אסון בריש אלו נערות [דף ל' ע"ב] (והוי) [ואף] מיתה בידי שמים נמי פוטרת מתשלומין וא"כ לר' דאמר לקמן [דף ל"ג ע"א] הזיד במעילה שהוא במיתה אמאי פוטר הכא כרת מתשלומין והא אע"ג דבעלמא מהניא מיתה בידי שמים לפטור מתשלומין הכא לא מהניא א"כ ה"נ כרת, ואומר ר' דבמיתה דגלי בי' קרא שלא תפטור הכא מתשלומין גלי בכרת דלא גלי לא גלי, וא"ת והא לקמן [דף ל"א ע"ב] לא אמרי' הכי התם גבי תרומה דאמר האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש ומוקמינן לה כר' נחוניא בן הקנה ואפ"ה מחייב בתשלומין דכי היכי דלא מפטר בתשלומין משום חיוב מיתה דתרומה ה"נ לא מפטר מחמת כרת של (פסח) [חמץ] ואומר ר' דלא דמי דתשלומי קודש לא משום כפרה הוא אלא ממון חייבו הכתוב לשלם מחמת שגזל את ההקדש אבל תשלומי תרומה מחמת כפרה הם כדמוכח במס' תרומות דתנן [פ"ו מ"א] שאם רצה הכהן למחול אינו מוחל ועוד משמע התם דאפי' ישראל שאכל תרומה של עצמו משלם קרן לעצמו וחומש לכהן דקתני בת ישראל שאכלה תרומה ואחר [כך] נשאת לכהן אם תרומה שלא זכה בה הכהן אכלה משלמת קרן וחומש לעצמה, פי' לפי שנעשית כהנת אלמא דמחויבת (להשים) [להשיב] אחרת תחתי' אע"פ שתרומה של עצמה אכלה שלא זכה בה כהן אלמא כפרה היא הלכך אין כרת פוטרו משום קם לי' בדרבה מיני', ועוד תירץ ר' דהכא אתיא אליבא דרבנן דסברי הזיד במעילה באזהרה ולא במיתה, ומיהו אכתי צריכין לטעמא דתשלומי תרומה כפרה דהא למאן דלא יליף אסון אסון ובמיתה בידי שמים לא אמרי' קם לי' בדרבה מיני' א"כ אמאי אוכל תרומת חמץ חייב דכרת [דידיה] (לפטרי) [ליפטריה] דלא שייך למימר כיון שמיתה שלה אינו פוטרו ה"נ כרת דהא מיתה אינה פוטרת בשום מקום אלא בעל כורחי' מטעם כפרה הוא, מ"ר ומתוך פרש"י יש ללמוד דכי אמרי' גבי כרת קם לי' בדרבה מיני' הני מילי במזיד אבל בשוגג לא שכתב רש"י יש טועים דקשי' להו כי פטר ר' נחוניא במזיד דבר כרת [הוא] והכא בשוגג עסקי' מדקתני מעל ושוגג לאו בר כרת הוא, טעות היא זו דגבי חמץ מזיד הוה וגבי הקדש שגג ולא ידע שהיא של הקדש ולפי זה לא קשה מידי מכל מה שהקשינו והא דלקמן נמי דמחייבי' [בחמץ] דתרומה מצי' למימר דמיירי בשוגג בתרוויהו, אבל קשיא דהשתא צריכין למימר דאתי דלא כתנא דבי חזקי' דחייבי מיתות שוגגין נמי פטר דמקיש מכה אדם למכה בהמה ואין סברא לומר דאתיא דלא כוותי' דהא כוותי' קים לן בפ' אלו נערות [דף ל"ה ע"א] דאמר מי איכא דלית לי' תנא דבי חזקי', והייתי רוצה לומר דכי מקיש תנא דבי חזקי' למכה בהמה ה"מ מכה אדם דמיתת ב"ד אבל כרת לא מקיש הלכך לא פטר כרת מתשלומין אלא במזיד אבל (ד)הניחא למאן [דיליף אסון אסון אבל למאן] דגמר לה [שם ל' ע"ב] מדכתיב [ויקרא כ'] ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו (והאבדתי) [והכרתי אותו] אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם מה מיתה שלכם פטור מתשלומין אף כרת שלי פטור מתשלומין א"כ כל דין שבמיתה נשים בכרת וכי היכי דחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין מתנא דבי חזקי' ה"נ חייבי כריתות, הקשה ריב"א למה פטור הכא מקרבן מעילה משום קם לי' בדרבה מיני' הא קאמר בפרק המצניע [צ"ג ע"ב] המוציא אוכלין בכלי ושגג באוכלין והזיד בכלי חייב על האוכלין חטאת ועל הכלי סקילה אלמא קם לי' בדרבה מיני' לא פטר לי' מקרבן שעמו ותירץ דהא דקפטר [הכא] הקרבן היינו משום פטור ממון דקרן (מחומש) [וחומש] שאין אשם מעילות (בה אל בשיש) [בא אלא כשיש] קרן וחומש, וכמדומה שכך מוכיח בהדיא בשילהי הגוזל קמא אבל מקרבן לא מפטר משום האי דינא.
פודין את הקדשים להאכיל לכלבים. הקשה ה"ר חיים דהכא משמע דפלוגתא הוי אפי' במידי דלא קדיש אלא קדושת דמים כי האי חמץ ובפ"ב דבכורות [דף י"ד ע"א] משמע דכי האי גוונא כולי עלמא מודו [דפודין] כיון שמעולם לא קדש קדושת הגוף דתנן התם כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן כו' ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן מותר כו' ובתר הכי קתני כל הקדשים שקדם הקדישן (למומו) [למומן] או מום עובר להקדישן ואחר כך נולד מום קבוע וכו' ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן (וחלבו) [וחלבן] אסור ועל הך סיפא אומר מנא הני מילי תזבח ולא גיזה ופליגי תנאי בההיא ברייתא (אין) [אם] פודין להאכיל לכלבים משמע דדוקא (בקדש) [בקדם] הקדשן למומם פליגי אבל ברישא בקדם מומן להקדישן כולי עלמא מודי דפודין הואיל והנך קדשים לא קדשו מעולם קדושת הגוף וקרא נמי דתזבח ואכלת בהני קדשים שקדם הקדשן למומן מיירי, ותירץ ר' דהכא דקאמר אין פודין מדרבנן וליכא למימר דאטו משום חששא דרבנן נפקי[ע] מעילה דאורייתא הא כיון דאמרו רבנן אין פודין א"כ לא שוי ולא מידי ולא שייכא בי' מעילה, והקשה ה"ר אפרים מהא (דתנא) [דתנן] בפ' התערובת [דף ע' ע"ב] (נתערבה) [נתערבו] בשור שנ(ת)עבדה בו עבירה [או] שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים (כרובע) [ברובע] ונרבע במוקצה ונעבד (כאתנן) [באתנן] ומחיר בכלאים וטריפה ויוצא דופן ירעו עד שיסתאבו וימכרו כו' והשתא למאן ימכרו אי לישראל טריפה אסירא לי' ואי לעכו"ם הא אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ואותן קדשים קודם שנתערבו קדם הקדישם למומן כדקתני ירעו עד שיסתאבו, וי"ל דלמאן דמוקי לי' התם [דף ע"ד ע"ב] כשנתערבה נקובת הקוץ בדרוסת הזאב שרי לישראל על ידי בדיקה אי ליכא האדמת בשר כנגד בני מעיים והאדמת סימנים ולמאן דמוקי לה כשנתערבה בנפולה שריא בבדיקת י"ח טריפות ולמאן דמוקי לה דאיערב בולד טריפה ור' אליעזר (הוה) [היא] אתי שפיר אי הוה אמר דוקא לגבוה אסור ולא להדיוט אבל בפ' אלו טריפות [דף נ"ח ע"א] משמע שאין ליתן טעם לפסול לגבוה יותר מלהדיוט וי"ל דלמאן דמוקי לה דאיערב בולד טרפה סבר לה כההיא לשנא דפ"ב דבכורות [דף ט"ו ע"ב] דאמר תזבח ואכלת אין לך בה היתר אכילה אלא משעת זביחה אבל לכלבים ה"נ דפודין וכדמשמע מתני' [בכורות י"ד ע"א] דקתני אם מתו יקברו ולא קתני אם נעשו טריפה דיקברו דכיון דבני העמדה והערכה נינהו פודין להאכיל לכלבים ואע"פ כן בתמורה בסוף פ' כל האסורין [דף ל' ע"ב] איכא [סתם] משנה דתני בהדיא אין פודין להאכיל לכלבים, ועוד הקשה ה"ר אפרים דהא ר' עקיבא שרי בבכורות [דף ל"ב ע"ב] לזמן עכו"ם על הבכור ובפ' טבול יום בזבחים [דף ק"ג ע"ב] מוכח שר' עקיבא אוסר בכור טרפה בעל מום להאכיל לכלבים שאפילו העור הוא אוסר כשנמצא טרפה קודם הפשט וי"ל דהיכא דשרי ישראל באכילה שרי ר' עקיבא להאכילו לעכו"ם כדמפרש טעמא דר' עקיבא התם משום דאתקש לצבי ואיל והיינו היכא דחזי ל(ה)אכילה כדכתב [דברים י"ב] יאכלנו כצבי וכאיל והשתא מתרצא שפיר בהכי (מתניתא) [מתניתין] דפ' התערובת כר' עקיבא דבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין [דף ל"ב ע"ב] דכשנמכרין מותרין לכלבים שטרפה חולין והקדשים ראוין לאדם אם היו ניכרים. מאן דאמר לא מעל [קסבר] אין פודין. תימה לר' אע"ג דאין פודין מ"מ (להמעל) [לימעול] שהרי לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה י"ל כיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי לא שייכא בי' מעילה ואפי' אי דבר הגורם לממון כממון דמי מ"מ כיון דכמו שהוא בעין לא ישוה לעולם כלום לאו גורם לממון הוא, ועוד צריך לומר כן מתוך קושיא אחרת דמפרש דפליגי (כדבר) [בדבר] הגורם לממון (הוא ועוד) דמאן דאמר מעל סבר כממון דמי והאי גורם לממון הוא שראוי למוכרו אחר הפסח וגם מותר להשהותו (דשי') [דשל] גבוה אתה רואה וקשה כיון דהשתא לא חזי מה מועיל (א)מה דלקמן חזי הא כל איסורי הנאה שהן בשריפה אין מקדשין בהן את האשה אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר ובחיטי קורדנייתא אמרי' לעיל [דף ז' ע"א] דמו' שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין ואפי' לר' יהודה דהוי חמץ בשריפה (ואפילו) [ואפרו] מותר, וצריך לומר דהיינו טעמא דהתם לא חזי בעיניהו אבל הכא (לא) חזי לאחר הפסח כמו שהוא, ועוד י"ל דהאי אינה (מקודשין) [מקודשת] היינו היכא דלית בי' שוה פרוטה לכשיהי' אפר, ולתירוץ קמא קשה (דבעינין) [דבעיני'] נמי הא חזי שלא כדרך הנאתו.
<h2>דף כט:</h2>
הדר בי' רב אחא כו'. תימה דבפ"ק דחולין [דף ד' ע"ב] מייתי ראי' שחמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין אלמא לא שביק היתירא (לאכול) [ואכיל] איסורא וסברוה הא מני ר' יהודה היא כו' והכא אסיקנא (דר') [לר'] יהודה אפילו חמץ של נכרי אסור לאחר הפסח וי"ל דהתם לרבנן סברי כס"ד לרב אחא הכא מעיקרא אי נמי כמו שאומר ר"ת דעל כורחין לאו מיד ממש קאמר אלא דאיכא שהות כדי להחליף וה"ה דבעינן שהות כדי שיהא ראוי חמץ זה לעשות אחר הפסח. רב אשי אמר דכולי עלמא כו' לא ידע ר' היכי גרס דאי גרס' דכולי עלמא פודין א"כ לרבנן אמאי לא מעל והלא אע"ג דלישראל אסור בהנאה מ"מ ההקדש עצמו יכול למכרו לנכרי ואי גר' אין (פדיון) [פודין] א"כ אפי' לר' יוסי הגלילי אמאי מעל, וצריך לדחוק דאע"ג דאין פודין להאכיל לכלבים מיהו להסיק תחת (תבשילן) [תבשילו] שרי וכן פי' נמי בקו', ונראה לרבי' דמשום דלהאכילו לכלבים ממעטי' מואכלת ולא לכלבים ולית לן למעוטי אלא אכילה דכוותי' אבל הסקה לא, והקשה לי אחי דא"כ הא דילפי' בריש פירקין [כ"ב ע"א] מלכלב תשליכון אותו דאין אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ה"נ דלכלב אין משליכין אותו אבל להסקה שרו ולאו פירכא היא דהתם אין שייך לחלק בין הסקה להשלכת כלב דלא שייך שם בזיון כי הכא משום בזיון קדשים, ומכאן מוכיח ר' שהמשהה חמץ כיון שדעתו לבערו אינו עובר באותו שהיי' דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר' יוסי הלא מיד כשיפדה אותו יהי' שלו ומודה ר' יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי בכי האי גוונא לא עבר ואף רש"י סובר כן מדקאמר בפ"ק [דף י"ב ע"ב] גבי יהבו לי' רבנן שעה אחת ללקט עצים ימתין עד שעה שביעית ויש לדקדק מכאן דלא יראה ניתק לעשה דלכך אינו עובר עליו כשמבערו לבסוף, ואומר ר' דמיד כשיפדה אותו צריך להסיקו הכל יחד תחת תבשילו דאין יכול לשהותו ולהסיקו מעט מעט גזירה דילמא אתי למיכלי' כדפי' לעיל [דף כ"ח ע"ב ד"ה ר"ש], מיהו קשיא לר' לרבנן אמאי לא מעל והלא יכול הקדש למכרו לנכרי על מנת שיסיקנו ויסיקנו בפנינו, וי"ל דחיישי' שמא יאכלנו כדאשכחן בפ"ק דע"ז [דף כ' ע"ב] [לחד מ"ד דאין] (ד)מוכרין להם על מנת לשוחטה והכא (נמי) גבי קדשים איכא למימר דמודו כולהו לאיסורא, ומיהו קשה לר' אי מותר לפדות קדשים להסיקן תחת התבשיל אמאי תנן בפ"ב דבכורות [דף י"ד ע"א] אם מתו יקברו וי"ל דאין יכול לפדותן כדי להסיקן [דבעי] העמדה והערכה אבל קשה לר' מהא דקאמר בגמרא [שם] וממאי דהאי אם מתו יקברו [כו' דילמא] משום דאין פודין קדשים כו' והשתא אי משום האי טעמא הוא א"כ אמאי יקברו ועוד קשה מהא דמשמע התם דאם נטרפו יקברו ואמאי נפרקינהו כדי להסיק[ן] ואין לדחות דבשר אין רגילין להסיק תחת תבשיל דאין ראוי להיסק דהא משמע שאפי' העור שאינו בר אכילה אינו ניתר על ידי פדי' אם אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דקאמר שנעשו טרפה דבעו קבורה למאן דאמר אין פודין (כאן) [כו'], (לאחר מיתה דבעי העמדה והערכה), על כן נראה דהיכא דאסור מן התורה להאכיל לכלבים דהיינו (טעמא) [דוקא] בקדושת הגוף שקדם הקדישן למאן דדריש ואכלת ולא לכלבים ה"ה שאר הנאות כגון הסקה תחת תבשילו אבל קדושת דמים שאין איסור באכילתה לכלבים אלא מדרבנן לא גזרו על הסקה אלא על אכילתה שהוא מגונה יותר.
<h2>דף ל.</h2>
בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב. פסק רש"י בחולין [דף ק"ט ע"א] דמין במינו במשהו כר' יהודה דאמר בפ' כל הבשר [שם] מין במינו לא בטיל ואף ר' קאמר התם נראין דברי ר' יהודה עוד הביא ראי' מהא דפליגי אביי ורבא בפרק בתרא דע"ז [דף ס"ו ע"ב] חלא דחמרא וחלא דשכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי רבא אמר במשהו ואביי אמר בנותן טעם משום דמר סבר בתר שמא אזלינן ומר סבר בתר טעמא אזלי' אלמא בין לאביי בין לרבא מין במינו במשהו ועוד פסיק רבא בהדיא בשמעתין במשהו כרב ואומר ר"ת דאינם ראיות כלל דאין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' והכי נמי דאביי ורבא דע"ז מצית למימר דחמירא וחלא דקאמר היינו מטבל ויין נסך דמודו ר' יוחנן וריש לקיש נמי שהם במשהו בסוף ע"ז [דף ע"ג ע"ב] וההיא דשמעת' אומר ר"ת דל"ג במשהו כרב כדמוכח בהלכות גדולות דמייתי מילתא דרבא הכא ומפרש מדלא יהיב שיעורא דמלתא ש"מ במשהו כרב אלמא אינו מדברי רב[א], ועוד אפי' גרס לי' מצית למימר דאיסור חמץ דחמירא טפי ש[א]ני והא דמדמי לעיל שאר איסורין לחמץ דקאמר ורב לטעמי' ל"ג אלא ה"ג בספרים ישנים במאי עסקינן אילימא בנותן טעם כו' אל[א] במשהו והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה שלא במינו בנותן טעם רב גזר בזמנו שלא במינו [אטו מינו] ולא מייתי ראי' למילתי' אלא פריך אהא דאמר בזמנו שלא במינו אסור ומשני דבזמנו גזר שלא במינו אטו מינו ודוקא במינו סבר רבא כוותי' משום דחמירא ולא בדילי אינשי מיני' ואפי' גר' כמו שכ' בספ' מצי למימר דסבירא לי' כרב ולא מטעמי' דטעמי' דרב משום דסבר(א) בעלמא מין במינו במשהו מחמיר בחמץ בפסח לגזור שלא במינו אטו מינו אבל רבא אע"ג דבכל איסורין בנותן טעם מחמיר הוא בחמץ בפסח והא דלא חשיב בברייתא דמסייעא לר' יוחנן וריש לקיש בסוף ע"ז [דף ע"ג ע"ב] חמץ בפסח גבי חוץ מטבל ויין נסך משום דטבל ויין נסך שלא במינו בנותן טעם וחמץ בפסח אפילו שלא במינו במשהו הלכך לא מצי למתניי', ואף רב יהודאי גאון פסק כן דדוקא בחמץ קאי רבא כרב דשאילי מקמי' כל איסורין שבתורה במשהו כרב ושמואל או בנותן טעם כר' יוחנן וריש לקיש (וחשיב) [והשיב] מדאצטריך לן למימר אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו [בין] שלא במינו [במשהו] (בין בזמנו) כרב בהא ני(נ)הו הלכתא כרב הא שארא כר' יוחנן ור"ל, ועוד אומר ר"ת דאפי' בחמץ הלכתא כר' יוחנן דהלכתא כוותי' לגבי רב ואף ר' יהושע בן לוי סבר כל איסורין שבתורה בששים אפי' במינו (ובהדיא) [בההיא] [ד]גיד הנשה [דף צ"ח ע"א] בשמעתא דזרוע בשלה דהוי מין במינו וקיימא לן כוותי' לגבי ר' יוחנן כ"ש במקום רב ושמואל דהא אמר בפ"ב דמגילה [דף כ"ו ע"ב] אמר רב פפי משמי' דרבא מבי כנישתא לבי רבנן שרי מבי רבנן לבי כנישתא אסור ורב פפא משמי' דרבא אמר איפכא אמר רב אחא ברי' דרבא כוותי' דרב פפי מסתברא דאמר ר' יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש ש"מ ואע"ג דר' יוחנן פליג עלי' דר' יהושע בן לוי כדמוכח בתר (הכא) [הכי] מדרשא דבר קפרא וסבירא לי' כרב פפא אפ"ה [אמר] מסתברא כוותי' דרב פפי אלמא הלכתא כוותי' דר' יהושע בן לוי במקום ר' יוחנן ואין נראה לר"ת לחלק בדברי רבא (דשמעתא) [דשמעתין] לומר דבמשהו כרב דהא סבירא לי' בהדיא כל איסורין שבתורה בששים דאמר רבא בפ' גיד הנשה [דף צ"ז ע"א] אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילא אמור רבנן בששים כו' מין במינו דליכא למיקם (למיטעמי') [אטעמא] אי נמי מין בשאינו מינו היכא דליכא קפילא בששים אלמא סבר רבא בהדיא מין במינו בנותן טעם וכן יש לפרש מילתא דרבא דחמץ בשמעתין דאין לחלק, וכן פי' בשאלתות דרב אחאי בסוף פרשת צו את אהרן דקאמר התם אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור בנותן טעם לאחר זמנו בין במינו בין שלא במינו מותר אע"ג דאיכא נותן טעם כר' יוחנן, וא"ת [כיון] דלגמרי סבר רבא כר' יוחנן לימא הלכה כר' יוחנן י"ל משום דס"ד דלא פסיק כדבריו אלא בחמץ בזמנו אבל שלא בזמנו לא פסיק כוותי' דלא תקשי דרבא אדרבא דאמר קנסא הוא דקא קניס ר' שמעון כדפריך תלמודא, והרב ר' אפרים דוחה ראייתו של ר"ת דחולין דהא דאמר רבא התם מין במינו דליכא למיקם אטעמי' בששים היינו כמו חמרא חדתא בענבי דהויא כולו טעם אחד ומ"מ בששים הוא דרבא סבר בתר שמא אזלי' והא שמא לחוד והא שמא לחוד, וא"נ לר"ת דהא מין במינו קאמר רבא, ואין לומר דרבא (הוא) דקאמר ההוא כללא מששים הכי בחולין (ו)לי' לא סבירא לי' כדאשכחן בגיטין פרק האומר [דף ס"ה ע"א] דאמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזורקו (אגוד) [אגוז] ונוטלו כו' הגיעו לעונת נדרים נדריהם נדר והקדישן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת ורבא לא סבירא לי' הכי במס' נדה פ' יוצא דופן [דף מ"ו ע"א] דאמר רבא קטנה כל שתים עשרה שנה ממאנת והולכת לה מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה (הולכת) [חולצת] ומסיק התם דהא דאמר רבא קטנה שמגיעה לכלל שנותי' אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים ה"מ לענין מיאון אבל לענין חליצה צריכה בדיקה אלמא לית לי' ההוא כללא דגיטין דמפרש רבא דבהגיעה לעונת נדרים דהיינו (שעה) [שנה] אחת לפני (גדלותיו) [גדלותה] חולצת ובנדה מצריך בדיקה אפילו הגיעה לכלל שנותי' לענין חליצה, וה"נ מצי למימר דלית לי' ההוא דכייל איהו גופי' בחולין, ואומר ר"ת דלא דמי דבשלמא דגיטין אע"פ שאינו סובר [אמר למאן] (למר) דאית לי' הכי שלא להפסיק כללו אבל בחולין דלא סבירא לי' הכי מה לו לכלול את דבריו שלא כפי סברתו הלא כפי סברת עצמו יכול לכלול את דבריו כגון מין בשאינו מינו היכא דליכא קפילא בששים, ורבי' שמואל הי' מפרש ההיא דגיטין בע"א שלא תקשי מההיא דנדה וה"פ הגיע לשנת נדרים דהיינו (שעה) [שנה] אחת לפני (גדלותי') [גדלותו] של קטן בן שתים עשרה שנה שהוא מופלא סמוך לאיש כנגדן בקטנה כלומר שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד שהיא גדולה חולצת דהיינו כדברי רבא דנדה ולא קאמר כנגדן בקטנה שהגיעה לעונת נדרים, ואינו מיושב לר"ת דהא קאמר וכנגדן בקטנה ובת שתים עשרה שנה לא קטנה היא, ועוד דבהדיא קשה אההיא דנדה מההיא דיבמות דסוף מצות חליצה [דף ק"ה ע"ב] דאמר ר' אמי קטנה חולצת בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, ע"כ צריך לפרש על כרחין דרבא סבירא לי' כהלכתא כדפסקי' התם ביבמות עד שתביא (ל)שתי שערות והא דקאמר התם בגיטין עד שתגיע לעונת נדרים אליבא דמאן דאמר קטנה חולצת קאמר ולי' לא סבירא לי', ולר' נראה דגרסי' בגיטין רבה לפי שהקשה רבי' אליהו דהתם קאמר ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ובסוף מי שמת [דף קנ"ה ע"א] אמרי' אתמר מאימתי מוכר בנכסי אביו רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן בן עשרים ורבא אמר בן שמונה עשרה, ויש ספרים שהגי' מהופכת שם דברי רבא לרב הונא אבל אינו כן דל"ג הכי בפר"ח וגם בסוגיא אינה מוכחת כן, ועוד הביא ר"ת ראי' מפ' התערובות [דף ע"ט ע"ב] בשמעתין דחרסן דסבר ר' אליעזר בן יעקב מין במינו בטל ו(ב)משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי וסתמא דתלמודא הכי קאמר בשלהי ביצה [דף ל"ח ע"ב] גבי רבי אבא דאמר מי שנתערב לו קב כו' שפיר עביד [כו'] דמאי שנא חטין משעורין דלא דמי[ן] בשאינו מינו בטל חיטין בחיטין נמי נהי דלר' יהודה לא בטל לרבנן מבטל בטל מכלל [ד]הכי הלכתא ולהכי (אתיכן) [אחיכו] עלי' דאע"ג דר' יהודה מיירי התם מכלל דרישא רבנן מ"מ רבנן דהתם לא איירו במין במינו, ובמנחות בהקומץ רבה [דף כ"ג ע"א] משני רבא קסבר ר' יהודה כל מין במינו ודבר אחר כו' מכלל דאיהו לית לי', וכן ה"ג של אספמיא פוסקת חתיכה בחתיכות בנותן טעם ומילתא דרבא דאמור רבנן בששים מייתי לפסק הלכה וחוץ מטבל ויין נסך דקתני במס' ע"ז אומר ר"ת דביין שנסך לפני ע"ז מיירי דהא [א]מתני' דיין ביין במין במינו קאי ומפ' זה הכלל לאיתויי טבל [ויין] ויין ביין דומיא דמים דאי אפשר להם להיות אלא כשנתנסכו לפני ע"ז, ועוד אומר ר"ת כיון דסתם יינם אינו אסור בהנאה בטל במינו בששים דהא מתניתא דע"ז תרתי בעי דבר שבמניין ואסורי הנאה, ובתשובת הגאון ה"ר יוסף טוב עלם מצא ר"ת יין נסך שניסך ממנו לע"ז אסור בהנאה ואינו בטל אחד למאה ואפי' אחד לאלף כמו ששנינו יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא מכלל דשאר יין סתמא וכן כל שאר איסורין חוץ מטבל ויין נסך [בין] במינו בין שלא במינו בנותן טעם, ואומר ר"ת דתרומה נמי דינה כמו טבל במשהו מדקאמר ר' יוחנן בפ"ב דע"ז [דף ע"ג ע"ב] שני כוסות אחד של תרומה ואחד של חולין שמזגן ועירבן זה בזה רואין את ההיתר כאלו אינו ושאינו מינו רבה כו' ואי במינו בששים (מ)יין של חולין עצמו יסייעו [ל]מים לבטל התרומה, מיהו אי בשתי כוסות שוין מיירי אין ראי' דצריכין למימר (דאין) [דיין] ח(י)לוק משאר איסורין ובטל טעם בשש חלקים מים מדקאמר שם מים שמבטלין אותו ואין בו לחלקים כדין מזג שהוא על חד תלתא לפיכך אין יין של חולין יכול לסייע, ועוד אומר ר' אפילו של חולין גדול משל תרומה עד שיש ששים [עם המים] (דמים) (או) [אין] יין של חולין יכול לסייע למים דהא תרומה שיעורה באחד ומאה, ועוד הקשה ה"ר יום טוב מהא דתניא לעיל בסוף פ"ק [דף כ"א ע"א] חבית שנשברה בגת העליונה ותחתי' מאה חולין טמאים מודה ר' אליעזר כו' ואם לאו תרד ותטמא ואל (תטמאנה) [יטמאנה] ביד פי' כיון שאין הפסד בנפילתה, ור"ת תירץ לו דההיא (כי) [כ]ר' חייא דאמר בהקומץ רבה [דף כ"ג ע"ב] בשאי אפשר לבטל ולמבטל להיות זה (בזה) [כזה] דהוי מין בשאינו מינו והחולין אינן יכולין להעשות תרומה ולא התרומה חולין ואע"ג דנבלה לכי מסרחא נעשית שחוטה היינו לפי שאז נמי יש [עליה] שם בשר אבל יין לכי מסרח אין שם יין עליו ואהא דמפרש טעמא בע"ז [דף ע"ג ע"ב] דטעמא דטבל בכל שהוא משום דכהתירו כך איסורו (ו)מקשה ר"ת תיפוק לי' משום דהוי דבר שיש לו מתירין כדאמר בפ' הנודר מן הירק [דף נ"ח ע"א] וה"ר יצחק הלבן הי' מתרץ דבע"ז מיירי בטב[ו]ל (התרומה) [לתרומה] גדולה דההוא ודאי אין לו מתירין [ד]היכי ליעביד מטבל בעיני' לא מצי לאפרושי אהאי שנתערב דהוי מן החיוב על הפטור ומדמאי נמי לא דאתרומה גדולה לא חשידי עם הארץ ואם יקח מן העכו"ם של עכו"ם מדאורייתא חייב דקסבר אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, וקשה לר' יתרום מעציץ שאינו נקוב דחייב מדרבנן אי נמי אפילו מההוא [ד]חייב מדאורייתא דהא תנן [ספ"ה דדמאי] מן החיוב (ומן) [על] הפטור תרומה ויחזור ויתרום ומתרץ ר"ת דאיירי במס' ע"ז שאין לו תבואה לעשר עליו כדאשכחן גבי מעשר שני בפ' הזהב [נ"ג ע"א] דאע"ג (בשיש) [דכשיש] (ש)לו מעות הראשונות חשיב מעשר שאין בו שוה פרוטה דבר שיש לו מתירין בשאין לו לא חשיב.
אמר רב קדרות בפסח ישברו. פסק רש"י דאין הלכה כרב משום דסבר רב נותן טעם לפגם אסור ואנן קיימא לן נותן טעם [לפגם] מותר (וקאמר) [והקשה] ר' דהא (מספקינן) [מספקא] לי' לרבא בפ"ב דע"ז [דף ס"ח ע"ב] גבי עכברא בשיכרא אי משום דקסבר [רב] נותן טעם לפגם אסור אי משום דעכברא בשיכרא אשבוחי משבח, ועוד כי שרי נותן טעם לפגם ה"מ דיעבד אבל לכתחילה אסור דגזרי' שאינה בת יומא אטו בת יומא [כדאמר] בסוף מסכת ע"ז [דף ע"ו ע"א] ומיהו אומר ר' דמצי לחלק דבעלמא ודאי שייך לגזור אבל קדרות לאחר הפסח כולן אינן בנות יומן ולא שייך למגזר והא דמספקא לי' תלמודא אי סבר רב נותן טעם לפגם מותר או אסור אומר ר' דלא דמי אפילו סבר התם נותן טעם לפגם שרי הכא אסר דגבי עכברא ודאי שרי משום דאע"פ שהאיסור בעין הוא נותן טעם לפגם אבל הכא גבי קדירות דאי הוי האיסור בעין הי' נותן טעם לשבח אסור עכשיו אע"פ שהוא נותן טעם לפגם דכי האי גוונא צריכין לחלק בפרק אין מעמידין [דף ל"ה ע"ב] דתנן אלו דברים של עכו"ם אסורין ואין איסורן איסור הנאה השמן וכו' ומפרש שם בגמרא (חליפתן) [זליפתן] של כלים אסורין אוסרתן דקסבר נותן טעם לפגם אסור והשתא קשה לר' דהא ההיא מתניתא בעל כורחין סבירא לי' נותן טעם לפגם מותר דקתני סיפא דדבש של עכו"ם מותר ומפרש בגמרא [דף ל"ט ע"ב] דבש למאי ניחוש לה אי משום גיעולי עכו"ם נותן טעם לפגם הוא ומותר, וצריך לתרץ לגבי דבש נותן טעם לפגם מותר כיון דאפילו האיסור בעין הי' נותן טעם לפגם אבל גבי שמן נותן טעם לפגם אסור כיון דאלו הוי גוף האיסור בעין הי' נותן בו טעם לשבח, ואשכחן נמי לקמן בפ' אלו עוברין [דף מ"ד ע"ב] דאית להו לרבנן הך סברא דאמרי גיעולי עכו"ם חידוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם שרי דגמרי מנבילה והכא אסור סברי דדוקא בגיעולי עכו"ם אסור נותן טעם לפגם כיון דאלו האיסור בעין הי' נותן טעם לשבח אבל בנבלה מסרחת שאע"פ שהאיסור בעין נותן טעם לפגם מותר. וא"ת אכתי קשה לפי מה (שאפרש) [שפרשתי] דהא מתני' דע"ז [דף ל"ה ע"ב] קתני דקורט של חלתית אסור ומפרש בגמ' [דף ל"ט ע"א] משום (דמספקינן) [דמפסקי] לה בסכינא ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחילתיתא מחלייא לי', והשתא מה צריך לההוא טעמא והא מתניתא קסברה דאע"ג שהוא נותן טעם לפגם כיון שאלו הי' האיסור בעין הי' נותן לשבח אסור כדפי' וי"ל משום דבעי למימר דלכולי עלמא אסור קורט של חלתית ומתוך חילוק שפי' הי' נראה קצת [דהא] דאמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר לא קאי אלא אפגם מעיקרו כגון נבלה דאיירי בה התם אבל גיעולי עכו"ם וכל קדירות שאינן בת יומא אסור, אבל אי אפשר לומר כן דקיימא לן כרבותינו שהתירו את השמן אע"פ שאינו פוגם מעיקרו וכן מעשים בכל יום דקדרות שאינה בת יומא מותרת ולכך דחק נמי [הגמ'] להעמיד ההוא דקורט של חלתית כרבותי', ואין שום חילוק בפגם ולכך מדמי לה שפיר גבי פלוגתא דר' מאיר ור' שמעון בפ' בתרא דע"ז [דף ס"ז ע"ב] דקאמר דהאי יליף מגיעולי עכו"ם גם איסור טעם לפגם והאי יליף מנבלה היתר.
ולשהינו לאחר הפסח וליעביד בהו שלא במינו. תימה לר' נהי דסבירא לן דטעם חמץ בקדרה חשיב משהו שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד מיהו היכי שרי תלמודא לבטל איסור לכתחילה הא תנן אין מבטלין איסור לכתחילה. ומפרש התם (ר' יוסי) [ה"ר יוסף] דהואיל ואיכא תרתי לטיבותא שהוא נותן טעם לפגם והוא משהו שלא במינו בכי האי גוונא ליכא מאן דאמר אין מבטלין ולדבריו צריך לפרש דהכי פריך וליעביד בהו שלא במינו אי סבירא לי' לרב נותן טעם לפגם מותר דהא ספק הוא התם בע"ז [דף ס"ח ע"ב] כדפר' אי נמי אפילו סבר דבעלמא שרי גבי שרצים יש לאסור יותר כדקאמר התם ואין לפרש דמש"ה פריך לי' משום דשלא במינו מדרבנן הוא (וכמדרבנן) [ובדרבנן] מבטלין הואיל ואין האיסור בעין לכולי עלמא כדאיתא בריש ביצה [דף ד' ע"ב] (והתם) [דהתם] במוקצה דוקא שאין לו שורש (ד)מן התורה דמיירי בעצים שנשרו מן הדקל לתנור ביום טוב שמרבה עליהן עצים מוכנים (והסיקן) [ומסיקן] אבל במידי דאית לי' שורש מן התורה לא, תדע דאם לא כן מה הועילו חכמים במה שאמרו דמין בשאינו מינו אסור בנותן טעם כי ליכא כזית בכדי אכילת פרס או לכל הפחות מין במינו שאוסר עד ששים לר' יוחנן ולריש לקיש מה הועילו אם יכול לבטל בכל מילי דרבנן שאף כשיהי' פחות מששים יוכל להוסיף ולבטל האיסור כיון שמן התורה בטל ברוב, ואומר ר' דמש"ה פריך לי' משום דהכא גבי קדרות של חרס הואיל ואם היו אסורות אין להם תקנה (ד)חשיב דיעבד ואע"ג דלענין איסור קדרה שאינה בת יומא אסרי[נן] לי' אע"פ שאין לו תקנה דחשבי' להו (בתחלה) [כלכתחילה] משום דלשם יש ממש האיסור נכנס במה שנותן לתוך הקדרה שהרי בלעה הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל שלא במינו (איכא) [יכול] לבטולי קדרה דכדיעבד דמי. גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינו. [וא"ת והא רב לא גזר שלא בזמנו שלא במינו אטו מינו] וי"ל דהתם מילתא דלא שכיחא הוא שיערב חמץ אף שלא במינו הלכך לא גזרי' אבל הכא דפריך ולשרי לכתחלה לבשל בהן איכא למגזר.
ואי לא דרשי' לכו כר' שמעון. דכר' שמעון סבירא לי' כדמשמע הכא, וכן בפ' לולב הגזול [דף ל"ד ע"ב] דתנן שלש הדסים ואפי' שנים קטומים ואחד שאינו קטום ר' טרפון או' אפי' שלש[תן] קטומין, ופסק שמואל בגמרא הלכה כר' טרפון ואזדא שמואל לטעמי' דאמר שמואל להני דמזבני אסא אשוו זבינייכו ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון, מהני תרתי או' ר' דהא דאמר בפ"ק דבבא בתרא [דף ה' ע"א] גבי רוניא (אפקי' דבינ') [אקפיה רבינא] אמר לי' אי פייסת פייסת ואי לא (דרישנא) [דאיננא] לכו כרב הונא אליבא דרב יוסף כו' מדאמר לי' הכי מכלל דהכי סבירא לי', וא"ת הא דדייקי' התם בסוכה מאי טעמא אילימא משום [דמיקל ולדרוש להו כרע"ק] דמיקל טפי, פי' דשרי בחד ולא קטום, מאי קשיא דילמא משום דלא סבר לה כר' עקיבא ואין לו להפחידם אלא במאי דסבר כדפרי' וי"ל דעדיפא מינה קמשני התם דר' טרפון מיקל טפי, ויש מפרש דלא מסיק התם אלא לאלומי מילתי' דעל כרחין משום דסבר כר' טרפון הי' אומר כן ולא להפחידם והא דלא פריך התם בפ' השותפין ולדרוש (דקפריך) [כדפריך] הכא, נר' לר' דמשום דרבינא הי' מתפייס בפחות וכן ההיא דסוכה נראה דמ"ה לא פריך ולדרוש להו כר' טרפון דמשום הידור מצוה הי' מניח.
ואפי' במילחא. והא דאמר בכיצד צולין [דף ע"ו ע"ב] פת שאפ[א]ה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח אבל במילחא שרי לא גזרי' מילחא אטו כותח משום דהתם (איכא) [ליכא] איסורא כולי האי דלא אסיר (ולא) [אלא] מטעם ריחא. דילמא אתי למיכלי' בכותח. תי' לר' והא נותן טעם בר נותן טעם [הוא] כדאמרי' בפ' כל הבשר [דף קי"א ע"ב] דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח, ואומר ר' דהכא שאני דחשיבא הבשר יותר מדאי בעין לפי שהתנור פולט כל שעה שמחממין אותו תמיד. וכן פרש"י [אהא] דאמר חזקי' התם הילכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח ופי' רש"י דמשום חורפי' בולע טפי מדגים הרותחים [ו]אגב דוחקא דסכינא (אין) בולע צנון [מאי] דבלע סכין, ולפי אותו טעם אתי שפיר נמי דנקט דגים שעלו בקערה דוקא אבל נתבשלו ודאי אסירי דעל ידי בישול בלע יותר מדאי, ועוד פי' בקונטרס שם טעם אחר דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עלי' משום מיאוס אבל סכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך צנון הוי נותן טעם הבא מן הממש, ולההוא טעמא קשה (דבשמעתא) [דבשמעתין] כיון שנתקנח התנור יפה או שהוסק פעם אחת אמאי אסור לאכול הפת בפסח.
<h2>דף ל:</h2>
והלכתא אידי ואידי ברותחין. תימה דבתוספתא דע"ז [פ"ט ה"ב] תניא (ו)הסכין והשפוד והאסכלא מלבנן באור, וכן בפ"ק דחולין [דף ח' ע"ב] (ד)אמר רב נחמן סכין של ע"ז מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר ופריך ותיפוק לי' משום שמנונית דאיסורא ומשני כגון שליבנה באור, ואומר ר' דבירושלמי [שם פ"ה הט"ו] מפרש דמיירי בסכינים ארוכים שצולין בהן בשר דומיא דשפוד וכן ההיא דחולין, ועוד יש לפרש דהתם איסורא בלעה (דהכא) [והכא] היתירא בלעה [וכי] (ומ)פלטי ליתי' לאיסור בעיני' וכן מפרש בסוף ע"ז [דף ע"ו ע"א], מיהו קשה דהא רב אשי דאית לי' [הך] שינוייא התם מצריך להו הכא ליבון, וי"ל דרב אשי אע"פ שמיקל על אחרים מחמיר הי' על עצמו, וה"ר יעקב דאורליינש מפרש דהא דקא' נמי הכא והלכתא אידי ואידי ברותחין כל זה הוא מדברי רב אשי ויש מפרש דהכא בעי נמי ליבון ואידי ואידי ברותחין היינו בהדי ליבון לפי שאדם חס על סכינו ואינו מלבנו סמוך לקתא אלא בראשו, וה"ר יצחק בר' מאיר הי' מצריך ליבון (מאותן) [לאותן] סכינין ישנים שלוקחים מן העכו"ם לפי שפעמים שמתקן בסכין או הופך בו בשר על גבי גחלים, ור"ת אומר דאין צריך ליבון אלא א"כ בא להשתמש בו על ידי האור וכל מה שעתיד לפלוט על ידי רותחין פולט בפעם ראשון, ואומר ר' דדילמא על ידי רותחין אין יוצא מידי דופיו ופולט בכל פעם כמו כלי חרס דלא אמרי' ד[ב]פעם ראשון פולט כל מה שעתיד לפלוט.
התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. וא"ת והלא יוצא מידי דופיו על ידי החזרת כבשונות דאמר בפ' דם חטאת בזבחים [דף צ"ו ע"א] קדרות [במקדש] ישברו ופריך אמאי ישברו (ולא הדרינהו) [ולהדרינהו] לכבשונות ומשני לפי שאין עושין כבשונות בירושלים משמע אם היו עושין שרי החזרת כבשונות, ולעיל נמי דאמר קדרות בפסח ישברו ולא מהני להו הסקה מבפנים משום דחייס עלייהו הא לא חייס שרי בהיסק מבפנים, ותי' ר"ת דהאי לא חשיב [יוצא] מידי דופיו דכיון שהסיקו נעשה ככלי אחר חדש שכן דרך כל כלי חרס שעושין אותו מן הטיט ונותנין אותו בכבשן להסיקן, מיהו תימה מאי מייתי ראי' מדאמר רחמנא כלי חרס ישבר שבשלו (בין) [בו] קודש דילמא שאני קודש דגזירת הכתוב הוא (דהא) שאינו יוצא מידי דופיו לא מפני שהוא בלוע דהא אפי' בישול בלא בלוע מיבעי לן פ' דם חטאת [אי] צריך שבירה או לא דאמר התם [דף צ"ה ע"ב] בעי (רמא) [רמי] בר חמא תלאו באויר התנור מהו אבישול בלא בלוע [קפיד] רחמנא כו', וי"ל דכיון שבכלי מתכות אפי' בישל בו קודש מועלת מריקה ושטיפה א"כ מה שהקפיד הכתוב בכלי חרס אבישול בלא בלוע לפי שעשאו כמו בלוע, ולפר"ת נמי תימה הא דאמר [כלים פ"ה] תנור [שנטמא] חולקו לשלשה ואמאי ליעבוד לה הסקה ותו לא, ונראה (דמצית) [דמצינו] למימר דקדרה שאין דרכה בהסקה כשמחזירין אותה לכבשונות פנים חדשות באו לכאן אבל תנור לא דכל שעה ושעה מסיקין אותו ואין כאן פנים חדשות ואין די לו אלא שבירה, ומיהו קשה מדאמר פ"ב דסוטה [דף ט"ו ע"ב] גבי פיילי של חרס חדשה שנתאכמה פסולה ובעי רבא התם החזירה לכבשונות ונתלבתה מהו מי אמרי' הא נתלבתה או דילמא הואיל ונדחה נדחה ומה שייך לומר הואיל ואדחי והלא נעשה לגמרי (כמו חרש) [כלי חדש] ויש לפרש דההיא שאינו יוצא מידי דופיו היינו על ידי הגעלה אבל על ידי החזרת כבשונות יוצא אבל כשבור לא הוי ואע"ג (דאיצטריך) [דמצריך] רחמנא שבירה בכלי חרס שנתבשל בו מ"מ הי' מועיל החזרת כבשונות דעל כרחין ההיא שבורה מטעם בליעה מדכתב בכלי נחושת מריקה ושטיפה, וא"ת למה הטעינו הכתוב שבירה משום דאין עושין כבשונות בעזרה למלאה גומרי(ן) דבהכי ליכא קוטרא וי"ל אם הי' מצריך הכתוב לשרוף בליעת האיסור על ידי כבשונות או על ידי גומרי הייתי אומר דלא סגי בשבירה משום שלא יהו אשפתות בעזרה אם יחדל הנס שלא יבלעו (ממקומן) [במקומן] או משום שעדיין בליעת האיסור בחרסים וכי פריך בזבחים (נהדרים) [נהדרינהו] לכבשונות לא אקרא פריך אלא אמתני' דהתם.
ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה [דמי]. פי' בערוך בערך בית שאור מפני שהתבלין חריפין וכן פרש"י, ונראה לר' דהכא מיירי בלא הגעלה דאי בהגעלה שרי, ושאל ר' את פי ר"ת על מדוכין שלנו מהו להגעילן והתיר לו ושוב חזר בו, ואע"פ כן הי' מתיר מדוכין של עכו"ם בהגעלה דדוקא בהנהו דאסירי מתורת חמץ החימוץ שבו קשה אינו יוצא על ידי הגעלה אבל מדוכין של עכו"ם דלא אסירי אלא מתורת שמנונית של איסור יוצא על ידי הגעלה, ולא ידע ר' מנלי' לפרש האי שמעתא על ידי הגעלה (לא) [נמי] לאסור, וה"ר שמשון בר' יונה עשה בסדר פסח דאפילו על ידי הגעלה אסירי שכתב שם כלי חרס ומדוכין כו', וה"ר יעקב בר' שמשון הגי' וסכין, וה"ר יהודה בן ה"ר יום טוב מפרש דדוקא ללוש מצה דקאסר הכא לפי שכח התבלין גורם העיסה להחמיץ וכי האי גוונא איכא בסוף [פרקין דף מ' ע"א] חרוסת מחמיץ את הקמח, ומיהו אם התבלין מחמיצין קשה דבתוספתא [פ"ב] שרי מצה מתובלת בין שתבלה באלפס בין שתבלה בקדרה.
<h2>דף לא.</h2>
מוסיף עוד דינר. פי' מוסיף עוד דינר (ל)אותו שהקדיש על הלואתו ופודה הנכסים שמקדיש יש לו לשלם אותו דינר שהרי הפסידו [ל]מלוה. קושי' דהקדש חמץ ושיחרור פי' בכתובות. מתוך הך שמעתא (יש) [צריך] לישב פרש"י דבבא קמא [דף ל"ג ע"א] שפי' שמעתא (דאשם) [דיושם] השור דמאן דאמר (אשם) [יושם] השור מצי לסלק לי' בזוזי ומאן דאמר הוחלט השור לא מצי לסלק לי' בזוזי (והא) [מהא] דקאמר הקדישו ניזק איכא בינייהו (ואי) [ואפי'] למאן דאמר (הוחלט) [יושם] נמי לא מצי מסלק בזוזי אחר [העמדה] בדין כדמשמע לשון גמרא דהתם דקאמר לב"ד הוא דקמזהר להו רחמנא א"כ בין לאביי בין לרבא דהכא אמאי הקדישו ניזק אינו מקודש והא איפכא [הו"ל למימר דמקודש דהא] רבא דאמר הכא אינו קדוש היינו טעמא כיון דאלו הוה לי' זוזי הוה מצי מסלק לי' בזוזי אשתכח השתא הוא דקא קני אבל אי (לאו) [לא] הוה מצי לסלקי' בזוזי הוי מקודש, ומיהו [בלא"ה] קשה אמאי לא קאמר [איכא בינייהו] לסלוקי בזוזי ושם הארכתי.
באחריות. ה"נ הוה מצי למימר שלא באחריות [ו]משום דאי בעי למימר (א') [אי] פקח שמעון שלא באחריות נמי הוה מצי למימר אי פיקח שמעון מגבו להו ליתומי קרקע (ולימא לי) [וליזל] בעל חוב (והא) [והדר] פרע מן היתומין דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותו מהן, אלא נראה לר' דשלא באחריות לא הוי חידוש במאי דקאמר [דאתו] בני ראובן ואמר[ו] לי[ה] לשמעון מטלטלי כו' דמתני' היא בכתובות פ' הכותב [דף פ"ד ע"א] (דתניא) [דתנן] מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והי' לו מלוה או פקדון ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשיו שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה והלכך נקט באחריות דאע"פ שקבל עליו באחריות כיון דזקפן במלוה ינתנו ליורשין ולא חשבי' (נתפס) [כתפס] מחיים, ועוד נראה לר' דדוקא באחריות יש חילוק בין זקפן ללא זקפן (ואם) [דאם] לא זקפן עליו במלוה לא מצו אמרו לי' בני ראובן מידי דחשבינן הנך מעות כאלו הן מונחים [בידו] במשכון תחת השדה אם יטרפוה ממנו אבל שלא באחריות הכל שוה, ומיהו י"ל דנקט זקפן לאפוקי שלא יהא עייל ונפיק (אי) [א]זוזי כדקאמר בבבא מציעא [דף ע"ז ע"ב] דלא קני. ופייסוה בזוזי. ה"נ הוה מצי למימר בלא פייסוה בזוזי אלא רבותא נקט דאע"פ שכבר נתן המעות לא מצי(נו) למימר ליתומים המעות שנתחייבתי לאביכם נתתי לו.
משעבדנא לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן. וא"ת א"כ גבי מטלטלי נמי נימא הכי וי"ל דדוקא גבי קרקע שייך למימר הכי שהיא בת שיעבוד וכשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבי' לי' כממון שהיא בידו כיון שאם מכרוה או משכנוה ראובן חוזר וגובה אותה וחשיבא כאלו היא בידן כבר (נמי) משועבדת נמי לבעלי חובין אבל במטלטלין אין להחשיבה כאלו הם ביד ראובן כיון שאם מכרום או משכנום אינו גובה מהם. פסק ר"ת דאין הלכה כר' נתן [ד]בפ"ק דקידושין [דף י"ד ע"ב] גבי עבד עברי [נ]קנה (הכסף) [בכסף] פליגי רבנן ור"א דרבנן סברי מכרוהו ב"ד אינו נמכר [אלא] לשש ונרצע ומעניקין לו ורבו מוסר לו שפחה כנענית ומוכר עצמו איפכא ור' אליעזר סבר שניהם שוין ומוכח (שמעתי') [שמעתא] דהתם דרבנן דאמרי מוכר עצמו אין מעניקין לו על כורחין סבירא להו דלית להו כר' נתן וכרבנן קיימא לן דרבי אליעזר שמותי הוא, וקצת נראה דגרסי' התם ר' אלעזר כדמוכח לי' [ועוד דבתר] הכי (תנן) [תנא] [ט"ז ע"ב] הענקה עבד עברי לעצמו ופריך פשיטא ומשני הא מני (תנאי) [תוטאי] הוא דתניא (תנאי) [תוטאי] אומר לו ולא לבעל חובו משמע אבל רבנן פליגי עלי' הרי לא מצית משכח דאית לי' [דר"נ] אלא (תנאי) [תוטאי] ורבנן (דאית) [דלית] להו (דתנאי) [דתוטאי] (אית) [לית] להו האי דר' נתן [ו]לא אצטריך לן לאתויי לו ולא לבעל חובו, ועוד בסוף האומר [דף ס"ט ע"א] אמרי' אושפיזכני' דר' שמלאי ממזירא הוה א"ל אי (קדמותיך) [אקדמתך] טהרתינהו לבנך (ומסקי') [דמנסיב] לי' עצה וא"ל זיל גנוב ואזדבן בעבד עברי הרי משמע דדוקא כשנמכר בגניבתו דהיינו מכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית מוכר עצמו לא והיינו כרבנן ומסתמא כי היכי דסבירא לו (דרבנן) [כרבנן] לענין שפחה ה"נ לענין הענקה ולית לי' דר' נתן, ולי נראה דכר' נתן סבירא (לו) [לן] דהא רבא הוא דקאי כוותי' בשמעתין ומהא דאמר בסוף בבא בתרא [דף קע"ד ע"א] תן לו ואני נותן לך אין למלוה על הלוה כלום (ו)אין להוכיח דליתא לר' נתן דה"פ אין למלוה על הלוה כלום מתורת מה שהלוהו אלא הוי כשאר בעלי חובים דההוא דאמר ותו לא.
<h2>דף לא:</h2>
אלא הכא בהרהינו אצלו וקמפלגי בדר' יצחק. תימה היכי מתרץ אביי להך ברייתא דהא על כרחין בדר' יצחק קמפלגי (דהיינו) [דמאי טעמא] דסיפא נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח דברי הכל עובר דנהי דלא קני לי' מ"מ הואיל ולמפרע הוא גובה אמאי עובר דהכי הוה ניחא לן (לענין) לעיל במתני' לאביי דקתני נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח [מותר ורישא נמי לחד מ"ד] אינו עובר (א"כ) [כיון] [ד]למפרע הוא גובה אמאי אינו עובר, ומפרש ריב"א דהשתא כשמעמיד התלמוד פלוגתייהו (כדר') [בדר'] יצחק מיירי כגון שלא בא(ו) (ד)ישראל לידי גבי' לבסוף שפדאו לבסוף הנכרי דלא שייך השתא פלוגתא דאביי ורבא כלל אלא בהא פליגי מאן דאמר עובר סבירא לי' דקני ישראל מעכו"ם והרי הוה לי' ברשות דישראל ומאן דאמר אינו עובר סבר דלא קני לי' והרי שלא הי' ברשותו ובסיפא דברי הכל עובר דלא קני לי' הנכרי מיני' לכולי עלמא והרי שהי' ברשותו ומ"מ מה שהעמדנו המשנה לרבא כשהרהינו אצלו לאו משום דבההיא סגי אלא כדמוקמא לה במסקנא דא"ל מעכשיו וכגון שלא פדאו הישראל לבסוף דאי פדאו מאי מהני מעכשיו, מ"ר.
בדר' יצחק (קאמר מפלגי) [קמפלגי]. בפרק השוכר את האומנין [דף פ"א ע"ב] תנן (מלווהו) [הלווהו] על המשכון (עובר) [שומר שכר] ואמרי' בגמ' מתני' דלא כי האי תנא המלוה את חבירו על המשכון [כו'. כאן] שלא בשעת הלוואתו ופריך והא אידי ואידי (הלוואתו) [הלווהו] על המשכון קתני ופרש"י דעל המשכון משמע בשעת הלואה וקשה לפיר' מהא דאמר בפ' השולח בגיטין [דף ל"ז ע"א] המלוה את חברו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין ומסיק טעמא דהמלוה על המשכון אין משמט משום (דר') [דר"י] דאמר בעל חוב קונה משכון אלמא על המשכון משמע שלא בשעת הלואה דבהכי מיירי ההיא דרבי יצחק כדקאמר בפ' האומנין [שם] אימר דאמר ר' יצחק משכנו [שלא] בשעת הלואה כו'. ופר"ת דודאי המלוה משמע בין בשעת הלואה [בין שלא בשעת הלואה] מיהו הלווהו (משמע אינו) [אינו משמע] אלא בשעת הלואה וה"פ והא אידי ואידי הלווהו על המשכון כלומר ברייתא מוקמת מדוחק מחמת הקושיא בשעת הלואה וא"כ אידי ואידי בשעת הלואה דבמתניתין קתני (הלואה) [הלוהו] דמשמע בשעת הלואה ומההיא דשמעתין קשיא דהא קתני ישראל שהלוה את הנכרי כו' ומיירי על כרחין שלא בשעת הלואה [דהאמרינן בדר' יצחק קמפלגי אלמא הלוהו נמי משמע שלא בשעת הלוואה] ופר"ת דשעת הלוואתו דנכרי (דשלא) [כשלא] בשעת הלוואתו דישראל וקשיא לר' דהא נכרי ילפי' בק"ו דישראל ודיו להבא מן הדין להיות כנדון ועוד הקשה ר' אההיא דגיטין דמשמע דשלא בשעת הלואה מיירי מדמייתי (על ה"ר) [עלה הא דר'] יצחק ובשבועות בסוף שבועת הדיינים [דף מ"ג ע"ב] (ד)משמע דמלוה על המשכון אפילו בשעת הלואתו אינו משמט אלמא דהמלוה דגיטין בשעת הלואתו הוא דאמר התם המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה השמיטה אע"פ שאינו (אלא שוה) [שוה אלא] פלג אינו משמט דברי רשב"ג ר' יהודה הנשיא אומר כו' וקבעי למימר התם דבדשמואל קמפלגי דאמר (אדכתא) [אבוד קתא] דמגלא אבוד אלפא זוזי ומילתא דשמואל פשיטא דהויא בשעת הלואה דאלו שלא בשעת הלואה לא הוה אמר שמואל אבוד אלפא זוזי שאינו אלא כמו פורע מקצת חובו (שהן) [שכן] כל אדם פורע מעט מעט ועוד קאמר התם למאי תפוס לי' לזכרון דברים בעלמא וזכרון דברים לא שייך אלא בשעת הלואה הלכך נראה דודאי על המשכון לא משמע אלא בשעת הלואה כדמוכח בשבועות וההיא דגיטין בשעת הלואה היא והכי מייתי מדר' יצחק כיון דבעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלואה שיכול לקדש בו את האשה בשעת הלואה נמי חשיב משכון וקרינא בי' (על) [של] אחיך בידך ותניא בספרי [ראה פיסקא ס'] אשר יהי' לך את אחיך תשמט ידיך ולא של אחיך בידך מכאן אמרו המלוה את חבירו על המשכון כו' וכן נמי יש לפרש הך (דשמעתא) [דשמעתין] דמיירי בשעת הלואה כדקתני הלוהו והא דקאמר בדר' יצחק קמפלגי ה"פ דכיון שלא בשעת הלואה קונהו לגמרי כדר' יצחק א"כ לענין חמץ יש לנו לחושבו כאלו הוא ברשותו לעבור בלא ימצא אף בשעת הלואה דחשבי' לי' מצוי.
מנין לבעל חוב שקונה משכון. פרש"י קונה משכון לענין להתחייב באונסין, ואומר ר' דלא משמע כן בפ' השוכר את האומנין [דף פ"א ע"ב] דקתני הלוהו על המשכון שומר שכר ובעי למימר בגמרא דסבר לה כדר' יצחק אלמא דשומר שכר הוי ותו לא ומהא דאמר בפ"ק דקידושין [דף ח' ע"ב] דקדשה במשכון מקודשת מדר' יצחק אין שום (חובה) [ראיה] דאפי' לרש"י אינו שלו לגמרי וכולה הך שמעתא דשרי חמצו של עכו"ם (המשכון) [הממושכן] ביד ישראל בשלא קיבל עליו הישראל אחריות דאי קבל עליו אחריות הרי הוא כמו שלו ועובר עליו כדמוכח לעיל בפ"ק [דף ה' ע"ב]. נכרי שהרהין פת פורני אצל ישראל כו'. אביי לא מוקי לה במעכשיו אלא ה"פ אינו עובר אם פדאו הנכרי, ואם אמר לו הגעתיך כלומר לא פדאה אינו עובר. חמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה. בשלא בטלו צריך לפרש.
<h2>דף לב.</h2>
דתנן כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה. מכאן [ק'] לפי המתרצים אהא דקשיא לן בריש מרובה [דף ס"ה ע"א] דאמר רב קרן כעין שגנב (דאמר) [דמאי] קמ"ל מתני' היא דקתני כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ומפרש' דמתני' לא שמעי' אלא שמינה והכחישה וקמ"ל רב דאפי' לענין יוקרא וזולא והכא לא משמע הכי אלא משמע מתניתין נמי לענין יוקרא וזולא קתני ושם הארכתי.
אכל גרוגרת (משלם) [ושילם] תמרים. (ו)משמע דתמרים עדיפי ובפ' האשה שנפלו בכתובות [דף פ' ע"א] משמע דגריעי גבי מוציא הוצאות על נכסי אשתו דאמר אפילו לא אכל אלא גרוגרת אחת והדר קאמר אפילו שגרא דתמרי ושמא שגרא גריעה. סבר לה כר' נחוניא. וא"ת לאביי דמפרש בפרק אלו נערות [דף ל' ע"ב] טעמא דר' נחוניא משום דדריש אסון [אסון] למה לי' למנקט תרומת חמץ בפסח, בתרומה לחוד הוי מצי לאשמועינן בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור וי"ל דנקט חמץ לאשמעי' בשוגג נמי כר' יוסי הגלילי וברישא משלם קרן וחומש אפי' הזיד בחמץ כיון דשגג בתרומה ולא אמרי' קם לי' בדרבה מיני' לפטור מקרן וחומש דתרומה שהיא כפרה כדפר' לעיל [דף כ"ט ע"א] גבי האוכל חמץ של הקדש במועד ובחנם דחק בקונטרס לפרש רישא בשוגג בשניהם. דבר הראוי להיות קודש פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח. פי' הפסוק משמע שיתן לו דבר הראוי להיות קודש כמו שאכל [דבר] ראוי להיות קודש וא"ת היכי ממעט לי' מהאי קרא הא הכא בתרומה אפילו הי' לה שעת הכושר מיירי ולא מצינו שנתמעטה מקדושת תרומה אלא שלא הי' לה שעת הכושר מתתן לו ולא לאורו, ונראה לר' דלר' אליעזר בן יעקב הואיל וסבירא לי' חמץ בפסח אסור בהנאה (מה ראוי) [מהראוי] להיות קודש ממעט אפילו היתה לה שעת הכושר דהואיל ואסורה בהנאה לא הויא ראוי להיות קודש [ד]משמע מידי דשרי בהנאה, והלכך בתרומה טמאה לא ממעטי' שהיא מותרת בהנאה והיינו דקאמר אמר לו ר' אליעזר בן יעקב מה הנאה יש לו בה כלומר הואיל ואין בה שום הנאה אית לן למיעוטי מקרא כדפר' אי נמי לדבריו קאמר לי' (כדפר') [כדפרש"י].
<h2>דף לב:</h2>
ואין נתינה בפחות משוה פרוטה. וא"ת והא קיימ"ל [בשבת דף י"ז ע"ב] דחטה אחת פוטרת את הכרי אע"ג דנתינה כתיבא בה דכתב [דברים י"ח] תתן לו ואפי' רבנן נמי הוו מודו הכא אי לא משום דכתב [ויקרא כ"ב] כי יאכל וי"ל דלאו דוקא דשוה פרוטה לכל הפחות בעינן ועוד קשה מהא דאמרי' בריש הזהב [דף מ"ז ע"ב] קונין בכלי ואע"פ שאין בה שוה פרוטה ואמאי והא כתיבה נתינה [רות ד'] ושלף איש נעלו ונתן לרעהו וכן גבי גט דאמר בגיטין [דף ל' ע"א] כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דכתב [דברים כ"ד] ונתן בידה, ותירץ ר' כדאמר בגיטין משום דנתינת גט אמר רחמנא ולא נתינת ממון וכן נמי גבי קניין נתינת מנעל אמר רחמנא ולא נתינת ממון עוד י"ל דהכא ודאי בעינן שוה פרוטה משום שמשיב את ההקדש שמעל בו הוה כמו השבת גזילה שאינה בפחות משוה פרוטה ולהכי משום דכתב ונתן משמע שפיר נתינה חשובה אבל שאר (מיני) [מילי] אע"ג דכתב בהו נתינה לא בעינן שוה פרוטה והא דדרשינן בפ"ק דכריתות [דף ו' ע"ב] גבי שמן המשחה כל שהוא היינו משום סיכה הכתובה אצלה דהוי נמי כל שהוא כדאיתא התם אבל שאר [נתינה דעלמא ד"ה בכזית] כדאיתא התם אבל קשה דר' יהודה יליף נתינה דזר מנתינה דעלמא מה נתינה בעלמא כזית דהיינו (הכא) גבי תרומה אדיליף (מהכא) [מתרומה] בכזית ליליף מכל נתינות כגון מתן דמים ומתן בהונות שאין בהן שיעור והוי לי' ניחא דאז הוי דומיא דסיכה [ד]בכל שהוא, ועוד דלחומרא (אי') [אית לן] למילף ולחיובא בכל דהוא.
כי יאכל פרט למזיק. פי' דלא משלם חומש אבל קרן משלם דהכי מוכח ב(ס)פ"ב דיומא [דף פ"א ע"א] דאמר ר' יוחנן זר שכיסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש דאמר מר כי יאכל פרט למזיק וכן בפרק השואל [דף צ"ט ע"ב] דאמרי' התם האי מאן דגזל (חפוצא) [חביצא] דתמרי כו' מה שאין כן המזיק את ההקדש דלא משלם חומשא דאמר מר איש כי יאכל פרט למזיק וההוא קרא היינו מה דכתיב גבי תרומה וסבירא לן דאתקש אהדדי נמי בג"ש ועל ההיא דהתם קשה לר' דמשמע גבי מזיק הקדש קרן (מהא) [מיהא מחייב] ובפ"ק דבבא קמא [דף ז' ע"א] אמר לא בא הכתוב אלא לגבות (מן הניזקין ומן העדיות) [לנזקין מן העידית] ק"ו להקדש מאי ק"ו להקדש אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא אלא באומר הרי עלי מנ(ח)ה לבדק הבית כו', ומדלא קמשני לעולם בנזקין וכגון אדם שמזיק הקדש משמע שלא הי' חייב מזיק בהקדש אפי' קרן ומהא דמסקי' במעילה פ' הנהנה [מן] ההקדש [דף י"ט ע"א] אקשי' רחמנא לתרומה מה תרומה פטור אף הקדש נמי דבר אכילה כי מזיק לי' פטור מש(ו)ם ליכא למיפרך דאיכא למימר פטור מחומש דוקא כי ההיא דבבא מציעא, ומיהו אכתי פשטא (דשמעתין) [דשמעתא] דהתם קשיא דמשמע דלא מקיש הקדש לתרומה אלא מידי דבר אכילה וזהו תימה דלעיל מההיא יליף בג"ש דחטא חטא (במה דברים אמורים) שאין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע כמו תרומה והתם על כרחין אפילו מידי דלאו בר אכילה. ההוא מיבעי לי' [ל]דבר הראוי להיות קודש. אע"ג דמשמע לעיל דמאת הקודש דריש איכא למימר דתרוויהו צריכי דאי לא כתב אלא את הקדש ה"א דאתי להכי דלא יחזור לו אלא פירות ולא מעות שאינן ראוין להיות קודש השתא דכתב ונתן את הקדש [בעינן] (נתינה) [נתינת] [פירות] הראויין להיות קודש.
מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין שפטר בו את המזיד. תימה היא [ה]נותנת דשאר מצות שהן בכרת חמורות ואין לזדונם כפרה אבל מעילה דקלה שאין בה כרת יש לזדונה כפרה וארבעה שמביאין על הזדון (בשגגה) [כשגגה] דקתני (בפ"ד) [בפרק ארבעה] מחוסרי כפרה [דף ט' ע"א] הבא על שפחה חרופה ונזיר טמא ושבועת העדות ושבועת הפקדון [יוכיחו] דבכל הני לית בהו כרת וחייבין על (זדונה) [זדונם] וכי האי גוונא פריך בריש מכות [דף ב' ע"ב] דקאמר ק"ו ומה הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה עדים זוממין שלא עשו מעשה אינו דין שלא יגלו והיא הנותנת הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי כי היכי דלא ליהוי לי' כפרה כו' ואומר ר"ת דהכא לא שייך למימר היא הנותנת דהא כשחוזר בתשובה מתכפר נמי מזיד שלו וה"פ ומה שאר מצות שחייב בהו כרת פטור בהו (מן) המזיד (אפי') [אם] עשה תשובה מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין שיפטור בה מזיד אם עשה תשובה ולא דמי לגלות דלא שייך היכא דעבד תשובה דגלות הוא כמו מלקות שב"ד עונשין אותו ולא שייך (לחייבו) [לפוטרו] משום עשיית תשובה טפי אבל קרבן תלוי בתשובה דזבח רשעים תועבה, ומיהו קשה לר' דעל ידי תשובה לחוד אין מתכפר כדאמרי' (בפ"ק) [בפ"ב] דיומא [דף פ"ו ע"א] דחייבי כריתות תשובה ויום הכיפורים [תולין] ויסורין ממרקין ואפי' לר' קאמר התם [דף פ"ה ע"ב] דתשובה בעי' יום הכיפורים אלמא דחומרא היא שאין יכול להתכפר בשאר מצות אלא על ידי יוה"כ ויסורין ומעילה ניתן לר' לכפרה לאלתר, ונראה לר' הוה מצי למימר היא הנותנת אלא דשפיר פריך טפי דקאמר לא אם אמרת כו' ומיהו קשה אמאי לא קאמר ר' שמביאין על הזדון (בשגגה) [כשגגה] יוכיח[ו] ושמא חידוש הוא ולא גמרי' מינייהו אי נמי לא חש כיון דפריך לה מגופי', מיהו קשיא דהכא משמע דאי לאו בשגגה הוה (מחייבנא) [מחייבינן] מ(נ)זיד א"כ בכריתות [דף ט' ע"א] אמאי אצטריך למכתב פתאום (הנזיר) [בנזיר] טמא (דמצי למימר) [ד]מרבי' התם (ומביא) [שמביא] על הזדון ולמה הוצרך (לו) [נמי] לכתוב בשפחה חרופה אשר חטא לרבות זדון וכי תימא [דהוי] ילפינן ממעילה דאמעט בהדיא מזדון אי נמי משבועת ביטוי דאדרבה איכא למילף משבועת העדות ומשבועת הפקדון דכל היכא דאיכא לאקשויי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן.
<h2>דף לג.</h2>
ומינה מה תרומה בכזית כו'. תימה דבסוף כל התדיר [דף צ"א ע"ב] ובפ' כל המנחות באות מצה [דף ס"ב ע"א] ובפ' בתרא דמנחות [דף ק"ז ע"א] איכא מאן דאמר דר' סבר דון מינה ואוקי באתרא וא"כ (הכי) [הכא] נמי נימא ואוקי באתרא מה מעילה דממון בשוה פרוטה אף מעילה דאכילה (כו') [כן] ואע"ג דאיכא מאן דאמר התם לר' דון מינה ומינה מ"מ היכי פריך הכא כל כך בפשיטות דקאמר (שרא) [שדא] בי' נרגא, וצריך לחלק דהכא לא הוי מעין דון מינה ומינה דשאר דוכתי וא"ת אמאי לא מפרש לא אם אמרת בשאר מצות שלא חייב מיתה עד דהוי כזית בכדי אכילת פרס תאמר במעילה דאפי' בעינן כזית הא אמרי' דצירף [את] המעילה לזמן מרובה (כדתנן) [כדתניא] בפ' הנהנה [דף י"ח ע"ב] ושמא אי ילפי' מתרומה ילפי' לגמרי שלא יצטרף. מה תרומה במיתה אף מעילה במיתה ומינה מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית. תימה לר' דהכא משמע דמאן דיליף חטא חטא סביר' לי' דמעילה בכזית כמו תרומה (ורבי') [ורבנן] נמי דפליגי עלי' ואמרי באזהרה סבירא להו ג"ש אי לאו דכתב בו ולא במעילה כדאיתא בסוף אלו הן הנשרפין [דף פ"ג ע"א] ובשאר דברים שלא לענין מיתה (אפילו) [ילפי'] מעילה מתרומה כדאמרי' במס' מעילה בפ' הנהנה [דף י"ח ע"ב] וא"כ מאי טעמא דרבנן דלא בעו כזית לענין מעילה דאמר[י] לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה אבל לתרומה עד שיש בו כזית וקשה נמי בפ"ג בשבועות [דף כ"א ע"ב] גבי הא דתנן היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב דפריך בגמ' והרי הקדש פי' דלא בעינן כזית (דאדרבה) [דעדיפא] הוה לי' למפרך והרי תרומה דכיון דסבירא לי' בהקדש כל שהוא בתרומה נמי כל שהוא דהקדש מיני' ילפי', גי'.
נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. נראה לר"ת (ו)[ד]נמצא שהוא מחובר דאי נתכוון לחתוך [זה] שהוא תלוש וחתך זה שהוא מחובר מאי איריא נתכוון לתלוש אפילו נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור הואיל ולא אתעבידא מחשבתו בחתיכה בעולם דהכי תניא בהדיא בפ' ספק אכל [דף כ' ע"א] היו לפניו שתי נרות ונתכוון לכבות זו וכיבה את זו פטור, ועוד דנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דהתם בפרק כלל גדול [דף ע"ג ע"א] דקתני בהדי הני מפרשא הכי דהא אפילו נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמונה פטור אי לא [אמר] במקום שתרצה תנוח כדמוכח התם ואין לתמוה (דאי) [אמאי] קרי למתעסק נתכוון לזה ועשה זה דהתם בפרק כלל גדול קרי למתעסק דשמואל שגג בלא מתכוון ועוד דהכא שייך למקריי' שאין מתכוון ומתכוון לפי שיש בה יותר כוונה מההיא דרב נחמן בר יצחק שנסדרה אחר כך אבל ההיא דמתעסק שייך בה טפי שהרי אין מתכוין כלל למה שהוא עושה.
תאמר בזו שאם מתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל(ה), תימה לר' מה (ל)ענין הנאת עולה למתעסק דשבת או דשאר מצות כמו [כן] אם הי' מתעסק בשאר מצות והי' נהנה הי' חייב ולאו משום חומרא [דמעילה] הוא דהכי אמרי' בכריתות (בפק אבל) [בפרק ספק אכל דף י"ט ע"ב] המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה, ועוד אמאי נקט הכא איסור שבת דהתם דין הוא [דפטור] דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדקאמר התם אבל בשאר מצות לא היו פוטרין, ועוד תימה דנילף מחלבים ועריות שחייב בהן כרת ופטר את המזיד ואע"ג דגבי חלב איכא למימר כדקאמר רב חייא בר אבין לעיל מ"מ נילף מעריות דלא שייך בהו לא פירכא דרב חייא ולא פירכא דמר ברי' דרבינא דמתעסק בעריות חייב ופשט מילתי' דשמואל (ו)הי' קשה לר' דברישא דמילתא דשמואל קאמר מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה אלמא אי לאו דנהנה פטור ומסברא היינו מאשר חטא בה דדרשי' התם פרט למתעסק ובסיפא קאמר מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה משמע הא שאר מתעסק אע"ג דלא נהנה חייב, והי' רוצה ר' לפרש כן (ה"מ) [ה"ק] המתעסק בחלבים ובעריות חייב אפי' למאן דדריש אשר חטא בה פרט למתעסק הכא חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור אפי' למאן דלא דריש בה פרט למתעסק הכא מודו דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בפרק ספק אכל לא משמע הכי דמסיק התם עלה (מההיא) [דההיא] אשר חטא בה פרט למתעסק מתעסק דמאי אילימא דחלבים ועריות [חייב] שכן נהנה אלא דשבת (דאמר) [האמר] רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים כו' אלמא [דמאי] דדריש מאשר חטא [בה פרט] למתעסק מוקי לי' אשבת וא"כ אליבי' מאי איריא שכן נהנה תיפוק לי' דכל מתעסק חייב לבד משבת ועוד דמשמע [שם דהא] דאמר רב נחמן אמר שמואל דאליבי' דההוא תנא מסיק שמואל למילתי' וזה תימה למה הוצרכו שני מיעוטים, גי'.
רב נחמן בר יצחק אמר כו'. אומר ר' דהני אמוראי פליגי בפלוגתא דאביי ורבא דכלל גדול [דף ע"ב ע"ב] דקמפלגי התם בנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דרב נחמן בר יצחק מחייב לי' ופטר דוקא נתכוון להגבי'. תתן לו ולא לאורו. מתוך המסקנא משמע דמסיק (כד"א) [בד"א] אליבא (דאמר) דהני תנאי דמיירו בריש הברייתא דלדידהו חמץ בפסח אסור בהנאה כדמוכח לעיל [דף ל"ב ע"א] וא"כ מתתן לו נפקא אחמץ במחובר דאסור בהנאה והכי דרשי' תתן לו ולא דבר שאין ראוי אלא לאורו וקשה מפרק במה מדליקין [דף כ"ה ע"א] דבעי(נין) התם תרומה טמאה דמותרת בהנאה מנלן ומסיק רב נחמן בר יצחק גופי' אמר קרא תתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו הוא אלמא במידי דמותר בהנאה מוקי לקרא וי"ל דקרא הכי משמע תתן לו הראוי לגופו ולפיו ולא דבר שאינו ראוי אלא להנאת אורו ומה ניהו תרומה טמאה דלית לה שעת הכושר שתלשה אדם טמא ומשקה טופח עלי' או היתה באהל המת וכ"ש תרומת חמץ למאן דאסר שאינה ראוי' לכלום, וא"ת ואימא תתן לו דבר הראוי לו לצורכו משמע כמו [ביצה כ"ח ע"ב] לכם לכל צרכיכם ולא דבר שאינו ראוי לצרכו אלא לשריפה והיכי נפקא לן מההיא דתרומה טמאה שרי בהנאה וי"ל דא"כ מתתן (לו) לחודי' נפקא (שאינו) [שאין] ליתן אלא דבר שראוי בהנאה לכל הפחות דשייכא בי' נתינה והכא דאיירי לענין חמץ דאסור בהנאה (אמאי) [לא] אצטריך למדרש מקרא אלא לר' יוסי הגלילי דאית לי' חמץ מותר בהנאה דלה[נ]ך תנאי דאית להו אסור בהנאה נפקא לן מונתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש כאשר הוכחתי למעלה, אבל קשה לר' הא דמסקי' התם בפ' במה מדליקין [דף כ"ה ע"א] אמרה תורה תרומה טמאה בשעת שר[י]פ[ת]ה תהנה ממנה היכן אמרה ותימה מאי קמיבעיא לי' (מהכא) [דמהיכי] תיפוק לי' איסור הנאה [ב]תרומה [טמאה] לכהן שמותר לאוכלה [טהורה] ומסתבר דלהכי קמיבעיא לי' דאיכא למימר ק"ו (ממעשה) [ממעשר] הקל דאמרה תורה לא ביערתי ממנו בטמא תרומה חמורה לא כ"ש דהכי בעי תלמודא למימר (כשמעתין) [כשמעתא] דהתם וא"כ [מנין] מוכיח רב נחמן בר יצחק דקרא מיירי בתרומה טמאה דילמא באיסור אחר מיירי קרא כגון דאחמוץ במחובר שאינה קדושה או שנפל עלי' חלב רותח או אסרה בקונם ובההיא איסורא קאמר מכלל דבת אורו הוא אבל בטמאה אכתי נימא הק"ו ממעשר הקל דאסור לבער הימנו בטומאה ואומר ר' דאי הוה אמרינן דמעשר טעון שריפה בכל איסור שבו אפי' אינם של טומאה אתי שפיר, ועוד נראה לר' דמצי למימר דלהכי קבעי תלמודא התם היכן אסרה תורה דסבירא לי' דדין קודש יש לה אי מסברא דקדש קרי' רחמנא אי מטעם אחר וכן משמע הלשון דקאמר התם כשם שאתה מצוה לשרוף את הקדשים כן אתה מצוה לשרוף את התרומה וכו' ולקמן בשמעתין [דף ל"ד ע"א] נמי משמע דמדמי לה [לקדשים] גבי היסח הדעת ובסוף תמורה [דף ל"ג ע"א] נמי קחשיב תרומה טמאה בהדי הנשרפין (דמקודשין) [דמוקדשין] שהן נשרפין וא"ת קדשים שנטמאו שיש בהם אכילת אדם כשהן טהורין מנלן דבשעת שריפתן אסורין בהנאה אי לא דגמרי' להו ממעשר הקל בשלמא למאן דאית לי' הואיל בפ' אלו עוברין לקמן [דף מ"ו ע"ב] שמעי' לי' שפיר מדאסר הכתוב לשרוף קדשים ביו"ט שנטמאו או שנעשו נותר מכלל דאסירי בהנאה דאי שרי בהנאה לא הי' אוסרם אלא יעשו בהם צרכי אוכל נפש אלא למאן דלית לי' הואיל לא מצי למשמע מדאסר הכתוב לשרוף ביו"ט דאימא כי אסרם ה"מ שלא לצורך אבל לצורך לא מיהו י"ל דלא חילק הכתוב וה"ה בכל פסולי תרומה שדינם לשרוף כמו פסולי קודש והלכך קבעי היכן אמרה תורה ומדינא הוה לן למשריי' כדפר' והשתא כי קיימא לן בשום פסולי תרומה שמותר ליהנות הימנו כגון בתרומת חמץ מתתן לו ה"ה בכל פסולי תרומה דמהיכי תיתי לן חילוק אבל יש (להקל) [להקשות] אהך סברא [דאי] תרומה דינה כקודש תיבעי שריפה בכל פסולי דידה ותניא לעיל [דף ל"ב ע"א] גבי תרומת חמץ שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו ועוד קשיא לן דאכתי אע"ג דילפי' מקדשים מ"מ אימא דהאי דמשמע בקרא דשרי היינו שאר איסורין דלא אתו מק"ו דמעשר אבל איסור טומאה דאתיא מק"ו של מעשר לא, ואין להקשות לפי' ר' מאי קבעי הכא מנא הני מילי [ב]הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה והא ל[הנ]ך תנאי דברייתא דבר פשוט הוא שלא תהא קדושה דלאו פירכא היא דהא פשיטא לי' לתלמודא דלא אצטריך למתני הכי אלא משום ר' יוסי הגלילי דמשום (הנך) [אינך] תנאי לא הוה צריך למתני הכי (אלא) משום (דל)הכי בעי מנא ה"מ לר' יוסי הגלילי ועוד נראה דרב נחמן בר יצחק גופי' דמפרש לו ולא לאורו (מיהו) [איהו] קבעי מנה"מ לפי שהי' פשוט לו דאליבא דכולי עלמא קתני הכי וכי האי גוונא אשכחן בכמה דוכתי בפ"ק דבבא מציעא [דף י"ח ע"א] גבי מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דפריך טעמא דנמלך עליהן שלא ליתנם וכו' אמר רבה לא קשיא וקאמר התם דמתני' אלימא לי' לאקשוי אע"ג דמשמע התם דתלמודא קמדייק הכי ולא רבה ועוד בריש אלו מציאות [דף כ"א ע"א] דקחשיב פירות מפוזרים ובעי בגמ' (וכדאמר) [וכמה אמר] ר' יצחק קב בד' אמות והשתא מאי קבעי וכמה והא כיון דבתר הכי פריך היכי דמי אי דרך נפילה כו' ולא הוה לי' קשיא מידי אלא נראה דר' יצחק גופי' קאמר וכמה וה"נ בלא יחפור דתנן התם [דף כ"ב ע"א] מרחיקין את החלונות בין מלמעלן בין מלמטן ד' אמות ובעי בגמרא וכמה כמלא רוחב חלון ופריך לי' מן המשנה וכיון דהוה ידע מתני' מאי קבעי וכמה אלא ודאי לאו תלמודא קבעי לי'.
<h2>דף לג:</h2>
אמר קרא ראשית ששירי' ניכרין. תי' לר' למה שפי' דאליבא [ד]ר' יוסי הגלילי מסקי' הכי מנלן (דאמר) [באמת] ששירי' מותר בהנאה ואומר ר' דלא שייך למימר הכי כיון דבלאו הכי קודם שהורמה תרומה מותר בהנאה מדאורייתא דאין לאוסרו כמו שאנו אוסרין טבל טמא בהנאה בפ' במה מדליקין [דף כ"ו ע"א] דאין לך (דבר) [בה אלא] משעת הרמה ואילך דלא מצינו שדבר הכתוב [אלא] אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה תרומותי כתיב שתי תרומות אבל בתרומה אסורה כמו בשל חמץ לא איירי.
דורכו פחות פחות מכביצה. נראה לר' דה"ה שהי' יכול להסיר כל הענבים מן האשכולות ולמעט שלא יהא בגרגיר אחת כביצה [ולהניחן בתוך] קופה גדולה אלא משום דאיכא למיחש שלא ידבקו ויתחברו יחד, ועוד נראה לר' דבמשקין כל זמן שהן מכונסין בתוך (הזמן) [הזגין] אין עליהם תורת אוכל ולא תורת משקה דאי לאו הכי א"כ כשנטמא הזג יטמא מה שכנוס בתוכו משום דחיבורי אוכלין כאוכלין ומטעם שומר כדמוכח בהעור והרוטב [דף קי"ח ע"א]. וכי טומאה שבהן להיכן הלכה. קשה והא תנן בפ"ג דמסכת טהרות [מ"א] הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו [תחלה קרשו הרי אלו] שניים חזרו ונימוקו כביצה מכוון טהור, ואמאי נימא טומאה שבהן להיכן הלכה ותירץ ר' התם קרשו הרי אלו שניים פי' דטומאה שבהן של משקין אין כאן והוי שניים דהוי כאלו נגעו בעצמו (צמקו) [נימוקו] טהור פי' לאו טהור לגמרי אלא טהור שאינם כשאר משקין (ומי) [ומה] הן שניים הן אבל יתר מכביצה טמא כדין משקין ראשונים הן (דמשיאת) [דמיציאת] טיפה ראשונה נטמאת כביצה כדפר' התם, וא"ת הא דתנן התם [מ"ב] גוש של זיתים שנפל לתנור והוסק כביצה מכוון טהור(ין) פי' גוש הם זיתים מחוברין וטהור התנור משום דאין אוכל מטמא כלי ומשקה היוצא מן הגוש אין לו במה יטמא שהרי חסרה הכביצה, יותר מכביצה טמא, פי' התנור [משעה] שיצתה טיפה ראשונה נטמא כביצה ואם היו פירורין אפילו הן סאה טהור פי' התנור, והשתא אי (איתה) [איתא] דמשקין מבלע בלע אמאי טהור על כרחין בגוש של זיתים טמא איירי וההיא לא שייך לאוקומי לענין הכשר כי הך דבסמוך, ונ"ל לתרץ דמיירי בגוש של זיתים שני הלכך כביצה מכוונת טהור התנור דכיון דאוכל שני הוא המשקין היוצאין ממנו אין נעשין ראשונים מכח טומאה קמייתא בשעה שהי' באוכל שני וניחא השתא דהוי מעין רישא דהרוטב והגריסין כו' והך דבסמוך לא שייך לשנויי הכי דטמא מת שסחט זיתים וענבים ראשונים הן.
לאימת קמתכשרי לכי סחט להו כי סחיט להו בציר להו שיעורייהו. מכאן הקשה ר"ת (לפרש) [לפרש"י] דפי' דכל שהוא מקבל טומאה, והרב ר' יוסף תירץ דאע"פ דמקבל טומאה בפחות מכביצה (הבשר) [הכשר] אינו מקבל בפחות מכביצה, ור' נותן טעם לדבר דמכל האוכל דרשי' קבלת טומאה בכל שהוא כדפרש"י מוכח דבעינן בהכשר בכביצה דהא לטמא אחרים דרשינן דבעינן בכביצה מדכתיב [ויקרא י"א] אשר יאכל הנאכל בבת אחת כדפרש"י לעיל ועלי' קאי אשר יבא עליו מים יטמא אלמא לא מקבל הכשר אלא א"כ יש בו כביצה ועוד מקשה ר"ת מהא דאמרינן לקמן בפרק אלו עוברין [דף מ"ד ע"א] ואין היתר מצטרף לאיסור והתנן השום והשמן של (חולין) [תרומה] והמקפה של (תרומה) [חולין] ונגע טבול יום (במקצתו) [במקצתן] לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל והא לית (לי') [בה] כביצה כך כתב בכל הספרים אלמא דלא מקבל טומאה אלא כביצה ורש"י מוחקו מן הספרים וגרס הכי והוינן בה מקום מגעו אמאי פסול וה"פ והא בטלו להו תבלין ברובא דקס"ד דימוע מדרבנן אסור ודוחק הוא, ועוד מקשה רבי' דהכא מיירי כשהשום והשמן בעין דהכי משמע לשון המשנה דקתני ונגע טבול יום במקצתן קאי אשום והשמן אלמא בעין נינהו דאי אמקפה איבעי לי' למתני (במקצתן) [במקצתה], ובסוף המשנה דטבול יום נמי משמע כך דקתני המקפה של תרומה כו' הי' שום מרובה הלך אחר המרובה אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהוא גוש בקערה פי' שהן בעין ביחד כמו גוש קרקע ואכולה מתני' משמע דקאי ר' יהודה דסיפא ורישא מיתני בענין אחד וא"כ היכי הוי פריך דלבטל ברובא וכי דבר שהוא בעין יבטל ואע"ג דברישא קתני פסל את כולן היינו דבטל אגב מקפה לענין שהרי הוא כנגע במקפה של תרומה מ"ה לית לן למימר שאם נגע בשום ובשמן של תרומה שלא יפסלוהו הואיל שהוא בעין הלכך על כרחין גיר' הספרים היא עיקר והכי פריך מקום מגעו אמאי פסול הא לא הוי כביצה ולא מקבל טומאה מן התורה ומדרבנן נמי (ק)פריך אמאי פסל אע"ג דפחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן הכא אית לן למימר דבטל אגב מקפה ועוד הקשה ר"ת מהאי דאמר לקמן [דף מ"ה ע"א] בהאי פירקין דתנן בצק שבסדקי עריבה כו' וכן לענין טומאה ומפרש אביי בגמרא [דף מ"ו ע"א] וכן לענין צירוף טומאה בפסח ובשאר ימות השנה איכא פלוגתא כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין ונגעו בהאי בצק ואיטמי פסח דאיסורו חושבו מצטרף בשאר ימות השנה כו' והשתא (לפרש) [לפרש"י] דסבר דפחות מכביצה מקבל טומאה למה לי למנקט צירוף אוכלין לימא לענין (טומאה) [טומאת] בצק גרידא בפסח דאיסורו חושבו (ו)מקבל טומאה מה שאין כן בשאר ימות השנה דכיון שרוצה בקיומו בטל אגב עריבה אלא ודאי דלענין קבולי טומאה [לא] הוי מן התורה אלא בכביצה, ומיהו לפר"ת נמי קשה (להו) [לי] קצת דבלא צירוף הוה מצי למימר לענין קבולי טומאה דרבנן דכל שהוא, ועוד הקשה ר"ת מריש פ' המצניע [דף צ"א ע"א] דאמר התם בעא מיני' רבא מרב נחמן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין טומאה כו' לעולם לענין שבת וכגון דאיכא פחות מכביצה והאי משלימו לכביצה מאי מדמצטרף לענין טומאה מצטרף נמי לענין שבת או דילמא כל לענין שבת בעינן כגרוגרת ת"ש שתי הלחם ולחם הפנים (שיעורו) [שיעורן] כגרוגרת אמאי לימא מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית הכי השתא התם מדאפקי' חוץ לחומת העזרה אפסיל לי' לענין שבת [לא] מחייב עד דמפיק לרשות הרבים אלא הכא שבת [וטומאה] [בהדי] הדדי [קאתיין] השתא משמע מתוך סוגיא דהתם דמיבעי לי' אי אמרי' דמה שנאסר מחמת הטומאה מחשב לי' להתחייב בשבת דאי מיבעי לי' (אצירופו) [אי צרופו] לטמא אחרים מחשיבו לענין שבת או לא א"כ אמאי נקט כזית אפי' משהו נמי מצי למיבעי ועוד אמאי נקט תרומה אפי' חולין נמי, ועוד מדמייתי מההיא דלחם הפנים שנפסלין ביוצא משמע דהיכי דאתו בהדי הדדי האיסור וחיוב שבת מחשיבו לענין שבת, וא"כ אמאי נקט כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין בלא צירוף נמי מצי למיבעי אי מחייב בהאי כזית שזרק כיון שנאסר מחמת הזריקה שמטמא. וה"ר יוסף בשם ר' שמואל [פירש] במסכת שבת דבבית טהור לא קמיבעי לי' דודאי חייב כיון שהוא ראוי לאכילה וזר לוקה עליו בכזית חשוב לענין שבת אבל בבית טמא מיבעי לי' אי בטל חשיבותו במה שנטמא ואין כאן אלא עקירה דלא חשיב (כשעת) [בשעת] הנחה או דילמא כיון שבא לו חשיבות אחר [כך] שמצטרף לטמא אחרים חשיב נמי לענין שבת, והשתא אתי שפיר הא דנקט כזית תרומה דבע"א לא חשיב בשעת עקירה, ומיהו לא משמע הכי מדמייתי עלה ההיא דלחם הפנים אבל לפר"ת אתי שפיר דלא מקבל טומאה בפחות מכביצה, וא"ת מאי קמיבעי לי' כזית והא בשעת עקירה לא חשיב ואע"ג דחשיב בשעת הנחה מ"מ לא מחייב דהוה לי' [כ]מוציא חצי גרוגרת ותפחה דאע"ג דבשעת הנחה איכא כגרוגר(ו)ת כיון דבשעת עקירה לא הוה פטור כדמוכח לעיל [שבת שם], ולפי' ה"ר יוסף אתי שפיר וי"ל דמה שהוא נאסר אחרי כן מחשיבו כאילו הי' נמי כשיעור בשעת עקירה, על כן נראה לר"ת דבין ליטמא בין לטמא כביצה והא דאמר בחולין [דף כ"ה ע"א] התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל לא (הי') [שהן] מקבל[ין] טומאה [מן התורה] אלא ניחא לי' לתנא למנקט מלתא שהוא דק ביותר דאית בהו טובא ראשון ושני הואיל וכבר גזרו עליו חכמים, ורבי' שמואל נמי הודה לדבריו והביא ראי' [מדתנן] במס' אהלות פ' העושה מאור [מ"ה] אלו ממעטין את הטפח פחות מכזית בשר ממעט על ידי רובע עצמות ופחות מכזית מן הנבלה ופחות מכביצה אוכלין וקתני בסיפא [מ"ו] זה הכלל הטמא אינו ממעט הטהור ממעט, אלמא פחות מכביצה אוכלין לא מקבלי טומאה וכי תימא היינו קר[ו]י טהור כיון שאינו יכול לטמא אחר אע"ג דראוין להצטרף כמו פחות מכזית מן המת ומן הנבלה, הא ליתא דהא אמרינן בלא יחפור [דף כ' ע"ב] כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה והרי אלו אוכלין ראוין לקבל טומאה ואם הם תרומה זר האוכלן חייב (אך) [ועוד] הי' אומר רבינו שמואל דההיא (דפ"ב) [תו"כ] [ד]משמע שמקבלת טומאה בכל שהוא מיירי בקדשים דכמו כן מצינו בהם חומרא אחרת גבי טומאה דטריפה ששחטה טהורה ובקדשים טמא כדאיתא בחולין [דף ע"ג ע"א], ובחנם דחק דנראה לר"ת דאסמכתא בעלמא היא דמילי טובא מפיק בת"כ מקרא דלתנייהו אלא אסמכתא בעלמא כדפרשי' במקום אחר ועוד משמע (בשם) [כשיטת] ר"ת בפ' [כשם דף ל' ע"א] דקתני התם שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף והתניא (בביצה) [כביצה] ומסיק סברוה בעיסה (שניי) [ראשונה] פי' שעושה המקיף שני וחולין הטבולין לחלה [כו'] (אדמסיק) [עד דמסיק] דכולי עלמא אין שני עושה שלישי בחולין וחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמי והכא במותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל [קמפלגי] מר סבר מותר פי' ההיא דתניא כביצה ומר סבר אסור ההיא דתני פחות מכביצה [ד]לא מקבל טומאה דאי מקבל טומאה א"כ גורם טומאה הוא, ורש"י דחק לשם דפחות מכביצה [ד]לא חשיב מותר לגרום לו טומאה כדי לתקן העיסה לתרום מן המוקף, ור' אומר דלא קשיא (ד)מידי דפחות מכביצה יתן על הט(ו)מאה בנתיים, ועוד הביא ה"ר אליהו ראי' מת"כ [שמיני פרשה ז' הי"ג] דדריש הא דכתב גבי כלי חרס ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן ואי(ן) מקבלין טומאה בכל שהוא אמאי אצטריך קרא דלא מהני להו שבירה פשיטא טומאה שבהן היכי אזלא. עוד יש להביא ראי' מהא דתנן בסוף אלו עוברין [דף מ"ט ע"א] ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש ר' מאיר אומר זה וזה בכביצה, ומפרש בגמ' חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה אף חזרתו בכביצה משמע דלענין קבלת טומאה קאמר, ומצינו שחזר בו רש"י במסכת חולין בפ' אותו ואת בנו [דף פ"ב ע"א] בשמעתא דפרה מטמאה טומאת אוכלין שהקשה למה (לה) [לי] קבלת טומאה ה[י]א גופה מטמאה אדם ובגדים, ותירץ מפרשי' כי האי גוונא בכריתות בפ' דם שחיטה [דף כ"א ע"ב] כגון שחיפהו בפחות מכביצה בצק אי משוית לי' אוכל מצטרף בהדי בצק ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמא שאר אוכלין ואם לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית בי' שיעורא וכי נגעי בי' אוכלין אחריני טהורין שאין נוגעין בנבלה אלא בבצק לשון רש"י כתבתי'.
<h2>דף לד.</h2>
בשליקתא ומאיסתא. מספקא לי' לרבי אי בעי למימר אם הם כבר מאוסות שמותר להשהותם אבל למאסם אם אינם מאוסות אסור כמו דריכת ענבים דבנתיים אתי בהו לידי תקלה (אי נמי) [או נימא] לא דמי לדריכה שיותר שהות בדריכה ממה שיש למאס, והא דאמרי' בבכורות בפ' הלוקח בהמה [דף כ"ב ע"ב] סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין ר' אליעזר או' (תידוס) [תירום] ותרקב כו' ובמס' תרומות פ"ה [מ"ב] גר' (תדוס) [תרום] ותשרף, ואומר ר"ת דהכל אחד דתשרף היינו שלא בהנאה ופי' דלהכי קאמר ר' אליעזר שלא יהנה אע"ג דתרומה מותרת בהנאה בעלמא משום דמתוך שאותה סאה שהורמה קלה בעיניו שהרי כבר היא מבוטלת מן התורה יבא בה לידי אכילה אם נתירנו ליהנות. ואם היינו אומר[ים] דאותם שאינן מאוסות אסור למאסם הוי מצי למימר דתשרף דמס' תרומות היינו שיהנה ממנה בשעת שריפה ומיירי במאיסתא, וההיא דבכורות דתרקב (כשאינו) [כשאינן] מאוסות דאסור לו ליהנות מהן פן יבא בתוך כך לידי תקלה, ומיהו לא יתכן דלא מיתוקמא בשליקתא מדקאמר תאכל ניקודים.
מחמין לו חמין בחיטין של תרומה טמאה. השתא משמע דישראל יכול ליהנות מן התרומה וכן משמע בההיא דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה דמייתי לעיל [דף כ"ג ע"א] וקשה לר"ת דבפ"ק דע"ז [דף ט"ו ע"א] וביבמות פ' אלמנה [דף ע' ע"א] אמר כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, ותירץ דודאי הנאה שאינה של כילוי שריא אבל במקום שעל ידי אותה הנאה מכלה אותה אסור ומה שהיו מחמין לו חמין לכהנים של בית ר' מיירי דבמסכת תרומות [פי"א מ"י] (דאמר רב) [אמרינן] מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשמן של תרומה שנטמא ברשות כהן פי' אם יש שם כהן דנר לאחד נר למאה אבל לא ברשות ישראל דכיון שאין שם כהן (דאיסורא) [אסור], ור' נותן טעם בדבר משום [ד]דרשי' [בשבת דף כ"ו ע"א] משמרת תרומותי מה תרומה טהורה וכו' וה"ה מה תרומה טהורה דוקא לכהן אף טמאה דוקא לכהן ובטמא ליכא הנאה אלא של שריפה, וה"ר משה מפונטיישא הי' רוצה לתרץ דכל הנאות מותרות לישראל רק להאכיל לבהמתו [אסור] משום דכתיב [ויקרא כ"ב] כי יקנה נפש קנין כספו ונפש משמע נמי נפש בהמה כדדרשי' [בנזיר דף מ"ח ע"א] על כל נפשות מת [שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע ת"ל לא יבא כו']. אלמא בהמה בכלל נפש, והק' לו ר"ת מההוא שפי' דמשמע דהנאת הדלקה נמי אסורה, מ"ר.
טהרו מלטמא. תימה לר' דאמר בפ"ק דשבת [דף י"ז ע"ב] דגידולי תרומה תרומה משום גזירה תרומה טמאה ביד כהן פי' שלא ישהה אותה לזריעה וכיון דטהרו אכתי ישהה אותה לזריעה כדי לטהרה מטומאתה וי"ל דכיון שאינה נעשית חולין בשביל ריוח פורתא לא משהה לה, ועוד (דאמר לי') [אמר לי] לפי מה דמסקי' אסורין אף לכהנים צריכי להאי טעמא דפ'[רישית] דלא אסורין לכהנים אלא דבר שאין זרעו כלה אבל דבר שזרעו כלה פשוט דשרי לכהנים, הקשה רבינו נסים דתניא בתוספתא [בריש מס' טהרות] גידולי תרומה ומעשר שני הרי הן כחולין, ומצא התירוץ בירושלמי בגמ' דמסכת תרומות [פ"ו ה"א] דהא דקאמר הרי הן כחולין היינו להתחייב בלקט ושכחה ופאה ו(ב)עניי ישראל ועניי כהנים מלקטין אותן אלא שאסורים לזרים דתנינן עניי ישראל מוכרין את שלהם לכהנים בדמי תרומה והדמים שלהם וזו משנה היא בתרומה בפ' הזורע [מ"ג] וטעם הדבר כי גידולי תרומה הואיל ומדאורייתא (אינה) [אינן] תרומה חייבות בלקט שכחה ופאה וחייבות במעשרות דלא אתיא גזירא דרבנן ומפקע לי' מחיובא דאורייתא, ולי נראה הרי הן כחולין לגבי הא שאין בו שלישי (בהני) [ובהכי] איירי כולה מתניתא ותדע דהא קתני בטבל מדומע וגידולי תרומה ומעשר שני הרי הן כחולין וגבי טבל ומדומע לא שייך דין לקט, ועוד דמה שייכא במס' טהרות, ועוד הקשה ה"ר משה מגריינץ דתנן במס' ביכורים [פ"ב מ"ב] יש במעשר וביכורים מה שאין כן בתרומה שהמעשר והביכורים גידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה מה שאין כן בתרומה אלמא גידולי תרומה שרי לזרים נמי, ואין לפרש דמה שא"כ בתרומה לא קאי אלא אבהמה דלא משמע הכי מדנקט זרים, ויש לפרש (דה"ה לענין מעשר שני וביכורים אסורים מלאכול) אבל לא בתרומה שיש לו גידולין שמותרין לזרים כמו גידולי תשלומי תרומה שהן כחולין שמותרין לזרים כדמשמע בירושלמי [תרומות פ"ו] שהביא ר' נסים לעיל דקאמר ר' זעירא בשם ר' חנינא תשלומי תרומה הרי הן (כחולין) [כתרומה] לכל דבר אלא שגידוליהן חולין גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים ומדלא קאמר גבי גידולי תשלומי תרומה אלא שאסורין לזרים כמו גבי גידולי תרומה ש"מ דשרו לזרים ומיהו פשטה (ו)לא ידע ר' מאי קאמר אף לזרים ואדרבה הוה לי' למימר אף לכהנים, ונראה דאותם זרים היינו נכרים, וכן משמע בירושלמי [בכורים פ"ב ה"ב] דפריך עלה ויש מחיצה לזרים ויש מחיצה לבהמה. בירושלמי פריך במס' ביכורים [שם] מההיא משנה דאסור גידולי מעשר אמשנה אחרת דשרי במס' תרומות וזה לשון הירושלמי ר' יוחנן אזל לחד אתר אמר אנא בן עזאי דהכא אתא חד סב שאל לי' אמר גידולי תרומה תרומה וגידולי גדולין חולין אבל טבל ומעשר שני ומעשר ראשון וספיחי שביעית ותרומת חוצה לארץ והמדומע והביכורין גידוליהן חולין תמן (אתמר) [אמרת] גידוליהן מותרין והכא את אמר גידוליהן אסורין א"ל [הן] (דתמרי') [דתימר] גידוליהן מותרין בדבר שזרעו כלה (והך) [והן] דתמר גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה, א"ל והתנן איזהו דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והבצלים והשום הלוף והשום והבצלים חייבין בביכורים פי' בתמי' אמר הא אזל בן עזאי דהכא אתא שאל לר' ינאי א"ל למעשר שני הושבה דבר שאין זרעו כלה, פי' לא נקט גידולין אסורין בדבר [שאין] זרעו כלה משום ביכורים אלא משום מעשר דביכורים [אינם] נוהגין בדבר שאין זרעו כלה, עוד מתרץ התם בירושלמי אמר ר' הילא הך דתמר גידולין אסורין רבנן והך דתמר גידולין מותרין ר' שמעון א"ל (והתניא) [והתנינן] גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותן (בדמי זרעו) [בזמן זרען], פי' פודה הגידולין בדמי הזרע כדמוכח בגמרא דירושלמי דתרומות פ"ט [ה"ב] לאיזה דבר הוא פודה אותו לא מפני קדושה שיש בהן (אך) [אף] הכא (יטעינן) [יטענו] מחיצה [מפני קדושה] שיש בהון פי' א"כ לא אתי כר' שמעון ר' ירמי' ר' אמי בשם ריש לקיש הן דתמר אסורין באיסור מחיצה והך דתמר גידולין מותרין [היתר זרות].
גידולי גידולין קמ"ל. פרש"י כגון בצל שנטען והן נוספות סביב ארבעה או ששה הנך קרי [גידולי] גידולין, וריב"א פי' דגידולין היינו גידול ראשון מן הזרע ואם אח"כ חזר ונטע (אותו) [אותן] גידולין (ו)הן גידולי גידולין והביא ראי' מירושלמי [תרומות פ"ט ה"ב] דמסיק התם מגידולי גידולין משיעשו שתי גרנות והיינו בכי האי גוונא שנזרע ונלקט שני פעמים, ולפי' הקו' קשה דמה שנוסף ומתחבר הכל הוא גידול ראשון ואותה שתילה עצמה ששתל מתחלה היא מתגדלת מתוכה ומתוספת. ומה שפי' בקו' דשומ[י]ן דבר שזרעו כלה לא משמע הכי במס' תרומות פ"ט [מ"ו] דתנן איזהו דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים, מ"ר.
אלא אי אמרת פסול פסול הגוף למה לי עיבור צורה. קשה לר' דילמא האי פסולי חטאת העוף דקתני היינו בדם ובעלים דבעי עיבור צורה וי"ל דמיד כשיורד בלול (עביד היכא) [איכא היסח הדעת] ולא ליבעי תו [עיבור] צורה.
<h2>דף לד:</h2>
דאמר אף פיגול בעי עיבור צורה. משמע הכא דפיגול פסול הגוף הוא, ותימה דבפרק תמיד נשחט [דף ס"א ע"א] אמר מאי שנא שינוי בעלים דלא הוי פסולו בגופו דפסול מחשבה בעלמא הוא אלמא פסול המחשבה לא חשיב פסול הגוף וא"כ פיגול דהוי על ידי מחשבה לא הוי פסול הגוף, ותירץ ר' דה"פ (שני) [שינוי] קודש נמי פסול מחשבה בעלמא הוא ואפ"ה חשבינן לי' פסול הגוף ה"נ שינוי בעלים אע"פ שהוא פסול מחשבה חשיב פסול הגוף וכן מוכיח בפ"ק דזבחים [דף ד' ע"ב] (ושמעתין) [דשמעתין] דלקמן איתא התם ומסיק בתר הכי אלא כיון דאחשבי' פסלי' הרי מוכיח הלשון כאשר פירשתי.
שאם זרק הורצה. תימה לר' מכיון דסבר ר' יהושע אם אין בשר אין דם אמאי הורצה והא אין הציץ מרצה על פסול יוצא כדאמר בהדיא בהקומץ רבה [דף כ"ה ע"ב] והתם יוצא דבשר, וי"ל דסבר ר' יהושע דזריקה מועלת ליוצא כר' עקיבא דריש מעילה [דף ז' ע"ב] דאמר מועלת זריקה (ליוצא) [להוציא] בשר מידי מעילה וכ"ש לענין (הוצאה) [הרצאה] דהא ר' אליעזר דאמר הכא יזרוק סבר התם דלהוציא מידי מעילה לא מהני.
וכתב תתן אלמא תלושין נינהו והא מחוברין נינהו. פירוש ונתן משמע דחשיב להו קרא כמו תלושין [היינו] לענין קבולי (תרומה) [טומאה] חשיבי כתלושין אע"פ שהן מחוברין. השתא מייתי ראי' דאין השקה להקדש מן התורה וכן נמי עבוד רבנן מעלה שלא תועיל זריעה לתרומה ופי' הקו' דחוק.
<h2>דף לה.</h2>
כוסמין מין חטין שבולת שועל ושיפון מין שעורין. ופי' בקונטרס לענין תרומה מיירי משום דאין תורמין ממין על שאינו מינו, וקשה לר' דהא בהדיא קתני במס' תרומות [ספ"ב] כל שהוא כלאים זה עם זה אין תורמין מזה על זה ובריש מסכת כלאים תנן החטין והזונין אינן כלאים זה בזה [השעורים ושבלת שועל הכוסמין והשיפון אינם כלאים זה בזה] והתם (זוזי זוזי) [זוגי זוגי] קתני דהא לא מצית אמרת דכולן אינן כלאים זה בזה דא"כ הוה קשה מהתם דהוה משמע דכוסמין מין שעורין ולא מין חטין והכא משמע אפכא [ו]על כורחין (זוזי) [זוגי זוגי] קתני ולומר דשבולת שועל ושיפון שני מינים הם ושעורין ושיפון נמי שני מינין וה"ה לתרומה (כדפ"ר) [כדפרש"י] והכא קתני דמין אחד נינהו עוד מוכ(י)ח בהדיא בירושלמי במס' חלה (פ"ב) [פ"ד ה"ב] [ד]אין תורמין מזה על זה דתנן התם קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה ר' ישמעאל או' יטול מן האמצע וחכמים אוסרין ואומר בגמרא יאות אמר [ר'] ישמעאל דכוסמין וחטין שני מינין הם על ידי שהוא מדמה לו את(מר) [אומר] מצטרף חדש וישן לא כ"ש אמר ר' הילא טעמא דרבנן כוסמין וחטין שני מינין הם ואין בני אדם טועין לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה אבל חדש וישן מין אחד הוא אם אומר את כן אף הוא סבור לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה, הלכך נראה לר' דלענין חלה מיירי הכא דאע"ג דלענין תרומה לא מצטרפי כדפר' גבי חלה הנטלת מעיסה איכא למימר דמצטרפי דהואיל ועיסותיהן דומות זו לזו וגם מה שהעיסות נושכות זו את זו (מתניא) [מהניא] להו להצטרף כי היכי דמהניא בלילה לצרף אפי' חטין ושעורין אע"פ שאין תורמין לגמרי זה מזה וכן מוכח במנחות דלענין חלה מתניא דתנא התם בפרק ר' ישמעאל [דף ע' ע"א] החטין והשעורין ושיבולת שועל כו' [חייבין בחלה] ומצטרפין [זע"ז] ועלה קתני בגמ' הך דהכא תנא כוסמין מין חטין אלמא דגבי (חלא) [חלה] מתני', מ"ר. כוסמין חטין. יש מקשים מהא דתנן במס' חלה [פ"ד מ"ב] החטין אי[נ]ן מצטרפות עם הכל חוץ מן הכוסמין ושעורין (מצטרפין) [מצטרפות] עם הכל חוץ מן החטין אלמא כוסמין בהדי שעורין שפיר דמי, ואומר ר' דה"פ בריש (מסכתין) [המסכת] [דכוסמין מין חטין כלומר אף מין חטין וכ"ש מין שעורים שבולת שועל ושיפון מין שעורים ולא מין חטים והא דתנן] ה' דברים חייבים בחלה החטין והשעורין והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבים בחלה ומצטרפין זה עם זה אומר ר' דבירושלמי [ריש חלה] משני לה כאן בנשוך כאן בבלול פי' בנשוך שכל אחת ואחת נעשית עיסה בפני עצמו ואחרי כן נשוכו ונתחברו יחד התם ודאי אין מצטרפין כולן [אלא] כמו שמפ[ו]רשין, בבלול שכל הקמחים נילושין יחד ועשו מהן עיסה בההיא כולן מצטרפין דאז חשיבי כולהו כמין אחד, מ"ר.
<h2>דף לה:</h2>
ומי פירות אין מחמיצין. תימה דהא אמר בסמוך אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף [מיד] מיהו י"ל דאין מחמיצין דקאמר היינו חמוץ גמור אבל חמץ נוקשה (הוא) [הוה] [ו]אית בי' לאו דהכי משמע מילתי' דריש לקיש דקאמר אין [חייבין] על חימוצו כרת אבל לא[ו] משמע דאית בי' שפיר וכן פרש"י בסמוך, ומיהו קשה דלקמן [דף מ' ע"א] מסקינן גבי (קימחא דאמשונא) [חצבא דאבשונא] (אבל זוקפא) [אפילו זקיפא] שרי דמי פירות אין מחמיצין דהיינו התם שרי לגמרי, ופר"ת דהא דאמר תשרף מיד היינו כשערב עמהן מים דאז ממהרת להחמיץ יותר והא דאמר בריש כל המנחות באות מצה [דף נ"ד ע"א] תפוח שריסקו [ו]נותנו לתוך העיסה [ד]מחמיצה לענין נוקשה כדאמר התם לפי שהיא כבר עיסה ונילושה במים שאז ודאי מחמיצה כדפר', וכן מוכיח נמי מדאמר בהאי פירקין [דף נ"ז ע"א] אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי ר' יוסי הגלילי ופריך מנחת נסכים מי פירות הן ומי פירות אין מחמיצין אמר ריש לקיש אומר הי' ר' יוסי הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשרה והשתא אי ס"ד דריש לקיש מיירי בלא מים כלל ואפ"ה דוקא כרת ליכא אבל מלקות איכא דחמץ נוקשה הוי א"כ אמאי אצטריך למימר התם לריש לקיש דמנחת נסכים מגבלה במים בלא גיבול מים נמי אע"פ שכולה משמן היא אצטריך קרא לאזהורי' שלא תאפה חמץ דשייך בה חמץ נוקשה ונוקשה פסול למנחות כדמשמע התם בריש פירקין [דף נ"ד ע"א] דקתני תפוח שריסקו ונתנו בעיסה וחמצה הרי זו אסורה ומשמע התם דחמץ נוקשה הוי, מיהו לא ידע ר' אי ההיא מתניא גבי חמץ בפסח או גבי מנחות והא דאמר לעיל [דף כ"ח ע"ב] חימוצו מחמת דבר אחר מניין ופי' בדבר אחר שלא במין עיסה כמו שהוכחתי לעיל צריך לומר דאיירי בדבר אחר שלא בפירות דמחמת פירות לא היו אלא (ד)חמץ נוקשה אע"פ שיש מים כדפר', ותימה דהא לקמן [דף מ"ב ע"א] תנן אלו עוברין בפסח וקתני חומץ האדומי ומפרש בגמ' (דשרו) [דשדו] בי' שערי פי' משימין שעורין ביין כדי שיחמיץ היטיב ומה בכך והא מי פירות אין מחמיצין וכי תימא שמשימין מים עמהן אכתי ק"ל דא"כ לא הוי אלא חמץ נוקשה ואמרינן בפ' אלו עוברין [דף מ"ג ע"ב] כל מחמצת לרבות שכר המדי וחומץ האדומי ומוכח התם מדלא חשיבא חמץ נוקשה אלא חמץ גמור על ידי תערובת קסבר דחמץ נוקשה לא אסר מדאורייתא ואמאי והא חומץ האדומי נוקשה הוא, ואמר (ליכא) [לי ר'] שהשעורים שורין במים יפה קודם שישימם (בחומץ) [ביין], [ובמי ביצים] נסתפק רש"י אי חשיבי מי פירות או לא משום שאנו רואים שהעיסה נעשית מהם הרבה עבה יותר ממים, אבל ר"ת נוהג היתר בדבר וכן מנהגו שאוכל בערב הפסח לאחר ד' שעות (עיסה) [עוגה] שנילושה בביצים ואע"ג דאמרי' בירושלמי [רפ"י] האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו כי האי גוונא דלא שייכא מצות מצה דאין אדם יוצא [בה] ידי חובתו בפסח לית לן בה.
יוצאין בדמאי. לא ידע ר' אי בעי למימר יוצאין (לכתחילה) [דיעבד דוקא] דטעמא מפרש בגמרא דאי בעי מפקר לנכסי' וא"כ השתא מיהא לא אפקר (אלא נראה דלכתחילה לא) (אי נמי) [או נימא] הואיל ומותר לעניים הך אכילה דמ(ר)צה יוצאין בה לכתחילה הואיל והיא נקראת אכילת עניות. אכסניא, מפרש בירושלמי [דמאי פ"ג ה"א] נכרים. והכהנים בחלה ובתרומה. ואע"ג דאמר לקמן [דף ל"ו ע"א] בכל מושבותיכם מצה הנאכלת בכל מושבות, חלה ותרומה חשיב להו נאכלות בכל מושבות(יכם) אע"פ שאין נאכלות בבית הקברות כיון שנאכלות בכל ערי ישראל. אבל לא בטבל פשיטא. תימה דלקמן מצריך קרא והכא פריך [פשיטא] ויש לפרש דפריך פשיטא דאין יוצאין לכתחילה, וא"ת ולקמן אמאי צריך קרא תיפוק לי' משום דהוי מצוה הבאה בעבירה כדאמרי' בלולב הגזול [דף ל' ע"א] וי"ל דשאני לולב שמהללין בו ומשבחין למקום וכן קרבן וכיוצא בו דהא סוכה נמי צריך לך למעוטי גזולה [דף ט' ע"א] וגבי ציצית להם משלהם אבל [לא] משום דהוי מצוה הבאה בעבירה.
אסימון דרחמנא אמר וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה. [פ"ה מעה בלא צורה] וקשה לר"ת דהא אמרי' בפרק במה אשה יוצאה [דף ס"ה ע"א] (יוצאין) [יוצאת] בסלע שעל גבי (הציצית) [הצינית] ואמר התם מאי שנא סלע אילימא כל מידי דאקושי מעלי לי' (ליבעי) [ליעבד] לי' חספא אלא משום צורתא (ליבעי) [ליעבד] לי' פולסא אלמא משמע דפולסא אית בי' צורה, ובפ' הזהב [דף מ"ז ע"ב] אמרי' מאי אסימון פולסא, ועוד דבפ' הזהב [שם] תנא מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא וחכמים אומרים אין מחללין ושוין שאין מחללין על מעות הניתנות ב(א)סימ(ו)ן לבית המרחץ ואי אסימון לית בי' צורה מאי איכא בין אסימון למעות הנתנות בבית המרחץ דהא קאמר התם ר' דוסא כר' (שמעון) [ישמעאל] סבירא לי' דדריש וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר ביד בלא צורה ומהאי טעמא נמי נחלל על מעות הנתנות בבית המרחץ, ונראה לר"ת דפולסא הוא מטבע שיש בו צורה אך נפסל הוא ואינו יוצא בהוצאה ולכך מחללין עליו דר' דוסא סבר לה כר' ישמעאל דאמר כל דבר הנצרר ביד פי' לרבות כל דבר שצוררין אותו ומצניעין אותו לשם צורה שיש לו כגון אסימון אע"פ שאינו יוצא בהוצאה ומיהו צורה בעינן כפשטי' דוצרת אבל מעות הנתנות בסימן לבית המרחץ לית בהו צורה ולא מתחללין עלייהו ור' עקיבא סבר התם לרבות כל דבר שיש עליו צורה [צורה] חשובה בעי(ן) דבעינן צורה היוצאה.
שחיללו על גבי קרקע דרחמנא אמר [ויקרא כ"ז] ויסף חמישית כסף ערכך עליו והי' לו. לא מצינו למימר דממעט לי' מכסף דאי כסף משמע לי' דוקא נימעט כל שוה כסף ואי אמרי' דכל כסף משמע שוה כסף דילפי' מישיב לרבות שוה כסף בבבא קמא [דף ז' ע"א] א"כ אפי' קרקעות נמי, אלא נראה לר' דילפינן בכלל ופרט וכלל ויסף [חמישית] כלל כסף פרט והי' לו חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון [וכו'] יצאו קרקעות ועבדים ושטרות וכן מוכח בבכורות בפרק יש בכור [דף נ"א ע"א] דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש בגמרא ולא הקדשות בכל אלו דהקדשות נמי אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות [ובכור] ילפי' לי' התם בכלל ופרט וכלל וכן נמי יש לפרש ההקדשות, מיהו תימה מאי קמיבעיא לי' בפרק הזהב [דף נ"ד ע"א] חומשו מהו (שתתחלל) [שיתחלל] על גבי קרקע הא עיקר מיעוט קרקע גבי חומש כתיב ויסף חמשית כסף כדפר'.
<h2>דף לו.</h2>
האוכל נבלה ביום הכיפורים. נראה לר' דוקא נתנבלה ערב יום הכיפורים דמה שפי' בקונטרס דה"ה אפי' נתנבלה ביום הכיפורים דהא הוי עלה איסור אבר מן החי קשה לר' דהא כי פקע איסור אבר מן החי יחול עליו איסור יום הכיפורים כמו איסור נבלה (והא) [דהא] איסור בת אחת היא ובאיסור בת אחת (הוה) [הא] מודה ר' שמעון [דחל] אע"ג [דס"ל] דאין איסור חל על איסור בזה אחר זה.
עוני קרינן. והא דגבי לולב דרשי' לכולי עלמא דכפת כתיב [בסוכה דף ל"ב ע"א] ולא אמרינן כפות קרינן אומר ר' משום דהתם סמכי' קרא אפרי עץ הדר דלא משמע אלא חד. שעונין עליו דברים. למאי [ד]מסיק השתא דר' עקיבא דריש תרוויהו [קשה] א"כ ליהדר וליקשי מאי טעמא דר' עקיבא כדאקשינן (מעיקרו) [מעיקרא] וי"ל דמשום דכתב עני בעיי"ן וחסר וי"ו מהני תרי טעמי לא מסתבר לי' כלל למדרש (מי) [מצה] שנאכל באנינות אלא פרט לשנילושה ביין ושמן ושעונין עליו דברים וקצת תימה מאי קבעי מעיקרא מאי משום דמצות מצות ריבה.
לישה נהי דבזריזין ליתא במקום זריזין איתא. וא"ת נהי דלישת מנחת סולת לישתה [היתה] בעזרה שהרי היא מתקדשת בכלי שרת אבל הכא במנחת מאפה תנור [מיירי] מדקתני נילושה בפושרין ואותה לישה מניין לנו שבקודש היתה, וי"ל דמסתמא הואיל וצריכות שימור שלא יחמיצו סמוך לתנור של קודש שהי' בעזרה היו לשין אותו ור' אמר לי בשם ר' אפרים בר' אפרים הגיבור דע"כ אף הלישה הי' בעזרה שהרי המנחה היתה נמדדת בעשרון של קודש קודם לכן כדתנן במנחות [דף פ"ז ע"א] פרק שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון כו' עשרון מה הי' משמש בו הי' מודד לכל המנחות הלכך הלישה היתה בעזרה, והא דתנן בפ' שתי הלחם [דף צ"ה ע"ב] דשתי הלחם ולחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ דהיינו שלא במקום זריזין כדאמר בגמ' הנהו לא היו נילושין בפושרין (ומסקנא) [ומיהו קשה למסקנה] דהתם דרב אשי בדותא היא ותברא מי ששנה זו לא שנה זו ומאן דאמר בחוץ קסבר מדת יבש לא נתקדשה וכיון דעשרון לא נתקדשה א"כ מנחת מאפה לא בעיא מקום זריזין מידי דהוה אשתי לחם ולחם הפנים ואמאי נילושת בפושרין, ושמא לא מיתוקמא אלא כמאן דאמר מדת יבש נתקדשה.
מה מרור שאינו ביכורים. וא"ת מנלן דמרור אינו ביכורים דלמא מרור דקרא היינו זית שהוא מר כדאמרי' [בעירובין דף י"ח ע"ב] והנה עלה זית טרף בפי' אמרה (תורה) [יונה יהיו מזונותי] (מזנותיתי') מרורין כזית, וי"ל דלא מיירי אלא באילן שהי' מר אבל הפרי עצמו מתוק ה[ו]א דמן האילן אין ביכורים וכן משמע [דדרשינן בסנהדרין דף כ"ד ע"א] ושניים זיתים עלי' אלו תלמידי חכמים [שבבבל] שמרורין זה לזה כזית, וכן נמי הא דאמרי' [במכילתא פ' בשלח] ויורהו ד' עץ זה זית שאין לך מר באילנות יותר מן הזית, ועוד נראה דאפילו הוי הפרי מר אין יכול לאוכלו בתורת מרור כדאמר לקמן [דף ל"ט ע"א] דומיא דמצה מה מצה מיני זרעים אף מרור מיני זרעים.
<h2>דף לו:</h2>
אוציא חטין ושעורין שיש במינן ביכורים. תימא א"כ אוציא כל ה' מינים ואנו לחם בעינן כדממעטינן לעיל [דף ל"ה ע"א] אורז ודוחן. אי מצות מצות ריבה אפי' ביכורים נמי. תימא נימא אהני ריבוי לרבות יש במינן ביכורים ואהני מיעוט למעט ביכורים, וי"ל דסברא הוא דאי מרבינן הא מרבינן [נמי הא].
דאמר ר' אלעזר מניין למעשר שני כו'. נראה לר' דהא [ד]אצטריך למימר כר' אלעזר היינו אי אמרי' מחיצה לקלוט דאורייתא אבל אי אמרי' מחיצה לקלוט דרבנן תו לא צריך (דלר') [לדר'] אלעזר דנאכל הוא בכל מושבות על ידי כך שיוציאנו חוץ מירושלים ויפדנו, ומיהו ר' אלעזר גופי' מצי(נו) ס(ו)בר מחיצה לקלוט דרבנן ואצטריך קרא לנטמא שאפי' בירושלים יכול לפדות, תימה לר' דהא מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל בנוב וגבעון כדתנן בפ' בתרא דזבחים [דף קי"ב ע"ב] באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל והא חשבי' היתר בכל מושבות כדמוכח לקמן בפירקין [דף ל"ח ע"ב] דתנן חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמן אינו יוצא בהן ידי חובתו ומפיק לי' בגמרא מקרא ופריך ותיפוק לי' דאין לה היתר בכל מושבות ומשני אמר ריש לקיש זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון, מיהו לא ידע ר' אי גרסי' בזבחים מעשר שני דבגמרא [דף קי"ט ע"א] משמע דלא גרס לי' דפריך וליתני נמי (ב)מעשר שני, ועוד מוכח בפ"ב דמכות [דף י"ט ע"א] [ד]אין מעשר נוהג בזמן היתר הבמות דמקשי' התם מעשר לבכור מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא (לפני) [בפני] הבית ופריך מאי קסבר אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא אפי' מעשר נמי לא פי' אפי' מעשר נמי בלא היקש בכור ידעי' שפיר שלא יעלה אותו בירושלים בזמן הזה דכיון שלא קדשה לעתיד לבא אין כאן מחיצות ובמות מותרות ואין מעשר שני נוהג א"כ בעל כרחין ל"ג בזבחים דמעשר שני בכל ערי ישראל דבנוב וגבעון אינו נוהג, מיהו אומר ר' דההוא ראי' דמכות יש לדחותה דה"פ אי קסבר לא קדשה לעתיד לבא א"כ בעל כרחין מיירי בההוא מעשר (בהוזקק) [שהוזקק] להבאת מקום שהופרש (לפני) [בפני] הבית ואחר כך חרב ואין כאן מחיצות וההוא (ד)מעשר פשיטא שאינו יכול לאוכלו בירושלים בלא הקשת בכור כיון שכבר הוזקק להבאת מקום דבההוא שלא הוזקק להבאת מקום פשיט לי' דלא מיירי דההוא נאכל בכל ערי ישראל כיון שלא קדשה לעתיד לבא, ועוד כתב בכל הספרים בזבחים מעשר שני נייתי ול"ג נתני אלא נייתי כלומר נפקי' לנוב וגבעון ולא יאכל בכל ערי ישראל כיון שלא קדשה, ועוד נראה לר' דאפילו אי גרס' מעשר שני [ניתני] אתי שפיר דא"כ ביכורים נמי נאכלין בכל ערי ישראל בנוב וגבעון דמאי שנא הלכך לא מצינו למימר (דלא) [בלא] כדר' אלעזר, אבל תימה לי אי ביכורים נאכלין בכל ערי ישראל בנוב וגבעון א"כ הם חשובין נאכלין בכל מושבות כדפר' והיכי ממעט להו מבכל מושבותיכם ונראה לפרש דאותן דברים נמי שנאכלין בכל מושבות (כגון) [גם] בזמן בית עולמים ממעטו מבכל מושבות והלכך ניחא לי' הכא גבי מעשר שני לא שכיח היתירא בזמן בית עולמים ולקמן גבי חלות תודה ורקיקי נזיר דאצטריך לי' למדרש מושמרתם שאינו יוצא בהן לזמן נוב וגבעון אצטריך ולא לזמן בית עולמים.
מאן שמעית לי' דאמר מעשר שני נפיק בי' ר' עקיבא. תימה לי מנלן דאתיא כר' עקיבא דילמא אתיא ככמה תנאי דסבירא להו יש אם למסורת ולא דרשי אנינות והא דאצטריך לענין מצות מצות ריבה לר' עקיבא היינו משום דסבר יש אם למקרא ולמסורת דהא דריש נמי עוני שעונין עליו דברים אבל מאן דלית לי' מקרא כלל ולא דריש אלא מסורת בלא רבוי נמי ידעינן דמעשר שני נפיק בי', ואמר לי ר' דאפי' מאן דסבר יש אם למסורת אפ"ה הוי דריש עוני אנינות דאע"ג דסבירא לי' דמסורת עיקר מ"מ אי אפשר שלא נדרוש לשון (דבר) המקרא. מ"ר. ור' יוסי הגלילי תיפוק לי' שאין נאכלין לאונן. וא"ת לר' יוסי הגלילי תיפוק לי' מעשר שני מבכל מושבותיכם דמהתם נפקא לן ביכורים, י"ל דאי לאו לחם עוני הוה אמינא מושבותיכם לביכורים דוקא אתא אבל מעשר שני דהואיל ויכול להיות לו היתר מושבות כגון אם נטמא כדר' אלעזר הוה אמינא מצות מצות ריבה.
ור' שמעון תרומה כתיבא בהו כתרומה מה תרומה מותרת לאונן אף ביכורים. תימה לר' דבפרק בתרא דמכות [דף י"ז ע"א] תניא ותרומת יד(י)ך אלו הביכורים אמר ר' שמעון וכי מה בא ללמדנו אם לאוכלו חוץ לחומה פי' דכתיב ברישי' דקרא לא תוכל לאכול בשעריך ק"ו ממעשר הקל, והשתא אמאי לא אצטריך ללמד לאכלו חוץ לחומה שלוקה דאע"ג דאתו מק"ו דמעשר הקל מ"מ אי לאו דאית בי' קרא הוה אמינא (דאינו לוקה משום דתרומה קרי' רחמנא כדדרשי' הכא) דאע"ג דאיכא למילף בק"ו ממעשר הקל דאסרי לאונן מ"מ דכיון דתרומה קרנהו רחמנא אמרינן מה תרומה שרי לאונן אף ביכורים כו' ובשמעתין דהתם גופי' איתא הך פירכא דקפריך התם לדברי ר' שמעון מה למעשר שכן אסור לאונן והשתא היא גופא נילף מינה שיהא ביכורים אסורים לאונן בק"ו ממעשר אלא בעל כורחי' משום דתרומה קרנהו רחמנא כדאמר הכא וא"כ [לענין] אכילת (חמץ לחומרא) [חוץ לחומה] נמי נימא הכא כדפר', ונ"ל לתרץ דודאי אנינות אית לן למעוטי משום דתרומה קרנהו רחמנא (כיון דאיכא) [אבל לענין חוץ לחומה איכא] למילף ממעשר [טפי] משום דשניהם ענין אחד הם ששניהם טעונים קריי' והבאת מקום.
פרט לחלוט ואשישה. וא"ת השתא משמע דחלוט הוי לחם אלא דממעטינן לי' משום דהוייא מצה עשירה ואנן בעינן לחם עוני ולקמן [דף ל"ז ע"א] בשמעתין אמרי' מאי חלת המסרת חלוט של בעלי בתים אלמא מדפטר מן החלה לאו לחם הוא, וי"ל דהכא כשבלילתו קשה ולקמן מיירי בבלילתו רכה כאשר אפרש לפנים, ואכתי קשה מהא דאמר בהחולץ [דף מ' ע"א] דחלוט אע"ג דחלטי' מעיקרא כיון דהדר אפיי' בתנור או באלפס לחם קרינא בי' ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ואומר ר"ת דהכא מיירי בדלא הדר אפיי' דאז הויא מצה עשירה אבל היכא דהדר אפיי' אע"ג דחלטי' מעיקרא לא חשיב לחם עשיר וה"פ התם לחם קרינא בי' כלומר לחם עוני, ולר' קשה דלישנא לא משמע הכי מדלא קאמר לחם עוני קרינא בי' אלא נראה לר' דהתם [נמי] מיירי בבלילתו רכה דקודם אפייתו בתנור לאו לחם הוא כלל ולאחר אפייתו [הוא] דחשוב לחם הלכך קאמר לחם קרינא בי' וחשיב נמי לחם עוני כיון שהיתה בלילתו רכה.
<h2>דף לז.</h2>
ובית הלל מתירין. טעמא דבית הלל כדאמרי' בביצה [דף י"ז ע"א] מערמת אשה ואופה תנור מלא ככרות אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד אבל למלאות [התנור] פעם אחרת שלא לצורך ליכא מאן דשרי. ותנא בפסח קאי. תימה דלא משני הכי בריש ערבי פסחים [דף צ"ט ע"ב] דפריך מאי איריא ערבי פסחים, משום דבפסח קאי.
והמדומע פטור מן החלה. בפ' יוצא דופן [דף מ"ז ע"א] איכא פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי ור' יהודה בעיסה שנדמעה אי חייבת בחלה דר' מאיר [ור"י] (מחייב) [מחייבין] ור' יוסי פוטר ומפרש התם טעמא דר' יוסי משום דסבר חלה בזמן הזה דרבנן דאי הוי מדאורייתא לא אתי דימוע [דרבנן] ומפקא לחלה דאורייתא.
דכולי עלמא מעשה אלפס פטורין. פסק ר"ח [כר"ל] דסוגיא דשמעתא כריש לקיש מדקאמר דכולי עלמא מעשה אלפס פטורין, ועוד דיתיב רבה ורב יוסף אחורי דר' זעירא אליבא דריש לקיש מיירי, ואפ"ה נראה לר' דכר' יוחנן קיימא לן מדלא חשיב (לן) [לה] ביבמות [דף ל"ו ע"א] בהדי הנהו תלת דקיימא לן כריש לקיש, וכן פסק בשאלתות בפ' צו את אהרן, ומיהו אומר ר' דאע"ג דמחייב ר' יוחנן מעשה אלפס על ידי משקין מודה דאין עליו תורת לחם כגון קרפייש וטניין ואין מברכין עליהן המוציא לחם מן הארץ כדמוכח בגמרא דירושלמי בפ"ק דמסכת (כלה) [חלה ה"ג] דגר' התם ר' יוסי אמר ר' יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא לחם מן הארץ ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ריש לקיש אמר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואינו אומר עליו המוציא ואין יוצא בו ידי חובתו בפסח אמר לו ר' יוחנן ובלבד על ידי משקין, ואומר ר"ת דוקא פליגי ר' יוחנן ור"ל בדבר שבלילתו רכה דר' יוחנן סבר אפייתו באלפס עושהו לחם וחייב בחלה ור"ל סבר אין אפייתו באלפס עושהו לחם אבל בדבר שבלילתו קשה מודו כולי עלמא דמחייב בחלה ואפי' על ידי משקין נמי כגון רושליש דהא חיוב דחלה משעת גילגול אתי כדמוכח בכמה דוכתי (ובנזיר) [ובנדה דף ו' ע"א] דאמר עד שלא גלגלה תעשה בטומאה משגלגלה תעשה בטהרה ובמס' חלה נמי מוכיח כן דתנן [פ"א מ"ה] עיסה שתחלתה [וסופה] סופגנין (פטורין) [פטורה] מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין (פטורה מן החלה) תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה, ונראה לר"ת דכי היכי דמחייב להפריש מעיסת פרטוש ורושלש כדפר' ה"נ מברכין עליהן ברכת המוציא [ואינו נראה ד]אם אין בהם תורת לחם בשעה שנאפו למה יברך המוציא, וגם ר"ת גופי' פי' דוורומשייש אין מברכין עליהן המוציא לפי שאין בהם תוריתא דנהמא ואע"פ שנתחייבה עיסתה בחלה, ומיהו נראה לר' דבר ברא בן הוא והביא ראי' מהא דאמר במנחות [דף ע"ה ע"ב] ובברכות פ' כיצד מברכין [דף ל"ז ע"ב] הי' עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו נטלן לאוכלן אומר המוציא לחם מן הארץ וקפסיק ותני לא שנא מנחת מאפה תנור לא שנא מנחת מחבת ומרחשת אע"פ שמטוגנת בשמן, ע"כ נראה לר' שמברכין על פרטרש ורושלש המוציא ואין סברא לחלק [בין] מים לשומן ואובליאש הנהו פשיטא דמברכין עליהן המוציא ונילוש נראה לר' שאין מברכין עליהן המוציא דאע"פ (שמלפסין) [שעושין] אותו בלא משקה מ"מ אין בהם תוריתא דנהמא תדע שאין מפרישין מהן חלה אפי' כשמשימין הרבה מהם יחד בסל כשיעור חלה אע"פ שהסל מצרפן לחלה ואע"ג דגבי (תוריתא) [טריתא] דהיינו מירתח גביל פי' דבר שמגבלין אותו ומרתיחין אותו (ו)אמרי' בכיצד מברכין [דף ל"ז ע"ב] דחייב בחלה ומברכין עליו בורא מיני מזונות אין לומר כמו כן אע"ג דמחייב ר' יוחנן מעשה אלפס מ"מ אין מברכין בו המוציא, חדא דלא משמע הכי בירושלמי כדפי' לעיל, ועוד דההוא שאני כדמפרש [התם] (דמשום גובלא) [דגובלא] בעלמא הוא ואינו סועד את הלב.
<h2>דף לז:</h2>
ות"ק מאי שנא מעיסה מאי שנא חליטה. תימה לר' מאי קבעי [מ"ש נימא] משום דמר סבר עילאה גבר ומר סבר תתאה גבר, ותירץ דקפסיק ותנא אע"ג דלית בי' אלא כשיעור חלה מצומצם ומ"ה [קבעי] מאי שנא חליטה [ומ"ש מעיסה] דבין עילאה גבר ובין תתאה גבר אי אפשר שלא יתבשל מעט ממנו וחסר לה משיעור. אמר לך ר' יוחנן תנאי היא דתניא. (כר' נראה) [נראה לר'] דלא אצטריך לאשכוחי תנאי אלא ללישנא דזה וזה לפטור אבל להאי לישנא דזה וזה לחיוב איכא תנאי בההיא ברייתא גופה דעל כרחין ההיא לחיוב היינו אפי' באלפס דאי בתנור אבל באלפס פטור א"כ במאי פליגי ר' (שמעון אומר כר') [ישמעאל בר'] יוסי וחכמים דהא רבנן נמי ה(ו)א (ד)אמרי עשאן בתנור חייבין באלפס פטורין.
לחם שאינו אפוי בתנור אחד כו'. וא"ת מנלן לחלק בין בלילתו רכה לבלילתו קשה והא לר' יהודה אין חילוק שהרי תולה (עצמו) טעמו באפוי בתנור אחד אומר ר"ת דה"פ (לפת) [לחם] האפוי בתנור אחד פי' שרגילין לאפותו (התנור) [בתנור] אחד [הוי] כמו בלילתה קשה. הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ מהו. לפי' הקונטרס קשה דא"כ ס"ד דמעשה אלפס דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש היינו הדביק מבפנים (להרתיח) [והרתיח] (מבחוץ) [מבפנים] וא"כ מאי ק[מי]בעי לי' לרב יוסף בתר הכי הדביק מבפנים ואבוקה כנגדו מהו, ונראה לר' דהכא בהדביק בתנור מיירי ומיבעי לי' כיון דבתנור הוא לא חשבי' לי' מעשה אלפס או דילמא לא שנא ולרב יוסף מיבעי לי' כשהדביק בתנור ולא הסיקו אלא מתבשל על ידי אבוקה כנגדו וכן פר"ח.
<h2>דף לח.</h2>
אתיא לחם לחם. הקשה ה"ר יעקב דאורליינש כיון דילפינן לחם לחם דבעינן מצה משלכם אמאי אצטריך לעיל [דף ל"ה ע"ב] למדרש שלא יצא אדם ידי חובתו בטבל מי שאסורו משום בל תאכל חמץ כו' תיפוק לי' משום דבעינן משלכם והאי לא חשיב שלכם דהא אתרוג של דמאי תנן בפ' לולב הגזול [דף ל"ד ע"ב] דבית הלל מכשירין ומפרש בגמרא [דף ל"ה ע"ב] כיון דאי בעי מפקר לי' לנכסי' והוי עני ואכיל דמאי השתא נמי לכם קרינא בי' אבל של טבל גמור משמע דלא חשיב לכם, ואומר ר' דאתרוג (שאני דוקא) [דוקא שאני] דודאי לא חשיב שלו כיון שצריך ליתן או תרומה או מעשר, ויש לו חלק לכהן או ללוי באותו אתרוג ובעינן שיהא כל האתרוג שלו אבל גבי מצה אם יאכל כל כך ממנה שאם הי' נותן ממה שאוכל תרומה או מעשר אכתי נמצא שאכל כשיעור מצה האי חשיב שלו שפיר, עוד (דמצי) [מצינו] למימר דאין חילוק בין מצה לאתרוג ואצטריך קראי להיכא שיפריש ממנה יהא שלו כגון אם הוא כהן או לוי או אפילו ישראל והוא עני ונטל ממנה כבר תרומה ומעשר ראשון דשלכם קרינא בי' (וכן) [ובן] מורי תירץ דגבי מצה (לתילו) [אית לן] לאחשובי טבל כשלו דהא ילפינן מחלה ובשעה שהוא טבל קרוי' (עריסותיהן) [עריסותיכם] קודם שמפריש חלה ומיהו קשה דהא לא אשכחן דקודם הפרשת מעשר מקרי שלו ולעיל משמע דלא בעי לאפוקי אלא היכא שלא הורם ממנו [תרומת מעשר] אע"פ שלא הורמה חלה נפיק שפיר בתחלה כי היכי דמיהדר אתרומה ומעשר וכי תימא דלהתחייב בחלה נמי מקרי' שלא הורם לא תרומה ולא מעשר א"כ אדרבה דקשיא לי' דבסוכה משמע דטבל לאו שלכם חשבי'.
אבל חלתו דאי מטמא לית לה היתר כו'. הך בעי' ליתא אלא למאן דסבר מחיצה לקלוט דאורייתא ואינה נאכלת בכל מושבות אלא על ידי טומאה אבל למאן דסבר מחיצה לקלוט דרבנן א"כ נאכלת החלה בכל מושבות אם יצאה חוץ למחיצות ונפדית אפילו טהורה אי נמי מצי למימר דמיבעי לי' אפי' למאן דסבר מחיצה (ללקוט) [לקלוט] דרבנן ולא חשיב לה נאכלת בכל מושבות כיון דמדרבנן אינה בת פדיי', מ"ר. או דילמא אמרי' הואיל ולא קרא לה שם כו'. תימה לר' א"כ ביכורים נמי נאכלין בכל מושבות מהאי טעמא גופי' הואיל ולא קרא לה שם וי"ל דלא דמי דמ"מ שם ביכורים אינו נאכל בכל מושבות אבל הכא שפיר אמרי' הואיל דהא שם חלה לחודה נאכלת בכל מושבות ושם מעשר לחודה נאכלת בכל מושבות, והא דאינה נאכלת כאן בכל מושבות משום דאיכא תרתי חלה ומעשר וכיון דשם חלה נאכלת בכל מושבות אמרי' שפיר הואיל ולא קרא לה שם, ועוד קשה לר' אי אמרי' הואיל [אמאי] איצטריך לעיל למימר דמעשר שני נאכל בכל מושבות כדר' אלעזר בלא ר' אלעזר נמי נאכל בכל מושבות הואיל ולא (העלה לו) [העלהו] לירושלים וי"ל דאי משום הא לא איריא (ושם) [דשם] מעשר שני והבאתו לירושלים ענין אחד ושם אחד הוא, מ"ר.
ר' יהודה אומר יקבר. באלה הדברים רבה [ספרי פ' ראה] מפרש טעמא דר' יהודה ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' ר' יהודה אומר יכול אף הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא טעון פדיי' ודין הוא ומה מעשר שני עצמו שנטמא נפדה הלקוח לא כל שכן ת"ל כסף כסף ראשון ולא כסף שני שלשה כספים נאמרו בענין אחד למעשר טהור אחד למעשר שני טמא ואחד ללקוח בכסף מעשר [שני] טמא, ובמס' [מע"ש] מפרש טעם אחרינא דתנן התם [פ"ג מ"י] פלוגתא דר' יהודה וחכמים והדר תני אמרו לו לר' יהודה מה אם מעשר שני עצמו שנטמא הרי הוא נפדה הלקוח בכסף מעשר שנטמא אינו דין שיפדה אמר להם לא אם אמרתם במעשר שני עצמו שכן הוא נפדה טהור ברחוק מקום תאמרו בלקוח בכסף מעשר שאינו נפדה טהור ברחוק מקום, ובגמרא דירושלמי דמעשר שני [שם ה"ו] מאי טעמא דר' יהודה כסף ראשון ולא כסף שני אלא [מן מה] [ד]אינון מותיבין לי' מק"ו הוא מותיב לן וקשה לר' יהודה כיון דלקוח בכסף מעשר אינו נפדה טהור ברחוק מקום א"כ אמאי אצטריך קרא לר' יהודה דלקוח בכסף מעשר שנטמא שאינו נפדה בקרוב מקום והא תרוויהו מחד קרא נפקי מלא תוכל שאתו (דמצי) [דמיני'] דרשי' נמי טמא דאין שאת אלא אכילה ואתרוויהו קאי ונתת בכסף דמשמע כסף ראשון ולא כסף שני בין (לוקח) [לקוח] טהור חוץ לירושלים בין לקוח טמא בירושלים ורבנן נמי מאי טעמייהו דאמרי דטמא נפדה דהא משמע דכולי עלמא מודו דלקוח טהור ברחוק מקום נפדה ואי דרשי' כסף ראשון ולא כסף שני היאך לקוח טמא נפדה ואי לא דרשינן לא יהא לקוח טהור נפדה, ונראה לר' דהא דקאמר ר' יהודה תאמר בלקוח בכסף מעשר שאינו נפדה טהור ברחוק מקום כפי סברתו הוא דמהדר להו הכי דהא דדריש באלה הדברים רבה כסף ראשון ולא כסף שני היינו ללקוח בכסף מעשר טהור ברחוק מקום כיון דאינו נפדה ה"ה טמא בקרוב מקום לקוח שאינו נפדה דתרוויהו מחד קרא נפקי כדפר' אבל רבנן לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני וסבירא להו דלקוח טהור ברחוק מקום נפדה וכן לקוח טמא בקרוב מקום ולפי זה מיושב יותר לשון הירושלמי, מ"ר. וקשה לי דלא משמע הכי בזבחים דאמרי' בריש איזהו מקומן [דף מ"ח ע"ב] כלום מצינו חמור טפל מן העיקר ופריך והרי מעשר דהוא נפדה ואלו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה דתנן הלקוח בכסף מעשר שנטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר נטמא אין לא נטמא לא פי' בשלא נטמא אינו נפדה והיינו על כורחין ברחוק מקום (ובקרוב) [דבקרוב] מקום מעשר עצמו [אינו] נפדה ובע"א לא משכחי' חמור טפל מן העיקר אי לאו כי האי גוונא אלמא לקוח לרבנן נמי אינו נפדה ברחוק מקום, ואמר לי ר' דהתם מדרבנן הוא, ולא משמע הכי מדמשני התם לא אלימא קדושתי' למתפס פדיוני' משמע דמדאורייתא קאמר, ורש"י ל"ג התם נטמא אין לא נטמא לא דמר' יהודה פריך דאמר יקבר אבל לרבנן לא מצי' חמור טפל מן העיקר דתניא בתוספתא דנטמא לאו דוקא והא דנקט נטמא לאשמועי' דאפילו בנטמא פליג(י) ר' יהודה [ולדידי'] הוא דמצינן טפל חמור מן העיקר דתניא בתוספתא דמעשר שני [פ"ב הי"ט] גבי הך פלוגתא דלקוח אמרו לו לר' יהודה תחמיר בלקוח בטפילה יותר מן העיקר אמר להם מצינו שחמורה טפילה מן העיקר וניחא לפי גיר' זו דאי אמרת לרבנן לקוח טהור ברחוק אינו נפדה קשה מהא דתניא בפ' הזהב [דף נ"ה ע"ב] גבי מעשר שני של דמאי מחללין אותו [כו'] נחושת על הפירות ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות [דברי ר"מ] אלמא הכי עדיף ממה שיעלה פירות ויאכלו בירושלים, ומיהו בכל ענין קשה מר' יהודה מדקאמר ר' יהודה דלקוח טהור אינו נפדה אלמא להעלותו לירושלים צריך ובהא לא פליגי רבנן עלי'.
חלות תודה ורקיקי נזיר. נראה לר' כמו שפי' בקו' שלא נשחט עליהם הזבח ולא הוקדשו עדיין דאי כשהוקדשו א"כ תיפוק לי' שאינה שלכם שהרי הוא קדוש ולעיל ילפי' לחם לחם דבעינן מצתכם ועוד אדתני למכור בשוק יוצא[ין] בהן לפלוג וליתני בדידה בד"א (כשהקדישו) [כשהוקדשו] אבל לא (הקדישו) [הוקדשו] יוצאין בהן אלא ודאי בשלא (הקדישו) [הוקדשו] מיירי וה"פ מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שהיא משתמרת לשם זבח כשמקדישה וכן נמי הנאכלת ליום ולילה אקרא דמשתמרת (בו) סמיך דבעינן (שיהא) [שתהא] משתמרת לשם שבעה אבל זו משתמרת לשם יום ולילה כשיקדישנה, והא דפריך ותיפוק לי' דאינה נאכלת באנינות ותיפוק לי' דהוי לי' מצה שאינה נאכלת בכל מושבות ה"פ שאינה נעשית לאכול באנינות ובכל מושבות, וא"ת אמאי לא פריך נמי תיפוק לי' שאינה נעשית להיות מצתכם אלא עתידה להיות ממון גבוה איכא למימר הואיל ולא כתיבא בהדיא פסולא דמצתכם ליכא למיפרך הכי כמו באחריני, ובמסכת חלה [פ"א מ"ו] תנן כי האי גוונא חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן (לעצמן) [לעצמו] פטור למכור בשוק חייב, ונראה לפרש דעשאן (לעצמן) [לעצמו] קדושים לצורך תודה ויש להם פדיון כל זמן שלא נשחט הזבח דלא קדשו קדושת הגוף ואפי' פדאן אחר כך פטור דגילגול הקדש פוטר אבל למכור בשוק חייב דאפי' קדושת דמים לית להו ואפי' קנאם לוקח לשם תודה כבר נתחייבו בחלה ותו לא מפטרי וכן משמע בירושלמי.
<h2>דף לח:</h2>
זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר כו'. פרש"י דלא אתיא כר' שמעון דאמר בפ"ק דמגילה [דף ט' ע"ב] לא קרבו אלא פסחים וחובות הקבוע(ות) להם זמן אבל שאין קבוע זמן לא, וכפירושו משמע בפ"ב דזבחים [דף קי"ז ע"א] דתני התם כל הנידר והנידב קרב בבמה ושאין נידר ונידב אין קרב בבמה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים לא קרבו אלא עולות ושלמים בלבד ר' שמעון אומר אף ציבור לא הקריבו אלא חובות הקבוע להם זמן משמע דמודה ר' שמעון לחכמים, אבל אומר ר' דבפ"ק דמגילה [שם] לא משמע הכי (דתניא) [דתנן] אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים זה הכלל כל שנידר ונידב קרב בבמה כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה ואמרי' בגמרא מני ר' שמעון היא אלמא קסבר ר' שמעון דכל נידר ונידב קרב בבמה, ובזבחים משמע דר' מאיר דתני בהאי לישנא קסבר דרקיקי נזיר קריבין בבמה דאמר התם מאי טעמא דר' מאיר אמר קרא לא תעשו ככל אשר אנחנו עושים פה היום וגו' ישרות אקריבו חובות לא אקריבו מנחות [ו]נזירות ישרות [נינהו] דנזירות נידר ונידב הוא על כן יש לפרש דשמעתין אתיא כר' שמעון (דלאו) [ד]סבר כר' מאיר, מ"ר. והא דקאמר ר' שמעון בזבחים אף ציבור לא הקריבו כו' אדר' מאיר קאמר דר' מאיר לא חילק אלא ביחיד אבל בציבור לא ואומר ר' שמעון אף בציבור נמי יש חילוק ולא קאי אדרבנן דאמרי לא קרבו אלא עולה ושלמים דלרבנן מפרש התם דסברי אין מנחה בבמה ונזירות חובה היא דאע"פ שהנזירות עצמה [נידר ונידב] (נזירות הקרבנות) [קרבנות הנזירות] הן חובה, ואי הוה גרס במגילה זה הכלל נידר ונידב כו' ולא הוה גרס כל הוה ניחא דקאתייא כרבנן ולא כר' מאיר דכל הוי אתי לרבויי מנחות ונזירות, ועוד יש לפרש דמלשון נידר ונידב גרידא לא משמע נזירות והא דפשיטא לי' לתלמודא בזבחים לר' מאיר דמנחות ונזירות ישרות משום דתניא בת"כ בפ' אחרי מות מה שלמים (מאחרין) [מיוחדין] שהם נידר ונידב קרבין בבמה אף כל נידר ונידב קרב בבמה אף המנחות והנזירות דברי ר' מאיר ורש"י הביאה בזבחים, ומיהו תימא הוא שתלמוד סומך בזבחים על ההיא דת"כ ולא מייתי לה, ועוד אי ר' שמעון דזבחים קאי אדרבנן מיבעי לן למימר דלא קרבה מנחה בבמה וא"כ איך מוקמי למתני' דמגילה דאין [בין] כר' שמעון מי נפקא מנחה מכלל נידר ונידב, ונראה לר' דה"פ דמתני' דמגילה דאין חילוק בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים זה הכלל כל נידר ונידב הקרב בבמה גדולה קרב בבמה קטנה לא נחת אלא לפרש [מה] ששוות הקטנה והגדולה אבל יש נידר ונידב שאינו קרב לא בזו ולא [בזו כגון] מנחות ונזירות אבל נידר ונידב דר' מאיר אין לפרש דלא איירי במנחות ונזירות דשפיר משתמע מלישנא דנידר ונידב, ועוד דקתני לה בהדיא בת"כ וכן נראה ודאי לפרש דאההיא דת"כ סמיך אע"ג דלא מייתי לה דבתמורה מייתי לה בפ' יש בקרבנות [דף י"ד ע"ב] ואמרי' התם אמר לי' אביי ולימא מר שלמי פסח דאי שלמי נזיר נידר ונידב הוא דהא תני זה הכלל כל הנידר והנידב קרב (בבמה) [בבמת] יחיד ותניא המנחות והנזירות קריבות בבמת יחיד דברי ר' מאיר ומשמע דלא נפקא לן דסבר ר' מאיר נזירות דבר נידר ונידב אלא מהך ברייתא דתני בהדיא מנחות ונזירות אבל הך דכל הנידר והנידב הוה מצי לאוקומי בלא מנחות ונזירות ואיכא אמורא נמי דבעי למימר התם דנזירות לאו נידב הוא ומתרץ התם סמי מכאן נזירות.
נאכלין בנוב וגבעון. הקשה ר"ת א"כ ר' עקיבא היכי ממעט (לאו) [להו] בביכורים מבכל מושבותיכם הא ביכורים חובות הקבוע להם זמן נינהו כדאמרי' [לעיל ל"ו ע"ב] ושמחת בכל הטוב ההוא לזמן שמחה [הוא דאתא] דמן העצרת ועד החג מביא וקורא וא"כ קריבין בנוב וגבעון כמו פסחים שהיו קריבין לכולי עלמא הואיל שהיו חובות הקבוע להן זמן וכל יש[ראל] חייבין בהן וא"כ היכי ילפי' מבכל מושבותיכם כי היכי דלא נפקא לן השתא חלות תודה ורקיקי נזיר, וכי תימא הכא גזירת הכתוב הוא דכתיב ואכלת שם לפני ד' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וכתיב ותרומת ידך אלו הביכורים והיינו טעמא דאין נאכלין אלא בירושלים אין לומר כן שהרי כתב נמי כל נדריך אשר תדור ונדבותיך וקיימא לן כל הנידר והנידב קרב בבמה קטנה בפ"ב דזבחים [דף קי"ז ע"ב] אלא קרא אתי לזמן ירושלים, ועוד הקשה וכי תימא ביכורים הואיל ויש להם כל כך זמן גדול לא חשיבי זמנם קבוע הא שמעי' לי' לר' עקיבא דאמר דבר שאין קבוע להם זמן קרבין בבמה [דתניא] בפרק השוחט והמעלה בזבחים [דף קי"א ע"א] וכי תבואו ר' עקיבא אומר להטעינה נסכים בבמה קטנה, ופירש"י בנסכים של כל יום ויום מיירי אלמא דסבירא לי' לר' עקיבא שקרבין בבמה קטנה, ואומר ר' דנהי דסבר ר' עקיבא דבר הנידר והנידב קרב בבמה כגון נסכים עדיין יכול לסבור דחובות שאין קבוע להם זמן לא קרב דהא ר' שמעון הכי סבירא לי' כדמוכח בפ"ק דמגילה [דף ט' ע"ב] דמסיק אבל חובות שאין קבוע להם זמן הכא והכא לא קריב ונידר ונידב קריב לדידי' ולי נראה דמ"ה הוי ביכורים חובות שאין קבוע להם זמן כיון שאם אין לו פירות לא יביא ביכורים ואפי' דבר הקבוע להם זמן יש לפרש דבזמן בית עולמים קממעט להם מבכל מושבותיכם דכי האי גוונא פרישנא לעיל, וא"ת אמאי שבקי הכא רבה ורב יוסף טעמא דבית עולמים דנפיק ממושבותיכם דמייתי האי קרא דמיני' מפקינן בכל שעה.
<h2>דף לט.</h2>
אצוותא דדיקלא. צריך לומר (דהיינו) [דהוי] מין זרעים דהא לקמן אמרי' מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים, מ"ר. ואימא הירדוף כי מצה מה מצה כו'. ליכא לאקשוי אמאי לא משני דרכי' דרכי נועם [כדמשני בפ' לולב הגזול ל"ב ע"ב] דהתם ודאי שפיר משני דמיירי (ונטילה) [בלולב לנטילה] והוא מלא קוצין והי' מזיק לו לידו אבל גבי אכילה הי' יכול לתקנו לאכול אי לאו משום דדמי למצה, אבל לפי' הקונטרס דהתם קשיא דפי' דלא הוי דרכי נועם משום דהירדוף סם המות דבהמה כ"ש דהכא הוה שייך לשנויי טפי שפיר, ועוד ק"ל דלעיל אמרי' דהרדופנין כשר למרור ובחולין מוכח דהוי סם המות דבהמה דאמר בפ' אלו טרפות [דף נ"ח ע"ב] בהמה שאכלה סם המות או שאכלה הרדופנין כשרה ופריך היינו סם המות היינו הרדופנין כו'.
<h2>דף לט:</h2>
ערוגה בת ששה טפחים זורעין בתוכה חמשה זרעונים. וא"ת הואיל ובהרחקת ג' טפחים לא ינקי מהדדי דהא אותה שבאמצע אין רחוקה מן האחרות אלא ג' טפחים א"כ יזרע לתוכה תשעה זרעונים ג' שורות של שלשה ויהיו רחוקים זה מזה ג' טפחים, ואו' ר' דאי[נה] משום יניקה אלא משום עירבוב הזרעים לאחר שיהיו [גדולים] לא רצו חכמים להתיר יותר ותדע דאפילו חמשה לא היו מתירין אי לאו משום דנפקא לן מקרא במתניתין דשבת [דף פ"ד ע"ב] בפ' ר' עקיבא דכתיב [ישעיה ס"א] וכגנה זרועי' תצמיח אע"ג דקים להו לרבנן דחמשה בששה לא ינקי כדאיתא התם והיינו משום דאיכא למיחש לעירבוביא, וא"ת היאך זורעין בבת ששה ה' זרעים והא אין רחוקים זה מזה ג' טפחים דהא איכא מקום הזרעים ותירץ ר"ת דטפחים של כלאים שוחקות הן כדאיתא בריש מסכת עירובין [דף ד' ע"א] אי נמי בהכי גמירי דלא [ינקי] אע"פ שיש מקום הזרעים.
ולא שלוקין ולא מבושלין. משמע דשליקה הוי טפי מבישול דאם לא כן הוי זו ואין צריך לומר זו וכן משמע בריש פ"ב דביצה [דף ט"ז ע"ב] גבי עירובי תבשילין דאמרי' תבשיל זה אפי' צלי אפי' שלוק אפי' כבוש אפילו מבושל וכן משמע בסוף בהמה המקשה [דף ע"ז ע"א ע"ש] דאמר עור חמור ששלקו מטמא טומאת אוכלין מדנקט שליקה ולא נקט בישול וכן בפ' כל הבשר [דף קי"א ע"א] גבי כבד דאוסרת ואינה נאסרת, וקשה לר' דתנן בנזיר בפ' ג' מינים [דף מ"ה ע"ב] הי' מבשל את השלמים או (שלקו) [שולקן] ואומר רבי' דה"פ או (שילקו) [שולקן] שהוא יותר מבישול ולא הוי זו ואין צריך לומר זו דקמ"ל דבשליקה אינו [יוצא] מתורת בישול, מ"ר.
<h2>דף מ.</h2>
ה"ג בפר"ח כל שאילו מניח' על פי אבוב של קלאים. פירוש כלי (של) [שבעלי] קליות עושין בו קליות והוא מנוקב כדאיתא בפרק ר' ישמעאל [דף ס"ו ע"א] מניחו (אבבוב) [באבוב] של קלאים כדי שתגמור האור בכולו והם מתבקעות מכח האור וכן מצא ר' בספר הישן. תרגומא אקמחי. והשתא תימה אמאי קתני סלתות, וצריך לומר דלצדדים קתני הקמחין של כפרים טהורים והסלתות של כרכים טמאים. כי הפכיתו [כיפי] הפיכו לשם מצה. וא"ת הואיל וסבירא לי' דשימור בשעת היפוך בעינן היכי הוה מוכח דמצוה ללתות דילמא לאו (מילתא) [מצוה] היא ומשום דלא צריך שימור לשם מצה דעיקר שימור דקרא הוי שלא יחמיץ ואומר ר' דכך הי' סובר רבא אי לאו שיש שימור מחמץ בשעה שהוא עדיין דגן כגון לתיתה לא הי' מצריכם (בשעה) [בשעת] בי דרי מהתחלת הדגן. אפי' וכו'. כתיב לעיל.
<h2>דף מ:</h2>
בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור. אומר ר' דוקא בכלאים אבודין אסורין לעשות מרדעת גזירה שמא יתפרנו טלאי על גבי בגדו ולא מזדהר נמי שלא יגע בבשרו אבל כלאים ידועין שרי כדמשמע במס' כלאים [פ"ד מ"ד] מרדעת החמור אין בה משום כלאים ומותר לעשות מהן כר וכסת ובלבד שלא יגע בבשר ואע"ג דאמרי' בפ' בא לו [דף ס"ט ע"א] אפילו עשר מצעות זו על גב זו אסור(ה) שמא תכרך לו נימא על בשרו דילמא טפי איכא למיחש במצעות ממרדעות וכר וכסת שאינם רגילים לכרוך כל כך.
אבל עושה אותם תכריכין למת. הכא משמע שאין אנו חוששין אם ילבש המת כלאים, וא"ת האיכא משום לועג לרש כדאמרי' במנחות בפ' התכלת [דף מ"א ע"א] אמר רב טובי אמר שמואל כלי קופסא חייבות בציצית אמר רבא מודה שמואל בזקן ועשאו לפי כבודו [שפטורה] וההיא שעתא ודאי (דמיכן) [רמינן] עלי' משום לועג לרש חרף עושהו ומהאי טעמא לא הי' להם ללבוש כלאים, ואו' ר"ת דודאי אין מצווים בשום מצוה כדאמר בנדה פ' האשה [דף ס"א ע"ב] כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ומ"מ ציצית מטילין לפי שהיא שקולה כנגד כל המצות כדאמר בפ' התכלת [דף מ"ג ע"ב] ושייך בה טפי לועג לרש, וכן משמע בריש המוכר את הספינה [דף ע"ד ע"א] שהי' להם ציצית גבי מתי מדבר דקאמר התם פסקי מינייהו חדא חוטא דתכלתא. ומיהו מההיא אינה ראי' דשאני התם כדאמר במדרש [איכה רבה פתיחתא ל"ג] שבליל ט' באב היו נכנסים חיים בתוך קבריהם ולמחר בת קול יוצאה ואומרת יבדלו החיים מתוך המתים ובאותה שעה הי' להם ציצית וא"ת והא משמע בברכות שלא הי' למתים ציצית בפ' מי שמתו [דף י"ח ע"א] דאמר התם ר' חייא ור' יונתן הוי שקלי ואזלי בבית הקברות הוי (שרי) שדיא תכלתא דר' יונתן א"ל ר' חייא דלייה כדי שלא יאמרו למחר (באה) [באים] אצלינו ועכשיו מלעיגים ממנו ומאי לועג שייך כיון שגם להם הי' ציצית, ואו' ר"ת דשייך [ליעוג] שמראין עצמן [כמצווין] במצות והם אינם מצווים ואינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה ומה שבזמן הזה אין מטילין ציצית בבגדיהם וגם מסירים אותם מטליתות שלהם אומר ר"ת דשמע מבני אלמיינא מפני שנראה כעדות שקר שקיים כל התורה כולה שמצות ציצית שקולה כנגדה, ואומר ר' שיש במדרש [ילקו"ש רמז תש"נ] על כנפי בגדיהם לדורותם שאין עושין ציצית אלא לדור שכולו תם שיבא להעיד על כן שקיים את כל התורה כולה, ועוד אומר ר' דאדרבה ליעוג גדול הי' אם היו עושין לאדם במותו מה שלא הי' בחייו דרבים מעמי הארץ שאין להם ציצית וכיון שלאחד אין עושין כמו כן [אין עושים] לכולם שלא יתביישו זה מזה וגם החיים שאין להם היו מתביישין כדתניא בפ"ב דנדה [דף ע"א ע"ב] בראשונה הי' מטבילין כלים על גבי נשים נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות התקינו שיהיו מטבילין על גבי הכל ועוד סמכי אהא דתניא במס' שמחות [פ"ב] אבא שאול בן בטנית צוה את בניו קברוהו תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפילוני, והיא גופה לא ידע ר' טעמא [כיון] שחולקת על תלמוד שלנו ואו' ר' (דהא) דה"נ כמה דברים אנו סומכין על ספרים החיצונים ומניחין תלמוד שלנו דשבת הסמוכה לט' באב (איתא במגילה בפ"ב) מפטירין חזון ישעי' אע"ג דאמרי' בפ"ב דמגילה [דף ל"א ע"ב] דראש חודש [אב] שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ואין אנו עושין כן אלא מפטירין בהשמים כסאי כשאר שבתות שחל בהן ראש חודש וכן מצינו בפסיקתא בסדר ההפטורות וכגון פרשת ויחל שאנו קורין בתענית שלנו אע"ג דתנן במגילה [דף ל' ע"ב] שקורין ברכות וקללות ובזה אנו סומכים (למס') [על מס'] סופרים [פי"ז ה"ז].
האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכו תבלין אבל נותן לתוך הקערה. מכאן מדקדק רבינו שמואל דעירוי (דכלי) [מכלי] ראשון ככלי שני דאי ככלי ראשון הוה לי' לאשמועינן רבותא ולפלוג בדידה בקערה גופה שלא יערה בה ותבלין בתוכה, על כן נראה לו כשמולגין תרנגולת אם עירה עלי' מכלי ראשון דשרי, ועוד ראי' מפרק כירה דקיימא לן כוותי' דשמואל דאמר לקמן [דף ע"ו ע"א] בפ' כיצד צולין דתתאה גבר דתניא כוותי' לקמן [שם], ואומר ר"ת דאם כמו שמדקדק ר"ש א"כ הוה לי' לאתויי לקמן סייעתא (דשמואל) [לשמואל] דאמר תתאה גבר ולמפרך לרב, ועוד דלדבריו נמי (דמפרך) [דמפרש] דעירוי ככלי שני תקשי לי' נמי הכי דלפלוג בין נתן לתוך האלפס לעירה ממנו על התבלין אלא מהתם ליכא למידק מידי דאיכא למימר דאיידי דקתני רישא בפ' כירה [דף מ"א ע"א] המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן כו' תני נמי התם סיפא הכי וברישא לא סגי דלא ליתני הכי, ובפ' דם חטאת [דף צ"ה ע"ב] בזבחים אמרי' אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מניין ת"ל ואשר תבושל בו ישבר ומביא רבי' שמואל ממנו ראיה שבכלל בישול אינה עירוי אלא משום שבלוע (מרבי') [מזבחים] דקבעי רמי בר חמא תלאו באויר [התנור מהו כו' ופשיט רבא מדתניא אחד שבישל בו ואחד] שעירה לתוכו רותח וקמהדר (לי') בלוע בלא בישול לא קמיבעיא לי, ואומר ר"ת דהא לאו [ראיה] דמה לנו מבישול הכלי אם יתבשל אם לאו והא דקאמר בלוע בלא בישול לא קמיבעי לי ה"פ בלוע אפי' לא יהא בישול עמו לא קמיבעי לי דפשיטא (דלא טעון) דטעון שבירה דהא נותר בלע וכ"ש עירה לתוכו רותח דאיכא בישול ובלוע דהא דאמר הכי לאו משום (לאפוקי) [לאסוקי] דאין זה בישול דודאי בישול הוא אלא משום דתמי' הוא על תשובתו ואו' לו הא פשי' הואיל ונותר בלע טעון שבירה ובישול אינו מעלה ואינו מוריד הכא, ואו' ר"ת דבירושלמי מייתי מינה ראי' דעירוי ככלי ראשון דבעי התם בפ' כירה [ה"ה] גבי האלפס והקדרה כו' מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אמר אסור ועירוי ככלי ראשון הוא חיילי' דר' יונה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח (ובהא אמר) [ודחי] ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מתבשל, התיב ר' יוסי בר בון והתניא אף בכלי נחושת כן שנאמר ואם בכלי נחושת [אית לך למימר כלי נחושת] בולע [יותר משאר כלים] בתמיהה אלא פשיטא דליכא למימר דהיינו משום דבלוע (הא מייתי מיהו) [ומדהדר מייתי] סייעתא לר' יונה דקאסר [ש"מ דהלכתא כוותי'] עירוי ככלי ראשון, ועוד מייתי ר"ת ראי' דאפילו לשמואל דאמר תתאה גבר כדי קליפה מיהא מבשל דאמרי' בכיצד צולין [דף ע"ו ע"א] תניא כוותי' דשמואל חם לתוך צונן וכן צונן לתוך חם מדיח ופריך אדמיקר לי' בלע אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח, ועוד מייתי ראי' מהא דאמר לעיל [דף ל"ז ע"ב] מאי שנא מעיסה מאי שנא חליטה ומפרש שמואל (במחלוקת) [כמחלוקת] בזו כך מחלוקת בזו הוה לי' למימר דשנא משום דמעיסה דהיינו קמח על גבי מוגלשין מחייבין בית הלל דעילאה גבר ובחליטה דהיינו מוגלשין על גבי קמח פוטרין דקודם לישתן הן מבושלין ברותחין ולבית שמאי איפכא דסברי תתאה גבר אלא בעל כורחי' לא מצינו למימר הכי דבין עילאה גבר ובין תתאה אי אפשר שלא יבשל מעט כדי קליפה כדאמר בכיצד צולין ומי לא עסקי' דלית בה אלא כשיעור חלה וחסר לי' מכשיעור הלכך לכל הפחות צריך קליפה אם עירו רותחין על גבי התרנגולת, מיהו נ"ל דההיא לאו ראי' היא דלהכי לא בעי שמואל למימר דפליגי בעילאה גבר או תתאה הי מינייהו גבר דא"כ הוי בית הלל דלא כוותי' דמחייבין במעיסה ופוטרין בחליטה ועוד הביא ראי' מהא דאמרי' בסוף מסכת ע"ז [דף ע"ד ע"ב] נעוה ארתחו והא אי אפשר אלא לערות עליו דאי אפשר להכניס הגת בתוך היורה, ור' דוחה אותה חדא מצינו למימר דמיירי בגת של חרס דאפשר לעשות מדורה תחתיו ולהרתיחו ועוד דדילמא שאני גבי יין נסך דתשמישו בצונן להכי מהני בי' עירוי, וא"ת לפר"ת האמר בפ' כירה [דף מ"ב ע"א] בד"א בכוס אבל באמבטי חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין הרי דחמין לתוך צונן על ידי עירוי [מן] האמבטי שהוא כלי ראשון מותר דאינו מבשל, ואו' ר"ת דחילוק יש דודאי חמין לתוך צונן מותר שהעירוי אינו מבשל כי אם למעלה כדפר' לענין איסור דאינו צריך אלא קליפה והואיל [שהצונן] שלמטה מים אין יכול להתבשל מחמת צנינות המים דהוי דבר המתערב אבל בדבר שאינו מתערב הוי בישול ובית שמאי דאמרי אפי' בכלי שני צונן לתוך חמין אסורין שמא סבורין דכלי שני מבשל, והא דתנן בפ' חבית [דף קמ"ה ע"ב] כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין שבת [וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת] חוץ ממליח הישן (וחולית) [וקולית] האיספנין והשתא לפי' ר"ש ניחא שהי' יכול להעמידה בכלי ראשון דלהכי קשרי מדיחין אף כשלא בא בחמין מלפני השבת דשרי עירוי אבל שורין לא אבל לר"ת צריך לאוקומי ההיא דמדיחין אותו בשבת בכלי שני דבכלי ראשון אפי' הדחה קאסר וזהו תימה דקאמר דוקא מדיחין אבל שורין לא והכא גבי תבלין קשרי ליתן לתוך הקערה או לתוך התמחוי דהיינו אפילו שורין, ואומר ר' דלא דמי דהתם מיירי במידי דבר בישול וכששורין אותו אפי' בכלי שני מחזי כמבשל אבל תבלין דלמתק את הקדרה עשוין לא מחזי כמבשל ומה שסידר הפייטן בסדר של פסח באדיר דר מתוחים, הכנת קערות ומיליהם בכלי שני שימושיהן כשופכין מסיר בהם כך (ושפך) [שופכין] רותחין עליהן (אבל) [אומר] ר"ת [דליתיה] מה שקראם כלי שני (ואפילו) [דאפילו] הוי תשמישם כלי ראשון גמור מתכשרי על ידי עירוי רותחים דהוי ככלי ראשון, ומיהו זה א"נ לומר שיועיל עירוי בכלי שתשמישו גמור בכלי ראשון דקיימא לן כשמואל דאמר תתאה גבר ולא מהני עירוי [אלא] כדי קליפה והא בלע יותר מכדי קליפה, מ"ר, ועוד קשה לפר"ת מהא דאמר בסוף מסכת ע"ז [דף ע"ו ע"ב] רב עוקבא זבן יורה מנכרי אהדר לי' (בכנפיו) [גדנפא] כו' עד דמסיק קסבר כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות מאי איריא משום דבלעו ניצוצות אפי' בלעו בליעה גמורה פולטת על ידי ניצוצות דהיינו עירוי על כן נראה דלא מהני אלא כדי קליפה, ונ"ל דבחנם דחק ר"ת ליישב כפי דבריו ההיא דזבחים דקרי לי' בלוע בלא בישול לפי כמו שפי' (דפשיטה הוא שבגדי בשערי') [דפשוט הוא דבכולי משערינן] ומיהו נראה שהוא ככלי ראשון מדקרי לי' בלוע בזבחים דכלי שני לא בלע כלל.
רבא מחו לי' קידרא בחסיסי. פרש"י קמחא דאבישונא, וקשה לר' דהא לעיל [דף ל"ט ע"ב] אסרינן לי' וליכא מאן דפליג, ונראה לר' כמו שפי' בערוך חסיסי קמח של עדשים ואין דרכם לבא לידי חימוץ כל כך.
<h2>דף מא.</h2>
כלומר לא סבירא לי. ואע"ג דתניא כוותי' קסבר דמתני' פליגא. מדאמר שמואל אין הלכה כר' יוסי. השתא מדמי חמץ לחרוסת על כן נראה לר' דעולא דאמר לעיל בין כך ובין כך אסור משום לך לך אמרין כו' פליג אדרב כהנא דהא רב כהנא אמר לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד ולעולא לא אסור אלא משום לך לך אמרין. מאי לאו מדלא צמית מחמץ. (פי' תי') [תימא לר'] דלעיל דקאמר יש אומרים [אף] נותן את החומץ ואחר כך נותן את הקמח אמרי' ולוקמי כר' יוסי דאמר שורן בחומץ וחומץ צומתן משמע (כת"ק ויש היינו ת"ק לר' יוסי דלית להו) [דת"ק דיש אומרים היינו ת"ק דר' יוסי דלית ליה] דחומץ צמית ואפ"ה קאמר נותן הקמח ואח"כ נותן את החומץ אלמא קסבר אע"ג דלא צמית חמוצי נמי לא מחמץ, וי"ל דת"ק דיש אומרים נמי סבר דחומץ צמית דלהכי קאמר ואחר כך נותן את החומץ כדפי' בקו' לעיל.
אין מבשלין את הפסח לא במשקין כו'. תימה למה שנאה כאן דאי אגב שלוקין ומבושלין דתני גבי ירקות א"כ מיד הי' לו לסמוך אחרי'. איכא בינייהו צלי קדר. וא"ת היכי מצי למימר דצלי קדר לת"ק שרי והא צלי מחמת דבר אחר הוא, ולקמן פסלי' לי' בריש פ' כיצד צולין [דף ע"ה ע"ב] כגון נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו דאמרי' יטול את מקומו וי"ל דכי קממעט צלי קדר ממלקות אבל פסול הוי וגם עשה איכא (וא"ת) [ו]בשאר משקין נמי [איכא עשה וא"ת] היכי יליף להו מק"ו והא אין מזהירין מן הדין י"ל דלאו מק"ו יליף אלא הק"ו מגלה אבישול דקרא דמיירי אף שאר משקין.
אמר רב כהנא הא מני ר' יוסי היא. תימה לי לרב כהנא דמוקי כר' יוסי לרבנן האי ובשל מבושל מאי עבדי לי' והא צלאו ואח"כ בשלו לא אצטריך דמסברא שמעי' (דאין בישול) [דבישול] מבטל הצלי כי היכי דאמר ר' יוסי גבי מצה וכי תימא רבנן סברי כר' יוסי דלא שמעינן לי' מסברא הא ליכא למימר דהא לרב כהנא לא הוה דריש ר' מאיר האי ובשל מבושל דאי הוה דריש לי' א"כ אפילו כר' יוסי נמי אתיא (ושני) [ושאני] התם דכתב מבושל מ"מ וצריך לומר דרב כהנא סבר (כר') [דר'] יוסי יליף מבשל [מבושל] דבישול מבטל אפי'.
יוצאין ברקיק השרוי וכו'. לפרש"י דפי' דבישול מבטל לי' מתורת לחם צריכין למימר דהכא מיירי שבלילתו רכה דאי בלילתו עבה השריי' והבישול היכי מבטל לי' מתורת לחם הא אם נאפה כל שהוא מוכח לעיל דלחם גמור הוא הואיל שבלילתו עבה וטפי נראה לר' לפרש דמיירי [ב]בלילתו עבה ופסולו משום מצה עשירה (והא) [והכי] מייתי ראי' כי היכי דסבר ר' יוסי דשרי' ובישול מפקא לי' מתורת אפי' שהי' קודם לכן לענין לשווי' מצה עשירה כאילו לא נאפה ה"נ עוקר הבישול שם הצלי' גבי פסח, וכי האי גוונא מפרשא נמי לפי' הקו'. ולכל הפי' מסקנא דהכא דדחי עולא משום בשל מבושל לאו מסקנא דכיצד מברכין [דף ל"ח ע"ב] דאמר התם שלקות עולא משמי' דר' יוחנן אמר שהכל [כו'] במחלוקת שנוי' דתנן יוצאין ברקיק השרוי כו' ר' יוסי אומר כו' כי היכי דלר' יוסי בישול עקר לאפי' דמעיקרא ה"נ שליקה עקרה לשם ירק דמעיקרא ולא מברך בורא פרי האדמה ומסיק ולא היא עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא דבעינן טעם מצה וליכא פי' טעם מצה לחם עוני אבל לחם מיהא הוי אפילו בבלילתו רכה ולא דמי לחלוט של בעלי בתים ולחלת המסרת דלאו לחם נינהו כלל דהנך גובלא בעלמא נינהו טפי מהכא, מ"מ לפי מסקנא הוה מצי למדחי הכא היינו טעמא דר' יוסי דבעינן טעם מצה ומיהו לא קשיא מידי דעולא דדחי לה הכא מדכ' בשל מבושל אזיל לטעמי' דאמר התם במחלוקת שנוי' ור' יוסי היא ולא בעי לדחוי' דטעמא דר' יוסי משום דבעינן טעם מצה לא התם ולא הכא, מ"ר.
<h2>דף מא:</h2>
אכל כזית נא לוקה שתים. פי' משום נא ומשום כי אם צלי אש דהכי בעי למימר קרא אל תאכלו כי אם צלי אש, והקשה הרב ר' יעקב מאורליינש א"כ אמאי חשבי' אלמנה לכהן גדול מן הנשואין בלאו ועשה בפ"ב דיבמות [דף כ' ע"א] ובפ"ב דסנהדרין [דף י"ט ע"א] פי' לאו אלמנה לא יקח ועשה כי אם בתולה מעמיו והא כי היכי דחשבי' הכא כי אם צלי אש בלאו הוה לי' לאחשובי כי אם בתולה מעמיו בלאו, ואו' ר' דהא לאו פירכא היא (דיתכן) [דלא יתכן] לומר דכי אם בתולה מעמיו משמע לאו ועשה אבל או' ר' דיש להקשות מהא דחשבי' בעולה לכהן גדול בעשה גרידא בריש אלו נערות [דף ל' ע"א] וי"ל דכי אם בתולה מעמיו אין לומר דהוי לאו דסיפי' דקרא מוכיח עליו שהוא עשה דכתיב יקח אשה, מ"ר.
איכא דאמר חדא מיהא לקי. פי' בקו' בחי ובחמי טבריא מחייב משום כי אם צלי אש וקשה לר"ת דא"כ קשיא בין לאביי בין לרבא דברייתא דלעיל משמע דלא לקי דקתני נא ומבושל אמרתי לך ולא חי, ועוד דמסקי' בסוף המקבל [דף קט"ו ע"א] אפלוגתא דרב הונא ורב יהודה (בחבול) [בחובל] רחיים ורכב דרב יהודה אמר לוקה שתים ורב הונא אמר לוקה שלש ומסיק רבא אנא דאמרי אפי' לרב יהודה עד כאן לא קאמר רב יהודה התם אלא דכי נפש הוא חובל לדברים אחרים הוא דאתא אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא, ואי כפי' הקו' הא אצטריך [לחי] ולחמי טבריא, הלכך נראה לר"ת לפרש אכל נא לוקה שתיים אם התרו בו משום כי אם צלי אש ומשום נא מבושל לוקה שתים אם התרו בו משום מבושל ומשום כי אם צלי אש נא ומבושל לוקה שלשה אם התרו בו משום שלשתן, אביי אמר אין לוקין על לאוין שבכללות איכא דאמרי חדא מיהא לקי פי' אם התרו [משום] כי אם צלי אש לבדו אבל מלקות של נא ומבושל לא ילקה לעולם דלהכי אהני מה שכתב בלשון כלל ומיהו לבדו מיהא לקי מאחר שסמכו לנא שהם בני מילקא לאשמועי' בי' דקאי לא תאכלו אכי אם צלי אש נמי אבל אחמי טבריא וחי לא לקי לכולי עלמא (כדדריש) [כדפרשינן] לעיל אלא דוקא בנא ומבושל פליג רבא דסבירא לי' ד[ל]הכי סמכו לאילו ללקות עליו לגמרי והיינו טעמא דלא דמי לכי נפש הוא חובל דבההוא מודו כו"ע דלוקה אשאר דברים כדקתני התם בהדיא בברייתא חבל זוג של (סופרים) [ספרים] וצמד של פרות לוקה שתים דכי נפש הוא חובל משמע שפיר בלשון לאו שהוא נתינת טעם כל דבר שנפש הוא חובל לא תחבול והיינו דקאמר עד כאן לא קאמר רב יהודה התם אלא דכי (שהוא) [נפש הוא] חובל לשאר דברים הוא דאתא [אבל כ"א צלי אש אינו מזכיר שם איסור] דשייך למימר בי' דאתא להלקות בשאר דברים כגון חי וחמי טבריא ומיהו אהני מה שסמכן דמיתוקם ללאו לאותן דברים שכתובין שאנו רואין בהן כבר לאו, ומיהו אכתי ק"ל לפי ר"ת היכי מיתוקם רבא כרב יהודה דא"כ אזג ואחרצן לא ילקה משום מכל אשר יעשה דהא נמי לשאר דברים הוא דאתא כגון עלין ולולבין ובין הבינים [בנזיר דף ל"ג ע"ב] וכתב שפיר בלשון מלקות כמו כי נפש הוא חובל.
אמר רבא אכל זג לוקה שתיים כו'. הך פלוגתא דאביי ורבא אתמר אפכא בפ' ג' מינים [דף ל"ח ע"ב] (ורבותא באלה תלמודא) [ורבות כאלה בתלמוד] בההיא פירקא בסופו [דף מ"ו ע"ב] מיתני' ההיא דנזיר ממורט וההיא (דבהן) [דאין לו בהן] יד ובהן רגל תרוויהו אפכא ביומא בשלהי הוציאו לו [דף ס"א ע"ב] וכך בפ"ק דבכורות [דף ג' ע"א] רב חסדא סבר טרפה חי' ורבה אמר אינה חי', ובפ"ק דתמורה [דף י"א ע"ב] אפכא.
שאין ת"ל כי אם צלי אש. פי' (שסמכו) [לסמכו] אצל נא ומבושל. א"כ לימא קרא או בשל בשל או מבושל מבושל. הכא משמע דאורחי' דקרא לכפול דבורו בענין אחד טפי מבשני ענינים וכן משמע במרובה [דף ס"ה ע"א] דקאמר לימא קרא או המצא המצא או תמצא תמצא וכן בהחובל [דף פ"ה ע"ב] דקאמר לכתוב קרא ירפא ירפא וקצת קשה מהא דאמר בריש היו בודקין [דף מ' ע"ב] דהיטב [ד]כתב גבי עיר הנדחת (מפני) [מופנה] מדהוה לי' למכתב דרוש תדרוש או חקור תחקור וכתב (היתר) [היטב] ש"מ לאפנויי השתא משמע דאי הוה כתב הכי לא הוה מופנה ואמאי אכתי הוה אמינא דמופנה מדהוה לי' למכתב דרוש דרוש או חקור חקור.
<h2>דף מב.</h2>
לאמר לימד על כל הפרשה שהיא בלאו. נראה לר' דהיינו דוקא בהנך דברים דאתרבו כבר ללאו [הבא] מכלל עשה אבל בשאר דברים לא.
אלו עוברין. מה שדקדק ר"ת דלאו [לענין] בל יראה ובל ימצא קאמר פי' בריש מכילתין. ר' אלעזר אומר אף תכשיטי נשים. ר' אלעזר (ולא גרסי') [גרסינן ולא] אליעזר דהא מוכח בגמרא דנוקשה בעיני' בולא [כלום] ותכשיטי נשים מפרש בגמרא שטופלות אותן בסולת ואפי' נאמר דהיינו על ידי תערובת מ"מ מדקאמר אף משמע [דמודה] בהנך דחשיב ת"ק אי נמי הכא גר' ר' אליעזר ובגמרא גר' [ר' אלעזר].
<h2>דף מב:</h2>
הא בדרווקא והא בדפורצני. והא דקאמר שחזקתו מן התמד היינו מן התמד דפורצני אבל תמד דרווקני טוב הרבה ואינו נעשה לעולם חומץ. וסימניך סיסני. בפ' במה אשה יוצאה [דף ס"ו ע"א] גבי קיטע יוצא בקב שלו גרס (סמן סמן) [סמך סמך].
טיפולן של בנות עשירים. קשה לר' א"כ היינו תכשיטי נשים, ותירץ ה"ר יעקב דאורליינש הכא מיירי בפנים של מעלה דלא ממאיס כל כך [כ]שטופלות על פניהם אבל תכשיטי נשים מיירי במה שטופלות הנשים בפנים שלמטה כדי להסיר את השער דממאיס טפי (דוקא) [דיקא] נמי דלא קאמר התם ומשיירות לבנות עניים דמשמע דשוב לא חזו לעניים. אימא אף טיפולי נשים דאמר רב יהודה כו'. הכי גרסי' דאמר רב יהודה אבל במס' שבת בפ' המוציא [דף פ' ע"ב] דאמר תנא סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות ומייתי' בתר הכי מילתא דרב יהודה התם ל"ג בשום ספר דאמר רב יהודה דמילתא באפי נפשי' היא, דרב יהודה לא איירי אלא בהשרת שער כמו שפי' בקו'.
<h2>דף מג.</h2>
למה מנו חכמים את אלו. תימה לי הא אצטריך למנותם לאשמעי' שהם באזהרה ואין בהם משום כרת (ואו') [ואמר] לי ר' דאי משום הא לא הוה צריך למתני אלא תרי מינייהו כותח הבבלי ועמילן של טבחים חד על ידי תערובת וחד נוקשה בעיני', ועוד אני תמה קצת דהא ת"ק שמנה את אלו לא שנה זה הכלל כל שהוא מין דגן דלית לי' האי כללא ד(ל)הא איכא תכשיטי נשים (שהוא) [שהן] מין דגן ואינו עובר בפסח אלא ר' אליעזר הוא דקאמר לי'.
מאן תנא חמץ דגן גמור על ידי תערובת ונוקשה בעיני' בלאו כו'. השתא משמע דבנוקשה לא הוי איסור כלל אי לא[ו] (משום) דאתרבי לענין מלקות כדמפקי' לקמן מכל מחמצת וכרת נמי לית בי' משום דלא אתרבי לענין כרת ותימה לר' דבפ"ק דחולין [דף כ"ג ע"ב] בעי ר' זירא הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שאור מהו שאור דמאן כו' אי דר' מאיר לר' מאיר מדלקי עלי' חמץ הוא והשתא מנא לי' דחמץ הוא משום דלקי עליה (דשאני) [דילמא שאני] חמץ בפסח דאתרבי אבל לענין תודה לא אתרבי חמץ נוקשה ואו' ר' דדילמא אית בי' שום קרא דמרבי' מיני' חמץ נוקשה, וא"ת והא דתניא בפ' כל המנחות באות מצה [דף נ"ג ע"ב] אין מחמיצין בתפוחים ומפרש התם משום דהוי חמץ נוקשה ומה בכך והא חמץ נוקשה כשר בתודה, וי"ל דהתם לא קאמר אלא לכתחלה אבל בדיעבד כשר, מ"ר. ונותנו לפני כלבו דר' מאיר לר' יהודה. ומדאורייתא אפי' באכילה שרי כדאמר בפ"ק דחולין [דף כ"ג ע"ב] דמצה מעלייתא היא אלא מדרבנן אסור.
ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה. האי לאו מיעוט הוא דא"כ מאי קפריך לקמן ואימא כי לרבות עירובו כיון דאית מיעוט אלא ה"פ ת"ל כי כל אוכל חמץ לא אשכחן בי' שום רבוי לענין כרת. ואלו נוקשה בעיני' לא קתני. תימה לי מאי ראי' היא דילמא מ"ה לא חשיב נוקשה דכ"ש הוא כדקאמר רב נחמן וי"ל כ"ש דהוה לי' למתניי' לאשמעי' דלית בי' כרת. ההוא כל לאתויי נשים. תימה לי והא תרי [כי] כל כתיבא גבי כרת חד דכתיב [שמות י"ב] כי כל אוכל חמץ ונכרתה דמייתי בברייתא ואידך [שם] כי כל אוכל מחמצת ונכרתה דפריך מיני' לעיל, ולרבנן נמי דלא דרשי' כל קשה דהא כי כל דרשי לרבות נשים וכיון דתרי [כי] כל כתיבי נרביי' נמי עירובו, ושמא פשיטא לי' דלשום דרשא אצטריך.
<h2>דף מג:</h2>
סד"א כל שישנו בקום אכול מצה כו'. תימה היכי תיסוק [אדעתין] למימר הכי אדרבה איפכא סד"א דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה (והכא) [דהיכא] דאיכא לאקושי לחומרא ולקולא [לחומרא] מקשי', ואומר ריב"א דהאי דינא לא שייך בדבר שיש בו כרת דשייך בי' קרבן שלא יביא חולין לעזרה וא"נ לר' דהא איכא מאן דאמר חוב"ע לאו דאורייתא, ועוד דאמרי' בפ"ק דיבמות [דף ח' ע"א] (עליות) [בשמעתא דעליה] [עריות] שבתורה מאי איריא דמקשת להו (לאשת אח) [לאחות אשה] אקשינהו (לאחות אשה) [לאשת אח] ומשני לחומרא מקשי' אע"ג דאתי בהכי לידי חיוב חטאת, ותירץ ר' דס"ד הכי משום דאורחי' דקרא הוא דסיפי' מפרש לרישי' מ"ה הוה [ס"ד] למימר ד[ב]אכילת מצה תלוי דכתיבא בסוף אע"ג דאמר בריש ערכין [דף ג' ע"ב] ס"ד אמינא הני כהני הואיל וליתנהו [ב]כלאים בציצית נמי לתנייהו (ואו') [וא"כ] רישי' מפרש לסיפי' (מ"מ היכא ד)אפשר לומר [ד]בשני ענינים מסתבר טפי דרישי' מפרש לסיפי', ועוד י"ל כאן יותר [יש] לפטור נשים משום ג"ש דחמשה עשר מחג הסוכות דהוו מפטרי במצה כסוכה, יש מקשין (למימר אין) [לומר יהיו] נשים חייבות בציצית משום דדרשינן כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים כדמשמע בההיא דערכין גבי כהנים אם היו מותרין שלא בעידן עבודה, ומיהו אפי' לפי מה שפירש' דיותר יש לדרוש (דסיפי') [מסיפי'] לרישי' אפי' לקולא שייך להקשות איפכא שלא יתחייבו נשים בכלאים ובספ"ק דביצה [דף י"ד ע"ב] משמע דכלאים לא חזו למידי.
וכי תימא ר' אליעזר לא דריש כי כל והתניא כו'. הקשה אחי אמאי לא מייתי מההיא דלעיל כי כל אוכל חלב דמרבי חולין. מאן שמעית ליה דדריש כל ר' אליעזר. וא"ת דילמא היינו ר' עקיבא דדריש כל בפ' התערובת [דף פ"ב ע"א] גבי כל חטאת דמסיק ר' עקיבא אומר אין לי אלא קדשי קדשים קדשים קלים מניין ת"ל כל ואומר ר' דאפילו יהא רע"ק מ"מ קשיא דלא משתמיט תנא בשום דוכתא שיסבור (שום תנא) דתערובת חמץ בכרת מ"ר, ונ"ל דאע"ג דלא דרשי רבנן כל הכא יש מקומות דדרשי כגון במרובה [דף ס"ג ע"א] דאמר דאף כל רבוייא הוא, ובפ"ב דסוכה [דף כ"ז ע"ב] דדריש [ויקרא כ"ג] כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ישבו בסוכה אחת, התם משמעות דקרא כך הוא, ור' יהודה דלא דריש הכא כל אשכחן לעיל בפ"ק [דף י"א ע"ב] דא' בבכור שאחזו דם דאין מקיזים לו את הדם דגזר דילמא אתי למיעבד במקום שעושה בו מום נפקא לן בפרק כל המנחות באות מצה [דף נ"ו ע"ב] מדכתב [שם כ"ב] כל מום, ובפ"ק דכריתות [דף ד' ע"ב] נמי דריש ר' יהודה כל דם, ונראה דהכא דוקא בדבר שאין סברא לרבות כגון עירובו וכגון נשים משום הקישא וכגון מקצתו דבל תקטירו לא שייך לרבות ועל זה קאמר כמאן כר' אליעזר דדריש כל לרבות דבר שאין סברא לרבות על זה נמי קאמר ורבנן כל לא דרשי לרבות.
אין לי אלא כולו מקצתו מניין. אביי ורבא פליגי במנחות בפ' כל המנחות באות מצה [דף נ"ח ע"א] בפירושא דהך ברייתא אביי א' ה"ק שאור בבל תקטירו אין לי אלא כזית חצי זית מניין רבא אמר ה"ק שאור בבל תקטירו אין לי אלא קומץ חצי קומץ מניין כו' ומסיק תלמודא איכא בינייהו דאביי סבר יש קומץ בפחות משני זיתים ויש הקטרה בפחות מכזית ורבא סבר אין קומץ בפחות משני זיתים ואין הקטרה בפחות מכזית, והשתא נראה לרבי' דלאביי נמי כולו ומקצתו דברייתא היינו כולו כל הקומץ מקצתו מקצת הקומץ דאי לאו הכי מאי קאמר דאביי סבר יש קומץ בפחות משני זיתים, וא"ת מאי (טעמא) [טעמיה] דאמר יש הקטרה בפחות מכזית הא משמע בכל דוכתא דאין הקטרה בפחות מכזית בזבחים פרק השוחט והמעלה [דף ק"ט ע"ב] ובמעילה בפ' קדשי מזבח [דף ט"ו ע"ב] ולקמן בפ' כיצד צולין [דף ע"ט ע"א] דאמר ר' יהושע כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר וכזית חלב זורק את הדם וכו', וי"ל דהכא טעמא משום דקסבר יש קומץ בפחות משני זיתים א"כ כשריבה הכא חצי קומץ על כורחין חצי זית ריבה.
חוץ מאיסורי נזיר. וא"ת אמאי לא קאמר חוץ מאיסורי נזיר וחטאת דהא ר' יוחנן סבר לקמן דחטאת היתר מצטרף לאיסור וי"ל דבקדשים לא קמיירי, מ"ר. כמאן כר' אליעזר דדריש כל. נראה לר' דזעירי משמע לי' דשאור היתר מצטרף לאיסור מדקתני עירובו מניין ת"ל כי כל דמרבינן עירובו א"כ מצטרף לאיסור והיינו כרבא דלדידי' ה"פ מקצתו מניין דהיינו זית שלם ת"ל כל עירובו מניין דהיינו חצי זית היתר וחצי זית איסור דמצטרפין ת"ל כי כל אבל כאביי לא מצי סבר דכיון דסבר דמרבינן מקצתו דאפי' בחצי זית א"כ מה (זית) [שייך] בו צירוף (דמשהו לחודי' דאיסור) [דאמשהו דאיסור לחודיה] מחייב, והא דמרבינן עירובו היינו כשנתערב לגמרי עם ההיתר דלא אמרינן שיתבטל איסור אגב היתר, והא דקאמר כמאן כר' אליעזר דדריש כל היינו משום דלרבנן אע"ג דכי כל דרשי מיהו לא הוו מוקמי כי כל לרבות עירובו אלא לרבות מקצתו.
<h2>דף מד.</h2>
לענין חמץ בפסח נמי. לר' יוחנן לא מצי פריך דאיהו לא דריש כל וא"ת והא אשכחן בריש פ"ב דיומא [דף ע"ד ע"א] דמכל חלב דריש ר' יוחנן (וחצי) [דחצי] שיעור אסור מן התורה ותירץ ר' דנהי דדריש לי' לאיסור להתחייב מלקות כמו (דכשיעור) [בכשיעור] לא דריש וה"ה נמי גבי חמץ.
המקפה של תרומה כו' מקום מגעו אמאי פסול. פרש"י דקס"ד השתא דימוע דרבנן, וקשה לריב"א דהא על כרחין הך (ה)משנה מיירי כגון שהשום והשמן בעין חדא ונגע במקצת[ן] משמע דאשמן ואשום קאי דלא קתני במקצתה וא"כ ניכרים הן והיאך יבטל דבר שהוא בעין, ועוד אי בדימוע מיירי ואינו בעין א"כ [אמאי] פסל מקום מגעו ותו לא (כאן) [כיון] דחשיב כמו שהיא כולה תרומה על ידי הדימוע היכן מצינו (בזה) [כזה] הענין דבר שמקצתו טמא ומקצתו טהור כיון שהכל שוה כממש האיסור וטעמו, ועוד דקתני בהדיא בסיפא אימתי בזמן (שהוא) [שהן] גוש בקערה אבל אם הי' מפוזר טהור מכלל דאי נגע (במקצתו) [במקצתן] דקתני רישא לאו אמקפה קאי ומחמת דימוע אדרבה כי הוי מפוזר יש להיות מדומעת יותר, ועוד דבהדיא (הוא נופל) [היא פלוגתא] בעיסה מדומעת (נמי שהפוסל) [ומי שפוסלה] פוסלה לגמרי ו[ה]מכשיר מכשיר לגמרי, והכי תנן התם [פ"ג מ"ד] עיסה שנתחמצה או שנדמעה בתרומה אינה נפסלת בטבול יום ור' יוסי ור' שמעון (אוסרין) [פוסלין] הרי שאין מחלקין [בין] מקום מגעו לשלא מקום מגעו וגם בתוספתא [טבול יום פ"ב ה"ד] משמע דלא קאי אלא אשום ואשמן דקתני התם אהך פלוגתא דר' יוסי ור' שמעון בעיסה שנדמעה אמר ר' שמעון ברבי יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה של חולין ושום של תרומה צף עליה שאם נגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו כלומר למה אתה פוסל את כל העיסה שנדמעה ומסיק א"ל זה מין אחד וזה שני מינין כלומר מה שאמרתי גבי עיסה שנפסל כולה מפני שהן מין אחד זו העיסה אבל מקפה ושום ושמן הוי שני מינין, ומשמע דבהא הוה מודה ר' יוסי אע"ג דפליג בעיסה ולא פסל לגמרי כת"ק דידי', כל אלה ראיות הריב"א. ועוד יש להקשות לפי' הקונטרס דמוקי לה בדימוע אי במקפה מדומעת מיירי היכי מסיק דאיכא כזית בכדי אכילת פרס הא סתמא לאו הכי כדמסקי בפ"ב דחולין [דף ל"ד ע"ב] הנח (לנזיר) [לנזיד] הדמע דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס, דבשלמא אי מיירי כשהם בעין אע"פ שאין כל כך שהי' בו כזית בכדי אכילת פרס אם [לא] הי' מדומע הוא יכול ללוקטו ולאכלו כך כזית בכדי אכילת פרס כיון שהוא בעין ומתוך כך הוא חשוב אבל אי במדומע מיירי ואין רגילות לשום בו כך כדמשמע התם היכי מסיק דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ואומר ר' דלא קשיא מידי דה"פ הואיל וזר לוקה עליו בכזית אם הי' אוכל בבת אחת כל המקפה מתוך כך חשוב אף כל מה שמדומע במקפה ולא בטל אע"ג דאין רגילות (לאוכל) [לאכול] כך ונפסל בטבול יום ולא דמי לכותח הבבלי דאינו חשוב בשביל כך כאלו הוא בעין דהתם אפילו כי שרי[ף] לי' בטלה דעתו אצל כל אדם ולא מחייב, והא דקאמר התם בחולין [שם] השלישי נאכל בנזיד הדמע היינו כדרך שרגילים לאכול, ומיהו נראה לר' כפר"ת דמתני' מיירי שהשום והשמן בעין כמו שמשמע מכל אותן שהבאתי כדגרסי' בכל הספרים מקום מגעו אמאי פסל הא לא הוי כביצה והואיל וכן דלא מקבל טומאה אלא מדרבנן אית לן למימר דבטלי אגב מקפה כדפר' לעיל בפ' כל שעה [דף ל"ג ע"ב].
לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור. תי' לר' לעולם אין היתר מצטרף לאיסור וה"פ הואיל וזר לוקה עליו בכזית אם הי' מלקט וצובר מן השום או מן השמן שבו כזית, וי"ל כיון שאין דרך אכילתן בכך משום האי טעמא לית לן למימר שלא יתבטל אגב מקפה. אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר' אליעזר תי' לר' מאי קס"ד (לאביי) [דאביי] לאקשויי הכי וכי לא ידע שיש להקשות כמו כן לדבריו דקאמר משום דהיתר מצטרף לאיסור, וכן לקמן גבי קדרות ומדוכות מאי ס"ד [ולי נראה] דלאו פירכא היא דלא שייך היתר מצטרף לאיסור בדבר המעורב יפה שאין האיסור ניכר [אלא] א"כ האיסור בעין וכן פי' בקו' בתחלת הסוגיא וזה לשונו אף שאור בל תקטירו נמי היתר מצטרף לאיסור חצי זית דשאור וחצי זית דמצה ואינם מעורבים אלא כל אחד ניכר. ואלא מאי בהני תרתי קמייתא. יש ספרים דל"ג בהו אבל בנזיר בפ' ג' מינים [דף ל"ז ע"ב] גרס לי' בכל הספרים גבי מדוכות. הנח לתרומת תבלין דרבנן תימה לי כיון דתרומה דרבנן גבי שום אמאי פסול מקום מגעו.
איתבי' שתי קופות אחד של חולין כו'. לפי מה שסובר עכשיו דתרומה בזמן הזה דאורייתא יעמידנה ר' יוחנן והוא שרבו חולין על התרומה דהא דמוקי לה בסוף הערל [דף פ"ב ע"ב] אע"פ שלא רבו היינו למאן דסבר תרומה בזמן הזה דרבנן כדמוכח התם (דבדרבה) [דבדרבנן] לא בעי (רבויי') [רבייה] וא"ת מאי קפריך אמאי אמרי' שאני אומר והא פשוט הוא בכל מקום דמדאורייתא מין במינו ברובא בטל, ואומר ר' דבעי למימר בכל ענינים אפי' במין בשאינו מינו כגון חטין ושעורין ודוקא בקמח של שעורין דאי לאו (הי') [הכי] ניכר יפה, מ"ר. ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר. בנזיר בפ' ג' מינים [דף ל"ז ע"ב] גר' הכי בשלמא לדידי דאמינא היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולין אלא לדידך דאמרת משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כי נפישי חולין מאי הוי, ולא ידע ר' לפרשו דלדידי' נמי תקשי אמאי אמרי' שאני אומר הואיל וזר לוקה עליו [ב]כזית דהיתר מצטרף לאיסור, ולפי מה שפי' דלא שייך היתר מצטרף לאיסור אלא א"כ האיסור בעין אתי שפיר וה"ק כגון דנפישי חולין ואין האיסור ניכר, ולר' נראה לפרש בכולי שמעתא דאביי הוה סובר דכל איסור היתר מצטרף לאיסור כשיש מן האיסור יותר מן ההיתר או כשהם שוים וגמרי' מנזיר אבל כשההיתר רבה על האיסור אז לא יצטרף לעולם, ורב דימי סבר דבשום מקום אין היתר מצטרף לאיסור אע"פ שהאיסור רבה על ההיתר רק באיסור נזיר (ד)אע"פ שההיתר מרובה מצטרף לאיסור ומיני' לא גמרי' לשאר איסורין כדמפרש לקמן (דהא) [דה"ל] נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד, ולא גרס לכל הנהו (דר') [פרכי] אלא מאי דלעיל וה"פ לעיל הואיל וזר לוקה עליו בכזית לאו משום דהיתר מצטרף ולוקה אכזית כשיש חציו שום וחציו מקפה ומשני לא(ו) משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ופריך אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר' אליעזר בשלמא לדידי פליגי משום [ד]ר' אליעזר דריש כל וכיון דדריש כל סבר דכי אתא קרא לומר דהיתר מצטרף לאיסור אפי' כשהאיסור מועט ורבנן דלא [דרשי] כל סברי דלא מצטרף אלא א"כ הם שוים כשאר איסורין שבתורה אלא (לאידך) [לדידך] אמאי פליגי וכן נמי הכא גבי קופות ומדוכות אתי שפיר דאמר שאני אומר לאביי דבאיסור מועט אין ההיתר מצטרף עמו, מ"ר.
<h2>דף מד:</h2>
וה"ה לערלה בשתיים. ובפ"ק דקידושין [דף ל"ח ע"א] עביד נמי ק"ו כי האי גוונא מחדש (וכלאים) [לכלאים] שנוהגין בחוצה לארץ ומסיק נמי וה"ה לערלה בשתיים, ותימה בערלה נמי איכא שלש דאין היתר לאיסור[ו] דמה שהוא מותר לאחר ג' שנים היינו האילן והאילן לא נאסר כי אם הפרי והפרי אין לו היתר לעולם, ותירץ רבי' תם דמ"ה קאמר בשתים דאיכא ערלה דלא שייך בה אלא תרתי כגון בשנה רביעית דיש היתר לאיסורו במה שהיא מותרת לאחר ג' שנים על ידי פדי' או על ידי הבאה (בירושלים) [לירושלים], והרב ר' יום טוב אומר דה"פ ויש היתר לאיסורו לגרום איסור[ו] דמותר לידור (בנדר) [בנזיר] מה שאין כן בכלאים דאסור לגרום איסורו לזרוע כלאים ומ"ה קאמר וה"ה לערלה בשתים דמותר לגרום איסורו (ו)ליטע אילנות, וא"נ לר"ת דהא בספרי גר' ויש היתר לאחר איסורו.
ודילמא מיין לחודי'. ולשון לצרף אתי שפיר כלומר לצרף היין שבלוע בתוכו. קמל"ן. דאע"ג דבלוע בפת. ובנזיר בפ' ג' מינים [דף ל"ז ע"א] דחי לה בע"א דקאמר התם והא איכא כזית בעיני' וכי תימא מאי למימרא לאפוקי מת"ק דאמר עד שישתה רביעית יין ויש לתמוה מה הועיל התם הא דקאמר לאפוקי מת"ק דודאי הא דנקט ר' עקיבא ויש בו כדי לצרף כזית הוי לאפוקי מת"ק דבעי רביעית אבל מ"מ מאי שני במאי דנקט ר' עקיבא שורה פתו ביין.
ורבנן מבשר בחלב לא גמרי' דחידוש הוא. תימה לי הניחא (לרבנן) [לרבא] אלא לאביי דאמר בפ' כל הבשר [דף ק"ח ע"א] דבשר בחלב לאו חידוש הוא דאי חידוש הוא (ד)אע"ג דליכא נותן טעם נמי לדידי' אמאי אצטריך לרבנן למגמר הכא מנזיר ליתן טעם כעיקר. ורבנן קדרה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. יש לפרש בשני ענינים דמצינן למימר דרבנן נמי סברי דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ומ"מ חידוש הוא דבעלמא אפילו פגם מועט שרי והכא אסור ולר' אין נראה לפרש כן דכיון דאי אפשר דלא פגמה פורתא ואפ"ה אסרה תורה א"כ מנלן לאפלוגי בין בת יומא לשאינה בת יומא, לכן נראה לר' דלרבנן כולן אסורות ובפ"ב דע"ז [דף ס"ז ע"ב] פליגי ר' מאיר ור' שמעון דר' מאיר סבר נותן טעם לפגם אסור וגמר מגיעולי עכו"ם דאסרם הכתוב וקדרה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא ויש לאסור כולן כדמוכח בסוף ע"ז [דף ע"ה ע"ב] דמאן דסבר נותן טעם לפגם אסור אסור אפי' שאינה בת יומא ומה שהתיר הכתוב נבלה מוקי לה ר"מ (כשדוחה) [בסרוחה] מעיקרא [ולר"ש סרוחה מעיקרא] לא בעי קרא דעפרא בעלמא הוא והתיר הכתוב אפילו שאינה סרוחה מעיקרא וגיעולי עכו"ם לא אסר הכתוב אלא קדרה בת יומא דלא פגמה כלל, והשתא נראה (לר') [דר'] שמעון כר' עקיבא ור' מאיר בגיעולי עכו"ם סבר כרבנן דאפילו שאינה בת יומא אסירא, ומיהו בהא(י) פליג עלייהו (דאפי') [דאילו] רבנן דהכא סברי דנותן טעם לפגם בעלמא [מותר] ור' מאיר אוסר, ולר'['מ] שפיר מצי למילף מגיעולי עכו"ם (דטעם) [לטעם] כעיקר דלדידי' לאו חידוש הוא דבכל מקום נותן טעם לפגם אסור ומה שיש לדקדק (בשמעתין) [בשמעתא] דהתם שם פי'.
<h2>דף מה.</h2>
משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד. תימה לי אמאי לא קאמר נזיר וחמץ דהא ר' עקיבא דריש כל בפ' התערובת [דף פ"ב ע"א]. כחמור שבהן. בפר"ח גר' הכי (דאפי) [ופירש] דמיירי בחטאת ושלמים וזה פי' כחמור שבהן דפעמים נאכל בתורת שלמים ופעמים נאכל בתורת חטאת כי השלמים שנשחטו מאתמול היום מותרים ובלילה אסורין באכילה, והחטאת שנשחטה היום מותרת בלילה ואם נבלע מן החטאת שנשחטה היום על חתיכת בשר של שלמים שנשחטו מאתמול נאכל הבשר בתורת שלמים בו ביום בלבד אבל לא בלילה כבשר החטאת ואם נשחטו שניהם היום נאכל בתורת [חטאת] היום והלילה בלבד, אבל לא למחר כשאר בשר שלמים, ובלשון הברייתא קשה לן (כמאן) [במאי] דקאמר עד שנבלע בבשר משמע דמיירי בהיתר שנבלע באיסור והדר קאמר יקדש להיות כמוה משמע שהאיסור נבלע בתוך ההיתר.
ורבנן אמרי לך חטאת להיתר מצטרף לאיסור. משמע דלכולי עלמא קרא דחטאת להיתר מצטרף לאיסור ובפ' גיד הנשה [דף צ"ח ע"ב] מוקי לה רבא (בטעם) [לטעם] כעיקר דקאמר התם רבא אמר ליתן טעם כעיקר [דבקדשים אסור] קמ"ל דהכא שרי ולגמר מיני' הא גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה כו' וגרס ר"ת התם להיתר מצטרף לאיסור, ור' אומר דבנזיר [דף ל"ז ע"ב] משמע דנזיר וחטאת לרבנן תרוויהו ליתן טעם כעיקר וקאמר בפ' ג' מינין [שם] דצריכי דאי כתב גבי חטאת הוה אמינא נזיר לא אתי מיני' משום דנזיר מקדשים לא ילפי' ואי כתב רחמנא נזיר הוה אמינא חטאת מנזיר לא ילפי' משום דחמיר איסורא דאפי' חרצן אסור הלכך לא אתי מיני', מ"ר.
מכולה שמעתין משמע דטעם כעיקר מן התורה דגמרי' מנזיר דקאמר מכאן אתה דן לכל התורה כולה ועל כרחין ליכא [למימר] דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא דמדר' עקיבא (משמע) [נשמע] דדריש להאי קרא להיתר מצטרף לאיסור דלקי לרבנן דדרשי לטעם כעיקר נמי לקי, והקשה ר"ת מדאמרי' בפ"ב דע"ז [דף ס"ז ע"א] אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור [ו]לוקין [עליו] וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וכן משמע נמי בפ' גיד הנשה [דף צ"ט ע"א] דטעם כעיקר דרבנן גבי זרוע בשלה דקאמר אטו אנן לקולא קאמרי' לחומרא קאמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל וכן בפ' כל הבשר [דף ק"ח ע"א] דקאמר [אביי] ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא [דאי] דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרי' דחידוש הוא אי חידוש הוא בלא נתינת טעם נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה פי' ולעולם דרבנן ותירץ כאן במינו כאן בשאינו מינו כדמוכח בפ' התערובת [דף ע"ח ע"א] ובחולין הארכתי בכל הצורך.
<h2>דף מה:</h2>
כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה. ואע"פ שראוי לאכילה כיון שאין מקיימין אותו לאכילה וכן נמי לענין טומאה בסוף העור והרוטב [דף קכ"ט ע"א] אמר אביי הרי אמרו כופת שאור שייחדה לישיבה בטלה פי' בטלה מטומאה כדלקמן [שם] בית שסככו בזרעים טהרו (מטומאתן) [טומאתו] לאו דאורייתא דאי ס"ד דאורייתא מצינו לאוכלין שמטמאין טומאה חמורה ומשני כששימש מעשה עץ שימש הרי משמע דמיירי בראוי לאכילה ונראה לר' דכי היכי דפליגי לענין טומאה (בכמה בטלה) [בבמה בהמה דף נ"א ע"ב] דרבנן סברי כל הכלים [עולים] מטומאתן בשינוי מעשה גרידא ור"י סבר לא אמרו שינוי מעשה לתקן אלא לקלקל ה"נ פליגי לענין איסור חמץ דלרבנן כופת שאור בטל בתורת חמץ בשינוי מעשה בלא קלקול ור' יהודה סבר דבעינן קלקול.
כאן במקום לישה. לפי' הקו' דמחמיר שלא במקום לישה לחמץ לעבור אפילו פחות מכזית יש לתמוה הא (דמסקי') [דאמרינן] לקמן שני חצאי זתים וחוט של בצק ביניהם רואין כל שאלו ינטל החוט כו' ומסיק לא אמרו אלא בעריבה אבל בבית חייב לבער מאי טעמא דזמנין דמכניף להו ונפלי אהדדי ואי כפי' הקו' תיפוק לי' דפחות מכזית חייב לבער מאי טעמא הואיל שהוא שלא במקום לישה כגון (אגנא) [אגבה] דאגנא ונראה לר' דמקום העשוי לחזק דכל הני מתניתא היינו לחזק את הכלי והוי בין במקום לישה [בין שלא במקום לישה] שבכל מקום צריך הכלי חיזוק אלא דשלא במקום [לישה] אין לאסור כמו במקום לישה שיש לחוש פן ידבק מאותה עיסה לאחרת על ידי שפשוף הלישה או תבלע מן הטעם וכללו של דבר כזית אפילו במקום העשוי לחזק במקום לישה אסור כיון דאיכא תרתי לריעותא שיש כזית ובמקום לישה לא שרי לי' משום חיזוק הכלי אע"פ שבודאי הוא מבטלו שם ואם הוא שלא במקום לישה מותר ובלבד שיהא במקום העשוי לחזק ופחות מכזית במקום לישה אם הוא מחזיק את הכלי לא גזרו רבנן דיכול לשמור שלא ללוש עליו הואיל והוא מועט וכ"ש שלא במקום לישה דמותר ואפי' אינו עשוי לחזק ואי תקשי לפי' הקו' והא מתנית' כר' אליעזר דשרי דאית לי' היתר מצטרף לאיסור בחמץ מיד כשיגע החצי זית במצה יעבור בבל יראה תריץ בשביטלו ולשמא יפול מן החצי זית בעיסה ויאכלנו לא חיישי' לפי' הק' דמיירי כגון דמיהדק שפיר.
<h2>דף מו.</h2>
לגבל ולתפלה. פי' בערוך אם יש גבל העושה עיסתו בטהרה ברחוק ד' מילין ימתין עד שיגיע לאותו גבל ובאדם המהלך בדרך מיירי דומיא דתפלה ולא כפי' הקו' דמה שייך הכא למפסק מילי דדינא ועוד דלא שנו אלא לפניו משמע דקאי אכולהו וזהו כפי' הערוך ומיהו מה שפי' לתפלה לרחוץ ידיו לתפלה לא נהיר דהיכי דמי אי דמטא עידן צלותא הא אמרי' בברכות [דף ט"ו ע"א] אביי לייט אמאן דמהדר אמייא בעידן צלותא ואי שלא בזמן תפלה מאי איריא ד' מילין אפי' טובא נמי, הלכך נראה לר' כפי' הקו' דלתפלה היינו להתפלל בעשרה והוא רוצה ללון בעיר שאין בה עשרה אם יש לפניו ד' מילין עיר סמוכה צריך לילך וללון שם.
כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה. [משום] [ד]חלה טמאה אסורה ביו"ט לטלטל כדתנן בביצה פ' אין צדין [דף כ"ז ע"ב] [מעשה] ושאלו את ר' טרפון עלי' ועל החלה שנטמאת ואמרו לו לא יזיזנה ממקומה (ולפי מה שפי') [ופירש] כאן רש"י וגם פי' התם ואע"פ שיכול ליתנה לכלב והביא ראי' מהא דאמרי' בפ' כל שעה [דף ל"ב ע"א] שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו מיהו כל ביעור טומאה (חשובות) [חשובה] מלאכה ועל לשונו תמ' ר' דמה מלאכה שייך בהך אכילה לכלב, ומיהו נראה לר' לפרש דבריו דגזרי' ביעור האכילה לכלב אטו שאר ביעורין שהם מלאכה, ומיהו אין נראה לרבי' שיהא מותר להאכיל תרומה טמאה לכלב אפי' בחול דהא תנן בפ"ב דתמורה [דף ל"ג ע"ב] אלו הן הנשרפין תרומה טמאה וחמץ בפסח [ומוקי לה] כר' יהודה אלמא דוקא תני ועוד דקתני עלה [כל] הנשרפין לא יקברו עוד אמרי' במס' שבת [דף כ"ה ע"א] כשם שאתה מצווה לשרוף קדשים שנטמאו כך אתה מצווה לשרוף תרומה שנטמאת משמע דווקא בשריפה והא דאמר לעיל בספ"ק [דף כ' ע"ב] ביין של תרומה שנטמא שיעשה זילוף ה"ט לפי שאין שייך בו שריפה [ותנן בתמורה שם] הראוי לקבורה קבורה ומפרש בגמרא [שם ל"ד ע"ב] הא כיצד אוכלין בשריפה ויין בקבורה, ומה שהביא רש"י ראי' מההיא דכל שעה אומר ר' דהא לאו ראי' היא [ד]דוקא בתרומת חמץ טהורה מריצה לפני כלבו אבל בט(ו)מאה לא ואי קשיא דבפ"ג דבכורות [דף כ"ג ע"א] משמע טמאה אינה בשריפה דאמר התם סאה של תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין ר' אליעזר אומר (תדוס) [תרום] ותרקב שאני אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה אומר ר"ת דההיא תרקב היינו תשרף שאותה משנה שנויי' במס' תרומות פ"ה [מ"ב] וגרסינן התם (תדוס) [תרום] ותרקב (פי') [ופירוש] הוא שפי' התלמוד כלומר תשרף דתנן היינו שלא בהנאה כעין רקיבה והיינו טעמא דאסורה בהנאה משום דקלה היא שהרי מן התורה היא חולין גמורין ואי שרית לי' לאתהנויי בשעת שריפה אתי לאוכלה.
לא תקרא לה שם עד שתאפה. שאם הי' קורא לה שם שוב לא הי' יכול לאפותה ולא לשורפה כדמפרש טעמא בפ' במה מדליקין [דף כ"ג ע"ב] דאיכא למאן דאמר גזירה יום טוב אטו שבת, ובשבת תנן אין מדליקין בשמן שריפה [וטעמא] מתוך שהוא מצווה עליו לבערו גזרי' שמא יטה, ואיכא דמוקי מתניתין דהתם ולא בשמן שריפה ביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקי' לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט, ויש לתמוה התם היכי יליף תרומה טמאה מפסולי קדשי מקדש בשלמא פסולי קדשי מקדש כגון פיגול וטמא בדין הוא דאין שריפתן דוחה יו"ט לפי שאין יכול ליהנות [מהם] בשעת (שריפה) [שריפתן] וכי אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך היינו שלא לצורך אוכל נפש אבל צריך הוא לתשמיש אחר כגון הדלקת הנר וכגון עושה מדורה להתחמם כנגדה אבל הבערה שאין בה צורך כלל לא הותרה אלא (שריפה) [שריפת] תרומה טמאה שהוא יכול ליהנות [ממנה] בשעת שריפתה, (ו)השתא יש לומר שמן של חולין שאינו מצווה בשריפתו מותר להדליקו בנר להנאתו של תרומה שמצווה בשריפתה לא כ"ש שמותר להדליקו בנר להנאתו וכי מפני שהוא מצוה מגרע גרע ותירץ ריב"א דבשלמא שמן חולין כיון דמותר בכל הנאות שבעולם בין לאכילה ובין להדלקה נמצא כשמדליקו בנר להנאתו הוא שמבעירו שהרי אם חפץ הי' אוכלו ולא מבעירו אבל שמן של תרומה טמאה שאין יכול ליהנות ממנו אלא בשעת הבערתו נמצא שהבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפתה אלא שהתורה התירה ליהנות ממנה כדרך הבערתו [תדע] שאם בשביל הנאתו אמרה תורה לשורפה כל שכן שתהא מותרת בהנאה אחרת אלא כיון שאסורה בכל הנאות שבעולם אלא בהנאת שריפה ש"מ לא אמרה תורה לשורפה בשביל הנאתו אלא לא הקפידה תורה אם נהנה ממנו אגב ביעורה הואיל ומבערה מיהא מן העולם וכיון דעיקר שריפתה אינה לשם הנאתו כלל אלא לשם מצות ביעור בעלמא אינה דוחה יו"ט כשריפת שאר קדשים מידי דהוה אנדרים ונדבות אליבא דמאן דאמר אין קרבין ביו"ט אע"פ שיש בהן היתר אכילת אדם אפ"ה כיון דעיקר שחיטתו שלא לצורך אכילת אדם דכהנים משלחן גבוה קזכו אסור מן התורה לשוחטן ביו"ט כדאמרי' בפ"ב דביצה [דף כ' ע"ב] ומייתי התם ראי' משתי הלחם שיש בהן אכילת אדם ואפ"ה כיון דעיקרו לצורך גבוה ולא לצורך הדיוט אין אפייתן דוחה יו"ט ולמאן דאמר נדרים ונדבות קרבין ביו"ט קסבר עיקר שחיטתו נמי לצורך אכילת אדם הוא אבל שריפת תרומה טמאה ודאי שלא לשם הנאת אדם הוא דאם לשם הנאתו הוא הוה לן להתיר נמי הנאה אחרת אלא ודאי לשם מצות ביעור ולא לשם הנאה הלכך אסורה ביו"ט כשאר קדשים, ולר' לא נתיישב לו זה לומר דמה שנהנה מתרומה טמאה בשעת שריפה משלחן גבוה קא זכו דלא דמי לשתי הלחם שאין אפייתן דוחה יו"ט שהאפי' צורך גבוה היא שלאחר אפיי' נמי עושין בהן תנופה וכן נדרים ונדבות יש מהן לגבוה לאחר שחיטה אבל תרומה טמאה שאין לגבוה ממנו כלום ליכא למימר דמה שנהנה זכה משלחן גבוה דאי לא תימא הכי היאך אפיית תרומה וצליית פסח דוחה יום טוב, ובעיני אינו נראה פירכא כלל כמו שפי' דעל כרחין שריפת התרומה אינה לשם הנאה אלא לשם ביעור, ור' פי' בע"א דודאי מותר לשרוף תרומה טמאה ביו"ט לצורך אוכל נפש אלא דגזרי' לצורך אטו שלא לצורך וה"פ התם, הכא ביו"ט שחל להיות בערב שבת עסקי' לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט פי' דגזרי' לצורך אטו שלא לצורך ושלא לצורך אסור מן התורה דגמרינן מקדשים שאין שורפין אותו כדגמר התם בהדיא מקרא עד בוקר ליתן לו בקר שני לשריפתה, מ"ר.
עד שתאפה. אומר ר' דאנן שרי' לן לקרות לה שם קודם שתאפה אע"ג דפסקי' בגמרא כר' אליעזר במקום שיש כהן קטן מותר לאפותה ביו"ט משום דחזי לי' כדאמר בבכורות בפ' עד כמה [דף כ"ז ע"א] אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאת עליו מגופו, וכן פסק בהלכות גדולות בהלכות פסח בשם רב כהן צדק (דיש משמע) [ריש מתיבתא] דאפי' ליכא כהן [קטן אי] איכא כהן גדול שרי דחזיא לי' על ידי ביטול ברוב כדאמר התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל [לה] בימי טומאתו ומיהו בלא ביטול ברוב לא ידע ר' אי שרי משום דיכול לטבול לקריו ומותר לאכול בתרומת חוצה לארץ אע"פ שאינו מיטהר משאר טומאות כמו טומאת מת כדמוכח בריש בנות כותים [דף ל"ב ע"א] מעשה הי' והטבילוה קודם לאמה כדי לסוכה שמן של תרומה, [מפני] שהי' מסתפק ר' אי צריך הערב שמש לקרי דאע"ג דבטומאת מת ושרץ מוכח בפ' עד כמה שאין צריך הערב שמש לתרומת חוצה לארץ היינו לפי שאין הטומאה יוצאה מגופו [אבל בקרי] שמא צריך הערב שמש וא"כ אסור לאפותו ביו"ט בעבור שלא יוכל לאוכלה עד הלילה למוצאי יו"ט ומיהו יש להתיר על ידי ביטול ברוב כדפרשי' והיכא דליכא כהן כלל אומר ר' דשרי אי קיימא לן כרבה דאית לי' (דהואיל) [הואיל] ומקלעי לי' אורחי' בגמרא, תימה אמאי לא שרי לאפות חלה טמאה מההוא טעמא דאמר ר' שמעון בן אלעזר בפ"ב דביצה [דף י"ז ע"א] אף ממלא אשה את התנור פת אע"פ שאינה צריכה [אלא לככר אחד] מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא, ואומר רבא התם הלכה כר"ש בן אלעזר ואפי' תאמר דאסור לאפותה לפי שהיא אסורה לטלטל מ"מ אמאי צריכה לכל הני טעמי בגמרא הואיל ואי בעי מתשיל עלה כו' ותירץ ר' דההוא טעמא דא' בביצה לא שייך אלא בתנור אבל כשאופה תחת הגחלים לא.
ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה. משמע הכא דאין (צריך) להפריש מן הטהור על הטמא ותימה דבפ' כשם [דף ל' ע"א] מייתי משנה דמסכת חלה [פ"ב מ"ח] דתנן ר' אליעזר אומר ניטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד כו' וי"ל דהתם משום קנסא כדפי' שם בקו' רישא דמתני' במסכת חלה הכי [שם מ"ז] שיעור חלה אחד מכ"ד נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד ממ"ח נטמאת מזידה אחד מכ"ד שלא יהא חוטא נשכר ר' אליעזר אומר היכא דנטמאת מזידה תלוש אחרת בטהרה ותיטול מן הטהורה על הטמאה כיצד כו' עד כאן לשון הקו' וכולה סוגיא דמאי לאו בהא קמפלגי פי' שם בקו' (דאמר ר') [דאדר'] אליעזר ורבנן קאי וק"ל לפי זה דבמסכת תרומות פ"ב [מ"א] תנן אין תורמין מן הטהור על הטמא ואם תרמו תרומתן תרומה כו' ר' אליעזר אומר תורמין מן הטהור על הטמא והתם לא מיירי כלל כיצד נטמא אם בשוגג אם במזיד וקאמר בגמרא בירושלמי ר' יוחנן בשם ר' ינאי ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מה גורן ויקב אי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור, פי' דאין חטה אחת חצי' טמאה וחצי' טהורה וכאן אע"פ שאפשר למדין אפשר משאי אפשר פי' דמה שתורם יהא כולו טהור או כולו טמא כדי שיתרום מן הטהור על הטהור או מן הטמא על הטמא ופריך עלה ומעתה לא תהא (תרומה) [תרומתו] תרומה ומשני ממנו כתיב פי' דכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה' מ"מ משמע דרבנן דרשי מקרא ור' אליעזר לא דריש אבל מן הטמא על הטמא כ"ש דעדיף ונראה לר' דקראי אסמכתא בעלמא ועיקר טעם דרבנן אסרי משום דבעי [מן] המוקף וגזרי' דילמא יתרום שלא מן המוקף משום דמסתפי דילמא נגע טהור בטמא ור' אליעזר לא גזר תדע דקאמר התם בירושלמי תרומת מעשר נטלת מן הטהור על הטהור ומן הטמא על הטמא ומן הטהור על הטמא והשתא מאי שנא תרומת מעשר מתרומה גדולה אלא ודאי משום דתרומת מעשר לא בעי מוקף כדקאמר התם (דמילפי') [דמלמדת] ואינה למידה ועוד תנן התם באמת [אמרו] העיגול של דבילה שנטמא מקצתו תורמין מן הטהור שבו [על הטמא שבו] וכן אגודה של ירק וכן ערימה היו שני עגולים שתי אגודות שתי ערימות אחת טמאה ואחת טהורה לא יתרום מזה על זה ואי מדאורייתא מאי שנא אבל [לפי] מה דפי' ניחא וכולה סוגיא דסוטה [דף ל' ע"ב] דבמאי קמפלגי קאי אההיא דתניא כביצה וההיא דתניא פחות מכביצה. תטיל לצונן. אומר ר' דבין ר' אליעזר ובין ר' יהושע לא פליגי אבן בתירא שלא תועיל יפה (הטלת) [הטלה] לצונן והיכא (שבארנו) [שאירע] מעשה שקרא שם אומר ר"ת שיטיל לצונן.
<h2>דף מו:</h2>
הואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוני' הוא. הקשה בקונ' א"כ יקרא לה שם ואחר תאפה מהאי טעמא דהואיל ואי בעי מתשיל עלה ואומר ר' כיון שיכול לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות על ידי הואיל, וא"ת א"כ אמאי אמר ר' אליעזר לא תקרא לה שם עד שתאפה אמאי שרי לאפותה משום דהואיל וכל חדא וחדא חזיא לי' כדאמר לקמן [דף מ"ח ע"א] והלא בלא הואיל יכול לעשות על ידי הטלה לצונן תריץ דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן דאז נמי איכא למיחש שלא (יזהר) [תזהר] יפה, עוד יש לתרץ דמהאי טעמא דהואיל ואי בעי מתשיל עלה לא היה שרי לאפות אחר קריאת שם דלא שכיח למיעבד וכיון דלא שכיח למיעבד לא אמרי' הואיל להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים ושתי הלחם שאין אפייתן דוחה יום טוב אע"פ שיש לומר הואיל ואי בעי פריק להו שאין התנור מקדש שאם הי' תנור מקדשם א"כ כשאופין אותו קודם יו"ט נפסלין בלינה וכן מוכח במנחות [דף ע"ב ע"ב] דאמר דמאן דסבר שאין אפייתן דוחה יו"ט קסבר אין תנור מקדש ומאן דסבר תנור מקדש קסבר דדחו שבת ויו"ט דאמר בסוף פרק התכלת [דף נ"א ע"א] חביתי כהן גדול דדחו שבת [מנ"ל] ומפיק לה רבא מדכתיב [ויקרא ו'] על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול אפסלה לה בלינה, ובסוף פ' ר' ישמעאל [דף ע"ב ע"ב] גבי שתי הלחם דקאמר קסבר תנור מקדש ואי אפי לה מאתמול אפסלה [לה] בלינה ובפ' שתי הלחם [דף צ"ה ע"ב] אמר אי קשיא הא קשיא אפייתו מבפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחה את השבת אפסלה ומפיק לה התם מדכתב [ש"א כ"א] והוא דרך חול(י) ואף כי היום יקדש בכלי בחול אשכחינהו (דקאפי' לה"ג) [דקא אפו לה] אמר להו דרך חול קאפיתו לה אף כי היום יקדש בכלי אפסיל לי' בלינה וכן נמי במעילה דתנן בפ' חטאת העוף [דף ט' ע"א] גבי שתי הלחם ולחם הפנים קרמו בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה והא דאמר בריש פ"ב דשבועות [דף ט"ו ע"א] גבי ירושלים דפריך ונקדשי' [מאתמול ומשני] שתי הלחם בשחיטת (קדשים) [כבשים] הוא דקדשי לאו משום דסבר דאין תנור מקדש אלא כלומר אם תרצה לומר שקדשוהו במעלי יומא טבא א"כ על כורחין תסבור אין תנור מקדש דאי מקדש אפסיל להו בלינה ורש"י פי' אע"ג דאי נמי קרא עלי' שם מצי (למפרך) [למיפא] לה הואיל ואי בעי מתשיל עלי' מיהו כיון דאית לי' לר' אליעזר הסל מצרפן לחלה א"כ הכי שפיר טפי, ולא יכולתי להבין מה שתולה הטעם בסל מצרף לחלה, ונראה לפרש שרוצה לומר דכיון שסובר הסל מצרפן לחלה א"כ כשאופה ואחר כך קורא שם נמי אכתי אינו מותר אלא מטעם הואיל כמו שפי' לפנים רש"י גבי האי דפריך רב פפא [דף מ"ח ע"א] עד כאן לא קאמר ר' אליעזר התם דאמר הואיל [אלא] (דהא) [בהא] דכל חדא וחדא בעידנא דקאפי לה חזיא ליה ופי' אע"ג דסופו להפריש אחת מהן לחלה ונמצא שטרח בדבר שאינו ראוי לאכילה אפ"ה אמרי' הואיל ואי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע מכל חדא וחדא ואיכא למימר בכל חדא חזיא לי' ומותר לאפותה והשתא כיון דכשלא קרא שם לא שרי אלא על ידי הואיל א"כ אם הי' קורא שם היינו מתירין על ידי תרי הואיל שעדיין אנו מוסיפין הואיל ואי בעי מתשיל עלה אבל אם הי' סובר ר' אליעזר אין הסל מצרפן אז הי' מותר לקרות שם תחלה דליכא אלא חד הואיל ההוא דאי בעי מתשיל עלה ותו לא דכיון שבוצע מכל אחת ואחת שאין הסל מצרפן אם הי' אופה תחלה הוה שרי בלא הואיל דאז אין צריך הואיל כדמשמע מתוך פירושו, ואומר ר' דאין נראה לו מה שמשמע מתוך פירושו דרש"י דעל ידי בציעה מכל אחת ואחת הי' מותר בלא הואיל דבלא הואיל ודאי לא הוה שרי אע"ג דבכל חדא וחדא חזיא לי' כדמוכח בביצה בפ"ב [דף כ"א ע"ב] דאמר עיסה חציה של עכו"ם וחצי' של ישראל אסור (לאופה) [לאפותה] ביו"ט דהא אפשר למפלגא בלישה וא"כ הכא נמי אפשר למפלגא בלישה, לכך נראה לר' דה"פ דהואיל דכל חדא וחדא חזיא לי' שהרי כשעושה אחת מהן חלה אם הי' חפץ הי' עושה אחרת חלה והיתה זו ראוי' לו, ולי נראה דלא קשיא מידי מההיא דביצה דהתם (אסור מטעם דהואיל ומפלגה בלישה) [דאסור מטעם דהואיל ואפשר למפלגא בלישה אינו] אלא מדרבנן ודוקא גבי עיסת עכו"ם אסרו אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה, אבל קשה לי לפרש"י כיון שאם הי' בוצע מכל אחת ואחת הי' מותר בלא הואיל היכי שרי רבנן למיעבד על ידי הואיל כיון שיכול לעשות בהיתר (על ידי) [בלא] הואיל, ועוד אומר ר' דמשמע מתוך פרש"י דאע"פ שהי' מתחלה כדי חיוב חלה בכל אחת ואחת מ"מ בעינן צירוף כלי להפרישה מאחת על (כולו) [כולן] וכן משמע מתוך מה שכתב בפסק שלו לקמן [דף מ"ח ע"ב] עושה חררה קטנה אצל גדולה ואופה שתיהן וכשהוא רודה (נותנו) [נותנן] לכלי והוא מצרפן משמע אפי' הי' בתחלה שיעור חלה ונחלק צריך צירוף כלי וזה א"נ לריב"א דדוקא מייתי לקמן מילתי' דר' אליעזר [אהא] דהני נשי דאפיין קפיזא קפיזא בפסחא שבתחלה לא הי' בו שיעור חלה אבל אם הי' מתחלה שיעור חלה אין צריך (שיעור חלה אלא צריך) [צרוף] סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף והכי תנן בהדיא במסכת חלה [פ"ב מ"ד] ברישא דההיא העושה עיסתו קביים פטורה מן החלה עד (שישובו) [שישוכו] ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה אלמא [משמע] בהדיא דהיכא דלא הי' שיעור חלה אמרו ר' אליעזר, ועוד היכי מצינן למימר דבשעת נטילת חלה (בעינא) [בעינן] צירוף האמר ר' יהושע תנור מצרפן דמהני ומסברא בשעה שהוא בתנור אין נוטלין מהן חלה אלא ה"ק תנור מצרפן דמהני אפילו לאחר שיצא לחוץ דנוטלין מהן חלה וכ"ש אם נילושה העיסה בתחלה כשיעור חלה דלא צריכה צירוף ועוד מאי שנא מתרומה ומעשר דלא בעינן לצרף סל להפריש מזה על זה כיון (שכל) [שכולו] מחויב וכן נמי גבי חלה היכא דכבר נתחייב לא הי' צריך סל אלא הקפה בעלמא, ומיהו נראה לר' דעם נתינתו לסל צריך נמי נגיעה בהדדי לכל הפחות משום נטילת חלה מן המוקף דאמר ר' אליעזר גופי' בפ' כשם [דף ל' ע"א] שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שלא ליטול מן המוקף ומדלא שרי לה ר' אליעזר לתקנה על ידי [צירוף] כלי ש"מ בעינן נמי נגיעה, מ"ר.
הואיל ואי בעי מתשיל עלי'. תימה לי א"כ אמאי אמרינן בפרק כל שעה [דף ל"ח ע"א] דמצת מעשר שני אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לר' מאיר דסבר מעשר שני ממון גבוה ולא חשיבא מצתכם ונחשבה [מצתכם משום] הואיל ואי בעי מתשיל עלי', ומיהו לאו פירכא היא דאי מתשיל עלי' א"כ הדרא לטבלא ואין אדם יוצא ידי חובתו במצה של טבל. ועוד תימה אמאי אמרינן [לעיל דף ה' ע"ב] שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה [נמי] חשיב שלו הואיל ואי בעי מתשיל עלי' ותירץ ר' דשאני הנהו דכתב בהן לד' דאע"ג דאי בעי מתשיל עלי' [חשבם הכתוב של גבוה ועוד או' ר' היכא דאתי הקדש ליד גזבר ל"א הואיל ואי בעי מיתשיל והואיל וא"ב פריק נמי לא אמרינן] דא"כ הי' קונה אותו אם הי' פודהו דאטו נחשוב חמץ של עכו"ם כמו שלו הואיל דאי בעי קני לי' ועוד [תירץ] כיון שכבר נתחמץ שום אדם לא יפדנו לעולם וצ"ע דלא ליקשו הנהו הואיל דאמרי' בפ' כל שעה [דף ל"ח ע"א] הואיל ולא קרא עלי' שם.
ור' יהושע לא אמר הואיל. לפנים הקשה רש"י [בדף מ"ח ע"א] דהכא לית לי' לר' יהושע הואיל ולקמן בעי למימר רב שישא ברי' דרב אידי דאית לי' הואיל ונראה לו דה"ג ר' אליעזר סבר אמרי' הואיל ורבי יהושע סבר לא אמר' הואיל [ולא הואיל] ואי בעי מתשיל עלי' דלא מיירי בההיא הואיל וה"פ ר' אליעזר סבר אמרי' הואיל וכל חדא וחדא בעידנא דקאפי לה חזי ור' יהושע סבר דלא אמרי' לה והשתא לא קשי' מידי מר' יהושע וצריך לפרש דבעי למימר דלכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון ואינו חשוב שלו [ו]מדרבנן קמפלגי ומיהו לפי מאי דחזי' לקמן [שם] דאמר ר' אליעזר לר' יהושע לדבריך הרי הוא עובר בבל יראה ובבל ימצא צריך לומר דפליג בטובת הנאה ממון והכא אינו אלא דיחוי בעלמא ומיהו אין תופס גירסא זו עיקר אלא כגר' הספרים ומאי דקשיא [ד]ר' יהושע תי' דהכא לית לי' הואיל משום דהשתא לאו מיהא דידי' הוא.
רבה אמר אינו לוקה אמרי' הואיל. הקשה ריב"א והא שמעי' לי' לרבה דאית לי' הכנה בריש ביצה [דף ב' ע"ב] ובפ' בכל מערבין [דף ל"ח ע"ב] דדריש אין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב מקרא דוהכינו את אשר יביאו ואי אמרינן הואיל א"כ היכי משכחת [לה] דאין יום טוב מכין לשבת ותירץ דמה שאסרה תורה הכנה היינו כמו גמר ביצה וקניית שביתה שהוא דבר חדש דסברא הוא לאוקומי קרא בהכי אבל אפי' ובישול שאינן אלא כמו גמר תיקון [לא] חשיבי [ו]לית לן למימר בכי האי גוונא אסרה תורה דאי לא תימא הכי מבשל בשבת בשוגג אמאי יאכל [בתרומות פ"ב] והלא אינו מכין לעצמו כי היכי דדרשי' אין יו"ט מכין לשבת אע"פ שהוא קל כ"ש שבת לעצמה אלא ודאי באפי' ובישול לא שייך הכנה ועוד (תימא) [תירץ] דאין חילוק בין אפי' ובישול ובין שאר הכנות אלא בזה תלוי איסור הכנה כשהוא מכין בדבר שאינו ראוי היום בהך הכנה ליהנות בה כמו קניית (שבות) [שביתה] שהוא לצורך מחר וגם גמר הביצה דגמר שלה אינו מועיל לה היום אפי' תשחט התרנגולת שאינה גדילה היום שאינה נגמרת וגמר שלה אינו מועיל אלא ללידה דלמחר אבל דבר שהוא ראוי ליהנות בה היום לא חשיבא הכנה למחר ועל זה קשה לו ההיא דהמבשל בשבת אמאי בשוגג יאכל הלא אינו ראוי ליהנות בבישול ובאפי' בשבת, ואומר ר' דהא לאו ראי' לפירוש ראשון ולא קשיא לפי' אחרון דנהי דאין שבת מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת שבת מכינה לעצמה כדמסקי' בפ' בכל מערבין [שם] א"ל אביי לרבא לדידך דאמרת הכנה אלא הא דתנן מוליכו בראשון ומחשיך עליו בשני, ומחשיך עליו הא קמכין מיו"ט לשבת פי' בקניין השביתה ומסיק מי סברת סוף היום קונה עירוב תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה וכי היכי דתקון רבנן גבי עירוב ה"נ הוי דינא בכל הכנות, ואדרבה תירוץ ראשון אין נראה לרבי' דאמר בפ"ק דביצה [דף ד' ע"א] נולדה בשבת תאכל ביום טוב ביום טוב תאכל בשבת ר' יהודה אומר [משום ר"א] עדיין היא מחלוקת בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל ומוקמי' התם מאן דאית לי' הכנה כר' יהודה אלמא דשייכא (הכא) [הכנה] בדבר שאינו חדש דהא לידה [ל]או ברי' חדשה היא שהרי היתה ראוי' ליאכל אגב אמו, ותירוץ אחי נראה יותר לרבי', ולפי מה שפי' ר' לעיל דסמוך לחשיכה לא שייך הואיל שאין שהות לאורחים לאוכלו מבעוד יום אתי שפיר נמי הכא, מ"ר. אמרי' הואיל. וא"ת א"כ (בטלה) [בטלת] כל מלאכות של שבת מגו דחזי לחולה שיש בו סכנה וי"ל דכיון דלא שכיח כלל שיצטרכו לא אמרי' הואיל.
רבה אמר אינו לוקה אמרי' הואיל. ואי קשיא מהא דתניא בפ' המצניע [דף צ"ה ע"א] המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשבת ענוש כרת ביום טוב סופג את הארבעים דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אין בו אלא שבות השתא חזינן דלר' אליעזר לוקה ואמאי לוקה דאפי' אינו צריך (מהן) [להן] לימא הואיל ואי מקלעי לי' אורחי' חזיא לי' ואפי' רבנן לא פטרי אלא משום דלא חשבי דבש בכוורתו מחובר וכי תימא התם היינו טעמא משום דאפשר לרדותו מערב יום טוב בכי האי גוונא אסור לתקן אוכל מן התורה דלא הותר אלא במקום דלא אפשר ואי נמי מקלעי לי' אורחין דחזי לי' אסור דהא במלאכות שהותרו בשבת כגון מילה ופסח מפלגי מן התורה בין מילי דאפשר למילי דלא אפשר אלמא אית לן למימר מסברא דלא התירה תורה אלא מידי דלא אפשר ועוד דהכי משמע בריש מסכת ביצה [דף ג' ע"א] דגזרי' ביצה אטו פירות הנושרין ופריך אביי היא גופה גזירה שמא יעלה ויתלוש ואנו נגזור גזירה לגזירה אלמא משמע לאביי דלא גזרינן גזירה לגזירה ואם לא הי' בתלישה אלא אסורא דרבנן א"כ פירות הנושרין גופייהו הוי גזירה לגזירה אלא ודאי כיון דאפשר לתלוש מערב יו"ט מדאורייתא אסור מיהו לאו ראי' היא דמצית למימר דתלישה דרבנן דמי לעובדא דחול ואיכא זילזול יום טוב ומיהו אי שרי פירות הנושרין ודאי יעלה ויתלוש וכולה חדא גזירה היא דאם יזלזל בזו יבא לזלזל בזו וכי האי גוונא אשכחן בריש במה מדליקין [דף כ"א ע"א] דאמר התם אין מדליקין בחלב מהותך אע"ג דליכא למגזר בי' שמא יטה גזירה משום שאינו מהותך ופריך ולגזור נמי חלב מהותך שנתן לתוכו שמן אטו חלב שאינו מהותך שנתן לתוכו שמן ומשני היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה הרי דלא בעי למגזר גזירה לגזירה ואע"פ שגזר חלב מהותך אטו שאינו מהותך ושאינו מהותך אינו אסור אלא גזירה שמא יטה אלא כולה חדא גזירה היא שמא ידליק בשאינו מהותך [ובשאינו מהותך] ודאי יטה ולאו ראי' היא כלל מביצה אלא אדרבה משמע בפ"ק דמגילה [דף ז' ע"ב] דכל אוכל נפש שרי רחמנא דמסיק התם מאי טעמא דר' יהודה דאמר מכשירי [אוכל נפש] מותרין (דלא) [דאמר] קרא לכם לכל (צרכיהם) [צרכיכם] ורבנן כתיב הוא וכתיב לכם הא בדאפשר הא דלא אפשר ולא חזי[נן] דפליגי רבנן ור' יהודה אלא במכשירין אבל באוכל נפש הוה נראה דמודו לי' ולר' יהודה אוכל נפש שרי אפילו באפשר ומיהו איכא למדחי דלר' יהודה דוקא אית לי' הכי משום דדריש לכם לענין מכשירין וא"כ הוא בעל כרחין אתא למעוטי מכשירין דאפשר וממילא [כל] אוכל נפש משתרי כדפר' אבל לרבנן דרשי לכם ולא לכלבים (מהא) [והוא] אתא למעוטי כל מכשירין לדידהו אית לן למימר מסברא דלא התירה תורה אלא אוכל נפש דלא אפשר כדפי' לעיל ומ"מ איכא לאקשויי לרבה מדרבי אליעזר שהבאתי לעיל דמשמע בריש פרק תולין [דף קל"ז ע"ב] דסבירא לי' כר' יהודה וא"כ אפילו אוכל נפש דאפשר מותר והכי איתא התם גבי תוספת אהל עראי מדר' יהודה נשמע לר' אליעזר לאו אמר ר' יהודה מכשירין שרו ואפשר אסירי לר' אליעזר נמי כו' ומשני דר' אליעזר [עדיפא] מדר' יהודה אלמא משמע דסבר כוותי' וגם מיקל יותר ועוד משמע דכולה ההיא ברייתא ר' יהודה קתני לה דהא תני המרבץ ולר' שמעון שרי אפי' לכתחילה כדקאמר התם [דף צ"ה ע"א] ועוד מהא דחשיב חולב ומפרש התם חולב חייב משום מפרק ופרש"י היינו תולדה דדש והיינו כר' יהודה דסבר יש דישה שלא בגידולי קרקע גבי הצד חלזון והפוצעו בפ' כלל גדול [דף ע"ד ע"א] ורבנן סברי אין דישה אלא בגידולי קרקע וליכא למימר דודאי בחלזון דהיינו דג פטרי רבנן דלא הוי גידולי קרקע כדמוכח בעירובין [דף כ"ז ע"ב] אבל בחולב דהיינו בהמה (דין) מחייבי דחשיב גידולי קרקע כדמוכח נמי התם בפ' בכל מערבין [דף כ"ז ע"ב] דעל כרחין ההוא (סברי או רישה) [דסבר אין דישה] אלא בגידולי קרקע סבר דילפינן מסמ[מ]נים שבמשכן ולגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גידולי קרקע כדמוכח בבבא מציעא בפ' השוכר את הפועלים [דף פ"ט ע"ב] דאמר מה דיש (מאחר) [מיוחד] שהוא גידולי קרקע פועל אוכל בו אף כל שהוא גידולי קרקע פועל אוכל בו יצא החולב והמגבן כו', ומה שפר"ת מפרק חייב משום ממחק כשהוא חולב ממחק את (הרך) [הדד] ומחליקו לא נהירא לר' דא"כ מה חילוק שייך בין חולב לתוך הקדרה לחולב לתוך הקערה דתלמודא מפליג בהכי בפ' חבית [דף קמ"ד ע"ב] אבל משום דש אתי שפיר דלתוך הקדרה אוכלא דאפרת הוא כדמפרש התם [בדף קמ"ה ע"א] משקה הבא לאוכל כאוכל הוי והשתא הדרא קושיא לדוכתא לרבה דאית לי' הואיל היכי נילקי לר' יהודה דשרי אוכל נפש אע"ג דאפשר למיעבדי' מאתמול וי"ל כגון (שהוביש) [שהדביש] הדבש ואינו ראוי למאכל דאפי' מקלעי לי' אורחי' לא הוי חזי אי נמי ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפילו יבואו אורחים אין שהות ביום לאכלו, מ"ר.
<h2>דף מז.</h2>
נאכל לאחד עשר שאינו דוחה לא את שבת ולא את יום טוב. הקשה ריב"א היכי קתני ולא יותר הלא הוא נאכל לשנים עשר על כרחינו ולעולם לא יאכל לאחד עשר שהרי כשחלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות ביום ה' וביום ו' (או היו) [אז הוא] יום צום ביום השבת דהוא אחד עשר לאפייתו שהי(ת)ה ערב ראש השנה ונאכל ליום א' שהוא שנים עשר, ותירץ ר"ת דכי האי גוונא שהוא נאכל ליל מוצאי שבת דהוא ליל יום שנים עשר מקרי אחד עשר דבקדשים לילה הולכת אחר היום כדקיימא לן בכל דוכתא [בחולין דף פ"ג ע"א], ואומר ר' דבלאו הכי לא קשיא מידי דלעולם אין נאכלין יותר מאחד עשר דהא שני ימים טובים היכי דמי אי באו עדים מן המנחה ולמעלה ביום חמשי אע"ג [שעושין] אותו היום קודש ולמחר קודש מיהו אמרי' בתרא עיקר וקמא לאו יום טוב מן התורה אלא כי היכי דלא (ניזל) [נזלזל] בי' לשנה הבאה כשיבואו עדים קודם המנחה דהכי מוכח בריש ביצה [דף ה' ע"ב] ודבר פשוט הוא דאי יומא קמא יום טוב מן התורה אמאי הוי מתקני לי' לבתרא אלא ודאי בתרא עיקר (ומצי') [ומיניה] דידי' מנינן יום כיפורים ויהי' ביום א' דהוא עשירי ליום ו' ונאכל ליום שבת דהוא אחד עשר לאפייתו ואם באו עדים קודם המנחה א"כ למחר ביום (ז') [ו'] חול גמור ויכולים לאפות [לחם] (אחד) [אחר] ביום ו' דאם יהי' נפסד הראשון אין לחוש שהרי מצוה היא לעשותו חום כמו (שאכלו) [שנוכל] כדכתב [ש"א כ"א] לחם חום, ועוד דיש לנו לחזור אחר שלא יתעפש ויהי' נאכל לעשרה ביום א', ועוד אומר רבי' שהראשון אינו נפסד שיכול לפדותו שאין תנור מקדש כיון דקסבר שאינו דוחה לא שבת ולא יום טוב כדפי' לעיל, מ"ר.
ואי אמרת צרכי שבת נעשין ביום טוב. תי' לר' מאי קפריך הא רבה לא קאמר אלא דצרכי שבת נעשין ביום טוב כמו שמותר לבשל לנו (ביום) [ליום] טוב מותר לבשל (בשבת) [לשבת] דקדושה אחת היא כמו שפי' בקו', וא"כ מאי קפריך הא בכי האי גוונא [דמייתי] אפילו ביום טוב אי הוה צרכי יום טוב [אסור] כדקתני סיפא גבי שתי הלחם ונראה לר' דה"פ לעיל צרכי שבת נעשין ביו"ט כלומר הואיל שהוא מצות שבת ואם לא יעשנה [ביו"ט שוב לא יעשנה] (יחשב) [חשוב] כמו אוכל נפש דיו"ט והשתא פריך שפיר בשלמא לדידי דאמינא הואיל ושום (שירותא) [שריותא] ליכא [ביו"ט אלא בכה"ג שיהא] עיקרו לצורך שמחת יו"ט הכא ליכא שום שמחת יו"ט [וגבי שתי הלחם נמי אין עיקרו לשמחת יו"ט אלא עיקרו לשום זבח] אלא לדידך דאמרת דצרכי שבת נעשין ביו"ט (דכל) [וכל] דבר שהוא מצוה [ו]צריך לעשות ביום טוב שאין לו זמן אחר [מותר] הכא אמאי לא דחי יו"ט, מ"ר. ולרשב"ג דאמר דוחה יו"ט ואינו דוחה יום צום מאי איכא למימר. בשלמא לדידי דאמינא דסבירא לי' לת"ק דצרכי שבת אין נעשין ביו"ט איכא למימר דבהא פליגי ולא איירו אלא בדאורייתא ומיהו קשיא לן מת"ק אלא לדידך דאמרת טעמא דת"ק משום שבות רחוקה בהא לפלוג עלי' רשב"ג, ולי נראה דמ"ה ניחא לי' לרבה מילתי' דרשב"ג דבהכי פליגי דמר סבר אמרי' הואיל ויכול לפדותו כדפי' לעיל ומר סבר כי האי הואיל לא אמרי' משום דלא שכיח.
מתיב רב מרי שתי הלחם ואי אמרת צרכי שבת נעשין כו'. ופי' בקו' [דלרבה א"ש] דבהני לא שייך הואיל משום דההיא שעתא לא חזו עד שישחטו עליהם כבשים ויזרוק דמן, וקשה לר' כיון דהשתא אינו יודע התלמוד שום חילוק בין של גבוה בין של הדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי ויהא ראוי לאחר זמן (לכן) [לבו] ביום יהא אסור הלא כשהוא אופה עיסה לאורחין בשעת האפי' עדיין אינה ראוי' עד שתגמור ושלמי חגיגה שמותר לשוחטן אע"פ שאסורין עד שיזרק הדם ושוחט בהמתו בשעת שחיטה אינה ראוי' עד שיתקננה וא"כ תקשי נמי לדידי' (דודאי) [אלא ודאי] כי האי גוונא שיהא ראוי לאחר שעה לאו חסרון הוא ומיהו לא קשיא כל כך לפי' הקו' דשתי הלחם אין להם שום חסרון תיקון בגופם ומפרש רבי' בשלמא לדידי דאמינא הואיל (דשום) [ושום] דבר אינו מותר ביו"ט אלא א"כ יכול להיות לבסוף שיהא עיקרו ראוי לצורך (שמחמת) [שמחת] אוכל נפש דיום טוב הכא נמי אע"ג שיהו ראוין לאחר שעה ליהנות מהן מ"מ לא התירה תורה אלא לשמחת יום טוב והני עיקרו לזבח אלא לדידך דכל מילי דמצוה דצורך הוא (להעשות) [לעשותן] ביו"ט שרי(ת) שתי הלחם נמי לידחו ומשני שאני התם דאמר קרא כו'. ולרשב"ג דאמר דוחה יו"ט ואינו דוחה יום צום. בחנם מוחק רש"י יום צום דאע"ג דגבי שתי הלחם לא שייך יום צום מיהו נקט יום צום משום דהני תרתי דשתי הלחם ולחם הפנים מתנו במתניתין דפרק שתי הלחם [דף ק' ע"ב] ואתרוויהו קאי רשב"ג, מ"ר.
סבר לה כאבא שאול דאמר לכם ולא לנכרים לכם ולא לכלבים. השתא משמע הכא דמאן דסבר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט דריש לכם ולא לגבוה ולית לי' לכם ולא (לכלבים דהא) [ולא לעכו"ם לכם ולא לחיות וכ"מ מפ"ב דביצה [דף כ' ע"ב] דא"ר הונא לדברי האומר] נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט לא תימא מדאורייתא חזו ורבנן הוא דגזרו בהו שמא ישהא אלא אפי' מדאורייתא נמי לא חזו דהא שתי הלחם חובת היום נינהו וליכא למגזר [בהו] גזירה שמא ישהה ואינם דוחין לא שבת ולא יו"ט ותימה דמשמע התם בביצה [דף כ' ע"ב] דמאן דסבר נדרים ונדבות אין קרבין דריש לכם ולא לעכו"ם דמסיק התם אמרו להם בית שמאי לבית הלל והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה אמרו להם בית הלל והלא כבר נאמר לד' (כולו לד') [כל דלד'] א"כ מה ת"ל [לכם] לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים אבא שאול אומר בלשון אחר כו' ומסיק דפליגי [בנדרים ונדבות קרבין ביו"ט] דת"ק סבר נדרים ונדבות אין קרבין ואבא שאול סבר קרבין אבל כולי עלמא מודו דלא דרשי' לכם ולא לגבוה אלא לכם ולא לעכו"ם ואומר ר' דודאי ת"ק דריש לכם ולא לגבוה במידי דאין קבוע להם זמן כגון נדרים ונדבות ושתי הלחם והא דקאמר ת"ק לכם ולא לעכו"ם דריש נמי ולא לגבוה כשתי הלחם וכנדרים ונדבות ולמאי דפרש[י'] התם דלת"ק דדריש לכם ולא לעכו"ם ממעט נדרים ונדבות מוחגותם אותו חג דמשמע דומיא דחגיגה הקבוע לה זמן ומשמע התם בההיא סוגיא דנדרים ונדבות ושתי הלחם מחד קרא נפקי ליכא לאקשויי מהכא דמסקי' דשתי הלחם אסירי מלכם ולא לגבוה דאיכא למימר סוגיא דהתם סברא כרבה דהכא לא דרשינן לכם, ומיהו מקשה שפיר אמאי אסרי' רחמנא (לדידן) [לדידך] דאמרת צרכי שבת (נעשה) [נעשין] ביום טוב לפי מה שלא הי' יודע שאין שום חילוק בין הדיוט לגבוה.
בשור וחמור והן (מקודשין) [מוקדשין]. תימה לר' [לנקוט שור לחוד] ולוקמה בפסולי המוקדשין ולא הוה צריך למנקט שור וחמור דבלאו הכי חייב משום כלאים משום פסולי המקודשין [לחוד] דחשיבי כמו כלאים ואע"ג דליכא אלא שור גרידא של פסולי המקודשין דאתקש לצבי ואיל כדאמרי' בפ"ב דמכות [דף כ"ב ע"א] דאמר ר' יצחק המנהיג בשור פסולי המקודשין לוקה לפי שהוא גוף אחד ועשאו הכתוב שני גופין וכלאים בכרם אומר ר' דכלאים בכרם אית בי' משום תרתי כלאים כלאי זרעים והם בכרם דחייב נמי משום כלאי הכרם ומיהו רש"י לא חשוב לי' אלא חד ופירש דמקודשין אית בי' תרתי בשור עובר משום לא תעבוד [ב]בכור שורך ובחמור שהוא קדשי בדק הבית חייב משום דהזיד במעילה ואין מי יודע מי דוחקו דבשור גופי' מחייב נמי משום מעילה אם הוא עולה או חטאת ומיהו הדין עמו למאי דמוקי לה בפ"ב דמכות [שם] בבכור ולפי' ר' נמי קשה אמאי לא חשיב שני לאוין משום מוקדשין כדפי' ומיהו כפירושו נראה מדלא קתני כלאי הכרם וי"ל לא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דבכל שהוא שיחרוש ילקה אבל לאו דמעילה ליכא עד שיחרוש בשוה פרוטה ולפי' הקו' ניחא טפי מאי דקשיא לן לעיל לוקמי בפסולי המוקדשין [ד]לא הוו תרי לאוי דלאו דמעילה ליתא ולפי' ר' נמי יש לתרץ דמשום [ד]כלאים בשור וחמור כתיב נקט שור וחמור ולפי' הקו' דחשיב לאו [דמעילה] קשה לר' דבפרק אלו הן הלוקין אמרי' מידי דאיתי' בשאלה לא קתני ופריך הרי הקדש ומשני בבכור ופריך הרי נזיר והשתא מחמור הוה לי' לאקשויי [כיון] דאיירי בחמור הקדש ועוד קשיא נמי לפירושו דלחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמה כגון שזרע הרבה מינים בכרם דכי האי גוונא פריך במכות [שם] דלתני כמה לאוין ואי קשיא לפי' ר' הניחא לר' יונתן דאיכא תמני אלא לר' יאשי' [דאמר] עד שיזרע חטה שעורה וחרצן במפולת יד ליכא תמני דלאו דכלאי זרעים לית לי' כדמוכח בריש פ"ב דבכורות דנפקא לן התם מתירוש ויצהר דאין תורמין מזה על זה מדכתב כל חלב יצהר ודגן תן חלב לזה וחלב לזה [אשכחן תירוש ויצהר] תירוש ודגן [דגן ודגן] מניין ת"ל כו' ולר' יאשי' מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה אפי' על ידי דבר אחר אין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן [דגן ודגן] שהן כלאים זה בזה על ידי דבר אחר כו' אלמא לית לי' כלאי זרעים מדבעי בדגן ודגן דבר אחר עמו כגון חרצן וכי תימא הא דבעי התם דבר אחר משום דבזרעים בעי שלשה ובשעורין וכוסמין (מי) [וחטה] חייב לא היא דבמסכת כלאים (ו)בגמרא ירושלמית [פ"ח ה"א] פריך לר' יאשי' אמאי אצטריך תרוויהו לא תזרע שדך ולא תזרע כרמך כלאים ומשני להתראה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום [שדך] התרו בו משום (שדך) [כרמך] לוקה משום כרמך ואם הי' מחייב בכלאי זרעים שפיר אצטריך שדך לחייב בחטה ושעורה וכוסמין ומההיא דירושלמי אי לאו ההיא דבכורות ליכא ראי' דהוה מצי למימר דקשיא לי' כרמך למה לי דתיפוק לי' בזורע חטה ושעורה וחרצן (דחייב) [דלחייב] משום כלאי זרעים (כחטה) [בחטה] ושעורה לחודייהו אבל לא מצי למימר הכי שכבר הוכחתי מההיא דבכורות דלא מחייב בדגן ודגן כלל אלא על ידי דבר אחר, ואומר ר' דאתיא שמעתא דלא כר' יאשי' ואין להקפיד דרוב משניות יש במסכת כלאים דלא כר' יאשי' דאסר לזרוע בכרם, ועוד מצי[נן] למימר שמנה לאוין שאם התרו בו משום שדך ומשום כרמך לוקה שתים וא"ת הא דאמרי' בשלהי פ"ק דקידושין [דף ל"ט ע"א] בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ כו' ואלא הכתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבחוצה לארץ הניחא לר' יונתן אלא לר' יאשי' דלית לי' איסור כלאי זרעים אפי' בארץ הא כתיב שדך ואומר ר' דאצטריך דהא דאמר בירושלמי התרו בו משום כרמך לוקה היינו דוקא בארץ [ד]בהתרו בו משום שדך נמי לוקה והא דאמר ר' יאשי' אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד משמע נמי דלית לי' נמי כלאי זרעים דמשמע אינו חייב כלל בחטה ושעורה לחוד בלא חרצן [היינו בחו"ל] ומיהו י"ל דה"פ אינו חייב משום כלאי הכרם וכן ודאי נ"ל מההיא דירושלמי למעלה ממס' כלאים דגר' התם על דעתי' דר' יאשי' כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה נאמר לא תזרע כרמך כלאים חברי' אמרי להתראה שאם התרו בו משום שדך לוקה, משום כרמך לוקה, והשתא מאי קשיא לי' לאיזה דבר נאמר כרמך דהא אצטריך לאשמעי' דחייב בכלאי הכרם [אלא ודאי] דבשאר כלאים (לא) הוה מחייב ר' יאשי' בחטה ושעורה לחוד אתי שפיר דהכי קשיא לי' כרמך למה נאמר הלא בלא חרצן מיחייב משום שדך וההיא דבכורות לא קשיא מידי דמצי למימר דעל ידי דבר אחר דקאמר לא קאי אלא אתירוש ודגן אבל אדגן ודגן לא קאי דבלא דבר אחר מחייב בחטה ושעורה או בשאר מיני זרעים.
<h2>דף מז:</h2>
ושביעית. מהכא ליכא לאקשויי למאן דאמר בפ"ק דמועד קטן [דף ג' ע"א] החורש בשביעית אינו לוקה דפלוגתא היא התם דר' יוחנן ודריש לקיש חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה דהא איכא לאוקמי בחורש ומחפה דמחפה חייב משום זורע והכי קאמר בפ"ב דמכות אמר ר' ינאי בחבורה נמנו וגמרו המחפה בכלאים לוקה אמר ר' יוחנן לא משנתינו היא זו יש חורש תלם אחד כו', מ"ר. אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסויי בי' דם ציפור. פי' אם הי' שם במקום חרישתו דם ציפור ובכי האי גוונא שאם ילך לבקש עפר אחר ינגב הדם ולא מקיים בי' מצות כיסוי [או] הי' מטושטש על ידי מים וגם בכי האי גוונא שאינו יכול לקולפו וליטלו דא"כ לא שייך כאן עשה דוחה לא תעשה הואיל ויכול לקיים העשה בלא עברת הלאו דהכי אמר ריש לקיש (בערכין) [בשבת קל"ג ע"א] ומייתי לה בכמה דוכתי כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה, מ"ר. באבנים מקורזלות. פי' (רבותא) [רכות] שהם ראויות לזריעה, ומיהו לא חזו לכיסוי עד שיכתוש ומכאן קשה למה שפרש"י במקום אחר [שבת דף מ"ג ע"א] גבי בית הכסא מקורזלות היינו חדות דהכא מאי איכפת לן בחידודן ומוחקו רש"י כאן מן הספר ונראה דבחנם מחקו דגבי קינוח נמי הם [ראוים] יותר לקנח כשהם רכות וכן משמע מתוך הפיוט של אשישת שולחתו בקטב תלה אשישות להניץ בתיחוח קירזלה.
כתישה ביו"ט מי שרי. הקשה ריב"א מאי קפריך הא ודאי שרי כמו חרישה דמותרת משום הואיל כתיתה נמי יהא מותר ביו"ט מטעם זה, ופי' דהכי פריך בשלמא בחרישה פטרי' לי' מטעם הואיל דכיון שיכול להיות שום דבר בההיא שעתא כגון אם יפול שם דם ציפור שיפטר השתא נמי פטר אבל השתא מוקמית לי' במידי דאינו ראוי לכיסוי בשעת החרישה כגון אבנים בכי האי גוונא לא שייך הואיל כיון דאפילו אי אמרי' הואיל אינו יכול ליפטר אלא על ידי איסור אחר ואע"ג דאי הוה דם ציפור עבדי' תרוויהו כולי האי לא אמרי' בהא הואיל (ופריך) [ופריק] חזי לכותתן כלאחר יד והאי לאו חסרון הוי כיון דבשעת חרישה אם הי' שם דם ציפור הי' ראוי לכיסוי בלא העברת הלאו עוד תימא היכי פריך הכא דלדחי יו"ט משום כיסוי הא קיימ"ל יו"ט עשה ול"ת בבמה מדליקין [דף כ"ה ע"א] ובפ"ק דביצה [דף ח' ע"ב] ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ופי' רבי' שמואל הואיל וחזי לכסויי בי' דם ציפור לאו משום דחיי' קאמר אלא דהוה לי' חורש ואינו צריך לחרישה אלא לעפרה לכסות בו דם והחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עלי' משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה הלכך כי חריש נמי לצורך חרישה גמורה ליפט(ו)ר על ידי הואיל והשתא (אתי) [פריך] שפיר כתיתה ביו"ט מי שרי והא אינה דומה לחרישה דבשלמא גבי חרישה איכא למימר הואיל גבי כיסוי הוי לה מלאכה שאינה צריכה לגופה דאין צריך אלא לעפרה כי לית לי' צפרים נמי לא לילקי דאמרי' הואיל אבל כתיתה הויא (בטחינה) [כטחינה] וצריכה לגופה הוא שכותתן לעשותו עפר לכסות ומלאכה גמורה היא [ו]לא (משתרא) [משתרי] לצורך כיסוי כדאמרי' בפ"ק דביצה [שם] דאין עשה דוחה ל"ת ועשה זה לשון רבי' שמואל, ואינו נראה לר' יהודה דחופר גומא דפטור היינו דוקא בבית דמקלקל כדמוכח בספ"ק דחגיגה [דף י' ע"א] דמסיק התם טעמא דר' אבא משום מקלקל והכא בשדה דבר זריעה וחרישה קיימינן שמשביח השדה בחרישתו ואי מזדמני לי' נמי דם צפור מלאכה גמורה היא ואפילו הי' מתכוין לדם צפור הי' חייב אי חריש בארעא דילי' ואי אמרת הואיל ואי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור השתא נמי מפטר א"כ בטלת כל איסורי מלאכות שבת, ותירץ הרב ר' יהודה דרב חסדא דפריך הכא הכי סבירא לי' דיום טוב לאו גרידא הוי כי היכי דסבירי להו לכל הני אמוראי דבמה מדליקין [דף כ"ד ע"ב] דמצרכי קרא למדרש דאין שורפין קדשים ביו"ט ולא (בעולמי) [בעו למימר] יו"ט עשה ולא תעשה הוא אלא רב אשי מסיק לי' התם במסקנא והא (משמע) [דשמע] רבא קושיא דיו"ט עשה ול"ת הוא בפ"ק דביצה [דף ח' ע"ב] מצי לדחויי דהיינו רבא והכא אליבא (דרבא) [דרבה] קיימא וכן משמע לשם דזהו רבא ברי' דרב יוסף בר חמא אבל לא היינו מועילים כלום דבפרק שני שעירי [דף ס"ב ע"א] משמע דרבא אית לי' הואיל, ומיהו בלאו הכי קשיא התם אם רבא קבל (קשה) [קושיא] דיו"ט עשה ול"ת דהא בבמה מדליקין [שם] דריש רבא [מקרא דלבדו] דאין שורפין קדשים ביו"ט אלמא לית לי' האי טעמא ואומר ר' שהתלמוד הקשה לו האמת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אע"ג דרבא לא סבירא לי' ומ(ו)כח שיודע התלמוד דסבירא לי' לרבא דאין יו"ט נדחה מפני עשה כדמפיק מקרא התם בבמה מדליקין הוא ולא מכשירין [לבדו] ולא מילה שלא בזמנה פריך תלמודא הכי מיהו לפי גירסת הספרים דגרסי התם ולא מילה שלא בזמנה דאתא בק"ו אין להוכיח משם דלית לי' לרבא יו"ט עשה ולא תעשה הוא דהא [ד]אצטריך קרא היינו משום ק"ו דמילה דס"ד דהוה דחי יו"ט מק"ו אע"ג דעשה ול"ת הוא והואיל וכתב קרא משום מילה ילפי' נמי מינה שריפת קדשים וה"ה דהוה מצי למעטינהו משום דעשה ול"ת הוא אלא חדא מינייהו נקט. אבל ה"ר יוסף בשם ה"ר שמואל לא גרס התם דאתיא בק"ו משום דההיא ק"ו [ש]פי' לשם בקו' מפריק, וקשיא לרבי' לפי' הרב ר' יהודה היאך אפשר לומר שיטעה רב חסדא וש[ו]ם אמוראה בכך הא על כרחין כיסוי דם צפור אינו דוחה יו"ט מידי דהוה אשריפת קדשים דתנן בפרק כיצד צולין [דף פ"ג ע"ב] שאינו דוחה לא שבת ולא יו"ט ודריש לי' בגמרא מקראי וה"ה לכל עשה שאינה דוחה יו"ט מהנהו קראי דדריש מינייהו דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט אפילו אין בו עשה [ול"ת], ור"ת פי' אחרישה דכלאים ואינך קאי דלא נחייב הואיל וחזי לכסויי בי' דם צפור דהתם ליכא אלא לאו גרידא אבל איום טוב לא קאי וכגון שאם הי' הולך לבקש עפר ממקום אחר הי' הדם נבלע בקרקע וצריך לחרוש שם ולכסות ואסיק כתיתה ביו"ט מי שרי נהי דלאו דכלאים ניתן לדחות על ידי עשה ולא לקי עלי' היכא דאיכא הואיל [אבל] ביו"ט שאסור לכתוש אפי' במקום מצוה משום עשה דאית (לי') [בי'] לא שייך למפטרי' בהואיל כיון שאפי' היה דם צפור לשם לא הי' יכול עכשיו לכסותו הרי שבחנם דחה הלאו ולא שייך למפטרי' בהואיל (ולא) [אלא] בכי האי גוונא שאם יארע אותו דבר הוא יכול לתקן בהיתר, ובתחלה נמי מצי לאקשויי חרישה ביו"ט מי שרי אלא דקים לי' דמצי למפטר ביו"ט משום הואיל אבל בהנך כולהו ליכא למפטרי, מ"ר. ושני לי' בע"א משום יגדיל תורה ויאדיר. וריב"א פי' דנהי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ודחה מיהא מלקות ליכא שהלאו ניתן לדחותו מפני העשה לגמרי וליכא איסורא כלל אלא ממה שדחה העשה דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה, ולא נהירא לר' דהא משמע בפ"ב דחולין [דף קמ"א ע"א] דאע"ג דעשה של טהרת מצורע אלים מעשה דשילוח ועדיף נמי כי איתנהו בהדי הדדי לא מדחי ואמאי והא כיון שמן הלאו ליכא איסורא כלל משום דעדיף עשה מיני' מן העשה נמי לא יהא איסורא כיון דעדיף האי עשה מיני' וידחה שניהם, מ"ר.
ולוקה משום הבערה. בפ"ב דביצה [דף י"ב ע"א] אמרינן דאמר לך מני (בר') [בית] שמאי היא (דאמר לית) [דלית] לי' מתוך אבל לבית הלל שרי דאע"ג דלא אמרי' הותרה שלא לצורך אלא בדבר שהוא צורך היום הא נמי צורך היום חשיב אע"פ שאינו ראוי לאוכלו אלא באיסור. אהבערה לא נחייב. מכאן מוכיח ריב"א דהא דאמר רבה הואיל היינו אפילו לבית שמאי. הואיל וחזיא לצורכו. בלא הך פירכא דהואיל דחי לה בפ"ב דמכות [דף כ"א ע"ב] וקאמר אפיק הבערה כו' משום דקשיא לי' הא דאמר רבה חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט דלא תקשי אפי' כי לא אמרי' הואיל היכי לקי אבישול והבערה אתרוויהו משום יו"ט ופי' דהא דאין חילוק מלאכות ליו"ט היינו היכא דמבשל היום או עושה מלאכה אחרת (ואתא בי' שעתא) [ואית בה שתיים] דמחייב גבי שבת אכל חדא ומיפטר גבי יו"ט אבל בשני מלאכות הוי חילוק וחייב על כל אחת ואחת, ואינו דהא במכות דחי לה משום הך פירכא לחודא כדפר'. אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה. תימה לר' מ"מ ליתני גיד הנשה של נבלה וליטפי מלקיות טפי (ולקי) [דלילקי] נמי משום נבלה.
שה ולא הבכור. פי' בקונטרס דשה משמע בין זכר בין נקבה מה שאין כן בבכור ותימה דהא [בעולה] איירי שאינה נקבה. שה ולא הבכור, תימה דבפ"ק דחגיגה [דף ח' ע"א] מפיק לי' מקרא אחרינא דנפקא לן התם כל דבר שבחובה אינה באה מן החולין מדכתב [דברים ט"ז] מסת ידך, וי"ל דהכא אסמכתא בעלמא היא, מיהו אההיא דהתם קשיא אמאי איצטריך בפ"ק דחולין [דף כ"א ע"ב] דחטאת בהמה אינה באה מן החולין מדכתב [ויקרא ט"ז] אשר לו ולא משל מעשר תיפוק לי' מההוא קרא דחגיגה וא"ת אמאי אצטריך למעוטי דאין תמידין באין מבכור ומעשר תיפוק לי' דאין מתנותיהם שוות וי"ל דהא אמרי' [בזבחים דף ל"ו ע"ב] דכל הניתנין במתן ארבע שנתנו במתנה אחת כיפר ומיהו אכתי קשה היאך (למדין) [יביא] תמיד מבכור הא קעבר בכל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו [שם ע"ז ע"א] ואי אפשר לומר דמסיק לי' לשם עצים דהא לשם עולה מסיק ליה וי"ל דכיון (דמקדיש) [דמסיק] לה לשם עולה [דינו כדין עולה] ומהאי טעמא נמי ניחא לענין מתנות. ויש מפרשים דשה ולא הבכור לענין נסכים דכ' בתר הכי ממשקה ישראל, ולא נהירא דה"נ הוה לי' למעוטי פסח מנסכים ד[ב]כל מקום דורשין ביחד כגון ביום צוותו זה בכור ומעשר ופסח [בת"כ פ' צו] וגבי מיעוט סמיכה [במנחות דף צ"ב ע"ב] וגבי מתנות דם ואימורין (דדמן) [דדמו] לא נאמר אלא דמ(י)ם [בזבחים דף ל"ז ע"א] ועוד אומר ר' דכל עיקר האי קרא משתעי בפסח דכתב בי' שה תמים וקאמר לא יביאנו לא בכור ולא מעשר והשתא לא תקשי דמתנותיהם שוות ולא תקשי נמי מכל שממנו לאשים וממשמעות שה ממעט בכור כדפי' בקו' דשה משמע בין זכר ובין נקבה ועוד יותר [נראה] דשה אחת כתב לשון נקבה כמו [ירמיה נ'] שה פזורה ואע"ג דפסח זכר הוא ה"פ דקרא שיביאו פסח מדבר שיכול להיות אחת פי' [נקבה] וחולין ולא בכור שאינו יכול להיות נקבה ולא מעשר שאינו אחד אלא עשירי ומן המאתים ממשקה ישראל לא קאי אשה אחת דהיינו פסח דהא לית בי' נסכים אלא אסיפי' דקרא דכתב בי' למנחה לעולה ולשלמים מן המותר לישראל ודרשא גמורה היא דבפ"ק דמנחות נפקא לן מהאי קרא דממשקה ישראל דטרפה אסורה לגבוה, וקצת תימה דהא מן המאתים מכאן לערלה שבטלה במאתים אסמכתא בעלמא היא (ובת"כ) [ובספרי פ' קרח] מסמיך לי' אקרא אחרינא דמפיק דתרומה עולה באחד ומאה וערלה שכפל איסורו דאסירי באכילה ובהנאה כפל עלייתם במאתיים, מ"ר.
<h2>דף מח.</h2>
הואיל וכל חדא וחדא כו'. מה שקשה לפי' הקו' פירשתי לעיל. ר' אומר הלכה כר' אליעזר. פסק ה"ר יוסף כר' משום דקיימא לן כוותי' מחבירו וכן מנהג שלנו ומיהו לא ידע ר' אי יש להביא ראי' מזה דקיימא לן כר' מחבירו דדילמא רב חסדא ורבה קמפלגי בהכי כדקאמר לעיל וכי אמרי' כר' מחבירו ה"מ היכי דלא פליגי אמוראי בפלוגתייהו, מ"ר.
<h2>דף מח:</h2>
חמשת רבעים קמח כו'. רש"י ל"ג ועוד שהרי שיעור עומר חייב בחלה כדדרשי' [בעירובין דף פ"ג ע"ב] עריסותיכם שבמדבר והעומר עשירית האיפה הוא ועולה לז' לוגין וביצה וחומש ביצה (כאן) [באו] לירושלים הוסיפו שתות על המדות ונכנסו (כד') [בו'] לוגין ירושלמיים (כאן) [באו] לצפורי (חזא) [חזרו] והוסיפו שתות ונכנסו (כ"ה) [בה'] והיינו חמשת רבעים קמח חייבין בחלה, ובמס' חלה גרסי' לי' ואומר ר"ת דאתיא כר' יוסי דאמר התם ומייתי לה בפ"ק דשבת [דף ט"ו ע"א] חמשה פטורין חמשה ועוד חייבין והיינו טעמא דר' יוסי דלאחר הפרשת חלה בעינן שישאר שיעור עריסותיכם. הסל מצרפו לחלה. מה שקשה לפי' הקו' פירשתי לעיל. לא שנו אלא ככרות של בעל הבית שנושכות זו את זו אבל כעכין לא. תימה דהא לא משמע הכי במס' חלה (דתניא) [דתנן] העושה עיסתו קביים פטורים מן החלה עד שישוכו ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה אלמא לא בעי ר' אליעזר שישוכו, ואי(ת) ל"ג אף אתי שפיר דמצי למימר דבעי תרתי שישוכו ויתנם בסל.
<h2>דף מט.</h2>
תרומה מלפני השבת. דלא שכיחי אורחין כהנים וחולין בזמנם דשמא בתוך התחום לנו ויבאו בשבת, מ"ר.
ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד. פי' בקו' שהי' הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם כדי שיהא לו משם ולהלן אלפים לילך למחר לדבר הרשות (וא"ת) [ותימה] א"כ תקשי מהכא למאן דאמר בפ' בכל מערבין [דף ל"א ע"א] אין מערבין אלא לדבר מצוה ונראה לר' ולשבות שביתת הרשות שהולך לשמוח בפסח בבית אוהבו או בבית קרובו. אם עבר צופים. פי' בקו' שם כפר, וקשה לר' א"כ הוה לי' למימר וכמדתו לכל רוח כדקתני לקמן בפ' מי שהי' טמא [דף צ"ג ע"ב] איזהו דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח, ואומר ר' דבתוספתא דמכילתין [פ"ג ה"י] מפרש בהדיא איזהו צופים הרואה ואינו מפסיק [פי'] כל מקום סביב ירושלים שיכול לראותה משם.
ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. פי' בקו' כדאמר בכל שעה [דף כ"ד ע"א] בקודש באש תשרף במקום אכילתו שריפתו, וקשה לר' אי מדאורייתא הוא א"כ מה לי עבר צופים מה לי (למיעבד) [לא עבר] ונראה לר' דמדאורייתא יכול לשורפן בכל מקום שירצה דבפ' כל שעה לא מרבי' אלא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים אבל שאר קדשים שנאכלין לזרים לא ומה שהצריכו חכמים לשרוף הני דהכא לפני הבירה (ד)היינו גזירה אטו קדשי קדשים ואין לפרש הכא דהיינו טעמא כדי לביישן כדאשכחן בפ' כיצד צולין [דף פ"א ע"ב] דתנן נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה ומפרש בגמ' כדי לביישן מדפריך התם בגמרא מהך דהכא אהא דתנן התם נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהן ועל גגותיהן מעצי עצמן ואי הכא (טעמו) [טעמא] ששורפין לפני הבירה כדי לביישן מאי פריך וליכא למימר דהתם לא פריך אלא מהא דהכא מעצי המערכה והתם מעצי (עצמה) [עצמן] אבל מהא דהכא לפני הבירה והתם על גגותיהן לא פריך דהכא טעמא כדי לביישן כדפר' דהא לאו פירכא הוא שאם הי' צריך לשורפו לפני הבירה לא הי' יכול לשרוף לפני הבירה מעצי עצמן דאין שומעין לו כדמפרש התם שלא לבייש את מי שאין לו.
לפני הבירה. בפ' טבול יום [דף ק"ד ע"ב] וכן בפ"ק דיומא [דף ב' ע"א] מפר' מאי בירה אמר רבה בר בר חנא [אריו"ח] מקום יש בהר הבית ובירה שמו וריש לקיש אמר כל הבית כולו קרוי בירה שנאמר [דה"א כ"ט] אל הבירה אשר הכינותי. וחכמים אומרים בשר קודש בכזית וחמץ בכביצה. אומר ריב"א דמפרש בירושלמי משום דבשר קודש לית לי' תקנתא בביטול החמירו בכזית אבל חמץ דאית לי' תקנתא בביטול [לא החמירו עד] שיהא בו כביצה.
תניא אמר ר' יהודה. תימה אמאי לא מייתי תניא נמי הכי מהך דהכא לרב חסדא. אמר רב כהנא אי לאו דנסיבנא כהנתא לא גלאי. [משמע] שהוא עצמו [לא] הי' כהן והא דאמר בריש פ"ק דקידושין [דף ח' ע"א] ורב כהנא שקיל סודרא מפדיון הבן שמא שנים היו אי נמי בשביל אשתו הי' לוקח כדאמר בחולין פרק הזרוע [דף קל"ב ע"א] רב כהנא אכיל בשביל אשתו והא דאמרי' בערבי פסחים [דף קי"ג ע"א] אמר לי' רב לרב כהנא פשוט נבלתא בשוקא וקבל אגרא ולא תימא כהנא אנא גברא רבה אנא (ו)לא בשביל שהי' כהן אלא כך הי' שמו וכן מפר"ת הא דאמרי' התם א"ל רב לרב אסי לא תדור במתא דרישא אסיא ופי' הקונטרס שראש שבעיר רופא ורת"ם פי' דרישא אסיא היינו שיהי' הוא עצמו ראש העיר שכך הי' שמו רב אסי לפי שתלמיד חכם צריך לעסוק בתורה ואינו יכול לעסוק בצרכי ציבור, מ"ר. כל הנהנה מסעודת הרשות סופו גולה. בפ' במה אשה [דף ס"ב ע"ב] דריש שוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם מלמד שמשתינין לפני מיטותיהן ערומים ופריך משום הכי יגלו בראש גולים והא דלא פריך הכא משום דאיסורא הוא טפי.
<h2>דף מט:</h2>
לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות. משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקות והא דאמר בפרק השותפין [דף ח' ע"ב] והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע אלו גבאי צדקה ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות אית לן למימר דזוהר הרקיע נמי מאיר [יותר] מזוהר הכוכבים.
מה ארי דורס ואוכל. פר"ת דורס ואוכל מחיים הבהמה ואינו ממתין לה עד שתמות אף עם הארץ מכה ובועל קודם שיפייס.
ויש אומרים אף אין מכריזין על אבידתו. וא"ת בשעה שנמצאו היאך יודע שהוא של עם הארץ ופר"ת אין מחפשין אחרי' למוצאה דומיא דההיא דתנן באלו מציאות [דף כ"ח ע"א] עד מתי חייב להכריז ר' יהודה אומר שלש רגלים ואחר רגל האחרון שבעה ימים כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויום אחד יכריזם פי' ויום אחד יבקש ויחזור אחרי' איפוא היא, ור' אומר דלא קשיא מידי דאיכא למימר כגון שיירא של עמי הארץ שעוברים לפנינו וראינו שנפל מהם בההיא אמרו חכמים שאין מכריזין על אבידתו, והשתא משמע דוקא אין מכריזין על אבידתו אבל לגזול (לו) [ממנו] בידים אסור [אע"ג] דלית לו ההיא סברא דאמר בסמוך אפשר דנפיק מיני' ברא מעליא, ותימה לר' דהשתא גופו מותר כדאמר לעיל מותר לקורעו כדג ממונו לא כ"ש דכי האי גוונא אמרינן בפ"ב דבבא קמא [דף קי"ט ע"א] ובמסכת ע"ז [דף כ"ו ע"א] גבי מסור למאן דלית לי' האי סברא דאפשר דנפיק מיני' ברא מעליא ואומר ר' דההיא דלעיל מיירי במכיר ובכופר להכעיס [ד]הויא לי' הריגתו כמו פיקוח נפש שהוא לסטים וחשוד על [הדמים] דאי לאו הכי היאך הי' מותר להרגו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת הלא אפי' נכרי אסור וכן משמע הלשון דעל חייו לא חס שהוא מכיר וכופר שיש הרבה עניני עם הארץ כדאשכחן בסוטה בסוף הי' נוטל [דף כ"ב ע"א] דחשיב התם כמה עניני עם הארץ, ותימה לר' דהתם קאמר ר' מאיר איזהו עם הארץ כל שאינו קורא קרית שמע שחרית וערבית ובגיטין בסוף הנזקין [דף ס"א ע"א] קאמר ר' מאיר איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חולין בטהרה ורגיל ר' לתרץ דההיא דגיטין מיירי להאמינו על התרומות ועל המעשרות ועל הטהרות וההיא דסוטה מיירי לענין הא דאמר בשמעתין אין מוסרין עדות ואין מקבלים מהן עדות כו', וקשיא לר' התם דבמסכת ברכות בפ"ג שאכלו [דף מ"ז ע"א] מייתי לההוא עם הארץ דכל שאינו אוכל חולין בטהרה וכל שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית לענין זימון שאין מזמנין עליהן ובההיא דגרסי' ר' מאיר וחכמים גר' בברכות ר' אליעזר ור' עקיבא. אומר ר' דמה שמקבלין עדות מעם הארץ כדאמרי' בחומר בקודש [דף כ"ב ע"ב] כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כר' יוסי.
התם בקראי פליגי ואכלת זו אכילה. או' ר' דהני שיעורי דכזית וכביצה מדרבנן נינהו וקראי אסמכתא בעלמא וכן פרש"י בפ' מי שמתו [דף כ' ע"ב] דתניא בן מברך לאביו ואמרי' (כמו) [כגון] שאכל שיעורא דרבנן דאתיא דרבנן ומפיק דרבנן ופי' בקו' שיעורא דרבנן כזית וכביצה דמן התורה בעינן שביעה גמורה וכן מוכח נמי התם דאמר הקב"ה [היאך] לא אשא פני לישראל שכתבתי [דברים ח'] ואכלת ושבעת וברכת את ד' והם דקדקו בעצמן עד כזית ועד כביצה, וא"ת והא אמרי' בפ' שלשה שאכלו [דף מ"ח ע"א] ינאי מלכא ומלכתא כרכו רפתא אהדדי אמרי מאן יהיב לן גברא דמברך לן ואתא ר' שמעון בן שטח ושתה ובירך להם וקאמר התם שמעון בן שטח לגרמי' הוא דעבד דלעולם אינו מוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן משמע הא אם אכל כזית הי' יכול שמעון בן שטח להוציא אותם ידי חובתן ואי כזית דרבנן היכי מפיק להו והא לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא כדמוכח במי שמתו [שם] ותירץ ר' דלא דמי דקטן ודאי לא מפיק אותו שאכל שיעור דאורייתא אבל גדול אפי' לא אכל כלל יכול להוציא אחרים ידי חובתן מדאורייתא, מ"ר.
<h2>דף נ.</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה עד חצות עושין. אמר לי ר' בשם ריב"א דבירושלמי מפרש טעמא מאי שנא ערבי פסחים משאר ערבי ימים טובים ושבתות משום דזמן חיוב פסח מתחיל מחצות כדנפקא לן מבין הערבים, ומשמע התם דאף (ב)יחיד בשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה ודייק התם א"כ יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן ומפרש משום דיחיד בשאר ימות השנה ראוי להקריב כל היום משחרית אבל פסח אם הי' מקריב משחרית הי' פסול אלא דוקא מחצות ואילך, ופריך א"כ קרבן תמיד שהוא לכל ישראל וקרב בכל יום יהא כל היום אסור במלאכה ומשני [שאני] תמיד (שהותרה הוצאתו) [שהתורה הוציאתו] מן הכלל מדכתב [דברים י"א] ואספת דגנך אם כל ישראל יושבין ובטלין מי אוסף להם דגן, ומשמע התם דמדאורייתא אסור ועכשיו בזמן הזה אע"פ שאין הפסח קרב רוצה הוא לומר מאחר שהי' להם אסור כמו כן לעולם אסור, ובהכי מתיישב לריב"א הא דאמר במגילת תענית ומייתי לה בשלהי בכל מערבין [דף מ"א ע"א] אמר ר' אליעזר בר צדוק אני ממשפחת סניאה בן בנימין ופעם אחת חל תשעה באב בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו הי' פי' שהי' להם יו"ט שאז היו מביאין קרבן (ל)עצים כדאמר בפ"ב דתענית [דף כ"ו ע"א] בעשרה באב סניאה בן בנימין אלמא שאז בזמן שבית המקדש לא הי' קיים נמי היו נוהגין בו יו"ט שלא לעשות מלאכה, והא דמסקי' בפ"ק דראש השנה [דף י"ט ע"ב] קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר יומי דבכולם מגילת תענית בטלה בר מחנוכה ופורים לא קשיא מידי לההיא דר' אליעזר בן צדוק דמשמע דלא בטלה דההיא מסקנא אתיא כר' יוסי [ד]סבירא [ליה] התם דוקא בזמן שבית המקדש קיים אסורין אבל בזמן [שאין בית] המקדש [קיים] מותרין, ור' מאיר פליג התם דאמר בין בזמן [שבהמ"ק הי' קיים] בין שלא בזמן שבית המקדש הי' קיים [אסורים] ההיא דר' אליעזר בר' צדוק (דלא) כר' מאיר דלר' יוסי לא קתני בזמן תשעה באב מגילת תענית אע"ג (דמתני') [דמתנייא] התם כי היכי דלדידי' לא קתני ההיא דהתם דאתיא בשורתא ליהודאי דלא יעידון מדאורייתא כו' דהויא לאחר חורבן כדאיתא התם, מ"ר.
<h2>דף נ:</h2>
העושה מלאכה במוצאי שבת. בירושלמי איתא נשיא דנהגן דלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא אינו מנהג, עד דתתפני סדרא פי' עד שישלים תפלתו מנהג, ובהא איירי הכא.
כאן שעושין שלא לשמה. תימה דרבא גופי' אמר בפ"ב דברכות [דף י"ז ע"א] כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא וי"ל דהתם מיירי שעוסק בתורה כדי להתייהר ולהתפאר ולקנטר את חבירו ואין [לומד] על מנת לעשות אבל הכא מיירי דומיא דההיא דקאמר לעיל יש שפל ונשכר דלא עביד כולה שבתא ולא עביד במעלי שבתא שאינו עושה מחמת שום דבר אלא מתוך שהוא עצל ואינו עושה מלאכה ואפי' הכי גדול עד שמים חסדו, ובירושלמי מצינו בפ"ק דברכות [ה"ב] ולא מודי ר' שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית לי' לר' שמעון בן יוחי שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא ואמר ר' יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אלו נהפכה שלייתו של אמו על פניו ולא יצא לעולם, ונראה דבכי האי גוונא מתוקמא ההיא דברכות ועוד יש ע"א כי ההיא דסוף לולב וערבה [דף מ"ט ע"ב] דכתיב ותורת חסד על לשונה וכי יש תורה שאינה חסד אלא תורה לשמה זו היא של חסד תורה שלא לשמה אינה של חסד, איכא דאמרי תורה ללמדה היא של חסד ואפשר דבכי האי גוונא אמר מתוך שלא לשמה בא לשמה, ואותם שני לשונות דסוכה אחד הן שלא לשמה היינו שלא ללמדה ואית ספרי (דגרסי) [דלא גרסי] בהו אותו איכא דאמרי.
מתקולתא. מטוה. ולכך קורא אותו מתקולתא שהיא נשכרת לשיעור המשקל מטוה כדתנן [בכתובות דף ס"ד ע"ב] כמה עושה לו משקל חמש סלעים, והיא מתבזה על כך שמגלה זרועותי' על ידי הטווי'. ריחים. בריחים דידא ולא בשל מים. מגדלי בהמה דקה. והא דאמר [בחולין דף פ"ד ע"ב] הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה אומר ר"ת דהני מילי בחורשא אבל ביישוב לא.
עשרים וארבע תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים כו'. אומר ר"ת דדוקא כותבין כדי למכור דבכי האי גוונא מיירי כדקתני הן ותגריהן בקשו חכמים שלא יתעשרו שאין מקפחין פרנסתו על כך דכיון שאומנתו כך לעשות ולמכור כל שעה ימצא לוקחים אבל שכירים שכותבין אצל בעל הבית בשכר עליהם לא בקשו שאם לא יתעשרו הרי שאנו מקפחין פרנסתו שלא ימצא כל שעה להשתכר בכך.
<h2>דף נא.</h2>
דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. וא"ת היכי אתי למטעי תיפוק לי' דמפריש ממין על שאינו מינו י"ל ד[ב]בלול איכא למטעי דלית בי' משום מין על שאינו מינו כדפיר' בפ' כל שעה, מיהו איכא למיחש דילמא מפריש מן הפטור על החיוב שתהא (העונה רובן אורן) [העיסה רובה אורז] מצד אחד דאין בלול יפה ומאותו צד שהוא האורז יפריש על החטין. מ"ר.
דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור כו'. תימה א"כ היאך התיר ר' בית שאן בפ"ק דחולין [דף ז' ע"א] משום דאכל שם ר' [מאיר] עלה של ירק ונראה לר' כמו שמפרש במגילת סתרים דודאי דברים המותרים שנוהגים איסור מתוך שרוצים [להחמיר] על עצמן אין רשאי להתיר בפניהם [אבל] מה שנוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתיר בפניהם והכי איתא בירושלמי דריש פירקין ובפרק ד' דתענית דקאמר ר' אל(י)עזר בשם ר' דכל דבר שאינו ידוע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע שהוא מותר ונוהג באיסור נשאל ואין מתירין לו וכן משמע לשון מותרין שיודע שהם מותרין, וא"ת א"כ מאי קאמר אתי לעשורי מן החיוב על הפטור כיון דידע שהוא פטור מן הדין וי"ל דלאו כו"ע ידעי, וא"ת השתא משמע דוקא בבני מדינה או בכותאי אי אתה רשאי להתיר בפניהם הא בפני אחרים תלמידי חכמים רשאי להתיר וכן שלא בפניהם ואמאי והא תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ואומר רבי' שיש חילוק במנהגים דודאי מתניתין מיירי במנהג חשוב שנהגו בני העיר על פי תלמידי חכמים עמהם אבל במנהג גרוע כגון של בני מדינה שנהגו מעצמן דבר אחד מותר שלא בפניהם כגון כל הני דחשיב בהך ברייתא זו (דייתרא) [ודאייתרא] דלקמן קים לי' דמנהג חשוב הוא. ומספקא לר' (דמנהג) [במנהג] שאינו חשוב אי דוקא אמרי' דאי אתה רשאי להתירו בפני כותאי אבל לתלמידי חכמים הי' רשאי שמא להתיר להם נמי לעצמם (וק') [וה"ק] ולא רצה לומר מותרים אתם כלומר לא רצה להתיר דחשבינהו ככותאי אבל אם היו תלמידי חכמים (זה) [היה] מתיר להם לגמרי אי נמי אף תלמידי חכמים נמי לעצמם אין יכול להתיר וה"ק לא רצה לומר להם מותרין אתם מה שהחמרתם על עצמכם לא מחמת איסור אלא מחמת מנהג אבל אם היו תלמידי חכמים הי' (מבאר) [מתיר] להן (יפה) [בפניהם] ומיהו להן לא הי' מתיר, ואני תמה מאי קשיא לר' מההיא דדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אמתני' דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם דבין לאביי בין לרב אשי לקמן לא קשיא מידי דרב אשי מוקי לקמן מתניתין באין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם והכא קאמר אי אתה רשאי להתירם בפניהם אפילו דעתו לחזור והשתא דוקא בכותאי אבל (בשאינה) [בשאינם] כותאי או שלא בפניהם (אפילו) [רשאי כש]דעתו לחזור, ולאביי נמי דמוקי מתני' מארץ ישראל לא"י ומבבל לבבל אי נמי מבבל לא"י אתי שפיר דהכא מיירי אפי' מא"י לבבל דוקא בכותאי אבל [בשאינם כותאי או] בשלא בפניהם רשאי כיון דהוו מארץ ישראל לבבל כדקאמר בסמוך דאנן כייפי להו וכל הני עובדי דמייתי ובירי ועכו הוו מא"י לבבל דעכו חו"ל היא כדמוכח בגיטין [דף ב' ע"א] דתנן עכו כא"י לגיטין ודייקי' בגמ' [דף ח' ע"א] אבל לעבדים לא משמע דהוויא חוצה לארץ, אי נמי אפי' א"י אתי שפיר דרבן שמעון כשישב עליהן לא הי' יודע שיהיו נוהגין איסור בדבר, נ"ל.
כיון דאנן כייפינן להו. הקשה ר"ת דבפ"ק דסנהדרין [דף ה' ע"א] אומר פשיטא מהכא להתם מהני דהכא שבט והתם מחוקק אלמא בבל עדיפי ותירץ דהני מילי לענין דינא לאפקועי ממונא אבל איסור והיתר (וסמיכת) [וסמיכה] בני א"י עדיפי טפי שהם מלמדים תורה ברבים ואמרי' [בב"ב דף קנ"ח ע"ב] אווירא דא"י מחכים. עבדינן כוותייהו, הכא אינו מיושב לשון עבדינן דהוה לי' למימר [לא] עבדי כוותייהו אבל בפ"ק דחולין [דף י"ח ע"ב] הלשון מיושב דקאמר כי סליק ר' זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל ופריך ולית לי' לר' זירא נותנין עליו חומרי המקום כו' ומשני אביי ה"מ מבבל לבבל ומא"י לא"י אי נמי מא"י לבבל אבל מבבל לא"י כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותיהו וא"ת דהתם משמע דמא"י לבבל לא שייך נותנין עליו [חומרי] המקום כו' אבל מבבל לא"י שייך והכא משמע איפכא וי"ל דהתם קאי אחומרי המקום שיצא משם והכא קאי אחומרי המקום שהלך לשם, ומיהו קשה דהשתא הוי לצדדין אחומרי המקום שיצא משם בדעתו לחזור וחומרי המקום שהלך לשם באין דעתו לחזור.
<h2>דף נא:</h2>
אני ראיתי את ר' שמעון שאכל. תימה לר' דהא אמרי' בירושלמי דר' שמעון חזא(י) לההוא גברא דהוה מלקט ספיחי כרוב בשביעית ואמר לי' מאי האי אמר לי' ולאו את הוא דשרי א"ל ולאו חבראי פליגי עלי קרי עלי' ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הות לי' והשתא כיון דאיהו גופא הוה אכיל למה הי' כועס על אחרים ואומר ר' מ"מ לא הי' רוצה שעמי הארץ (ש)יסמכו עליו כל זמן שלא פסקו הלכה כמותו, מ"ר.
כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב. פי' רש"י דלאחר הביעור מיירי ואין ביעור נוהג בכרוב לפי שאין השורש כלה בארץ ולא קרינא בי' כלה לחיה שבשדה וקשה לר' א"כ אמאי אצטריך קרא דהן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו תיפוק לי' מדכתב [ויקרא כ"ה] ולבהמתך ולחי' אשר בארצך, ועוד מ"ש דלא מפיק אלא ספיחי כרוב (אכתי) הוה לי' למימר חוץ מכל הנהו (דרבנן) [דתנינן] במסכת שביעית [פ"ז] עיקר הלוף והשוטה והדנדנא דאין להן ביעור ולדמיהן ביעור, ועוד מאי שנא דרבנן דהכא גזרי ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים ובכל הנהו דהתם לא גזרו, ועוד הקשה ר"ת מהא דאמרי' בפ"ק דמנחות [דף ה' ע"ב] תיתי ממנחת העומר מה למנחת העומר שכן מתיר חדש בשביעית שכן מתיר ספיחים כר' עקיבא דאמר ספיחין אסורין אלמא דספיחי' אסורין קודם זמן הביעור ופסח בשביעית עדיין לא הי' ביעור חדא דסברא הוא שעדיין לא כלה התבואה בכל מקום ואדרבה אז היא במילואה ועוד שהביעור בשנה השמינית הי' ברדת רביעה שניי' דתנן [שביעית פ"ט] עד מתי נהנין בתבן ובקש של שביעית עד שתרד רביעה שניי', ועל כרחין ברביעה של שנה השמינית קאמר דתבן וקש קתני ואי ברביעה שניי' דשביעית תבן וקש מי איכא וכי יכולין תבן וקש ליגדל מראש השנה שהיא כניסת שביעית עד רביעה שניי' וליכא (למיחש) [למימר] בתבן וקש של ששית דכיון שגדל שליש אינו נאסר בשביעית אלא ע"כ בשמיני קאמר ופירות של שביעית מותרין באכילה אף למוצאי שביעית כל זמן שחי' אוכלת דכתיב [שם] והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' ולקמן בפירקין [דף נ"ב ע"ב] אוכלין ביהודה עד שיכלה אחרון שביהודה ואמרינן [בדף נ"ג ע"א] אוכלין בענבים עד שיכלו דליות של אוכל וא"כ ודאי תבן וקש דקאמר עד שתרד רביעה שניי' היינו בשמיני והא דקתני בברייתא [שם] אוכלין בענבים עד הפסח בזתים עד העצרת היינו בשנה השמינית ובפירות שחנטו בשביעית ויצאו למוצאי שביעית הרי הוכחנו שר' עקיבא לפני הביעור מיירי ועוד אי בלאחר הביעור מיירי היכי קאמר ותרוויהו אליבא דרע"ק הא אפילו [רבנן] מודו דכלה לחי' שבשדה כלה לבהמתך שבבית דהך דרש אליבא דכו"ע אתיא, ועוד דקשה לשון של ספרא דמסיק במילתייהו דרבנן דפליג אדר' עקיבא אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספין אין מכניסין לקיום אמרת לנו בערוהו ומה אנו אוכלין מן הביעור ואילך אלמא מודו רבנן דספיחין לאחר הביעור אסורין דהיינו אין מכניסין לקיום, ומעובדא דירושלמי דלעיל נמי מוכח דר' שמעון בשביעית הוא דקאמר ר' שמעון הוה עבר בשמיטתא, הלכך נראה לרת"ם לפרש דקודם זמן הביעור מיירי כדמשמע קרא [דלא נאסוף] דמייתי [ד]מיירי בשביעית דכתיב [ביה] מה נאכל בשנה השביעית וה"פ כל הספיחין אסורין כדמפקי' לקמן אליבא דר' עקיבא.
חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן כו'. ר"ת פי' בספר הישר משום דכתיב בקרא [ויקרא כ"ה] את ספיח קצירך אית לן למימר דלא אסרה תורה אלא דבר הנקצר כמו תבואה אבל כרוב יש לו קלח גדול וענפים ודומה לאילן כדאמר בכתובות [דף קי"א ע"ב] קלח של כרוב הניח לנו אבא והיינו עולים ויורדים בו בסולם, אבל לא נהירא לר' דהא מהאי קרא לא נפקי לן לקמן איסור ספיחים אלא מקרא דלא נאסוף ואדרבא להאי קרא דספיח קצירך מוקמי לי' במועד קטן [דף ג' סע"ב, ע"ש בתוס'] באיסור קצירה, ומיהו הוה מצי למימר ר"ת דתרוויהו ש"מ, אבל אומר ר' דבחנם פי' כך דמצי למדרש מקרא דמייתי ר' עקיבא באיסורא [דהן לא נזרע] ולא נאסוף את תבואתינו משמע דלא אסרה ספיחים אלא דומיא דזריעה (דתבואה אלא) [כתבואה ולא] לאילן כדפר' וליכא לפרש דבעינן דומיא דתבואה דהא גבי ביעור נמי כתיב ולבהמתך ולחי' אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול אלא מזריעה יש לדקדק כדפר', מ"ר.
ותרווייהו אליבא דר' עקיבא דתניא הן לא נזרע ולא נאסוף כו' מכאן לספיחים שאסורין. כדפר' דומיא דזריעה, והקשה רבי' נסים דהא תנן איפכא במסכת שביעית פ"ט [מ"א] דקתני התם ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה ויש משניות דגרסי' כמו שמעתין וטעות היא דבירושלמי מוכיח בגמרא בהדיא דמותרין גר' ותירץ דהא דקתני במשנה כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב מיירי בספיחים של ערב שביעית שנכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור והיינו טעמא דמותרין שהרי גדלו בשעת היתר, חוץ מספיחי כרוב לפי שהכרוב הוא גדול מאוד וענפיו רבים ואין להכיר בו בין אותו שגדל ערב שביעית [לגדל בשביעית] והלכך אסור דילמא אתי לאחלופי בשל שביעית וצריך לנהוג בו דין (קידוש) [קדושת] שביעית אבל שאר ירקות שרי דליכא לאחלופי בשל שביעית (ושל) [דשל] ערב שביעית גדולים ושל שביעית קטנים. והביא ראי' מירושלמי דפריך בגמ' אספיחי כרוב משום שאין כיוצא בהן בירקות השדה יהו אסורין, ר' חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר' חנינא מפני [שדרכו ליגדל אמהות, ומפני] שדרכו ליגדל אמהות יהו אסורין אמר רב שמואל בר' יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן [ברם] הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי הרי זה דבר ברור כי ר' שמעון לא התיר שאר ספיחים של ערב שביעית בשביעית אלא מפני שיכול להבחין (כי) [בין] החדש שהוא אסור ובין הישן שהוא מותר, עוד הביא ראי' מהא דתניא בתוס' דשביעית פ"ב [ה"ט] ירקות שהוקשו לפני ראש השנה מותר לקיימן בשביעית ואם היו רבים פי' דאתי לאחלופי בשל שביעית אסורין מפני מראית העין ובגמרא [דבני מערבא] בפ"ב דשביעית גרסי' זרעו לזרע ולירק לפני ראש השנה דשביעית ונכנסה שביעית פשיטא זרעו מותר ירקו מאי תני ר' חייא אסור תני ר' תחליפא בן שאול מותר מ[א]ן דמתיר דבר תורה כר' שמעון דאמר כל הספיחים מותר חוץ מספיחי כרוב שלא יביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי, ורבנן דאסרי מפני מראית העין הוא דאסרי, ומיהו הך דשמעתין מצי' לפרושי כפר"ת ופליגי בדר' עקיבא כדמפרש תלמודא ובשביעית עצמה מיירי ורבנן דפליגי עלי' דר' עקיבא סברי דאין לספיחים איסור מן התורה דהכי מסיק בספרא וחכמים אומרים אין ספיחים אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים, ורבי' נסים פי' נמי הך דשמעתין [בע"א] דפי' דהא דתניא הכא ר' שמעון אומר כל הספיחים אסורין חוץ מספיח כרוב קיימא בספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית דאסורין מדרבנן בכדי שיעשו כיוצא בהן דסבר ר' שמעון שאר ספיחים אסורין במוצאי שביעית דכשיראו אותם גדולים לא יסברו שלקטום בשביעית דדרכו לגדל בזמן מועט הרבה ולא גזרו היתרא אטו איסורא (אבל לר') [וכשאכל ר'] שמעון בן יוסי בן לוקוניא ספיחי כרוב במוצאי שביעית הוא דאכיל כר' שמעון בן יוחי ורבנן דפליגי עלי' סברי דגזרי' היתירא אטו איסורא וכולן אסורין, ובגמרא [דבני מערבא בפ"ב דדמאי גרסי'] לענין ספיחים מראש השנה ועד חנוכה איסור ספיחים (דמחנוכה) [ומחנוכה] ועד ראש השנה היתר ספיחים, ותניא נמי בתוספתא פ"ד בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין ותניא נמי פ"ה ספיחים של שביעית אין תולשין אותן ביד אבל חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה (דאי) [ואי] בשביעית מי איכא חרישה בשביעית ואפ"ה אין תולשין אותן ביד שאין קוצרין, והא דקאמרי ותרוויהו אליבא דרע"ק משום דהוא סבר ספיחים בשביעית איסורא דאורייתא ואליבא דרע"ק הוא דאיכא למגזר ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין אבל רבנן דפליגי עלי' סברי איסור ספיחים מדרבנן וליכא למגזר, מ"ר. ולפי מה שפי' רבי' נסים דמה שגדל בששית ונכנס בשביעית היכא דאיכא למטעי שמא גדל בשביעית אסור ק"ל דהא תניא בפ"ק דראש השנה [דף ט"ו ע"ב] ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אתרוג בת ששית שנכנסת בשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור והשתא ביעור לא הוי אלא בזמן שהפירות כלין ואפ"ה קאמר דפטורה מן הביעור אע"ג דאיכא למטעי שמא זה האתרוג גדל בשביעית. וי"ל דהתם מיירי מדאורייתא אי נמי כשלקטם בתחלת שביעית שלא היו יכולין ליגדל ואינו חייב לבער מה שלקט אז בזמן הביעור. קשה לר' דהשתא משמע בשמעתא (דכולי) [לכולי] עלמא דירקות הגדלים בשביעית אסורין באכילה לר' עקיבא מדאורייתא ולרב[נן] מדרבנן ובמסכת שביעית [פ"ח] משמע דשרו דתנן האומר לפועל הילך דינר זה ולקט לי ירק היום כו' ובריש פ"ב דע"ז [דף ס"ב ע"א] מייתי לה, ועוד תנן התם [פ"ט] ומייתי לה בפרק לולב הגזול [דף ל"ט ע"ב] הפיגם והירבוזים והשיטים והחלגלוגות וכו' פטורין מן המעשר ונקחין מכל אדם בשביעית מפני שאין כיוצא בהן נשמר, ותירץ ר' דבשל ערב שביעית איירי ומה שיש בהן דין שביעית לפי שנלקטים בשביעית דבירק אזלי בתר לקיטה ואע"ג דספיחים של ערב שביעית בשביעית אין בהן קדושת שביעית שאני התם דנפקא איסורא מדכתיב [ויקרא כ"ה] מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף דמשמע תחלת גידולן בעינן בשביעית, מ"ר.
כגון אנא דידענא בקביעא דירחא. לא בסוד העיבור לקבוע את החדש קאמר דמ"ה לא הי' יכול לעשות מלאכה ביום טוב שני דהא כל בני בבל בקיאי (בקביעי) [בקביעא] דירחא ועבדי תרי יומא כדאיתא בריש ביצה [דף ד' ע"ב] שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם דזמנין דגזרי שמדא ואתי לקלקולי אלמא שבני בבל היו בקיאין בקביעות החודש אלא מנהג בעלמא היו נוהגין כדפר' וכמו ההיא דריש לולב (הגזול) [וערבה דף מ"ג ע"א] אלא מפרש ר"ת כגון אנא דידענא בקביעא דירחא שהי' במקום ששלוחי ב"ד של תשרי מגיעין שאינם עושים שם אלא יום אחד והיינו בקביעא דירחא שהי' יודע מתי החודש נקבע ועכשיו ליכא גזירה דרבנן (שלא) [שמא] יעשה מלאכה ביו"ט שני כיון ששמע קידוש החודש, מ"ר.
<h2>דף נב.</h2>
בישוב לא עבידנא. אפילו בצנעא כמו שאר דברים. ממקום שכלו למקום שלא כלו חייב לבער. תימה לר' אמאי חייב לבער והלא אם ישנה יש בו מפני המחלוקת אע"פ שמחמיר על עצמו כדמשמע (לעולים) [לעיל] דקאמר מאי אמרת הרואה מלאכה אסורה לו מימר אמרי כמה בטלנים איכא בשוקא הא לאו האי טעמא הוה בי' משום (מחלוקת לא ישנה) [לא ישנה מפני המחלוקת] מיהו אי (הנץ דאורייתא קאמר חייב דחייב לבער) [הנך חייב לבער מדאורייתא קאמר חייב] אתי שפיר דמשום מחלוקת לא יעבור על דברי תורה, אבל לא משמע הכי דהכא משמע דמיירי באותה מדינה ולקמן אמרינן דשלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל והא הוי דאורייתא כדקאמר גמירי דאין חי' שביהודה גדילה על פירות שבגליל ואין חי' שבגליל גדילה על פירות שביהודה אבל הא דקאמר ושלש שלש בכל אחת ואחת א"נ שיהא [מדאורייתא] אלא מדרבנן דלא אשכחן בי' שום גמירי, ותירץ ר' דמחלוקת לא שייך אלא בדבר התלוי בגוף האדם אבל בדבר שאינו אלא בפירות לא שייך מחלוקת דאמרו ממקום שכלו באו, וכן פי' בספר הישר. אביי אמר לעולם כדקתני כו'. לדבריו אין חסר כלום מן המשנה דר' יהודה אדיוקא דמתני' קאי, והמבין יבין.
הכובש שלשה כבשים בחבית. כגון לפת ובצל וקפלוט שאין ביעורן שוה ר' אליעזר אומר אוכלין על ראשון מיד כשכלה אחד מהן יתבערו כולם מפני אותו המתחייב ביעור ונותן טעם לכולם אבל טעמא דר' יהושע דשרי לא ידע ר', ונראה לר"ת דבקראי פליגי כדמוכח בת"כ בפרשת בהר סיני דתניא מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית כלה מן השדה כלה מן הבית, מכאן אמרו [הכובש] שלשה כבשין בחבית אחת רבי אליעזר אומר כיון שכלה אחד מן השדה יבער הכל מן החבית והיינו אוכלין על הראשון דקתני בשמעתין והשתא ר' יהושע סבר דלהתיר בא ולא לאסור דבר שלא נמצא לחי' דכבר נפקא לן מולבהמתך ולחי' אשר בארצך ומן השדה משמע לי' מן הדבר (שמקרב) [שמקצת] הטעם שממנו בשדה אכול, וא"ת לר' אליעזר לישתוק קרא מיני' (תירץ) [תריץ] דסבר ר' אליעזר דאי לאו קרא הוה אמינא אותו [המין] יבער ולא יותר אע"פ שטעם האיסור מעורב בהן ולא דמי איסור דביעור לשאר איסורין שהרי אין בו איסור גמור כל כך כמו שפי' לפנים דלעניים שרי והוה אמינא נחשבי' כביעור בשדה שאינו בעין אלא שהטעם מובלע בהיתר, (ורשב"ג) [ור"ג] סובר סברא של זה ושל זה, ובמגלת סתרים דרבי' נסים גאון פי' הכובש שלשה כבשים בחבית [אחת רא"א אוכלין] על הראשון [ראשון היינו שניתן בכבוש ראשון ואחרון שניתן בכבוש אחרון והכי גרס בגמרא דבני] מערבא מה טעם של ר' אליעזר הראשון נותן טעם באחרון ומה טעם של ר' יהושע האחרון נותן טעם בראשון והכי פי' הכובש שלשה כבשין בחבית אחת קסבר ר' אליעזר הראשון שנכבש תחלה הוא הנותן [טעם] (אבל) [אוכל] מן השנים אחרים שהרי טעם הראשון מצוי בהם מצוי בשדה יש לאכול וכשיכלה הראשון נאסר בשלשתן [שכבר כלה מן השדה] ר' יהושע אומר אף על האחרון דקסבר ר' יהושע האחרון נותן טעם בראשון ואם כלה נמי המין הראשון מן השדה ושנים האחרונים לא כלו אוכל מן השנים המצויין שאין בהם מטעם הראשון כלום ואם כלה נמי המין השני מן השדה ולא כלה השלישי אוכל מן האחרון שהוא שלישי שהרי מינו מצוי בשדה וא"כ אין מטעם שנים (הראשון כלומר) [הראשונים כלום] ולא יהא אסור בכל אחד מהן עד שיכלה מינו מן השדה וכשיכלה מין האחרון אסור לאכול מן החבית וראשון אותו שנכבש תחלה בחבית ואחרון אותו שנתנו בחבית באחרונה, ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה חייב לבער מן החבית ולא יהא רשאי להניחו בחבית כלל (והכי) [והכא הכי] קתני וכן הכובש שלשה [כבשים] בחבית אחת אע"פ שכלו השנים ולא כלה השלישי אינו חייב לבער השלישי אלא אוכל ממנו עד שיכלה מינו כר' יהושע ר' יהודה אומר הואיל וטעם ראשון מצוי בשני ובשלישי וכבר כלה הראשון היאך אתה יכול לאכול מהם צא והבא לך מן הראשון והרי כלה וכיון שכלה מן השדה והרי טעמו מצוי בשנים האחרים ואי אתה יוצא לשדה להביא מן הראשון (אי) אתה מוצא נאסר באלו שנים המצוים כר' אליעזר ונמצא ר' יהודה מחמיר כר' אליעזר דאמר לחומרא אמרה, ולא ידעתי ליישב לשון אף דקאמר ר' יהושע דמשמע דמודה לר' אליעזר במאי דקאמר דמיד כשיכלה הראשון שאסרו שלשתם, לכך נ"ל דמאי דקאמר בירושלמי מה טעם דר' יהושע האחרון נותן טעם בראשון היינו פי' אף האחרון וקסבר ר' יהושע דמיד כשיכלה אחד מהן אוסר הראשון [או] האחרון או האמצעי נאסרו שלשתן דכולן נותנין טעם זה בזה והוי ר' יהושע לחומרא ור' יהודה דמתני' כוותי'.
<h2>דף נב:</h2>
עד שיכלה האחרון שבה. פי' בקו' עד שיכלה האחרונה שבארצותיה, והשלש ארצות שבכל אחת ואחת שוות הן, וקשה לר' דתנן בהדיא בפ"ט דמסכת שביעית שלש ארצות (שבכל אחת ואחת שוות הן) [לביעור ושלש ארצות בכל אחת] עד שיכלה האחרון שבה ור' שמעון אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה ושאר כל הארצות כהר המלך וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים מדקאמר ר' שמעון לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה מכלל דת"ק [ד]אמר שלש ארצות שבכל אחת חלוקות לגמרי לענין ביעור הלכך ה"פ עד שיכלה האחרון שבה היינו באותן שבענין אחד כגון פירות שבהר עד שיכלה אחרון שבהר ופירות עמקים עד שיכלה אחרון שבעמקים ופירות שפילה עד שיכלה אחרון שבשפילה, (ולהחמיר אחרון שבה והיינו הא דמסקי' לקמן בשלהי שמעתין) דלהכי אמרו ג' ארצות בכל אחת שאוכלין דוקא עד שיכלה אחרון שבה והיינו הא דמסקי' לקמן בשלהי שמעתין תניא רשב"ג אומר סימן להרים מילין סימן לעמקים כו' דנפקא בהו נמי לענין הדא מילתא דג' ארצות שביהודה היינו הר שפלה ועמק(ה) דלהכי מייתי לן בהך שמעתא והא דלא קאמר בשלהי מסקנא למאי נפקא מיני' לביעור כדקאמר למאי נפקא מיני' לביכורים ולנחל איתן אומר ר' דמשום דהני דיני נחל איתן וביכורים שייכי בכל ארץ ישראל אבל חילוק ביעור דהר ושפלה ועמק לא שייך אלא ביהודה גרידא כדקתני התם במשנה במסכת שביעית בהדיא, מ"ר. ובגמרא ירושלמית מהך משנה דהכא במסכת שביעית מצינן דמייתי עלה ההיא דסימן להרים כו' וקאמר אית דבעי למימר למידת הדא אתמר פי' לענין ג' ארצות נאמר אותו סימן עוד מצינו שם דקאמר רב חייא בר עוקבא בשם ר' יוסי שיערו לומר אין חי' שבהר גדילה בעמק ואין חי' שבעמק גדילה בהר ולפי זה משמע דהוי מדאורייתא ולא כמו שפירש לעיל [ע"א בד"ה ממקום] ולא תקשי מהא דקאמר בשמעתין אין חי' שביהודה גדילה על פירות שבגליל דמיירי אפילו מהר להר או משפילה לשפילה.
רב ספרא (אסיק) [אפיק] גרבא דחמרא מארץ ישראל לחו"ל. הקשה ריב"א דהא תנן בפ"ו דשביעית [מ"ה] אין מוציאין שמן שריפה ולא פירות שביעית מארץ ישראל לחוצה לארץ ותירץ דהתם מיירי לאכילה ורב ספרא (אסיק) [אפיק] לסחורה.
<h2>דף נג.</h2>
אוכלים ענבים עד פסח כו'. משמע אבל טפי לא וכן משמע בכל מקום דלאחר הביעור אין אוכלין פירות שביעית כדאמר לעיל [דף נ"ב ע"א] אוכלין על הראשון, וקשיא לר' מהא דתניא בתוספתא דמסכת שביעית [פ"ח] בראשונה היו שלוחי ב"ד מחזירין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות (לתוך) [בתוך] ידו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו [מהן] מזון ג' סעודות והשאר מכניסן לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ועודרין אותן ועושין אותן דבלה כו' וכונסין אותן בחבית ומכניסין אותן לאוצר שבעיר, הגיע זמן ענבים שלוחי ב"ד שוכרין פועלים ובוצרין אותן ודורכין אותן בגת ומכניסן בחביות כו' וכן הגיע זמן זתים כו' ומחלק[ים] מהם ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו, הגיע זמן הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ור' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור [מי שיש לו פירות לחלק מחלקו לעניים] מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן ליודעיו ולשכניו ולקרוביו ומוציא ומניח על [פתח] ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול חוזר ומכניס בתוך ביתו ואוכל והולך עד שיכלו, ופלוגתא דר' יהודה ור' יוסי איתא נמי במתני' במס' שביעית [ספ"ט] (מי שיש לה פי' שביעית) [מי שהיו לו פירות שביעית כו'] למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', ואומר ר' דהא דאמר בכל מקום דאסור לאכול פירות שביעית לאחר הביעור היינו (בשמש הא) [כשמשהה] אותן בתוך ביתו בחזקת שלו דהכי משמע דהא[י] קרא כלה לבהמתך שבבית בשעה שכלה לחי' שאתה מחזיק בהן אבל אם מפקירן ומוציאן מרשותו לזכות ולאכול כל מי שירצה הן אדם הן חי' אז מותר לאוכלו לאחר הביעור ומיהו מה שפי' בקו' לעיל [דף נ"ב ע"ב] מתבערין בכל מקום שנותנין אותו למרמס חי' ובהמה אי אפשר לומר כן דהא מותרין לעניים לכולי עלמא.
מפני שנראה כמקדיש בהמתו. פי' בקו' בכולי (מלתא) [שמעתתא] שעכשיו קורא לו שם, ופי' נמי דהיינו שלא התנדב כדרך המתנדבין אליבא דר' שמעון דמחיים לא קרא עליו שם פסח ואי נמי קורא לו בשעת צליי' שלא כדרך המקדישים הוא, וקשה לר' דמשמע אליבא דרבנן דפליגי עלי' דר' שמעון אתי שפיר ולדידהו נמי קשה הא דרב יהודה ותודוס איש רומי דקאמר שנראה כאוכל קדשים מבחוץ הלא גם בפנים אין לעשות כן דאין זה קדוש בחוץ אלא לדמיו והוה לי' למימר (שעתה) [שאתה] קרוב למעילת קדשים, ועוד בגדי מקולס לר' שמעון נהי דליכא למיחש שמא עכשיו הקדישו שאין זה כדרך המתנדבין מיהו נתסר למיעבד הכי דלא לימרו מחיים אקדשי' שהרי הוכיח סופו על תחלתו שעשאו מקולס ועל כרחין טעמא משום הכי הוא דהא אוקימנא לה לא שנא אמר לא שנא [לא אמר] הלכך נראה לר' דה"פ מפני שנראה כמקדיש בהמתו מעיקרא כשהיתה חי' ולכך נראה כאוכל קדשים בחוץ (ועל) [דעל] ידי שאומר עכשיו בשר זה לפסח סברי אינשי דמחיים אקדשי' ולר' שמעון דאמר שלא התנדב כדרך המתנדבין גבי הרי עלי מנחה מן השעורין הכי נמי כיון שתודוס הי' ברומי או בזמן הזה אפי' הקדיש מחיים אין זה הקדש דהוי כאומר הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בבית חוניו [יקריבנה במקדש] כו' ור' שמעון אומר אין זה עולה והכא נמי (במקדיש) [כמקדיש] על מנת להקריב בחוץ דאינו הקדש והא דלא מייתי הכא ההיא משנה כי ההיא דפ' המנחות והנסכים משום דמ(ת)פרש בהדיא התם [שלא התנדב] כדרך המתנדבין וכן פי' ריב"א ההיא דתנן בפ"ב דחולין [דף מ"א ע"ב] השוחט לשם עולה שחיטתו פסולה ור' שמעון מכשיר, ובתוספתא [שם פ"ב ה"ז] מפרש טעמא דר' שמעון משום שלא התנדב כדרך המתנדבין דכשהוא שוחט להם לשם עולה דומה כמקדיש על מנת להקריב בחוץ ובקו' פי' התם דר' שמעון לא חייש למראית העין, וקשה דאדרבה שמענא לי' לר' שמעון דחייש כדתניא בשבת פ' חבית [דף קמ"ו ע"ב] שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ור' יוסי ור' שמעון אוסרין, ואינה קשיא.
<h2>דף נג:</h2>
ר' שמעון בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס. ר' יוסי איירי גבי האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים תמכר ויביא ממנה עולה ושלמים ולא מחשיב לי' ר' יוסי ללשון ראשון למיזל אבתרי' אלא אזלינן אף בתר בתרא הכא נמי אזיל ר' שמעון בתר שעורין דקאמר בסוף ואע"ג דהתם במילתא דר' יוסי חיילי תרוויהו לא דמי דהתם גבי תמורת עולה ותמורת שלמים אית להו (למיזל) [למיחל] תרוויהו שהרי שני דברים הללו אינם פי' זו לזו אבל הכא מן השעורין פי' הוא ממה שאמר הרי עלי מנחה וכאלו אמר הרי עלי מן השעורין מנחה ולא תרי מילי קאמר ומיהו להכי מהני הא [ד]אזלי' בתר אחרון כי שיטתי' דר' יוסי ומבטלין להרי עלי מנחה דאמר (לכתחלה) [בתחילה] דלא אמר כלום אפילו כי אמר אלו הייתי יודע שאין נודרין כך אלא כך, דהיינו טעמא דרבנן דלא הוי נדר ופתחו עמו כדאיתא בפ' המנחות והנסכים [דף ק"ג ע"ב] דאלים להו לשון ראשון דכי אמר אלו הייתי יודע כן חיילא עלי' ומחייב מנחת חטין מק"ו דהתם אע"ג דמצי חייל לשון אחרון דתמורת שלמים כמו תמורת עולה אלים קמא לבטולי' לבתרא לגמרי היכא דלא מצי חייל בתרא דשעורין כלל [כ"ש] דאלים קמא לענין הכי, אלא הכי קאמר אלו הייתי יודע כו' מחייב אבל ר' יוסי דלא מחשיב לי' לשון ראשון הכא נמי לא מחשיב לי' לענין הכי אלא הכי קאמר הרי עלי מנחה מן השעורין אם יכול לחול יחול ואם לאו לא יחול והוי כמתכוין לומר עולה ואמר שלמים דלא אמר כלום.
ור' יוסי לא סבר לה כר' שמעון. השתא אמרי' דבין ר' מאיר ור' יוסי סבירא להו כרבנן דפליגי עלי' דר' שמעון דלית להו שלא התנדב כדרך המתנדבין והא דתנן בנזיר [דף ט' ע"א] הריני נזיר מן הגרוגרות בית הלל אומרים אינו נזיר דחשבי' לי' נדר ופתחו עמו אומר ר' דמצי סברי לה ר' מאיר ור' יוסי דלא דמו להרי עלי מנחה מן השעורין דהתם איכא למימר (מיטענן) [מיטעי] קטעי וכי קאמר אלו הייתי יודע שאין מנחה מן השעורין חיילא עלי' ומיחייב אבל התם כולי עלמא ידעי דאין נזירות מן הגרוגרות ונדר ופתחו עמו כאלו הוה אמר הרי עלי מנחה מן העדשים דבההוא לא טעי והכי מסתבר למימר ולא אמרי כל הני תנאי כבית שמאי אע"ג דמצי למימר דסבירא להו דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר הזה והכי מוכח בהדיא בפ' המנחות והנסכים [שם] דבעי חזקי' מעיקרא לאוקומי מתניתא דהתם כבית שמאי ובמסקנא מוקי לה כבית הלל ובדאמר אלו הייתי יודע שכך כו' וחזקי' נמי מהדר בי' מדלא קתני הרי עלי מנחה מן העדשים כן משמע התם, ומיהו בריש פ' הריני נזיר מן הגרוגרות מסיק דבית הלל דקאמרי אינו נזיר סבירא להו כר' שמעון דאמר שלא התנדב כדרך המתנדבין, וזהו תימה לר' דא"כ ר' מאיר ור' יוסי ות"ק דר' שמעון כבית שמאי ועוד דמסקי' במנחות דבית הלל כת"ק דר' שמעון אתי ואע"ג דהתם בנזיר מסיק תנן התם ומייתי ההיא דמנחות וכולה סוגיא דהתם מיהו משמע כדמסיק תחלה דבית הלל כר' שמעון הויא מסקנא.
מה ראו חנני' מישאל ועזריה. מה שפי' בקונטרס מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהם, קשיא התם פרהסיא הוה ובפרהסיא מסקינן בסנהדרין [דף ע"ד ע"א] לכולי עלמא דחייב למסור עצמו אפילו במצוה קלה ומפרש התם ר' מאיר מה ראו שסמכו על הנס כדכתיב [עי' דניאל ג'] אלהנא דאנן פלחין בתדירא יכול לשיזבותנא מידך ק"ו מצפרדעים שבטחו ביוצרם להנצל שהרי לא לקבל שכר עשו ולא מתו כדדרשי' [שוח"ט כ"ח] וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות אבל שבתנורים לא מתו. וקשה לר' חדא דהוה לי' למימר שמסרו עצמן להנצל ועוד חס ושלום שמסרו עצמן בשביל כך דאמר [בת"כ פ' אמור פרק ט' ה"ה] כל המוסר עצמו על מנת שיעשו לו נס אין עושין לו נס ואומר ר' דה"פ מה ראו שלא ברחו שהיו יכולים לברוח קודם אותו מעשה כמו שעשה דניאל דאמר בחלק [דף צ"ג ע"א] שלשה היו באותה עצה אלא שמסרו והכינו עצמם לקדושת יוצרם ק"ו מצפרדעים, ור"ת פירש דצלם שהעמיד נבוכדנצר לאו ע"ז הוה אלא אנדרטא העמיד לכבוד עצמו והלכך מתמה מה ראו הואיל ואינה ע"ז גמורה ומסיק (ו)ק"ו מצפרדעים שאף בכאן הי' קדושת השם שכל כך [היו] נדבקין [ב]יראת יוצרם שלא להשתחוות כי אם לו וכן מוכח בריש ע"ז [דף ג' ע"א] דאמר יבא נמרוד ויעיד על אברהם שלא (נחשד על) [עבד] ע"ז, יבא נבוכדנצר [ויעיד בחנני' מישאל ועזרי' שלא השתחוו לצלם] ש"מ לאו(תה) ע"ז הוה והיינו נמי דאמר באלו נערות [דף ל"ג ע"א] אלמלא נגדו לחנני' מישאל ועזרי' פלחו לצלמא ואלו ע"ז הי' חס ושלום שישתחוו ומיהו לשון פלחו קשה קצת (דעזרי') [דל' זה] לא שייכא אלא בע"ז, ועוד דקדק ר"ת מדכתב [עי' דניאל שם] לאלהך לית אנן פלחין ולצלם דהבא דאת הקמת לא נסגוד אלמא תרי מילי הוו אלהא וצלמא, מ"ר.
אין מברכין על האור. הקשה ה"ר יוסף למה אין מברכין כל שעה שנהנה ממנו שהרי שנינו [ברכות דף ל"ה ע"א] אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ותירץ [ה"מ] כשהוא גופו נהנה אבל שאר הנאות לא ואע"פ שמברכין לאור השמש בכל יום היינו לפי שמתחדש בכל יום.
<h2>דף נד.</h2>
שנאמר אלה בני שעיר וגו' וכתב ואלה בני צבעון וגו'. תימה קצת לפי שמוכיח שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה בעי למימר דאלה בני שעיר דחשיב ענה היינו משום אשתו של שעיר קרי להו בני שעיר וזה [לא מצינו] שיקרא לבן אשתו בנו, ועוד מה שמוכיח מזה הפסוק ביש נוחלין [דף קט"ו ע"ב] דבני בנים הרי הן כבנים והיינו פי' דלהכי קרי לי' לענה בני שעיר שהי' בן צבעון בנו יש לתמוה יותר הכא (דהתם) [דהכא] היכי מוכח מהאי קרא שבא צבעון על אמו דילמא הא דקרי לי' מבני שעיר היינו משום דבני בנים הרי הן כבנים וי"ל דאי משום בנים לחודי' אכתיב בני שעיר הוה לי' למיכתב נמי איה שהי' נמי בנו של צבעון ומדלא כתיב אלא ענה ש"מ משום שהי' נמי בן אשתו של שעיר אכתיב הכא ולא תקשי נמי אמאי קרי לי' לענה בני שעיר משום אשתו הואיל ומשום בני בנים [ה"ה כבנים] כתבו(ה) הכא.
<h2>דף נד:</h2>
אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. פי' בקונטרס לאכול מבעוד יום ולאסור במלאכה ושאר חומרות האמורין שם, וא"ת ותשעה באב מי הוי כתענית צבור לאסור במלאכה, י"ל דה"ק אין תענית צבור בבבל אפי' במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אלא ט' באב בלבד. אין בין תשעה באב ליום הכיפורים כו'. הא דלא חשיב עשיית מלאכה שבתשעה באב מותר במקום שנהגו נראה לר' משום (דבס"פ) [דבסיפא] מסיק לה לשירותא (המלאכה) [דמלאכה] גבי אין בין תשעה באב לתענית צבור והא דלא חשיב נמי תפלת נעילה דאיתא ביום הכיפורים וליתא בט' באב כדלקמן משום דלא מיירי בהך ברייתא אלא במידי דאיסור והיתר. לאו דשרי בין השמשות דידי'. תימה לר' א"כ מאי איריא דתני יום הכיפורים דספיקו אסור אפי' ודאי יום אסור דהא תוספות יוה"כ דאורייתא ותירץ דנקט ספיקו לאשמעינן בט' באב דאפילו ספיקו מותר, מ"ר.
לקביעא דירחא. אין לפרש כגון בני בבל שאין יודעים מתי הוקבע החודש בארץ ישראל שצריכין לעשות יוה"כ שני ימים, דבהדיא אמרי' בפ"ק דראש השנה [דף כ"א ע"א] שאין עושין והכי איתא התם בסים תבשילא בבלאה ביומא רבא דמערבא אלא ה"פ אם נס[ת]פקו [אפי' בארץ] ישראל שמקדשין על פי הראי' מתי הוקבע החדש עושין ב' ימים כדין [כל] ספיקא דאורייתא דאזלי[נן] לחומרא, מ"ר. לקביעא דירחא. תימה לי [דמשמע] הא לכל דבריהם זה וזה שוין והא איכא דביום הכיפורים תוספתו אסור וט' באב תוספתו מותר דדוקא קאמר בין השמשות שלו אסור אבל ודאי יום מותר, ואמר לי ר' דלא מיירי אלא בדברים דשייכי ביום תענית עצמו.
והאמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. תימה דמשמע בברכות פ' מי שמתו [דף כ"א ע"א] דלא אמר ריו"ח אלא בספק התפלל דמסקי' התם ספק קרא ק"ש יחזור ויקרא ספק התפלל לא יתפלל ור' יוחנן אמר ולואי ויתפלל אדם כל היום כולו ואמר נמי התפלל ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש דבר יתפלל ואם לאו אל יתפלל ולא פליג עלה ר' יוחנן אע"ג דההיא איכא לדחויי דלא חייבוהו להתפלל קאמר מיהו לא משמע הכי אלא משמע דברכה לבטלה חשיב אם מתפלל בחנם (והכי) [והכא] מסקי' הכא רשות התם חובה ואע"פ שהיא רשות יכול הוא להתפלל כר' יוחנן ואומר ר' דהכא נמי הואיל ודמי ט' באב לתענית צבור בכמה דברים ובתענית צבור איכא נעילה לאו רשות לגמרי קאמר אלא דלאו חובה היא כתענית צבור מיהו (מצות) [מצוה] קצת איכא כמו בספק התפלל ומעיקרא נמי הכי פריך והאמר ר' יוחנן ולואי כו' כיון דר' יוחנן בעלילה קטנה מעליל להתפלל ובפסיקתא לא פי' כן.
<h2>דף נה.</h2>
קולי קולי קתני. נ"ל דאפי' אמר ר' אלעזר שמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בט' באב [ו]לא אסור [אלא] כל גופו מ"מ צריך לפרש קולי קולי קתני דהא ט' באב אסור בין בחמין בין בצונן ותענית צבור בחמין אסור בצונן מותר כדאיתא בסוף פ"ק דתענית [דף י"ג ע"ב].
אמר ר' מאיר מה ראי' יהודה וגליל כו'. והשתא לר' מאיר דאית לי' מנהגא ולא איסורא לדידי' לא פליגי בית שמאי ובית הלל באלה דבמנהגא לא שייכא פלוגתא דליחזי היכי נהוג וקסבר דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר הזה. מדקאמר ר' מאיר מנהגא מכלל דר' יהודה איסורא קאמר. תימה לר' מאי(ר) אולמא (ד)הא ממתניתין נמי מצי למידק הכי דפליגי ת"ק וחכמים דמדקאמר ת"ק מנהגא מכלל דלחכמים איסורא קאמרי ותירץ דמתני' מצי לפרושי דתרוויהו סבירא להו מנהגא והכי קאמרי לי' רבנן לת"ק למה אתה סותם דבריך שאתה אומר מקום שנהגו כו' הלא אתה יכול לפרש ולבאר דבגליל אין עושין וביהודה עושין ואין שייך לפרש (בו) [כן] בברייתא וקל להבין, מ"ר. וסבר ר' יהודה. הא דלא פריך מההיא דריש מכילתי' שם פי'.
כל הרכבה שאינה קולטת בשלשה ימים כו'. וא"ת א"כ אמאי אינו שותלה במקום (הגריר) [הגריד] אי קלטה עד ג' ימים שרי לה עומר ואי לא קלטה שוב לא (תלקוט) [תקלוט] ואינה צריכה היתר כמו חיטי (דבראי) [דכדא] וי"ל דנהי דאינה קולטת חיישי' כשיראה שלא (תלקוט) [תקלוט] שמא יחזור וישתלנה במקום הטיט אחר העומר או יעשה אותו מקום גריד מקום טיט ותקלוט לאחר שלשה לשתילה ראשונה ועדיין לא הביאה שליש ונמצא שלא התיר העומר מה שיגדל אחרי' ולא ידעי' אי נמי במקום הגריד מאחרת לקלוט יותר משלשה.
ומאי אפילו אפי' הני נמי דזוטרי. תימה לר' אמאי הדר בי' דלעולם אפי' הני לצורך המועד קאמר וק[מ]"ל דדוקא מגמר אין אתחולי לא דכי האי גוונא משני לקמן, וי"ל דהכא דוחה באותו ענין שלא תפשוט מינה כלל ומצינו למימר השתא דלצורך המועד (אתי') קאמר אתחולי נמי (מתחלתן) [מתחילינן].
<h2>דף נה:</h2>
שכן הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד. במסכת חגיגה [דף י"ח ע"א] מפקי' מקרא (דמועד) [דחוה"מ] אסור במלאכה דאמר התם בפ' אין דורשין כל מלאכה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וטובא תנאי איכא התם דמפקי מקראי, ואומר ר"ת דאינה אלא אסמכתא בעלמא דאי מדאורייתא לא הוו חכמים מחלקים בין מלאכת [דבר] האבד לשאינה האבד דבדאורייתא אין שייך לחלק ואע"ג דאמר התם לא (אסרן) [מסרן] הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת מיהו [אי] אפשר שיהו חכמים מקילים כל כך אי הוה איסורא דאורייתא, והקשה ר' דאמר במועד קטן בריש מי שהפך [דף י"א ע"ב] לא מיבעיא ימי אבלו דמלאכה דרבנן היא ושרי אלא אפי' חולו של מועד דאסירה מלאכה מדאורייתא [כו' וצ"ל דלאו דוקא מדאורייתא] קאמר אלא יש לה סמך מן המקרא, מ"ר. שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן כו'. מהכא משמע בהדיא דאסור לתקן מנעלים במועד שלא התירו אלא לעולי רגלים וכי תימא מלאכת האבד הוא פן יקרע יותר לא היא שיכול לקנות חדשים, מ"ר. ובמועד קטן בסוף מי שהפך [דף י"ג ע"א] מייתי הך ברייתא ופריך עלה אלא מעתה לבלר לשתרי שכן כותבין קידושי נשים וגיטין ושוברין (כדתניא) [כדתנן] בפ' אלו מגלחין [דף י"ח ע"ב] ומשני לה שפיר.
מניחן בבית הסמוך ואם מתיירא הוא שמא יגנובו. מבית האומן לא שייך למימר שמא יגנבו דסתם בית האומן משתמר ולא מצי למימר אלא אם אינו מאמינו וא"ת כשהוא מתיירא שלא יגנובו אם הניחם בבית הסמוך לו יניחם בבית הסמוך לבית הסמוך לו ואחר יביאם בתוך ביתו (תירץ) [תריץ] כיון דאינו יכול להניחם לביתו ולא [ב]בית הסמוך לו לא הקפידו חכמים אם יב[י]א בצנעא בתוך ביתו.
<h2>דף נו.</h2>
ולא היו מפסיקין, שהיו אומרים כל הפסוק בבת אחת ולא היו מפסיקין בין שמע לשם דמשמע שאומר לישראל שישמעו את השם, אי נמי או' לשם שישמע ישראל ובקו' פי' בע"א.
<h2>דף נו:</h2>
מחלוקת בשל מכבדות אבל בשל בין הכיפין. לפרש"י ולפי' ר"ת דמוקי לה במחובר בין השמשות ודוקא מכבדות (גור') [גזרינן] דאיכא לשם מחוברות לא אתי שפיר לישנא דשמא יעלה ויתלוש דהוה לי' למימר שמא יתלוש ותו לא, שהרי במקום המכבדות שלוקחין יש עדיין מחוברות, ומיהו איכא למימר דה"ק אפילו אין במכבדות מחוברות גזירה שמא (יבא) [יעלה] ויתלוש אבל בשל בין הכיפין שהוא יכול לקחת בלא עליי' לא גזרי', ועוד תימה של בין הכיפין אמאי מותרין בעודו לשם והלא הוא משתמש באילן בשעת נטילה כדאמרי' בפ' כירה [דף מ"ה ע"א] אין מניחין נר על גבי דקל ביו"ט והיינו טעמא שמשתמש באילן בשעת (נטילתן) [נטילתו] וכן בפ' מי שהחשיך [דף קנ"ה ע"א] נעץ יתד באילן ותלה בה כלכלה (למטה) [למעלה] מי' טפחים אין עירובו עירוב (ומוקי ר"ת) ודייק טעמא דנעץ הא לא נעץ אפי' למטה מי' אין עירובו עירוב ומוקי ר"ת הני בין הכיפין בפחות משלשה דשם לא גזרו להשתמש באילן (דבארעא סמיכא) [דכארעא סמיכתא] דמי כדמוכח בשבת [דף קכ"ה ע"ב] גבי הא דתנן אבן שבקירויה אין ממלאין הימנה בשבת, מיהו (עוד) [עדיין] קשה לר' דבשל הכיפין יכול לחלק בין למטה משלשה ולמעלה משלשה, ועוד דנהי דלא גזרי בני יריחו בשל המכבדות לשמא יעלה ויתלוש תיפוק לי' דהא משתמש במחובר דאטו מי לית להו [דאין] עולין באילן ביו"ט, ועוד אטו של בין הכיפין גריעי מביצה שנולדה ביו"ט שהיא על גבי קרקע דאמרינן בריש ביצה [דף ב' ע"ב] דאסור משום פירות הנושרין, ונ"ל דכולה שמעתא ביודעין שהיו התמרים תלושין מערב שבת במכבדות ובכיפין ומיהו אותן של מכבדות אפי' נושרין לארץ אסורות כיון שהיו עליהן בין השמשות הואיל ובין המכבדות רגיל להיות מחוברות גזירה שמא יעלה ויתלוש אם נתיר לו (אף) מאותן שנשרו אבל בשל [בין] הכיפין הואיל ואין לשם מחוברין לא גזרינן שמא יעלה במקום אחר שלא נשרו משם, והשתא אתי שפיר דבביצה גזרינן כיון שנולדה ביו"ט (דהכא) [והכא] לא מיירי אלא באותן שנתלשו מערב יו"ט כדפר', (ועוד) [ומיהו] קצת תימה איך יכירו (הענבים) [העניים] בין נשר של אתמול לשל היום ובין מה שנשר מבין [הכיפין לנשר מן] המכבדות, ופריך והא מוקצות נינהו (פי') [כיון] שהיו בבין השמשות על גבי האילן (שלא) [ולא] היו ראויות להינטל שלא ישתמש באילן, ואאנשי יריחו פריך, מ"ר. ולא נכנס באזניי. ואני מצאתי בירושלמי בסוף פירקין מה אנן קיימין אם כשנשרו מערב יו"ט דברי הכל מותר אם כשנשרו ביו"ט דברי הכל אסור אלא אנן קיימין בסתם, ונראה לפרש דבסתם לא שייך למגזר שמא יעלה ויתלוש אלא דוקא בודאי נשרו ביו"ט ומיהו כשהיו במכבדות והוא ספק [אם נשרו] ביו"ט או לא(ו) גזרו רבנן אבל אם ודאי נשרו מערב יו"ט אפי' בשל מכבדות שרי ואם ודאי נשרו ביו"ט אפי' בשל בין הכיפין אסור והא דפריך והא מוקצות נינהו שפיר פריך דנהי דבספק נשרו מערב יו"ט או ביו"ט לא שייך למגזר שמא יעלה ויתלוש מיהו משום דספק מוקצות נינהו יש לאוסרם ולפי זה לא קשיא מידי מביצה אבל אכתי קשה לי תיפוק לי' משום משתמש במחובר.
מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה כו'. תימה הא התם לא הוי מוכן לאדם דאסור לשוחטה בשבת וי"ל דהכי פירושא היכי מצית למימר דמה שהוא מוכן לכלבים אינו מקצה דעתו מהן כל בין השמשות מעורבים דמועיל כשיהו מותרות והא הכא גבי נתנבלה בשבת אסורה אע"פ שהיתה בין השמשות עומדת לאדם ולא אמרי' עמידתה לאדם כעמידתה לכלבים ואלו היתה עומדת לכלבים עכשיו [כמו שעומדת לאדם היתה] מותרת כשנתנבלה והשתא אסרי' לה אע"פ שלא הקצה בעלי' דעתו ממנה מאכילת אדם לא אמרינן הרי כאלו לא הקצה דעתו מאכילת כלבים אלא אדרבה לפי שסתמא עומדת לאדם מקצה לה לכלבים הכא נמי הוה לן למימר דאע"ג דהכין לעורבים לא הוי מוכן לאדם [אע"ג] דלבסוף הוי מוכן לאדם [כי היכי] (ומחמת) [דמחמת] שעומדת לאדם לא הוי עומדת לכלבים אע"ג דלבסוף הוי ראוי לכלבים ואע"ג דלאדם נמי לא היתה ראוי' בו ביום התם היינו מחמת איסור ולא מחמת הקצאת דעתו שאינו רוצה שיהנה בה אדם וכיון דעומדת לאדם מוכן לאדם חשיב כמו כן לכלב מחמת שמוכן לאדם היתה נבלה זו מותרת לכלבים לפי שחשובה כעומדת לכלבים מאתמול ולגבי כלבים ליכא מוקצה מחמת איסור בכל נבלות כגון דברים הראוים ליתן לכלבים חיים כגון עופות וכיוצא בהן (ואפילו ר' יהודה כי נתנבלו בשבת) והרב ר' יצחק בר' מאיר הוה גר' (בהן) [בכאן] אם לא היתה נבלה מערב יו"ט אסורה דהשתא אתי שפיר בפשיטות מוכן לאדם ולא נהירא לר' דבריש ביצה [דף ב' ע"ב] דייק מינה דגבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון אלמא גבי שבת מתניא, וה"ר יוסף מפרש דממשנה יתירא דייק דהוה לי' למיתני אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה ולא הוה לי' למתני לפי שאינה מן המוכן אלא להכי תני לי' דאפי' הוה מוכן לאדם לגמרי שלא הי' מוקצה מחמת איסור לא הוי מוכן לכלבים, מ"ר.
מוכן לעורבים כו'. וא"ת דמסיק בריש ביצה [דף ג' ע"א] פירות הנושרין טעמא מאי שמא יעלה ויתלוש אלמא פסיקא לי' דאיסור משום הכי ולא משום מוקצה והכא חשיב להו מוקצה אי לאו משום דחזי לעורבים, וי"ל דלא קשה מידי חדא דמפרש ר"ת הכא אפי' לית להו עורבים הואיל והי' דעתו להאכילו לעורבים על ידי שיש להם תמרים דעל כן מפיק להו מתורת מוקצה הואיל שהן מאכל (כבד) [כבר] ולא דמי ללוף שאין מותר לטלטלו אי(ת) [לית] לי' עורבים אלא למאן דאית לי' כל ישראל בני מלכים הן שהרי הלוף אינו מאכל כלל, ועוד אפילו כי לא שרי הכא אלא למי שיש לו עורבים לא מצי למימר התם איסורא משום מוקצה שהרי מעמיד המשנה שם בתרנגולת העומדת לאכילה א"כ איסור מוקצה לא שייך בה למגזר אי לאו משום שמא יעלה ויתלוש.
כלל אמרו בפאה כו'. אומר ה"ר יוסף דהכי תניא בת"כ יכול שאני מרבה הקישואין והדלועין כו' שיהו חייבין בפאה ת"ל ובקצרכם את קציר ארצכם מה קציר (מאחר) [מיוחד] שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ומכניסו לקיום ולקיטתו כאחת כו' אף כל כו' יצאו ירקות כו' ואי קשיא כי היכי דתקנו חכמים מעשר בירק אע"ג דלא מחייב מדאורייתא אלא דגן תירוש ויצהר אמאי לא תקנו נמי פיאה בירק ותאינה, ותירץ גבי מעשר רוב דברים פטורים מן התורה רק דגן תירוש ויצהר על כן תקנו חכמים על הכל פן ישתכח תורת מעשר אבל פאה דכל דבר חייב בפאה מדאורייתא רק ירק ותאנה משום הני תרתי לא רצו חכמים לתקן ולהתחיל ולעשות תקנה, ועוד פי' בתרומה החמירו משום דאחמיר דבמיתה אבל פיאה דקילא לא, וא"נ לר"ת דמי הזקיקו לומר דפאה מדאורייתא [דאינו] אלא בהני דכתיבי בהדיא בקרא קציר וזית וכרם [ו]אי משום דדריש להו התם כמו כן דורש לשם מעשר בירק אע"פ שהוא מדרבנן ועוד דמה שפי' דמשום אלו לא רצה להתחיל ולעשות תקנה לפי שהן מועטין ליתא דלא תאינה דוקא נקט אלא טובא איכא דאין לקיטתו כאחד דבמסכת פאה לא חשיב חיובא דפאה בפירות אלא זית וכרם ושדה (דכתיבא) [דכתיבי] בהדיא בקרא (ואחרינא) [ואחריני] תקנתא דרבנן ומיהו כשאין מכניסן לקיום לא רצו לתקן [פאה] דאינו דבר חשוב ולגבי תאינה נמי וכל דדמי לה אע"ג דחשיב איכא (בטל) [בטול] עניים (ו)מתוך שאין לקיטתן כאחד ויש הפסד יותר על הריוח וכמהין ופטריות הואיל ואין במינן חיובא שאין (רגילין) [גדילין] בקרקע לא תקנו, מ"ר.
ראשי לפתות. פי' בקונטרס ראשי העלין, וקשה דאמרי' בסנהדרין [דף י"ט ע"ב] ויחרד האיש וילפת מלמד שנעשה בשרו כראשי לפתות והיינו פי' (שנתאוה) [שנתקשה] מחמת תאות תשמיש כראשי הלפת שהן בארץ שקשין ואע"ג דמתרגמי' ואתרכיך [כליפתא] בישרי' היינו (ריבוי) [ריכוך] שנתחמם ונתאוה והא דקרי לי' מכניסן לקיום היינו על ידי (כבש) [כיבוש].
<h2>דף נז.</h2>
אלא מפני שאמרו חכמים אין פיאה לירק. וא"ת מ"מ לפטר ממעשר מפני שהפקירה דהפקר פטור מן המעשר י"ל כבית הלל דס"ל דלא מפטר הפקר אלא א"כ מפקיר לעניים ולעשירים כדתנן במס' פאה [פ"ו] ב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיפקירנו לעניים [ולעשירים] כשמיטה וטעמא דבית שמאי דילפי מפאה דכתיב לעני ולגר מה ת"ל תעזוב יש לך עזיבה אחרת שהיא כזו ומה היא זו לעניים ולא לעשירים ובית הלל ילפי משביעית דכתיב תשמטנה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו ומה היא זו [הפקר] לעניים ולעשירים, ומיהו בפאה גופה מודו כו"ע דפטירא כדדרשי' בספרי ובא הלוי אשר אין לו חלק ונחלה עמך יצא זו שיש לו חלק ללוי שאם הוא לוי עני נוטל פאה אי נמי י"ל דאע"ג דפטרי בית שמאי בהפקר עניים לחוד הכא מחייבי משום דהפקר בטעות הוה וההיא דמייתי בריש המניח את הכד [דף כ"ח ע"א] בעל הבית שהניח פירות מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה פאה [ו]פי' לפוטרן מן המעשר לא קשיא מידי שהרי כשהניח פאה מצד אחד הוי פטור מן המעשר ובתר הכי כי נטלו מצד אחר וחוזר וזוכה בפיאה ראשונה תו לא מחייבה דליכא למימר דמעיקרא לדעת כן עשאה פיאה אלא פשיטא דמתחלה פיאה גמורה היא והשתא הוא דקבעי למזכי בהא פיאה ולהכי פטורה.
דכריך ידי' בשיראי. פי' בקו' וחציצה פוסלת בקדשים דכתיב ולקח הכהן בעינא לקיחה בעצמו של כהן וא"ת והא גבי לולב לא אמרי' הכי בפ' לולב הגזול [דף ל"ז ע"ב] גבי לא לנקוט אינש לולבא בסודרא רבא אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, ותירץ ר' דהתם מיירי באוחז לולב על ידי סודר כעין צבת כגון שכורך הלולב בסודר ואוחז בסודר שהסודר מסייעו להחזיק וכי האי גוונא לא הוי חציצה וכן נמי משמע בההיא שמעתא דבהכי מיירי דקאמר לא ליהדק איניש לולבא בהושענא דילמא נתרי טרפי והוי חציצה רבא אמר מין במינו אין חוצץ משמע בשאינו מינו חוצץ והיינו טעמא דההיא [הוי כעין] דשמעתין דכריך ידי' בשיראי דכי האי גוונא ודאי שייך חציצה, מ"ר.
<h2>דף נח.</h2>
מאחרינן לי' תרתי שעות. וטפי לא מצי לאחורי' דבעינן שעה אחת לקטורת ושעה אחת להטבת נרות ואי הוה נשחט (בשמונה) [בתשעה] ומחצה וקרב בעשרה ומחצה לא הוו משתיירי. ב[ו'] שעות ומחצה. ביומא פרק אמר להם הממונה [דף כ"ח ע"ב] פריך ונשחטי [מכי] משחרי כותלי פי' מתחלת שבע ומשני התם משום דלא מכווני.
כסדרו בחול כך סדרו בשבת ערב הפסח. ולמה שפי' בקונטרס לעיל דקטורת ונרות צריכין ב' שעות קשיא היכי מצי למיעבד הכי לרבא כולהו בב' שעות פסח קטורת ונרות לכן נראה לפרש דבשעה אחת יכול לעשות שתיהן, ומאי דלא מאחרין לעיל אלא ב' שעות שלא היו רוצים לעשות כל כך בצמצום סמוך לחשיכה. חיישי' למכמר בשרא. הואיל והדחת קרביו אינה דוחה שבת כדאמרי' לקמן פ' אלו דברים [דף ס"ה ע"ב].
ר' ישמעאל סבר מוספין קודמין לבזיכין. וא"ת אי הכי לאשמעי' פלוגתייהו בשבת דעלמא דמאן דאמר מוספין קודמין לבזיכין עבדי לי' בז' ומחצה ומאן דאמר בזיכין קודמין למוספין עבדי לי' בשש שעות ומחצה דלמה היו מאחרים אותו הואיל וליכא נדרים ונדבות בשבת י"ל דאביי ורבא מודו דשבת דעלמא קרב כסדר החול גזירה שבת אטו חול ודוקא פליגי בשבת ערב הפסח דאיכא היכירא שממהרין אותו מפני עשיית הפסח שאחריו ולא שייך למגזר אטו חול. ועבדינן לי' בז' ומחצה. וא"ת וליעבדי' בתחלת שמונה ופי' בקונטרס לפי שאין חילוק הלחם כלה בסוף שבע, וקשה לר' א"כ מאי שנא דאין שיעור בזיכין לר' עקיבא כמו לר' ישמעאל ולימא ר' עקיבא מוספין בתחלת חצי שעה ששית, וכלשון אחר שפי' בקונטרס נ"ל. ועוד אומר ר' דמוספין בשש שעות משום דכתוב בהו ביום דמשמע עיצומו של יום דהיינו מחצי שש עד חצי שבע והיינו דאמר בברכות [דף כ"ח ע"א] כל המתפלל תפלת המוספין לאחר שבע עליו הכתוב אומר [צפניה ג'] נוגי ממועד וגו' דמשמע כי זמן המוסף בשעה שביעית שאם לא הי' הזמן אלא בשעה ששית הי' לו לומר שש.
מידי ר' עקיבא כסידרו בערב הפסח שחל להיות בשבת קתני. וא"ת (לרבנן) [לרבא] גופי' תקשי לי' מי קתני כסדרו בחול בעלמא כך סדרו בשבת ערב הפסח (דהא) [דהכי] פריך לי' רבה בר (עולה) [עולא] בסמוך ומאי טעמא ניחא לי' טפי מדניחא לי' לאביי, י"ל דלרבא ניחא דלא אצטריך למתני כך סדרו בשבת בערב הפסח דפשיטא דאערב הפסח קאי, דהא ר' ישמעאל קאי אמתני' דקתני בערב הפסח שוה בין בחול בין בשבת ופליג עלה ר' ישמעאל ולא אצטריך לאדכורי במילתי' ערב הפסח, ועוד י"ל דלרבא אין צריך להזכיר ערב הפסח כו' [שחל בשבת] כברייתא במילתי' דר' ישמעאל כי יש לפרש כסדרו בסתם חול שאינו ערב שבת כן סדרו של שבת שבעולם אפי' באותו שחל בו ערב הפסח אבל לאביי אין לתקן הדבר ולפרש כן.
<h2>דף נח:</h2>
אי לא חיישי' ניעבדי' בשש ומחצה. בשאר שבתות אע"ג דליכא נדרים ונדבות לא קשיא לי' מידי אמאי לא עבדי בשש ומחצה משום (דגזירת) [דגזירה] שבת אטו חול. דברי הכל היא. ובין בחול ובין בשבת דמתני' לא קאי ארישא אלא אערב פסח.
כאילו חל בשני בשבת. פרש"י ואיכא דאמרי דלא נקט חד בשבא משום דלא חזו לארביסר [ד]לא בד"ו פסח ופי' דלאו מילתא שהרי על פי הראי' היו מקדשין, ואומר ר' דאע"פ שהיו מקדשין על פי הראי' מ"מ היו מדקדקין כדאמרי' בהדיא בפ"ק דראש השנה [דף כ' ע"א] מאיימין [על] העדים על החדש שנראה בזמנו לומר שלא ראו אע"פ שראו, ומוכח שם בהדיא שהיו מתקנין שלא לבא תרי [שבי] בהדי הדדי, ואע"ג דאמר בשלהי אלו קשרים [דף קי"ג ע"א] חלבי שבת קרבין ביום הכיפורים אלמא בהדי הדדי נינהו מוק(מ)י לה בהחליל [דף נ"ד ע"ב] כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד ואע"פ שהיו מעברין חדשי הקיץ כדאיתא פ"ק דראש השנה [דף ו' ע"ב] עצרת פעמים ששה פעמים שבעה כו', מיהו כל כמה שהיו יכולין לעשות בלא עיבור עושין, ומיהו במסקנא שאמר רבא אימא כשני בשבת לא הוי שני בשבת דוקא דה"ה שאר ימות החול דהא לאו בערב הפסח מיירי לדברי אביי נמי אם לא יהא דווקא אין לחוש, מ"ר.
בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא. תימה לרבה בר עולא נמי תקשה הא דאסיק לעיל מתניתין דברי הכל היא, ועוד לר' עקיבא מוספין קודמין לבזיכין ולפי מאי דמשמע השתא דברייתא דאביי קאמר ר' עקיבא תמיד בט' ומחצה אלמא בזיכין קודמין למוספין, והייתי רוצה לתרץ דלרבה בר עולה לא קאי ר' עקיבא אלא ארישא דקתני תמיד כל השנה קרב כהלכתו משמע לא שנא חול ולא שנא שבת ועלה פליג ר' עקיבא ואמר (עד שבת) [דשבת] דעלמא כערב הפסח והיינו ממש כרבה בר (עולה) [עולא] וא"נ דבההיא ברייתא דמייתי בסמוך לא שייך לשנויי הכי, ותירץ ר' דלדידי' לא קשיא דפלוגתא אחריתי היא, והא דאוקי מתניתא נמי דברי הכל היא היינו לההיא פלוגתא דבההיא ברייתא ליכא דפליג אמתניתין אבל מברייתא אחריתי ודאי איכא למפשט דלאו דברי הכל היא.
העולה עולה ראשונה. תימה והא בזבחים פ' כל התדיר [דף פ"ט ע"א] מפקינן לה מקרא אחרינא דתנן כל התדיר מחבירו קודם את חבירו התמידים קודמין למוספין כו' שנאמר [במדבר כ"ח] מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד, וכי תימא דהתם שלא יקדמו מוספין לתמידים והכא אצטריכא לנדרים ונדבות וצריכי במוספין שמא חמירי שהם קרבן ציבור אי נמי נדרים ונדבות חמורים שרגילין ומצוין יותר אי נמי מוספין שהן חובת היום מסתמא סדרא קבוע שהתמיד הוא תחלה שהוא תדיר ואחריו מוספין אבל נדרים ונדבות אין להם סדר וזמן קבוע כלל לא שנא לפני התמיד ולא שנא אחריו והאי קרא דהכא הוי מוקמי' לי' לנדרים ונדבות דוקא ולא למוספין אי נמי למוספין דוקא מטעם דפרי' (אי לאו) [אבל קשה דהא] ההוא קרא דהכא לענין מוספין [מייתי לה] בפ' התכלת [דף מ"ט ע"א] דתנן התמידין אין מעכבין המוספין וקאמר היכי דמי אילימא דאית לי' וליקדם והתניא מניין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר שנאמר וערך עלי' העולה כו', ועוד בסוף הגוזל קמא [דף קי"א ע"א] דדריש מדכתיב מלבד איל הכפורים (מכסף) [מכלל] דכסף ברישא ופריך אלא מעתה מלבד עולת הבקר מכלל דמוספין ברישא ו[ה]תניא מניין שלא יהא דבר כו' ואמר רבא העולה עולה ראשונה הוה לי' למפרך ממתניתין דכל התדיר דאדרבה דריש מדכתיב מלבד עולת הבקר מכלל דתמידין קודמין דהוה פריך דעדיפא טפי וליכא למימר נמי דאצטריך קרא דזבחים (דציבור) [לציבור] שאין להם תמידין ומוספין אלא כדי אחד מהם דהא משמע בזבחים דלאו בהכי מיירי אלא כגון שיש לו שתיהן ואתא קרא שיקדים תמיד דקתני התם דם חטאת קודם לדם עולה משמע דבענין זה מיירי וליכא (למתני) [למימר] נמי דהאי למצוה והאי לעכב (דאמר) [דהא אמר] התם בהתכלת [דף מ"ט ע"ב] דלמצוה בעלמא קאי, ודוחק הוא לומר למה שהמקשה הי' סבור דהא דרבא אצטריך לעכב ולכך הביאה דא"כ כי משני למצוה בעלמא הוה לי' לפרושי דצריכא הך דכל התדיר כיון שמכח זה הי' מקשה, ונראה לתרץ דקרא דרבא (להקדמה) [להקדמת] הקטרה דבהקטרה כתיב וערך עליה העולה וקרא דכל התדיר להקדמת שחיטה דתעשו את אלה בעשיית (ידם) [הדם] [כתיב] והשתא ניחא דאייתי דרבא בפ' התכלת [שם] למימרא דאפילו בהקטרה דלא תנן בכל התדיר תמיד של שחר קודם אי נמי משום דלשון שלא יהא דבר קודם משמע טפי עיכובא אייתי' טפי מן המשנה ובכך יתיישב נמי תירוץ שלפני זה, מ"ר. עוד תימה לר' דאמרי' בריש מסכת עירובין [דף ב' ע"א] שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר [ויקרא ג'] ושחטו פתח אהל מועד בזמן שהן פתוחין ולא בזמן שהן נעולין והשתא מאי איריא משום דקודם פתיחת דלתות ההיכל תיפוק לי' משום דהוי קודם תמיד השחר דפסול הוא התמיד כיון שלא נפתחו דלתות ההיכל וכי תימא דדוקא שלמים מפסלי בנעילת דלתות אבל תמיד לא דקרא בשלמים כתיב, הא לא מצית למימר דהא תנן במס' תמיד [פ"ג] לא הי' שוחט את התמיד עד שישמע [קול] שער הגדול שנפתח וכן יש להקשות בפ' אמר להם הממונה [דף כ"ט ע"א] דתניא לא זו בלבד אמרו אלא אפי' עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה תצא לבית השריפה פי' משום לילה והשתא תיפוק לי' משום דהוי קודם לתמיד של שחר, ותירץ ר' דאיצטריך קרא לאפסולי משום שחיטה דאי משום קודם התמיד לא מפסל אלא בהקטרה כדמוכח כולה שמעתין, ועוד י"ל דאצטריך [לפסול] משום דנשחט (לי') לפני התמיד לא מפסל בהכי אפילו הוקטר דאינו אלא למצוה בעלמא כדאיתא בפ' התכלת, ומיהו קשה בההיא דאמר [להם הממונה] תיפוק לי' משום דהוי קודם פתיחת דלתות, וי"ל דבעוף ומנחה לא חיישינן דלא כתיב בהו פתח אהל מועד, וא"ת אי(ת) לית בי' אלא מצוה בעלמא א"כ נמי עלי' השלם כל הקרבנות כולם הוי נמי למצוה ולקמן בפ' אלו דברים [דף ע"ג ע"ב] אמר שחטו ונודע שמשכו בעלים או שמתו או שנטמאו בחול ישרף מיד, ואי אמרת לא בעי עקירה פסולא מחמת מאי הוי ששחטו אחר תמיד של בין הערבים פסולו מחמת דבר אחר הוא (בעינן וטעון) [בעי עיבור] צורה הרי משמע דמפסיל בהכי דבעי שריפה, ונראה לר' דודאי אם הקריבו הקרבן כשר ומיהו מצוה הוא שיקריבו לכתחלה ועל כן נשרף הוא לקמן שהרי אין יכול להקריבו משום מצוה, וא"ת אכתי אמאי ישרף יעלה אותה (מלין) [וילין] אותה בראשו של מזבח, י"ל דאתיא כמ"ד לינה פוסלת בראשו של מזבח דפלוגתא היא בזבחים פרק המזבח מקדש [דף פ"ז ע"ב], וא"ת אכתי יהא ניתר הבשר על ידי זריקת הדם בלא הקטרת אימורין [כמו] בנטמאו איברים או שאבדו דיכול לזרוק את הדם אחר התמיד כדמוכח בסמוך [דף נ"ט ע"א], דקאמר הכא בחטאת העוף עסקי' שאין למזבח אלא דמה, ואומר ר' דאין זריקת הדם מתרת את הבשר אלא כשהוא ראוי שעה אחת להקטרת אימורין אבל הכא שמעולם לא נראו להקטרה אין הזריקה מתרת, ועוד י"ל (דלרבנן) [דמדרבנן] אסור לזרוק אחר התמיד גזירה אטו שחיטה, ועוד הקשה ריב"א ביומא דקתני בהדיא בתוספתא דמכילתין [פ"ד] כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או שעכבן אחר תמיד של בין הערבים פסולין שאין לך קודם לתמיד של שחר אלא קטורת ואין לך מתעכב אחר [תמיד] של בין הערבים אלא קטורת ופסח כו' ולפי מה דאמר[ן] [ד]מדרבנן פסול ניחא דקודם התמיד של שחר נמי פסולין וראי' לדבר [עוד] דהוי פסולין מדרבנן דקאמר ר' שמעון במתני' [לקמן ס"ג ע"א] ושאר כל הזבחים ששחטן בזמן שחיטת הפסח על חמץ פטור ומפרש טעמא בגמרא דבזמן דמחייב אזבח לא מיחייב אזבחים ואי איכא פסולא דאורייתא אחר תמיד של בין הערבים מה ר' שמעון צריך לטעם זה מאותו טעם שפוטר בשוחט פסח במועד לשמו יפטור גם כאן ומיהו אם כשנשחטו קודם תמיד של שחר הי' נפסל מחמת שאסור לזרוק את הדם מדרבנן הוה ניחא אבל משמע מתוך לשון התוספתא דמפסיל אפי' זרק את הדם בדיעבד ועשה כל מצותו דקתני שהקריבו קודם לתמיד של שחר ולא קתני ששחטן, מ"ר. עוד מקשה ר' דאמר בראש השנה [דף ל' ע"ב] פעם אחת נשתהו העדים מלבא ונתקלקלו הלוים בשיר אמאי לא מסיק נמי קילקול דמוספין שלא קרבו כל עיקר שהרי בשעת השיר קרבו כבר איברי התמיד [דהא] בשעת הנסכים של תמיד הי' שיר וא"כ שוב [לא] קרבו המוספין וכי תימא דמקרבן לא הי' קילקול שיכול להתנות אם הוא ראש חודש יהא [מוסף וא"ל יהא] תמיד הא ליתא דהניחא למאן דמפרש התם נתקלקלו בשיר שלא אמרו שירה של קודש אלא של חול אלא למאן דמפרש התם דלא אמרו שיר כלל מאי קילקול איכא הלא אותו לא הי' תמיד אלא מוסף ואחר כן הקריבו התמיד וכי תימא נתקלקלו שלא אמרו שיר במוסף, לא היא דמוכח התם דקילקול השיר הי' משל תמיד, ותירץ ר' דודאי קילקול קרבן לא הי' שהיו יכולין להקריב מוסף אחר תמיד כי היכי דאשכחן לקמן [דף נ"ט ע"א] מחוסר כיפורים בערב הפסח (נאכל) [טובל] ואוכל פסחו לערב משום דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וכדאשכחן בגיטין פרק השולח [דף ל"ח ע"ב] דאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה ופריך מעשה בר' אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושיחרר עבדו והשלימו לעשרה ומשני מצוה דרבים שאני, וכן מוכח בהדיא פרק התכלת [דף מ"ט ע"ב] דתמידין אין מעכבין את המוספין כו' דמוקי לה דאית לי' וליקדם והעולה עולה ראשונה למצוה וה"פ תמיד של שחר אם לא נקרב אין מעכב את המוספין אם קדם ושחט את המוסף ומוספין אם לא קרבין אין מעכבין תמיד של בין הערבים וקרבין אחריו, מ"ר.
עולה ראשונה. כפי' (הקומץ) [הקונטרס] אתי שפיר אותה שנאמרה תחלה בפרשה שהיא חשובה כדאמרי' (בחולק) [בחולין דף צ"א ע"א] הירך המיומנת שבירך, ויש מפרשים ראשונה שהקריבו ישראל במדבר תחלה, ולא נהירא דאיכא למאן דאמר [חגיגה דף ו' ע"א] לא עולת התמיד הואי, ויש מפרשים ראשונה שהקריבו דאמר (בזבחים) [במנחות דף מ"ט ע"א] אין מחנכין את המזבח [העולה] אלא (בעולת התמיד) [בתמיד של שחר], מ"ר.
<h2>דף נט.</h2>
יאוחר דבר שנאמר בו כו'. ואע"פ שהתמיד תדיר ופסח אינו תדיר אצטריך למכתב דהוה אמינא שהפסח יקדים משום דבתמיד כתיב (שלמה) [השלמים, עליה] השלם כו'. קטורת ונרות נקדמי' לפסח יאוחר דבר. הקשה ריב"א והא גבי נרות נמי כתיב מערב ובין הערבים יערוך אותו מערב עד בוקר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים ומה לי מערב ומה לי בערב.
אין לך דבר שמתעכב אחר התמיד של בין הערבים כו' אלא קטורת. נ"ל דל"ג ונרות דעל כרחי' לא חשיב בהקדמה ובאיחור אלא מידי דהקטרה דבהנך הקפידה תורה להקדים ולאחר כדכתיב [ויקרא ו'] והקטיר עלי' חלבי השלמים דאי לא תימא הכי לחשוב נמי ברישא אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטורת ודישון מזבח הפנימי ושני גזרי עצים [והטבת הנרות] (דלא) [דכל] הני קודמין לתמיד כדאיתא בפ' אמר להם הממונה [דף ל"ג ע"ב], וכי תימא הואיל ואתקש קטורת לנרות חשיב נרות בהדי קטורת א"כ ברישא נמי לתנינהו דהא הטבת שתי נרות קודמין לתמיד כדאיתא התם אלא ודאי ל"ג לי' ובתוספתא נמי ליתא.
אתי עשה דפסח דאית בי' כרת ודחי עשה דהשלמה. מקשה ריב"א והא בעידנא דמתעקר עשה דהשלמה אינו מקיים עשה דפסח שהרי אכילת פסח (אין נראה) [אינה] אלא בלילה. ותירץ דהכא מיירי כגון ששחטו כבר הפסח עליו קודם שידחו עשה דהשלמה וכי האי גוונא יכולין לשחוט הואיל ויהי' ראוי עד הלילה דהא שוחטין וזורקין על טבול יום ועל מחוסר כיפורים לכו"ע אפילו לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי ובשעה שמקריב כפרתו הוא צורך הפסח שאם לא הי' יכול להקריבה ולאכול לערב בשום ענין הי' פסול דדוקא בטמא שרץ אפלגו התם [לקמן דף צ' ע"א], ואומר ר' דשפיר משני אבל לא צריכין להאי שנויא דהא דאין עשה דוחה לא תעשה אלא א"כ מתקיים בעת העברת הלאו היינו דוקא לא תעשה דחמיר מיני' כדאיתא פ"ק דיבמות [דף ז' ע"א] אבל עשה דדחי עשה כיון דעשה הדוחה אית בי' כרת וחמיר מאידך עשה דוחהו בכל ענין כדמוכח בההיא דגיטין [דף ל"ח ע"ב] שהבאתי למעלה ששיחרר עבדו וכדמוכח נמי בפ"ב דחולין [דף קמ"א ע"א] דעשה דמצורע דחמיר דגדול השלום שבין (אדם) [איש] לאשתו הי' דחי עשה דשילוח אע"פ שאינו מתקיים בשעה שעובר העשה (ד)אי לאו דאמר רחמנא תשלח אפילו לדבר מצוה.
וכי תימא אשם לא מעכב. רש"י ל"ג לי', והדין עמו דבהדיא קתני בתוספתא [דנגעים פ"ח והובא במנחות דף ד' ע"א] הביא חטאתו קודם לאשמו לא הי' ממרס בדמו עד שמביא אשמו אלא תעובר צורתו ויצא לבית השריפה אלמא בהדיא שאפי' החטאת אינו מתקדש לכפרה אלא א"כ ישחט אשמו קודם וא"כ היכי תיסוק אדעתי' דחטאת מעכבת ואשם לא מעכב ועוד הא דקתני כשם שהחטאת כו' היכי תלי אשם בחטאת.
זה בנה אב לכל החטאות כו'. ואפי' לעכב קאמר דאי למצוה אכתי לימא כשקרבה. שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה כו'. אין לפרש (כאן) [כמו] שאומר ה"ר יוסף שכך מצוותו דבהדיא קתני בת"כ והעלה שהעלה כבר אע"פ שקדמה החטאת משמע דבדיעבד קאמר ועוד כתב בהדיא גבי מצורע ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר מטומאתו ואחר ישחט את העולה משמע דחטאת קודמת. הקשה ריב"א היכי קאמר שאני עולת מצורע דמשמע משאר מחוסרי כפרה דאתרבו לעיכובא מהאי קרא ומשמע דוקא במצורע אמרי' הכי והא בהדיא משמע [בת"כ] דליכא [עיכובא דקתני התם גבי יולדת שאם הביאה עולתה תביא חטאתה ממין עולתה] ובהדיא אמרי' בזבחים פרק כל התדיר דלא אצטריך האי זה בנה אב אלא לחטאת העוף הבאה עם עולת בהמה וליכא [אלא] אם יש יולדת עשירה ואין לומר דהא דמשמע בת"כ דעולה קודם לחטאת לא מעכב ביולדת מיירי בעני' שקרבנה עופות אבל עשירה דמייתי חטאת העוף ועולת בהמה איכא למימר דמעכבא (והאי) [דהא] ליתא דהא האי קרא דיליף מיני' האי בנין אב גבי חטאת העוף ועולת העוף כתיב ובפ"ק דזבחים [דף ד' ע"א] נמי אמרי' האשה שהביאה חטאתה ומתה [יביאו יורשין עולתה, עולתה ומתה] לא יביאו יורשין חטאתה משמע הא אם היתה קיימת [לא היתה] צריכה לחזור להביא [אלא] חטאתה (ועולתה), וה"ר חיים תירץ דהכא הוה פריך דאפילו עיכובא יהא במצורע טפי מבעלמא דכתב בי' תהי' דמשמע עיכובא כדאמר בריש הקומץ רבה [דף י"ט ע"א] ובפ"ק דמנחות [דף ד' ע"א] ו[א]ע"פ שאין כתב באותה פרשה של מצורע ומשני דכתיב (בעולה) [והעלה] למעוטי מעיכובא.
<h2>דף נט:</h2>
עשאום כמי שנטמאו אימורין כו'. תימה מה ענין נטמאו לאבדו דטומאה ציץ מרצה כדתניא לקמן [דף פ' ע"ב] על מה הציץ מרצה על הדם ועל הלחם שנטמא כו', ואומר ר' דלא (איבעי') [מיבעיא] למאן דאמר [לקמן דף ע"ז ע"א] אין הציץ מרצה על העולין דשייכי להדדי אלא [אפילו] ההיא ברייתא שהבאתי דסבר הציץ מרצה אתי שפיר דהואיל ומדרבנן לא מרצה הוי כאילו אבדו האימורין. יכול נטמאו או אבדו לא יהו הכהנים רשאין כו'. משמע הכא דאי לא אכלי הכהנים לא מכפרי בעלים ולא משתרי לאכול בקדשים ולהכי מייתי הכא הך [ברייתא] בתרייתא, ומקשה ריב"א מהא דמסקי' בהאשה רבה [דף צ' ע"א] ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא ארצויי ארצי דתנא על מה הציץ מרצה כו' ואמור רבנן דלא מרצי מאי לא מרצה לא הורצה להתיר בשר לאכילה אבל בעלים מתכפרין אלמא אע"ג דאין בשר נאכל בעלים מתכפרין, ונראה לפרש דהיכי דחזי לאכילה מדאורייתא מתכפרין והכא בעי למימר דכל כמה דלא חזי כהנים לאכילת בשר לא אתכפרי בעלים ומיהו קשה מנטמא בשר היאך זורק את הדם הא אין לבשר שעת [היתר] לכהנים [ו]עוד [ד]אמרי' בפ"ב דזבחים [דף כ"ו ע"ב] גבי נתנו על הכבש ושלא כנגד היסוד נתן את הנתנין למעלה למטה כו' אמר שמואל לפסול בשר אבל בעלים נתכפרו דאמר קרא לכפר לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר אלמא דמכפרי בעלים אע"ג דלא אוכלים כהנים בשר, ונראה לפרש דכל זמן דחזי בשר לאכילה לא מכפרי בעלים עד שיאכלו הכהנים אבל אם נטמא אחרי כן או יצא או נעשה נותר מתכפרין בעלים.
עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט. תימה לריב"א מנלן ביו"ט דילמא לעולת חול בשבת אתא (בחמיר) [דחמיר] אבל ביו"ט קריבה, ותירץ דאתיא כר' עקיבא דאמר בסוף אלו קשרים [דף קי"ד ע"א] עולת שבת לימד על חלבי שבת שקריבין ביו"ט יכול אף ביום הכיפורים ת"ל בשבת[ו] ומסיק לכשתמצא לומר לדברי ר' עקיבא נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט וכי אצטריך קרא למשרי ביו"ט והשתא הא דקאמר ולא עולת חול ביו"ט (ולא) [לאו] מהאי קרא נפיק אלא כלומר ולא עולת חול ביו"ט דלא אשכחן דשרי רחמנא אלא עולת שבת וממילא ידעי' דלא חול ביו"ט משום דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט כדדרשי' [ביצה כ' ע"ב] לכם ולא לגבוה וקצת קשה דההוא קרא הוה לי' לאתויי הכא. אבל זה ק"ל בההיא דאלו קשרים דדייק לדברי ר' עקיבא נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט לכך אצטריך קרא דחלבי שבת קרבין ביו"ט אכתי קרא למה לי תיפוק לי' דחלבי שבת קרבין ביו"ט מקרא דלא ילין דשמעתין הא כל הלילה ילין דלכל הפחות מיתוקם בארבעה עשר שחל להיות בשבת (עסקי') ובירושלמי דייק אהאי קרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר כי האי גוונא עד הבוקר לא ילין הא כל הלילה ילין ואמורי (ה)חול קרבין ביו"ט בתמי', ומשני התם אמר ר' אבהו קיימא בשחל י"ד להיות בשבת ופריך הא בשחל י"ד להיות בשבת ילין חגיגה באה עמו כלומר חגי כתיב דהיינו (ב)חגיגה הבאה עם הפסח והיכי מיירי בי"ד וה(ו)א אינה דוחה את השבת דאפילו של ט"ו אמרי' לקמן באלו דברים [דף ע' ע"ב] שאינה דוחה א"כ האי קרא דלא ילין [לאו] בי"ד שחל להיות בשבת מיירי ומפרש דה"ק שמרהו שלא יבא לידי בל ילין שתקריב [מ]בעוד(ו) יום בשעה הראוי' לו והשתא תימה הוא לפי התלמוד שלנו כשהקשה מלא ילין לבקר זבח חג הפסח הוה לי' לאקשויי מלא ילין חלב חגי דלא הוי מצי לשנויי בי"ד שחל להיות בשבת ועוד תימה לי לבן תימא דדריש לקמן פ' אלו דברים [דף ע' ע"א] חגיגה הבאה עם הפסח הרי הוא כפסח דזבח חג (דחגיגה) [זה חגיגה] היכי מתוקם האי קרא בשבת הא מודה דלא דחי שבת כדמוכח שמעתין דהתם [דף ע' ע"ב] דחשיב לי' טעמא דפ(י)רושים וההיא דחלב חגי נראה דלאו פירכא הוא דבחגיגת חמשה עשר איירי כדמוכח בפ' אלו דברים [דף ע"א ע"ב] דדריש מיני' אימורי חגיגת חמשה עשר שנפסלין בלינה ודבר תימא הוא על ירושלמי דפריך מינה, וי"ל דבן תימא [ס"ל] כר' (שמעון) [ישמעאל] דחלבי חול קרבין ביו"ט אי נמי בן תימא יפרש כמו הירושלמי שמרהו שלא יבא לידי בל ילין, ועוד תימה לר' מנא לי' לתלמודא דלא ילין לבקר זבח מיירי באימורין דילמא בנותר דבשר מיירי ולמצות לא ילין אתא ובשר ודאי כל הלילה ילין דהא כר' עקיבא אוקימנא לסוגיא דהכא ושמעי' לי' לקמן בשלהי מכלתין [דף ק"כ ע"ב] [דפסח נאכל כל הלילה] עד שעת חפזון וכי תימא דמלא תותירו דכתוב בפסח נפיק הא על כרחין מוקמי' בפירקין לקמן [דף ס"ג ע"ב] להאי קרא בנותר [דבשר] דמחיים שוחט על חמץ של אחד מבני חבורה מדכתב לא ילין אבתרי' דמשמע (הכי) [הני] דקיימא עלי' בבל ילין ועוד לקמן פ' אלו דברים [דף ע' ע"א] דרשי' לבן תימא דחגיגת י"ד אינו נאכל אלא ליום ולילה דזבח חג זו חגיגה ואמר רחמנא לא ילין ואיכא למימר דמשמע לי' לתלמודא דבכולה מילתא דזבח מיירי הכא [בין] בבשר בין באימורין מדלא כתב חלב כמו גבי חלב חגי ומדלא כתב לי' גבי אכילה כמו לא תותירו דכתיב גבי ואכלו את הבשר ש"מ בתרוויהו משתעי.
בעבודה אחת תנן ור' יוסי היא. תימה לר' מאי שייך כאן פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי (דמסקי') [דהא מסקינן] בתמורה פרק כיצד מערימין [דף כ"ה ע"ב] עלה דההיא משנה הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים ר' מאיר סבר מדהוה לי' למימר תמורת עולה ושלמים ואמר הכי ש"מ מיהדר אהדר בי' והוה לי' (למימר) כאומר תחול זו ואח"כ תחול זו אלמא דאי אמר תמורת עולה ושלמים הוה מודה לר' מאיר והכא לשמו ושלא לשמו הוי כתמורת עולה ושלמים ותירץ ר' דרבא לטעמי' דאמר בפ"ב דזבחים [דף ל' ע"א] דפליגי אפי' באומר תמורת עולה ושלמים דאמר התם איבעיא להו הרי זו תמורת עולה ושלמים מהו, אמר אביי בהא ודאי מודה ר' מאיר רבא אומר עדיין היא מחלוקת, ולי נראה דאפילו לאביי דסבירא לי' התם דפליגי במאי דפליגי ולא פליגי במאי דלא פליגי (במתניתא) [במתניתין] נמי איכא למימר בההוא ענין דדייק בתמורת עולה תמורת שלמים דהא לשמו היינו לשם פסח [ושלא לשמו] לשם שלמים ומצי למימר דסבר ר' מאיר מדהוה לי' למימר לשם פסח ושלמים ואמר לשם פסח לשם שלמים ש"מ מהדר הדר הלכך מתני' ר' יוסי היא דקתני לשמו ושלא לשמו פסול כיצד לשם פסח ולשם שלמים דלר' מאיר הוי כשר כדמפרש, וא"ת לר' יוסי אמאי פסול דעל כורחין בהא הוה מודה לר' מאיר דמהדר קא מהדר בי' דהא התם לא פליג עליה דר' מאיר אלא משום דסבר אי [אמינא] תמורת עולה ושלמים הוה (אמינא) פלגא תמורת עולה ופלגא תמורת שלמים וקדושה [ו]אינה קריבה להכי אמר תמורת עולה תמורת שלמים למימרא דכולה עולה דכולה שלמים ויביא בדמי חצי' עולה ובדמי חצי' שלמים וא"כ הכא דלא שייך האי טעמא אית לן למימר מהדר קמהדר בי', וי"ל דהכא נמי סבור האדם ש[אם י]אמר לשם פסח ושלמים יפסל יותר משום דמשמע חציו לשם פסח וחציו לשם שלמים, (ועוד) [ומיהו] לא מיתוקם האי דיוקא דהכא אלא אליבא דרבא דמייתי לקמן בפירקין [דף ס"ג ע"א] גבי אחרים אומרים הקדים מולין לערלים כשר ערלים למולין פסול וקאמר לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא דאמר עדיין היא מחלוקת פי' דסבר דפליגי ר' מאיר ור' יוסי בתפוס לשון ראשון אפי' בכי האי גוונא אע"ג דאינה לשחיטה אלא לבסוף וברגע אחרון יש לשניהם לחול וסבר ר' מאיר התם תפוס ללשון ראשון אע"פ שלא חל בשעה שאמרו עד סוף השחיטה שאז נאמרו שניהם דרבא ודאי הכי הוה מפרש מילתא דאחרים דהכי סבירא לי' דעדיין היא מחלוקת בזבחים [דף ל' ע"א] וסבר נמי התם דאינה לשחיטה אלא לבסוף והכא נמי הכי סבירא לי' דלרבה ואביי דלקמן [ד]סבירא להו דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואית להו דחיילי תרוויהו כמו שפי' לקמן לר' מאיר וא"כ לא הוה מכשיר הכא לדידהו בלשמו ושלא לשמו [אפילו] בעבודה אחת.
<h2>דף ס.</h2>
אבל בשתי עבודות אפילו ר' מאיר מודה. וא"ת היכי מיתוקמא מתני' כר' מאיר הא קתני סיפא (טמאין וטהורין) [לטמאים ולטהורים] כשר ואמאי נימא תפוס לשון ראשון כיון דאינה לשחיטה אלא לבסוף עדיין היא מחלוקת, וי"ל דמתני' כגון דקיימי קמי' טמאין [וטהורים] ואמר הריני שוחט לאלו תדע דבע"א לא משכחת מקצת ערל דלא (פסולא) [פסלה] לר' מאיר אליבא דרבא דאמר דאינה לשחיטה אלא לבסוף.
אי בשתי עבודות היינו רישא. וא"ת אמאי לא מוקי תרוויהו בשתי עבודות ורישא ששחט בסתמא (יזרק) [וזרק] שלא לשמו וסיפא דאמר הריני שוחט לשמו ובשעת זריקה אמר הריני זורק שלא לשמו דהשתא אצטריך תרוויהו דאי מרישא הוה אמינא משום דאמר הוכיח סופו על תחילתו אבל אי אמר בהדיא לשמו בתחלה לא עקר לי' שלא לשמו אפי' בשתי עבודות להכי אצטריך [סיפא], וי"ל דסברא הוא דבשתי עבודות אין מועיל מפרש יותר מסתם.
ור' יוסי היא. בפ"ב דזבחים [דף כ"ט ע"ב] תנן (כל) כזית למחר כזית בחוץ פסול ואין בו כרת א(ו)מר ר' יהודה זה הכלל כל שמחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום פיגול וחייבין עליו כרת ואמר אלפא בגמרא מחלוקת בשתי עבודות אבל בעבודה אחת דברי הכל עירוב מחשבות הוי, ואומר ר' דהיינו כר' יוסי כדמשמע הכא דבעבודה אחת פליגי ולר' מאיר אין מבטל דיבור אחרון את הראשון א"נ סבירא לי' כההיא לישנא דר' יוחנן דבמאי דפליגי פליגי, ולא פליגי במאי דלא פליגי ואתיא [ל]דברי הכל, אבל קשה לר' דקאמר התם ור' יוחנן [אמר] אף בעבודה אחת מחלוקת הרי דפליגי נמי בעלמא בתפוס לשון ראשון וקשה לההוא לישנא דאמר ר' יוחנן דוקא במאי דפליגי פליגי וצריך לומר דההוא לישנא סבר דלא אמר ר' יוחנן לההוא מילתא בעולם ואין סברא לתרץ דדוקא ר' יהודה ורבנן פליגי אבל ר' מאיר ור' יוסי לא.
והיינו בעיא דרב פפא. פי' והשתא מיתוקמא שפיר בעיא דרב פפא שלא היה [יכול] לפושטה מן המשנה אבל אם נפרש כפי' הקונטרס יש לתמוה משום דמקשי ר' לר' יוחנן בפ"ק דזבחים [דף י' ע"א] דאמר מחשבין מעבודה לעבודה ושקיל וטרי בה רב פפא ודילמא מחשבין מעבודה לעבודה לא הוה לי' למשבק ר' יוחנן דאמר בהדיא מחשבין ולנקוט רב פפא אי לאו משום דאיירי הכא ששאל הבעיא וכן מצא ר' בספר ישן בעי רב פפא וכן גר"ח, ולי נראה לפרש והיינו בעיא דרב פפא וכן במה ששאל רב (ספרא) [פפא] בעבודה אחת תנן או בשתי עבודות הנך שתי עבודות היינו כגון שחט [לשמו] על מנת לזרוק דמו שלא לשמו.
שלא לשמן ולשמן מיבעיא. וא"ת כי אמרינן נמי בעבודה אחת תקשי לי' הכי השתא לשמו ושלא לשמו פסול שלא לשמו ולשמו מיבעיא דהא אפילו לר' מאיר דפליג בלשמו ושלא לשמו, בשלא לשמו ולשמו מודה דלכולי עלמא תפוס לשון ראשון, וי"ל דבעבודה אחת מצי למימר איידי דתנא לשמו ושלא לשמו תנא נמי שלא לשמו אבל בשתי עבודות לא משמע לי' דנימא איידי משום דשניהם אינם בענין אחד דלשמו ושלא לשמו הוי בשתי עבודות אבל שלא לשמו ולשמו [לא] שייך כי אם בעבודה אחת וכי קאמר נמי השתא לשמו ושלא לשמו כו' הכי קעביד ק"ו השתא בשתי עבודות פסול בעבודה אחת מיבעי', ועוד דאי בעבודה אחת (אמאי) אצטריך דלא תימא דהוי כסימן ראשון שלא לשמו וסימן שני לשמו וכשר משום דאינה לשחיטה אלא לבסוף וסוף שחיטה לשמו.
אילימא בשתי עבודות וטעמא דחשיב בזריקה כו'. נ"ל דהכא מיירי אליבא דרבה דאמר לקמן [דף ס"א ע"ב] שחטו למולים על מנת שיתכפרו בו ערלים כשר דאי לרב חסדא היכן מצינו למימר דמתניתין דקתני לאוכליו ושלא לאוכליו בשתי עבודות שחטו לאוכליו על מנת שיתכפרו שאינם אוכליו הא (איכא) [איהו] סבירא לי' דפסול ובמתניתין קתני כשר. הא כדאיתא והא כדאיתא. לעיל בהנך דלשמו ושלא לשמו לא בעי לשנויי הכי דהנהו כולהו אית להו למיהוי בחד גוונא דשלא לשמו חדא פסול הוא.
<h2>דף ס:</h2>
פסח ששחטו בשאר ימות השנה כו'. אומר ר' דבין לר"מ ובין לר' יוסי קמיבעיא לו ומשום פסולא דלשמו אינו נוהג בכל הזבחים כדבעי' למימר לקמן וה"ק מי אתי (ל)שלא לשמו ומפיק לי' מידי לשמו אפי' לר' מאיר דסבירא לי' בעלמא תפוס לשון ראשון הכא לא חשיב למיחל והויא עקירה וכ"ש לר' יוסי אי לאו דאמרי' מ"מ חשיב לשון ראשון ואי אליבא דר' יוסי הוה בעי ה"ה דהוה מצי למיבעי בשלא לשמו ולשמו אי אמרי' הכא לר' יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס ופסול הואיל ופסולא דלשמו אינו נוהג בכל הזבחים אלא להכי קבעי לה לשמו ושלא לשמו דבכי האי גוונא מצי למיבעי אפי' אליבא דר' מאיר, והאי בשאר ימות השנה אומר ר' דהיינו קודם שהגיע זמן הפסח אבל לאחר הפסח משמע לקמן דספיקא היא דמסיק ש"מ בשאר ימות (החמה) [השנה] בעי עקירה וקודם הפסח ניחא דבעי עקירה לפי שיהא ראוי כשיבא הפסח ותדע מדחשיב לי' בכולה שמעתין סתמא לשמו קאי וחשיב לי' נמי לקמן קאי טפי לשמו ממאי דחשיב פסח בזמנו לאוכליו משום דזימנין דמימשכי אלמא ודאי מצוה לעשות לשמו.
הכא נמי אתא שלא לשמו ומפיק לי' מידי לשמו ומכשר לי'. וא"ת והא לשמו ושלא לשמו כשר לר"מ ולא אמרי' אתי שלא לשמו ומפיק מידי לשמו ושלא לשמו גרידא פסול אע"ג דסתמא לשמו קאי, ואומר ר' דלא קשיא מידי דהתם היינו טעמא דהכשר לשמו נוהג בכל הזבחים הלכך אלים למיחל טפי מבשאר לשמו ולא אתי שלא לשמו דקאמר בתר הכי למפקע לי' אבל האי (לשמו) [פסול] אין פסול שלו נוהג בכל הזבחים ולהכי לא מקשה לי' אלא מלאוכליו ושלא לאוכליו [ד]לא שייך [אלא] בפסח גרידא.
סתמו להני אוכלין קאי אי ממשכי הני כו'. הקשה ריב"א מה לנו להני אוכלין כיון דסתמי' לשאינם זקנים וחולים קאי דהא מפרשינן לקמן דלאוכליו ושלא לאוכליו היינו לחולה ולזקן א"כ שלא לאוכליו למה לא יעקור לאוכליו דקאמר ברישא, ואומר ר' דלא קשיא (לר') מידי דכיון דבשוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו אינו כשר אלא על ידי אוכליו (ב)של אותה חבורה שהוא מחשב עכשיו וסתמי' לאו להני אוכלין קאי הרי הוא כאלו לא לשם אוכליו קאי.
<h2>דף סא.</h2>
וישנו לאחר מיתה. אבל שינוי בעלים אינו לאחר מיתה ושמא טעמא משום דכתיב לכפר עליו ולא על חבירו והכא מת גופי' לאו בר כפרה הוא (דלא) [ויורש לאו] בר כפרה גמורה היא אלא שנתחייב בקרבן להביא. וישנו בצבור. אבל שינוי בעלים אינו בצבור ואפילו לרב חסדא דאמר לקמן [דף ע"ב ע"א] בערל דאי בעי מתקן נפשי' דבר כפרה הוא ופסול השוחט לשמו [בשינוי] בעלים הוה מודה דהשוחט לשמו כשר הלכך ליכא שינוי בעלים בצבור.
וישנו לאחר מיתה. פי' ריב"א דהוה כמאן דאמר בפ"ק דקידושין [דף י"ג ע"ב] דשעבודא דאורייתא דלדידי' נפקא לן מינה דאם שחטו שלא לשמו לאחר מיתת בעלים חייב היורש להביא אחר תחתיו [ד]תו לא עלה לבעלים לשם חובה מה שאין כן אם שחטו שלא לשם בעליו, אבל למאן דאמר דשיעבודא לאו דאורייתא לא נפקא לן מידי במה שישנו לאחר מיתה שהרי אם שחט שלא לשמו זה הקרבן (שניחו) [שנתחייבו] בעלים מחיים אין היורש חייב להפריש אחר תחתיו אע"פ שלא עלה לשם חובה ואי הוה מיירי בפסח וחטאת הוה נפקא לן מינה אפילו למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא לענין ליפסל הקרבן אבל על כרחין בפסח לא מיירי דא"כ אפי' שינוי בעלים נמי איכא שאם הפריש האב שה לפסח ומת והבן רוצה לצאת בו באותו שה בפסח אם שחטו שלא לשם הבן כמו כן הי' פסול הואיל והוא רוצה למנות עליו לאחר מותו ובחטאת נמי לא מיירי כדתנן [קינים ספ"ב] האשה שהביאה עולתה [ומתה] לא יביאו יורשין חטאתה ופלוגתא דרב ושמואל בפ"ק דקידושין (דמסיק) [דמייתי] התם הא דתנן האשה יולדת שמתה יביאו יורשין את עולתה אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים אלמא קסבר שיעבודא לאו דאורייתא ולרב אסי אמר רב יהודה אע"פ שלא הפרישתה מחיים אלמא קסבר שיעבודא דאורייתא, ויש מפרש דאפילו למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא מצי למימר כגון שהפרישו בעלים שתי עולות לאחריות דאז כולי עלמא מודו [ד]אי מפסלא חדא ולא עלתה לשם חובה (בההיא) [יביא] [ה]אחרת, ועוד יש שינוי (בעלים) [קודש] לאחר מיתה לענין שאסור לשנות בהן דאמר בריש זבחים [דף ב' ע"ב] ונדבה מי שרי לשנויי בה אבל בשינוי בעלים ליכא [אפילו איסור כיון דאינו] לאחר מיתה.
פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול. תימה לר' מאי קסבר רבא אי קסבר דלא דמי לשינוי קודש כדמסקי' דתרתי מיהא דוקא למה לי' למימר נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול לימא פסול דאין כאן עקירה ואי סבירא לי' דדמי לשינוי קודש וחשיב עקירה הואיל ופוסל בזמנו אמאי קאמר נעשה כמי שאין לו בעלים [בזמנו] הלא בשינוי קודש לא חשבי' כאלו משנה בזמנו לפסול, ונראה לר' דה"פ דאפי' ליתנייהו להני פירכי מ"מ פסול דנעשה כפסח בזמנו שמתו בעליו דאמר לקמן בסוף אלו דברים [דף ע"ג ע"א] דבעי עקירה ואפ"ה כששחטו סתם פסול אע"פ שהוא כמו מפרש שלא לשם בעליו שהרי מתו ה"נ שלא בזמנו לא חשבי' עקירה שינוי בעלים וכן מוכיח מתוך הלשון דקאמר (נמי) [כמי] שאין לו בעלים ולא קאמר כמי ששחטו בשינוי בעלים בזמנו, מ"ר.
ר' אומר לשון סורסי הוא זה. אומר ר' דלא פליג את"ק אלא מפרש דבריו דלא פסלי אוכלין ומנוין אלא בשחיטה דר' נמי הוה מודה באוכלין ומנוין מדאפקי' בהאי לישנא משמע מנוין ושחיטה וכן משמע נמי לקמן בכיצד צולין [דף ע"ח ע"ב] דמסקי' אכילה לא מיעכבא והתניא במכסת נפשות מלמד שאין הפסח נאכל אלא למנויו כו' ומסיק רב דאמר אכילה לא מעכבא כר' נתן מדלא קאמר דאתי כר' ש"מ לפרושי [אתא] כדפרשתי. שלא לאוכליו מנלן כו'. נראה לר' דערלים וטמאים כולהו נפקי מהאי קרא דאיש לפי אכלו דכולהו חשיבי שלא לאוכליו דלא מצי אכלי לי' וכן מוכ(י)ח בפ"ב דזבחים [דף כ"ב ע"ב] דאמר התם קסברי זקני דרום טמא משלח קרבנותיו פי' פסחו והכתיב איש לפי אכלו, למצוה, ועיכובא לא ו[ה]תניא במכסת נפשות מכאן שאין הפסח נשחט אלא למנויו ואתקש אוכל[ין] למנויו אלמא בהדיא דטמא נפקא לן מאיש לפי אכלו.
ואתקש אוכליו למנויו. תימה לי א"כ מה מנויין פסלי בארבע עבודות [אף אוכלין יפסלו בד' עבודות] ובשאר קרבנות נמי יפסלו במנויו, ולאו פירכא היא דשלא למנויו אין זה שינוי בעלים (ושינוי) [דשינוי] בעלים לא פסול אלא בזריקה כגון שוחט על מנת לזרוק לשם פלוני או זורק לשם פלוני דדוקא בזריקה כתב שינוי בעלים כדדרשי' לקמן בשמעתין ובפ"ק דזבחים [דף ב' ע"ב] וכפר עליו ולא על חבירו והיינו זריקה דחשיבא כפרה אבל שוחט או מקבל או מוליך לשם פלוני כשר כדאמרי' בפ"ק דזבחים [דף י' ע"ב] ומה במקום שאם אמר הריני שוחט לשם פלוני על מנת לזרוק לשם פלוני פסול, ושלא למנויו היינו שוחט עצמו שלא למנויו ולא פסול אלא בשחיטה דוקא כדכתיב תכוסו ודוקא בפסח ולא בשאר קרבנות, ומיהו אכתי ק"ל דהא אמר בפ"ק דזבחים [דף ז' ע"ב] גבי פסח דפסול שלא לשמו מנלן דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא כו' אשכחן זביחה שאר עבודות [מנלן הואיל וגלי גלי] א"כ הכא נמי [נימא] בשאר עבודות דפסול פסח שלא לשם אוכלין הואיל וגלי גלי, ואמר לי ר' דלא דמי דהתם ודאי ניחא דכיון דגלי לן בכל הקרבנות דלא עלו (על הבעלים) [לבעלים] לשם חובה וגבי פסח אשכחן פסול בחד מינייהו אין לנו לחלק אבל [הכא] אית לן למימר [דלא גלי] אלא בזביחה ולא בשאר [עבודות].
<h2>דף סא:</h2>
על מנת שיתכפרו בו ערלים. פי' ריב"א דדוקא נקט הכי על מנת שיתכפרו דחישב להתכפר בו ערלים אבל אם לא חשב בכפרה אלא באכילה שחישב לזרוק על מנת להאכיל הבשר לערלים נראה דכולי עלמא מודו דכשר דלא שייך בזריקה מחשבת פסול דאכילה אלא מחשבת פסול דכפרה אבל הנך דקתני במתני' שחטו שלא לאוכליו שלא למנויו לערלים ולטמאים פסול הא ודאי (בשחשיב) [בשחישב] להאכיל הבשר קמיירי בשחיטה ודאי בעינן לשם בעלים הראוין לאוכלן כדכתיב איש לפי אכלו תכוסו וה"ה נראה (דבשחיטת) [דבשחיטה] מחשבת פסול דכפרה פוסלת, ולפי זה אתי נמי שפיר מאי דקאמר ומאי קולא (דאית) [דאין] מחשבת אוכלין בזריקה ולא קשיא מידי לפי מה שפי' ר' ובין לפי מה שפירשתי. הקשה ר' לרב חסדא דאמר פסול מהא דתניא לקמן בפ' כיצד צולין [דף ע"ח ע"ב] שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו פסח עצמו כשר ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, ולפי הספרים דגר' התם ונזרק דמו שלא לאוכליו אתי שפיר לפי' ר'.
שחט למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים בזריקה רב חסדא אמר פסול. וא"ת מאי שנא משחטו למולים ולערלים, (תירץ) [תריץ] דהתם יש מחשבת מולים בשחיטה אבל הכא לא פתיכי מולים בזריקה. שחטו למולין כו'. אם שחטו למנויו על מנת שיתכפרו בו שאינם מנויו הא פשיטא דפסול לכולי עלמא דהיינו שינוי בעלים דפוסל בפסח ובחטאת.
רבה אמר כשר. תימה לר' נילף מק"ו דפסול ומה במקום שאמר הריני שוחט לשם (ערלים) פלוני [כשר, לזרוק דמו לשם פלוני] פסול מקום שאמר הריני שוחט לשם ערלים שהוא פסול, לזרוק דמו לשם ערלים אינו דין שיהא פסול דכי האי גוונא אשכחן (בפ"ב) [בפ"ק] דזבחים [דף י' ע"א] ומה במקום שאמר הריני שוחט לשם פלוני כשר לזרוק דמו לשם פלוני פסול מקום שאמר הריני שוחט שלא לשמו [פסול שחטו ע"מ לזרוק דמן שלא לשמן] אינו דין שיהא פסול ואומר ר' דשאני הכא דרבה יליף טעמי' מקרא לקמן, ועוד אומר ר' דאיכא למפרך מה לשוחט לזרוק לשם פלוני דין הוא שיהא פסול שכן אם בשעת זריקה חישב לזרוק לשם פלוני פסול תאמר בשוחט לזרוק לשם [ערלים שכן אם בשעת] זריקה הי' מחשב לערלים כשר, מ"ר. ודנתי לפני ר' מנא לי' הא שאם נפס[ו]ל לשוחט למולים לזרוק דמו לערלים שלא נפסול כמו כן אם בשעת זריקה חישב לערלים דאדרבה מן הדין יש לו לפסול יותר וכן מוכיח לקמן דקאמר וכי תימא מאי קולא דזריקה דאין מחשבת אוכלין בזריקה ואם איתא כדברי ר' מאי שנא דשביק ערלים דקאי בי' ונקט אוכלין דלדבריו ה"נ הוה מצי למימר ומאי קולא דאין מחשבת ערלים בזריקה אלא על כרחי' כיון דפסיל רב חסדא כששחטו למולים על מנת שיתכפרו בו ערלים ה"ה אם בשעת זריקה חישב לערלים דפסול הלכך לא מצי רבה למנקט לקמן אלא מחשבת אוכלין דמודה בה רב חסדא דאע"ג דפסיל רב חסדא מחשבת ערלים בזריקה היינו משום דיליף לה לקמן מקרא אבל במחשבת אוכלין דלא אשכחן קרא ליתא בשעת זריקה, והא דפליגי הכא (נשחטו) [בשחטו] למולים על מנת שיתכפרו בו ערלים ה"ה דהוי מצי לאפלוגי בזרקו לשם ערלים אלא (לשמעי') [אשמעינן] רבותא דאפ"ה פוסל רב חסדא ובמסקנא נמי דמוקי פלוגתייהו בהואיל משום דכתיב וכפר עליו ולא על חבירו על כורחין בזריקה נמי פליגי ואפילו בכל עבודות אם ש[ו]חט או מקבל או מוליך על מנת לזרוק לשם ערל[ים] (שאינו) [שאינם] מנוין שזהו עיקר שינוי בעלים הפוסל בפסח ופליגי בהאי ערל אי חשיב בזריקה משום דלא אשכחן בה קרא, [ומיהו] ק"ל כיון דלא ילפי' מהדדי מחשבת אוכלין ומחשבת ערלים א"כ מנלן דלאוכליו ושלא לאוכליו כשר אי לא דילפי' מלמולים ולערלים, ור"ח השיב אותי דבכולהו פסיל רב חסדא, ולדבריו ק"ל מאי קאמר ומאי קולא דאין מחשבת אוכלין בזריקה הא אי ילפי' [מהדדי] דאתא להחמיר בזריקה לגבי ערלים ה"ה נמי לענין (ערלים) [אוכלין] כיון דילפי מהדדי, ועוד בין לפי מה שפי' ר' בין לפי מה שפירשתי ק"ל אמאי אין מחשבת אוכלין בזריקה דתיתי מק"ו ומה במקום [שאם] אמר הריני שוחט לשם פלוני כשר זורק לשם פלוני פסול מקום שאם אמר הריני שוחט שלא לאוכלין פסול אינו דין דזורק דמן שלא לאוכליו פסול, ואמר לי ר' דאולי יתכן דתכוסו הוי מיעוט [ד]דוקא בשחיטה פוסל שלא לשם אוכלין אבל בשאר עבודות לא שכן מצינו בכל מקום דדבר זה פשוט לתלמוד בריש מסכת זבחים [דף ד' ע"א] דקאמר אשכחן זביחה שאר עבודות מנלן וכי תימא נילף מזביחה מה לזביחה שכן פסולה שלא לשם אוכלין בפסח, ומיהו אין נראה לר' לומר דתכוסו הוי מיעוט (משום) דמשמע דוקא שחיטה דהא בההיא שהבאתי דזבחים משמע דאי לאו ההיא פירכא הוי ילפינן שאר עבודות מזבחים אע"ג דכתיב ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים ולא אמרי' דזבח יהא מיעוט דוקא זביחה ושמא מיעוט אחר יש.
מאי קולא דזריקה דאין מחשבת אוכלין בזריקה. הקשה ה"ר יצחק בר' מרדכי כיון דקילא טפי [היכי נילף משחיטה] ואמאי אצטריך זאת למעוטי ערלה ולפי מה שפרשתי לעיל ליתא לאקשויי מידי.
דילמא האי כל ערל דאפי' כל דהו. אע"ג דפלוגתא היא בסנהדרין [דף ע"ח ע"א] גבי הכהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בכל נפש אדם אי כולה נפש משמע אי כל דהו נפש וכה"ג (דבכורות) [בבכורות] [דף ג' ע"א] גבי כל בכור, איכא למימר דלסתור ראייתו של רבה קאתי ולאוקמה לברייתא כמאן דאמר כל דהו משמע. כתב רחמנא זאת עד דאיכא כולה ערלה. תימה אימא איפכא דזאת ודאי כולה ערלה משמע כתב רחמנא כל דאפי' כל דהו (וכי) [ועוד] תימה לשתוק קרא מכל, וי"ל כל לא סגי דלא לכתוב דאצטריך שמא לדרשא אחריתי ואצטריך זאת לגלויי (אלא) [דלא] דרשי' לי' לכל דהו ערלה אבל אי הוה דרשי' איפכא לא הוה ידעי כלל זאת למ[א]י אתא. לא שנא בשחיטה ולא שנא בזריקה. לא ידע ר' (זריקא) [זריקה] מנא לי'. אלא אמר רב אשי רב חסדא ורבה בהאי קרא קמפלגי. תימה והא רבה גופי' אייתי סייעתא מן הברייתא.
<h2>דף סב.</h2>
הא מחוסר מעשה הא לאו מחוסר מעשה. כי (את אורחין) [אתי אורחים] לא חשיב מעשה דממילא קאתי אבל הקשה ריב"א הא דמסקי' לעיל בפ' אלו עוברין [דף מ"ז ע"ב] חזי לכותשן כתישה ביו"ט מי שרי משמע הא אי הוה שרי אמרי' הואיל אע"ג דמחוסר מעשה, ותירץ ר' דהאי מעשה [דמילה] חשיב טפי מעשה גדול (דמילה).
כי לית לי' לקולא לחומרא אית לי', פי' לחייבו בפסח, וא"ת חומרא דאתיא לידי קולא היא דמייתי חולין לעזרה, לאו פירכא היא דלא שייך למימר הכי אלא היכי דמדאורייתא פטור [ו]מדרבנן מייתי, אבל הכא דאיכא למימר סברא לחיובא וסברא לפטורא מחייבי' לי' מדאורייתא כדאמרי' בעלמא [ע"ז דף מ"ה ע"ב] כל היכא דאיכא לאקשויי לקולא ולחומרא [לחומרא] מקשינן. תימה לר' דהכא מסקינן דרב חסדא אית לי' הואיל אע"ג דמחוסר מעשה כיון דהוי לחומרא וביומא פרק שני שעירי [דף ס"ב ע"ב] קאמר רב חסדא שני שעירי יום הכיפורים (ששחטו) [ששחטן] בחוץ קודם שהגריל עליהם פטור אי לאו משום דחזי לעבודת היום לשעיר הנעשה בחוץ כיון דמחסרי הגרלה ולא אמרי' הואיל ואם הגריל חייב כי לא הגריל נמי חייב ומיהו מהא לא קשיא כולי האי (ולא) [דלא] דמי להאי חסרון מעשה דתקוני נפשי' דהכא, דהכא [ד]בידו לתקן עצמו אבל התם מי יימר דחייל גורל של שם אהאי דקשחיט (בחול) [בחוץ], אבל מ(י)הא דמסיק אמר רבא השתא דאמר רב חסדא מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי שלמים (ששחטו) [ששחטן] [בחוץ] קודם שנפתחו דלתות היכל פטור מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי קשה דהוה לי' למימר הואיל לחומרא אע"ג דמחוסר מעשה כדאשכחן הכא גבי ערל [ו]אדרבה יותר חשיבא מילה מעשה מפתיחת דלתות, ונראה לתרץ דמאי דקאמר רב חסדא שחטו [למולים] על מנת שיתכפרו בו ערלים פסול מטעם הואיל מדרבנן קאמר דמדאורייתא לא אמרינן הואיל כלל דאי מדאורייתא מאי שייך לחלק בין הואיל לחומרא והואיל לקולא ואל יטעה אדם לומר דמדאורייתא פליגי מדקאמר בהאי קרא קמפלגי וקל להבין, מיהו קשה היכי מצי למימר דרב חסדא פסיל האי פסח מדרבנן והא חומרא דאתי לידי קולא הוא דמיחייב לי' בפסח אחר ונמצא שמביא חולין לעזרה ונראה דכיון דלא מז[ד]רק דמא אינו יוצא בפסח זה ומותר לצאת בפסח (ל)אחר שיזרק הדם בהכשר, וכן מוכיח בכיצד צולין [דף ע"ח ע"ב] גבי נטמא בשר וחלב קיים דאמר רב בגמרא דהיכא דלא זרק את הדם חייב לעשות פסח אחר ולא נפיק בהאי פסח כיון שלא נזרק הדם וכי זרק אמרינן הורצה ונפיק בהאי פסח ולא עביד פסח אחר, וא"ת למאי דמסיק השתא רב אשי דמחשבת ערלים המנוין דכולי עלמא לא פליגי דפסולי אף בזריקה ולא פליגי אלא (כשרוצים) [כשאינם] מנוין ויהיב פסולא יותר במנוים מבשאין מנוין ומסברא הוה משמע איפכא דהשתא בשאינם מנוין לא פסולה כ"ש במנוים.
מאי שנא טומאה דפשיטא לי' ומאי שנא ערלה דמספקא לי'. תימה לי ודילמא טומאה פשיט לי' משום דילפי' טומאת גברי מטומאת בשר מה (מקצת) [טומאת] בשר לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאות אף טומאת גברי כן והשתא נילף שפיר ערלה מטומאת גברי והויא כולה כטומאת גברא וכי תימא דמשמע לי' דאי פשיט (לך) [לן] בטומאת גברא דלא (עשית) [עשה] בה מקצת טומאה ככל טומאה ה"ה בערלה דלא עשה בה מקצת ערלה ככל ערלה משום דכולהו גמרי מחד קרא דאיש לפי אכלו ותו לא שייך למימר דנילף מזמן מ"מ ק"ל אכתי דמאי קאמר דנין דבר שלא הותר מכללו כו' הא על כרחין איכא (למימר) [למילף] טפי טומאת גברי מטומאת (גברי) [בשר] מדנילף מזמן דדנין טומאה מטומאה אבל [לא] (לזמן) [מזמן] שלא דמי כלל לטומאת גברי וכיון דפשיטא לן בטומאת גברי כדפי' א"כ יהא פשיטא לן נמי בערלה אם איתא שיש להשוותם והיכי (קאמר) [קא] בעי למילף ערלה מזמן, ואמר לי ר' דטומאת גברי נמי איכא למימר דנילף טפי מזמן מדנילף מטומאת בשר משום דדנין פסול מחשבה מפסול מחשבה ואל תוכיח [טומאת] בשר דלא הוי פסול מחשבה.
ערל משלח קרבנותיו וטמא משלח קרבנותיו. בריש פ' בתרא דמועד קטן [דף ט"ו ע"ב] איבעי לן מצורע מהו שישלח קרבנותיו ת"ש [ו]אחרי טהרתו (ו)אחר פרישתו מן המת (שבעה) [שבעת] ימים (ספירה) [אלו ז' ימי ספורו] של מצורע ושני דברים יליף פרישתו מן המת שבעה [ו]ימי ספירה של מצורע ז' מדאפקי רחמנא בלשון ספירה וביום בואו אל הקודש כו' ר' שמעון אומר בבואו יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה והשתא מספקא לר' בדברי ר' שמעון אי בכל טומאות קאמר כל שאינו ראוי לביאה אין ראוי להקרבה שאין שום טמא משלח קרבנותיו א"כ אתיא שמעתא דלא כוותי' ואי דוקא במצורע קאמר אבל בשאר טומאות לא א"כ במאי פליג את"ק, ותימה לר' דאמר בריש מסכת חגיגה [דף ד' ע"ב] טמא פטור מן הראי' שנאמר [ובאת שמה] והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה הרי משמע התם דטמא אינו יכול לשלח קרבנותיו וליכא למימר דהיינו דוקא בחגיגה אבל בשאר קרבנות לא דהא על כרחין שוין הן דבההוא קרא גופי' דכתיבא חגיגה כתיבי שאר קרבנות עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם, ומיהו נראה לר' מ"מ דוקא חגיגה (שתלוים) [שתלויה] בביאה אההיא קפיד קרא דכל שאינו בביאה אינה בהבאה ואע"ג דכולהו כתיבי בחד קרא אין לומר (באכלוהו) [דאכולהו] קאי דהא על כורחין [על] מעשרותיכם [ותרומותיכם] דכתיבי נמי בקרא לא שייך למימר דקאי, ועוד תימה לר' היכי אמרי' דטמא משלח קרבנותיו והא בעו סמיכה ובשלמא למאן דאמר ביאה במקצת לא שמה ביאה אפשר דמעייל ידי' וסמיך אלא למאן דאמר שמה ביאה מאי איכא למימר ואפילו למאן דאמר לא שמה ביאה הא אמרי' בזבחים בריש כל הפסולין [דף ל"ג ע"א] כל הסומך ראשו ורובו מכניס דכל כוחו בעינן ובפ"ב דמועד קטן [דף ט"ו ע"ב] נמי קשיא דאמר (אונן) [אבל] אינו משלח קרבנותיו שנאמר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ומשמע דהא לאו הכי משלח אע"ג דשלמים טעונין סמיכה וכי תימא באונן טהור מיהו לשון משלח קשה, ותירץ ר' הכא בקרבן נשים עסקינן דלא בעי סמיכה דה"נ פריך בגיטין פרק כל הגט [דף כ"ח ע"ב] גבי השולח חטאתו ממדינת הים והא בעי סמיכה ומשני בנשים אע"ג דהכא (קרבי) [קאמר] ערל (אכתי) מצינן למימר בעופות דלא בעי סמיכה כדאמר נמי התם אי נמי בבכור ומעשר דלא בעו סמיכה כדתנן במנחות פ' שתי מדות [דף צ"א ע"ב] וצריך לומר דה[כ]א אתיא כר' עקיבא דמרבי לי' התם בחגיגה לערל כי טמא (דאילמא) [דאי לאו] הכי לייתי איהו גופי' קרבנותיו.
<h2>דף סב:</h2>
אילימא בטומאת בשר היכא הותרה. תימה מה פריך הא ודאי טומאת בשר הותרה לזרוק (התם) [הדם] כדאיתא לקמן בכיצד צולין [דף ע"ז ע"ב] גבי ה' דברים באין בטומאה, וגבי מנחה נמי [אמרינן] בפ"ק דיומא [דף ז' ע"א] הי' מקריב מנחת פרים ואלים ונטמאת בידו אומרים לו הוי פיקח ושתוק ואע"ג דלא משתרי באכילה [דב]כי האי גוונא הוי השתא הותרה (דטומאה) [לטומאת] גברא לזרוק הדם דהא אכתי לא ידע תלמודא [הא] (הפסח) [דפסח] בא בטומאה ונאכל בטומאה, וי"ל דה"פ דנין דבר שלא הותר מכללו בפסח מדבר שלא הותר מכללו בפסח ואל תוכיח טומאה שהותרה מכללה בפסח וכן נמי פירשנו ההיא דלעיל דנין דבר שאינו נוהג בכל הזבחים אלא בפסח כו' ובתר הכי דמוקי לה בטומאת גברי ומאי הותרה מכללה בצבור [היינו] בפסח כדפי' בקו'.
ור' יהושע מכשיר. אע"ג דאיכא למאן דאמר פסח (אף) בשאר ימות השנה בעי עקירה, הואיל (שעיברה שנה) [שעברה שנתו] מודו כולי עלמא דהיינו עקירתו והלכך כשר דשלמים לשם פסח קשחיט. לימא הואיל ובזמנו פוסל. פי' שיכול להמתין עד זמנו ויפסל ולמאי דמסקי' בריש פ' שני שעירי [דף ס"ב ע"ב] אין מחוסר זמן לבו ביום לגבי הואיל נראה לפרש הכא נמי מבו ביום פריך דמשמע בכל ענין שלא בזמנו כשר אפי' ביום ארבעה עשר שחרית קודם המנחה קודם שעברו שש שעות ולהכי פריך לימא הואיל ובזמנו [בו ביום פסול שלא בזמנו] נמי פסול שהרי לבו ביום הוא כדפר'. שאני התם דאמר קרא הוא בהווייתו יהא. וא"ת והא מק"ו דריש לי' ר' אליעזר בפ"ק דזבחים [דף י"א ע"א] ומה פסח שמותרו בא שלמים כו' כדמייתי בקונטרס, וי"ל דעל ידי ק"ו משמע לי' לר' אליעזר דהוא בהווייתו יהא (בעי) [ובא] למימר לא הוא לשם אחרים ולא אחרים לשמו דאי לאו הכי הוה אמינא כולי' קרא שלא הוא לשם אחרים גרידא הוא דאתא ועל ידי כן דריש [ד]שלא בזמנו דכשר לשם אחרים [אחרים] כשרים לשמו דהא אתקש להדדי.
מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו. תימה מאי בעי הא גמרנא לעיל מקרא דמקצת אוכלין לא פסלי, ונ"ל דהכי מיבעי לי' אמאי לא גמרי' דלשמו ושלא לשמו דכשר מלאוכליו ושלא לאוכליו. אינו בצבור כביחיד. תימה (לי) [לר'] מאי איריא דאינו בציבור (וביחיד) [כביחיד] תיפוק לי' דאפי' ביחיד אינו נוהג אלא בפסח גרידא.
<h2>דף סג.</h2>
לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף. פי' הרב ר' יוסף אבל אי הוה סבירא לי' ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף פשיטא דמפסלא השחיטה במקצת ערלות דהא סבירא לי' לר' מאיר מפגלי' בחצי מתיר כדאמרי' במסקנא, וא"נ לר' דהא לעיל (במסקנא הפיכא) [מינה הפירכא] לא משמע הכי דפריך מאי שנא מולים לערלים דכשר דליתא לכולה ערלה, ערלה למולים נמי ליתא לכולה ערלה משמע דבתרוויהו ניחא לי' אי הוה תנא כשר אלמא הוה סבירא לי' דאין כאן פיגול בחצי מתיר, ונראה לר' דה"פ לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף דאי ישנה מתחלה ועד סוף בכל ענין כשר אפילו הקדים ערלים למולים דכיון דיש שהות לשניהם לחול חיילי זה אחר זה ולא אמרי' תפוס לשון ראשון אלא דוקא אי אמרי' אינה לשחיטה אלא לבסוף דאין כאן אלא משהו אחד שיכול לחול אחד מהם ולא יחול רק הראשון ולא תקשי אפילו ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף היכי מצי לאכשורה הואיל וסבירא לי' מפגלין בחצי מתיר, (וי"ל) [די"ל] דלא שייך פיגול בחצי מתיר בסתם אלא במפרש סימן אחד דהוי דבר המסוים כדמוכח בפ"ב דזבחים [דף ל' ע"א] גבי פלוגתא דר' מאיר [ור' יוסי] בתפוס לשון ראשון דבעי לחצות מהו אמר אביי בהא ודאי מודה ר' מאיר, א"ל רבא והרי שחיטה דכי לחצות (דמאי) [דמיא] ופליגי, א"ל מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף, ישנה מתחלה ועד סוף [ומשנתינו] דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו וסימן שני חוץ למקומו והשתא למה לי' למימר הכי הוה לי' למימר בסתם אלא על כרחין לא חשיב סתם כ(ד)מפרש ולא אמר ר' מאיר מפגלין בחצי מתיר אלא במפרש, ועוד יש להוכיח משם דאפי' אמר בחצי סימן לא כלום היא אלא דוקא סימן שלם דחשיב והוי דבר המסוים דפריך התם והרי מנחה דכי לחצות דמי ופליגי, ומשני התם נמי דאמר קומץ דמנחה חוץ לזמנו וקומץ דלבונה חוץ למקומו, ועוד פריך (האי) [הרי] קומץ דמנח(ו)ת חוטא דליכא לבונה (בהדיא) [בהדיה] ופליגי ומשני לא פליגי [כו'] בפסיעות הרי פליגי בפסיעות ולא בעי למימר פליגי בחצי קומץ [אלא] כדפי' על כרחין דבר המסוים ושלם בעינן והא דבעי רבא לעיל גבי (מתניתא) [מתניתין] דלשמו ושלא לשמו בעבודה אחת תנן ר' יוסי היא אבל לא כר' מאיר היינו (בטעמא) [מטעמא] דסבירא לי' אינה לשחיטה אלא לבסוף ולר' מאיר תפוס לשון ראשון אבל אי הוה אמרי' ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף א"כ בעבודה אחת הוה אתי' נמי כר' מאיר דאז הוי מודי דחיילי תרוויהו כדפר', וא"ת אכתי היכי קאמר או דילמא בשתי עבודות תנן ואתיא אפי' כר' מאיר והא על כרחין מתני' לא אתיא כוותי' דהא קתני סיפא לטמאים ולטהורים כשר ולדידי' דאמר תפוס לשון ראשון הוי פסול כיון שהקדים טמאים לטהורים כדמשמע הכא וההיא על כרחין בעבודה אחת מיירי דאין מחשבת טמאים אלא בשחיטה, וי"ל דסיפא מיירי כגון שהי' לפנינו טמאים וטהורין ואמר הריני שוחט לאלו ובכי האי גוונא איכא לתרוצי דלא תקשי למאי דמסיק תלמודא לימא אינה לשחיטה אלא לבסוף הלכך הקדים כו' א"כ אחרי' היכי מוקמי לקרא דדרשינן לעיל מקצת ערלה לא פסל דמשמע דכולי עלמא אית להו ההיא דרשא אי הקדים ערלים למולים ערלים חיילי ולא מולים, וי"ל כדפר' דקרא אתא כגון דאמר הריני שוחט לאלו.
וכדרבא דאמר עדיין היא מחלוקת. פלוגתא דאביי ורבא בספ"ב דזבחים [דף ל' ע"א] דבעי לחצות מהו אמר אביי בהא ודאי מודה ר' מאיר דעדיין היא מחלוקת, פרש"י בשמעתא לחצות כגון דאמר חצי' עולה וחצי' שלמים, וקשה לר' א"כ היכי אמר אביי בהא ודאי מודה ר' [מאיר] והא בהדיא בתמורה בפ' כיצד מערימין [דף כ"ו ע"א] בגמרא פליגי ר' מאיר ור' יוסי בחצי' עולה וחצי' שלמים, לכך נראה כפר"ח דפי' לחצות לחצי היום יחולו שניהם דהשתא הוי דומיא דשחיטה למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף דאין שהות לחול לשניהם כי אם ברגע א' ולר' מאיר חייל קמא, ואית דדייק דהלכתא כריש לקיש דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף מדקאי רבא כוותי' בההיא סוגיא דזבחים ולעיל נמי בבעיא שלו דבעי בעבודה אחת תנן או בשתי עבודות תנן כדפר' לעיל, ולא נהירא דא"כ קשיא דרבא אדרבא דהא לא מני לה בריש החולץ [ל"ו ע"א] בהדי תלת דהלכתא כריש לקיש ואי[כא] למימר דבתר דשמעה מאביי דזבחים פ"ב סברה.
ולא הספיק לומר למולים עד שגמרה לשחיטה בערלים כו'. תימה לי [א"כ] מאי איריא דקתני רישא הקדים מולים לערלים כשר אפילו הקדים ערלים למולים נמי אלא (שהפסיק) [שהספיק] לומר למולים קודם שגמר שחיטתו.
לר' מאיר לא בעינן פיו ולבו שוין. מכאן מדקדק רבי' דהא דקרי בכל דוכתא פיגול פסול מחשבה לאו דוקא דלעולם אינו פיגול עד שיוציא בשפתיו דאי במחשבה תליא מילתא א"כ בשלא הספיק לומר למולים עד שגמרה לשחיטה בערלים אמאי פסול לר' מאיר הלא גמר בלבו נמי לומר למולים, ועוד הביא ראי' מהא דאמרי' בספ"ב דזבחים [דף ל"א ע"א] אמר ר' ינאי חישב שיאכלוהו כלבים הוי פיגול שנאמר [מ"ב ט'] ואת איזבל יאכלו הכלבים ופריך אלא מעתה חישב שתאכל[ה]ו אש למחר דכתיב [איוב כ'] תאכלהו אש (עד) [לא] נופח ה"נ דיהא פיגול [כו'] עד דמשני אי דחשיב בלשון אכילה ה"נ [הב"ע] דחשיב בלשון הקטרה והשתא אי בדיבורא תליא מילתא אתי שפיר דכשאומר על מנת שיקטיר לא הוי פיגול אבל אי הולך אחר מחשבה והלא אינו מחשב אלא (שיש אף) [שישרוף] ממנו כזית באש למחר ומה מחלק בין אכילה להקטרה ומיהו יש לדחות ולחלק בין חשב לשורפו בלשון אכילה ובין חישב לשורפו בלשון הקטרה, ועוד הביא ראי' מהא דאמר בריש מסכת מנחות [דף ג' ע"ב] א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי חריבה לשם בלולה [א]מאי א"ר שמעון [א"ל] לשם בילה בעלמא ואי במחשבה תלוי וכי אינו יודע אם מחשב לשם בלולה בשמן או בילה בעלמא וכן נמי דפריך אי הכי לשם שלמים נמי לשם שלמים בעלמא וכי אינו יודע אם מחשב לשם שלמים ממש או לשם שלמים בעלמא ואי הוה תלוי בדיבור אתי שפיר דכי קאמר לשם בלולה או לשם שלמים אזלי' בתר משמעות הלשון, מיהו גם זה יש לדחות במוסר את הלשון דכמו שישתמע הדיבור כן יהי', ויש מביאין ראי' מהא דאמר בגיטין פרק הניזקין [דף נ"ז ע"ב] מה אעשה שהתורה האמינתו (היכי) [היכן] האמינתו כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח דכי אמר פיגול (מהימני) [מהימן] [מנא] ידעי והא כתיב [ויקרא ט"ז] וכל אדם לא יהי' באוהל מועד אלא משום דמהימן ופריך ודילמא דשמענא לי' דפיגל כו' ואי יש פיגול במחשבה אמאי לא מייתי מדאמר רחמנא [שם ז'] לא יחשב פיגול הוא א"כ מהימן דמנא ידעי מאי חישב אי לאו דמהימן, ולאו ראי' היא די"ל דכי הוי פיגול במחשבה בעלמא (ה"מ) [היינו] בקרבן שלו דמהימן.
המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו'. הא לא שייך מידי לדברים שבלב דאפילו אמרינן דלא הוו דברים הכא לא אמר כלום דהתם [בקידושין דף מ"ט ע"א] היינו טעמא דכי זבין נכסי' אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא הוה ידע יפה מה הוציא בשפתיו ולא הי' בדעתו להוציא בשפתיו יותר אלא שאילולי הוה ידע שלא יעלה לארץ ישראל לא הי' מדברם הלכך אינם דברים שבלב אבל הכא דברים שבלב הם ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי ששגג בדבורו שלא הי' מתכוין לומר מה שאמר.
וסימן שני אף לערלים דפתיכי מולים בכולה שחיטה. וא"ת מאי קאמר הקדים מולים לערלים כשר אפילו לא הקדים נמי אלא ששחט סימן ראשון למולים ולערלים וכן סימן שני [ואומר ר'] דהא קמ"ל דאפילו לא פי' אף לערלים כיון ששחט סימן ראשון למולים וסימן שני לערלים מסתמא אף לערלים קאמר וכן בסיפא דקתני הקדים ערלים למולים פסול בהקדים מולים לערלים נמי הוה מצי (למפרך) לאפלוגי אם פי' [שני] דוקא לערלים אלא הא קמ"ל דאע"פ ששחט סימן ראשון לערלים סתם לא אמרי' (היא) [כיון] ששחט סימן שני למולים גלי דעתי' דבסימן ראשון אף לערלים קאמר וכשר.
השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה. תרי קראי כתיבי חד לא תזבח על חמץ דם זבחי בפ' ואלה המשפטים ואידך לא תשחט על חמץ דם זבחי בפ' כי תשא, ואע"ג דשנה הכתוב אין הקרבן נפסל בכך כדדריש בירושלמי [ה"ד] אמר רב שמואל בר' יצחק ממה שהוא מתחייב על הזריקה (הוה אמינא) [הדא] אמרה פסח עצמו כשר אמר ר' יוסי תפתר שנתמנה לו בין שחיטה לזריקה או שהי' זה שוחט וזה זורק תני חזקי' לא תשחט על חמץ דם זבחי [התורה קראת אותו זבחי] ובתוספתא דמכילתין תני בהדיא בפ' (שלישי) [רביעי ה"ד] השוחט את הפסח על חמץ בארבעה עשר עובר בלא תעשה והפסח עצמו כשר ויוצא (בה) [בו] ידי חובתו.
<h2>דף סג:</h2>
עד שיהא לאחד מבני חבורה. אומר ר' דלא מחייב מי שיש בידו חמץ אלא [ה]שוחט ו[ה]זורק, חדא דלא תשחט אמר רחמנא, ועוד היכי מחייב לר' יוחנן והא לאו שאין בו מעשה הוא, ועוד מדבעי לקמן אין לו (לשחוט) [לשוחט] ויש לו לאחד מבני חבורה מהו משמע דדבר פשוט הוא שאין החיוב תלוי אלא בשוחט.
לא אמרינן על בסמוך, תימה דבפרק שתי הלחם במנחות [דף צ"ו ע"א] הוי פלוגתא גבי שני בזיכי לבונה אי בעינן על סמוך או על ממש דתנן אבא שאול אומר שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים אמרו לו והלא כבר נאמר [ויקרא כ"ד] ונתת על המערכת לבונה זכה אמר להם והלא נאמר [במדבר ב'] ועליו מטה מנשה ובגמ' [שם דף צ"ח ע"א] נמי אמרינן ר' לטעמי' דאמר על בסמוך דתניא ונתת על המערכת לבונה זכה על בסמוך אתה אומר על בסמוך או אינו על ממש כשהוא אומר וסכותה על הארון את הפרוכת הוי אומר על בסמוך [וא"כ על בסמוך לכו"ע בעינן], וי"ל דהתם סברא הוא דבסמוך הוי דהא בשעת הנחת הלחם היו מניחים אותם ובשעת סילוקו נקטרין והיכא דסברא ה[ו]א לא פליגי כדמסקי' בסמוך אבל לענין מקדש אימא מודה לי' לריש לקיש מידי דהוה אכלי שרת, וכן נמי בסוטה פרק ואלו נאמרין [דף ל"ז ע"א] דפליגי בהאי קרא [דברים י"א] ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל דאיכא מאן דבעי על ממש ור' סבר על בסמוך כטעמי' במנחות י"ל דהתם נמי סברא הוא ד[ל]כל הפחות בסמוך בעינן.
התראת ספק לא שמה התראה. מתוך לשון הקונטרס משמע לא שמה התראה דכיון דאנן לא הוה ידעינן לאו התראה היא, והרבה קשה לר' מה לנו במתרה אם ספק הוא לו אלא שיהא ודאי למותרה דהא לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ועוד דאמרי' בפ' אלו נערות [דף ל"ג ע"ב] אמר אביי עדים זוממין אין צריכין התראה דאי ס"ד צריכין וכי לא מתרי להו לא קטלינן מי איכא מידי דאינהו [בעי] קטיל בלא התראה ואינהו בעי התראה והא בעינן ועשית[ם] [לו] כאשר זמם וליכא ואי כפי' הקו' אפי' הוה בעי התראה היכי הוה מתרי להו אי [לא] ידעי אי קושטא קאמרי או לא, מיהו יש לדחות שהמזימין עצמם התרו בהם ואח"כ [ה]זימום אי נמי קרובים התרו בהם אבל אינו (לעולם) [נראה] שיהא תלוי במתרה אלא במותרה ולשון הקונטרס נמי יש ליישב דה"ק כיון דאנן לא הוה ידעי' לאו התראה היא שיכול המותרה להכחישנו ולומר שוגג הייתי, מ"ר. לאו שאין בו מעשה כו'. פירשתי בפ' השוכר את הפועלים.
מידי דהוה אכלי שרת. פי' בקו' דאין מקדשין אלא מה שבתוכן, וקשה חדא היכי מקדשין מה שלא נכנס בהן, ועוד [מה] שייך זה לשחיטת הזבח שלא יקדש אלא מה שבפנים לעזרה, הלכך נראה מידי דהוה אכלי שרת שאין מקדשין מה שבתוכן אלא כשהן בעזרה וה"נ משמע בפ' המזבח מקדש [דף פ"ח ע"א] דקאמר כלי שרת אין מקדשין אלא מתוכן ואין מקדשין אלא בפנים, וא"ת הא דתנן בפ' לולב וערבה [דף מ"ח ע"ב] כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהי' ממלא חבית של זהב שאינה מקודשת מערב שבת ופריך בגמרא ואמאי נייתי מקודשת אמר ר' זעירי קסבר אין שיעור למים וכלי שרת מקדשין שלא מדעת ואי מייתי מקודשת איפסלא להו בלינה והשתא אכתי נייתי שיעור מקודשת ויניחנה חוץ לעזרה דלא מקדש אלא בפנים, וי"ל דטוב להביא שאינה מקודשת [ויניחנה בפנים ממקודשת] ויניחנה בחוץ.
לא תשחט על חמץ הנך דקיימי עלי' בלא ילין. הכא משמע דעיקר קרא בבשר איירי וכן משמע בפ' אלו דברים [דף ע' ע"ב] לבן תימא זבח [חג] זו חגיגה פסח כמשמעו וקאמר רחמנא בל ילין ונפקא לי' מהתם דאינה נאכלת אלא ליום ולילה אל[מ]א לאו באימורים מיירי, ולעיל [דף נ"ט ע"ב] משמע דמיירי באימורים דקאמר כתיב [שמות ל"ד] לא ילין לבוקר זבח חג הפסח לבוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין (וכתב) [והכתיב] עולת שבת בשבתו כו' אלמא משמע דבאימורים מיירי, ונראה לר' דמיירי בתרוויהו, וא"ת מנלן דמיירי בבשר דילמא לא מיירי אלא באימורין דוקא, וי"ל מדכתב בקרא אחרינא [שם כ"ג] לא ילין חלב חגי עד בוקר והכא כתיב לא ילין לבוקר זבח חג הפסח ש"מ בתרוויהו מיירי בין בבשר בין באימורין, מ"ר.
<h2>דף סד.</h2>
הא והא ר' שמעון. ההיא דלעיל דמחייב לי' למקטיר הוה מצי לאוקמי נמי כרבנן אלא נראה לר' דמש"ה מוקי לה כר' שמעון משום דקתני אבל המולק את העוף בארבעה עשר אינו עובר בולא כלום אמאי נקט עוף אי לאו דאתי למידק דוקא בארבעה עשר אבל בחול המועד אפי' בעוף נמי מחייב והיינו כר' שמעון, ובקו' פי' טעם אחר לעיל אמאי נקט עוף. תנאי היא דאיכא דמקיש ואיכא דלא מקיש. ומאן דלא מקיש נמי נהי דלא מקיש להקטרה לענין הכי מקיש דלא אמרינן אפילו אחד בסוף העולם נמי דסברא הוא לאקושי להכי.
טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור ש"מ פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה כו'. כך היא גר' הקונטרס, וקשיא לר"ת אדדייק מסיפא דבעי עקירה לידוק מרישא דלא בעי עקירה דקתני לשמו פטור הא סתמא חייב אלמא לא בעי עקירה אלא מדיוקא ליכא למשמע מינה (והתם) [והכא] גר' לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קשחיט ש"מ בעי עקירה פי' דאי לא בעי עקירה אפי' שחיט לשמו כשר כדמוכח לקמן בסוף אלו דברים [דף ע"ג ע"ב] דשלמים לשם פסח כשר (קשחיט) דמכשר לעיל ר' יהושע השוחט אחרים לשמו.
תקעו והריעו ותקעו, היינו בשעת ההלל. קראו את ההלל. [פי' לוים] [ו]בתוספתא גרסי' בהדיא ישראלים שוחטין את פסחיהן ולוים קוראים את ההלל, וסברא הוא (ש)כמו שאר שירים שעל הקרבן ואע"ג דאמרי' בשלהי אין בערכין [דף י"א ע"א] אין אומרים שירה אלא על היין נראה לר' דההיא מיירי כגון בשעת הקרבת הקרבן דומיא דשמחת אנשים דהכי דריש לי' התם המשמח אלהים ואנשים מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין ודומיא דאנשים מסתבר למדרש ועיקר שתי' ושמחה היינו בשעת אכילה ולגבוה נמי בשעת הקרבה קאמר דאין אומרים שירה אלא על היין דהא כמה פעמים היו אומרים שירה שלא על היין דהא כמה פעמים היו אומרים שירה שלא על היין כשהיו מקדשין בשתי תודות ובשיר (וכשמביא) [וכשהביא] [שלמה] את הארון לבית קדשי הקדשים היו משוררין כמו כן אלא ודאי ה"ק אין אומרים שירה בשעת הקרבה אלא על היין דבכי האי גוונא מיירי שמעתא דהתם כדמפיק לי' התם מואתנה את הלוים לכפר מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת וכדמפיק לי' ר' יוחנן מלעבוד [עבודת] עבודה איזו היא עבודה שצריכה עבודה אחרת הוי אומר זו שירה.
אם גמרו שנו ואם שנו שלשו אע"פ שלא שלשו מימיהם. מכאן נראה לר' דהא (דתנא) [דתנן] במס' תמיד בפ"ז [דף ל"ג ע"ב] הקיש בן ארזא בצלאל [ו]דברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו (והשתחוה) [והשתחוו] העם על כל פרק [תקיעה על כל] תקיעה השתחויה, אותה התקיעה היתה בהתחלת הפרק ולא היו ממתינין עד לבסוף דתקיעות דהכא היינו בתחלת ההלל כדאמר בהחליל [דף נ"ד ע"ב] והאיכא ערב (שבת) [הפסח] שחל להיות (ערב הפסח) [בשבת] דלר' יהודה חמשין וחדא ולרבנן חמשין ושבעה, והיינו פי' שמוסיפין לרבנן עשרים ושבע, הרי לך שעל התחלת ההלל היו התקיעות אבל אי לאו הכי חסר להו בין לרבנן בין לר' יהודה, מ"ר.
<h2>דף סד:</h2>
חוץ מבזיכי לבונה של לחם הפנים שמא יניחום ויפרוס הלחם. נראה לר' דהאי תנא סבירא לי' כמאן דאמר במנחות [דף צ"ח ע"א] שהיו מניחין את הבזיכין סמוך ללחם ולא על גביהן דפלוגתא היא התם בפרק שתי הלחם ולכך אמר היו מתקנין שלא יפרוס בסמיכתן.
אתיא זריקה זריקה, מעולה. וא"ת הואיל ומעולה גמרי' נימא לגמרי כי עולה מה עולה שתים שהן ארבע אף פסח כן, ואומר ר' (דנפקא איזהו מקום) [דבפ' איזהו מקומן] פריך לה ומשני אמר אביי למה לי למכתב סביב בעולה סביב בחטאת הוי להו שתי כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, מיהו במסקנא דהתם קשיא לר' הואיל דפסח ובכור יליף בג"ש מעולה מה שייך תו למעוטי משום שני כתובין הא היינו טעמא דשני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין [מ]דכתב תרי ש"מ ה"ק רחמנא דלא מגמר מינייהו דאי מינייהו גמרי לשתוק קרא חד מינייהו וגמרי כולה מילתא מחד קרא אבל התם ליכא למימר הכי דנהי דלהכי אהני קראי דלא למילף במה מצינו (מידי דלא אתי) [מדלא כתוב בחד מינייהו אבל] בג"ש אמאי לא ילפי בכור ופסח מעולה (ו)הואיל וכתיבא לענין זריקה ואדרבה אין ג"ש למחצה, ואומר ר' דעל כורחין אשם וחטאת דכתב בהו סביב דאמר התם דהוו שני כתובים וג' כתובין ילפי' בג"ש מעולה (אף) [או] עולה ילפא מינייהו והשתא אתי שפיר הא דמסיק הוו להו שני כתובין הבאין כאחד דלמעוט דלא למילף בג"ש אתא דדומיא דהני דכתיב בהו סביב קממעט דאית בהו ג"ש כדפר'.
<h2>דף סה.</h2>
החולב כגרוגרות. הקשה הרב ר' אפרים (והתניא) [והתנן] במס' שבת פרק המוציא יין [דף ע"ו ע"ב] חלב כדי גמיעה, ותירץ ר' (דשיעור) [דאי שיעור] גרוגרות קטן מכדי גמיעה אתי שפיר דודאי סתם ח[ו]לב בכדי גמיעה אבל הכא בחולב לגבינה דאחשבי' כגרוגרות אבל אי כדי גמיעה זוטר צריכין למימר דסתם חולב לגבינה והא דמחייב בכדי גמיעה היינו (כדמפרש) [במפרש] בהדיא לאכילה ולשתיי' אבל אי סתם חולב הוי לאכול ולשתות ולא לגבינה אפי' הי' מפרש בהדיא לגבינה מ[ת]חייב בשיעורא דזוטר [דהיינו] בכדי גמיעה הואיל וסתמא (להכי) [לאכול ולשתות] הוא מדאמר בכלל גדול בסוף [הפ' דף ע"ו ע"א] המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב אע"ג דלגמל לא הוי שיעורא בהכי הואיל וסתמי' [לפרה] (משיעורא) [אשיעורא] דפרה מחייב, ויש מתרצים דודאי כשחלב כבר הוא בעין מחייב בכדי גמיעה אבל חולב לא מחייב (אבל) [אלא] אגרוגרות דאין אדם טורח לחלוב פחות מגרוגרות דכי האי גוונא מפליג בפ' המוציא [דף ע"ט ע"א] גבי עור כדי לעשות קמיע, ומה שאומר ר"ת דחולב חייב משום דש פי' בפ' אלו עוברין [דף מ"ו ע"ב ד"ה רבה].
והמכבד והמרבץ מחייב. משום משוה גומות, בפ' אלו עוברין פי' דכולה ר' יהודה ועל כרחין לאו פסיק רישי' הוא דאי פסיק רישי' הוא היכי שרי [ל]ר' שמעון בשלהי המצניע [דף צ"ה ע"א] לרבץ לכתחילה, והרבה תמה ר' אמאי מחייב לי' לר' אליעזר הכא כיון דלאו פסיק רישי' דיכול להיות שלא ישוה גומות ודוחק הוא לומר (דפליגי) [דבהא פליגי] רבנן ור' אליעזר דמר סבר דהוי פסיק רישי' ומר סבר דלא הוי פסיק רישי', ונ"ל דבסתם פליגי דר' אליעזר סבר מרבץ ומכבד מתכוין לאשוויי גומות והואיל וכך איכא חיובא לר' יהודה אפילו אינו צריך להשוות גומות אע"ג דלאו פסיק רישי' הוא הואיל שעשה הגומא לבסוף ורבנן סברי דאינו מתכוון אלא לרבץ ולכבד בעלמא והלכך אין כאן אלא שבות, ותימה לר' היכי מוקי מתני' כר' אליעזר והא עזרה רצפה היתה וכיון שהיתה רצפה באבנים לא שייך כאן אשוויי גומות [ו]אפי' לכתחלה שרי לכבד כדאמרי' בשלהי המצניע [דף צ"ה ע"א] אמימר שרא זילחא במחוזא אמר אמימר מאי טעמא אמור רבנן דילמא אתי לאשוויי גומות הכא ליכא גומות ופי' בקונטרס התם דריצפה של אבנים היתה ומיהו אההיא דהתם הקשה ר"ת מהא דמסקי' בפ' במה מדליקין [דף כ"ט ע"ב] דגזרי עילתא דשישא אטו עילתא דעלמא גבי גרירה והתם אמאי לא גזרי, ותירץ דהתם כל בתי מחוזא היו של רצפה ועילתא דשישא אטו עילתא דעלמא גזר, של עיר אטו עיר לא גזר, והכא בשמעתין אומר ר' דבעזרה אע"ג דריצפה היתה מיהו בין רובד לרובד היו קצת גומות, אי נמי סברא הוא לדמות הדחה דרצפה שהיו מדיחין את העזרה לכיבוד (בעלמא) [דעלמא], אי נמי י"ל דלר' אליעזר דאיכא איסורא דאורייתא בכיבוד (בעלמא) [דעלמא] גזרי' עזרה אטו עילתא דעלמא אבל לרבנן דאפי' בעלמא ליכא [אלא] איסורא דרבנן לא גזרי' עזרה אטו דעלמא וה"ק [ד]אי רבנן שבות הוא משום דאיכא למגזר אטו דעלמא דליכא רצפה כי היכי דגזרי' עליתא דשישא אטו עליתא דעלמא אבל (לדידי) איסורא דאורייתא אינו יכול לבא לרבנן בשום ענין אפילו שלא במקום רצפה והואיל וכן אין שבות כי האי במקדש דעל כרחין כמה שבות אשכחן במקדש בפ"ב דעירובין אבל לר' אליעזר אתי שפיר דכדין הוא שלא ברצון חכמים ויכול לבא לידי איסורא דאורייתא, מ"ר. פסק בה"ג דכיבוד מותר כדאמרי' בפרק המצניע [שם] גבי ריבוץ האידנא דקיימא לן כר' שמעון אפי' לכתחלה נמי שרי, וקשה לר' דהא אמר בכל הכלים [דף קכ"ד ע"ב] ור' אליעזר אומר אף של תמרה פי' מותר לטלטל בשבת ופריך מחמה לצל בהא לימא ר' אליעזר אף של תמרה (דהיינו) משמע דפשיטא לי' דליכא מאן דשרי לטלטל מכבדות של תמרה דאפי' לר' שמעון אסור מחמה לצל משום דהוי מלאכתו לאיסור ואי מותר לכבד א"כ [הוי] מלאכתו להיתר אלא ודאי אסור לכבד את הבית בשבת ושייך אשוויי גומות בכיבוד יותר מריבוץ ואע"ג דריבוץ שרי לכתחלה לר' שמעון כיבוד אסור, ועוד דמזיז עפר ממקומו הוא ואסור, מ"ר.
שמא לא נתקבל בכלי. פי' בקונטרס ולא תועיל הזריקה כיון שלא נתקבל דהוה לי' נשפך מצואר הבהמה, וקשה לר' מ"מ מספק יזרוק שמא תועיל הזריקה לאותו שנשפך אחר שנתקבל, ונראה לר' דהכי קאמרי לי' רבנן והלא [שמא] לא נתקבל (שמא) בכלי ונמצא מעלה פסולין על גבי המזבח דאסור כדאמרי' בכמה דוכתי ובהמזבח מקדש [דף פ"ז ע"ב] שאם עלו לא ירדו אבל לכתחלה לא, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא בנתקבל בכלי כלומר יש לסמוך על זריזות הכהנים ותלמודא מפרש למלתי' על ידי קושיא ותירוץ מנא ידע כהנים זריזין הן ויש לסמוך על זריזתו ודוקא (בדם) [מדם] הראוי להתקבל פריך שאותו דם פסול אבל [מ]דם התמצית לא מצי פריך דאע"ג דלא נתקבל אינו פוסל אלא כמים בעלמא חשיב כיון שאין ראוי לכיסוי אינו אסור להעלותו ולא פריך מדם התמצית אלא משום דמעורב בו ומבטיל לי' ברובא דאפי' יהי' כן שיזרוק מאותו שנתקבל בכלי מה מועיל הרי כבר נתבטל בדם התמצית שאינו ראוי לזריקה דדוקא בדם התמצית איכא לאקשויי הכי אבל בשאר דמים (הזרוקים) [הנזרקים] על גב המזבח בהכשר לא פריך דליבטלו דליהוי כמאן דליתא דהא מודו רבנן לר' יהודה דעולין לא מבטלין אהדדי והלכך דם הנזרק בהכשר לא מצי מבטל לי'.
<h2>דף סה:</h2>
והקטרה במגס אטו במגס גופי' מקטיר לי'. רש"י מוחקו משום דקשי' לי' דבכמה דוכתי תנינן במנחות מעלה (והקטירה) [ומקטירה] בכלי שרת ולא פריך אטו בכלי שרת מקטר להו והגיה אטו הוא גופי' מקטר לי' פי' והלא (זך) [זר] הוא (דבזך) [דבזר] קיימינן (דתני) [דתנן] נותן על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט וכן (ב)התם בסוף פ' שני שעירי [דף ס"ז ע"ב] דתנן בא לו אצל הפר ואצל השעיר הנשרפין והוציא את אמוריהן נתנו במגס והקטירו על גבי המזבח ודייק נמי בגמרא כי הכא הקטירן ס"ד במגס מ[א]ן מקטיר להו ומוחקו נמי רש"י ושם אינו יכול להגיה ולפרש כמו בשמעתין דהתם בכהן גדול קיימי[נן] שכל עבודת היום אינן כשרין אלא בו [וגריס רש"י] והקטירן ס"ד ותו לא פי' וכי הוה יכול להקטירן מיד והלא לבוש בגדי לבן כדמוכח התם (והקטירן) [והקטרה] (ד)בחוץ בבגדי זהב אימא להקטירן, ור"ת אומר דאין צריך להגי' (הסיפא) [הספרים] ולא קשיא מידי דמה ענין מנחה אצל אימורין בשלמא מנחה אצטריך למתני דצריך ליתנה בכלי שרת להתקדש שם ואגב שיהא בכלי שרת להתקדש קתני מעלה ומקטירה בכלי שרת כלומר מעלה על גבי המזבח בכלי שרת [שהיא] נתונה שם [להקטירה] אבל גבי אימורים אמאי קתני נתנה במגס גבי הקטרה ולהכי פריך אטו במגס גופי' מקטר להו, ואומר ר' שהקשה ר' בענדיט מאפרוטיי דבסוטה (בת"כ) [בפ"ב] [דף י"ד ע"ב] פריך גבי מנחה כי האי גוונא דקתני התם ומעלה ומקטירה בכלי שרת ופריך בכלי שרת מקטר לי' אימא להקטירה, ועכשיו אין למחוק [ה]גר' בין למר ובין למר דהא [ד]לא פריך לי' במנחות היינו משום דכבר פריך לי' גבי מנחה בסוטה אבל גבי אימורין ניחא דפריך לי' אע"ג [דפריך לי' הכא] דהתם בפרים והכא בכשבים אבל שם מנחה חד הוא, ומיהו יש ספרים דאית בהו גירסא אחרת בסוטה דאתיא שפיר לפר"ת דגרסי' התם בברייתא מעלו ומקטירו בכלי שרת ומולחו ונותנו על גבי האשים ופריך מקטירו בכלי שרת ס"ד וכי כמו שהוא בכלי שרת מקטיר והא לא מלחו, ומשני אימא להקטירו פי' אחר מליחה, מ"ר.
זריקת דמו. לא הוה צריך למתני כלל דפשיטא (דילמא) [דמאי] איסורא אית בה דלא דמיא להזאה דתנן בסמוך שהיא [שבות] משום דתיקון גברא הוא אבל בזריקה מאי תיקון איכא אלא איידי דתנא שחיטתו תנא נמי זריקת דמו, ומיהו נראה לר' דשייך בי' דחיה משום (תיקונים) [תיקונא] דבשר מדאמר בפ"ב דביצה [דף כ' ע"ב] לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט [עבר] ושחט רבה אמר זורק את הדם על מנת להתיר בשר באכילה ואם נטמא הבשר או שאבד אין זורק את הדם על מנת להקטיר אימורין לערב, תימה לר' אמאי לא תני נמי הפשט עורו דדחי שבת (כדתנא) [כדתנן] בפירקין דלעיל [דף ס"ד ע"א] ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו ותולה ומפשיט, ותירץ ר' משום דהוי בכלל הקטר חלבים שהרי אין יכול להפשיט בשבת אלא עד החזה כדתניא בשבת פ' כל כתבי [דף קט"ז ע"ב] ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיט את הפסח עד החזה דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ואפי' רבנן דפליגי עלי' ואמרי מפשיט את כולו לא שרו להפשיט כדרכו אלא [עד] החזה דוקא אבל השאר מפשיט וחותך בחתיכות קטנות ודקות כדאמרי' התם לא צריכא דשקיל לי' בברזי.
<h2>דף סו.</h2>
שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו. אומר ר' דהאי סכין צריך שיהא קדוש דבע"א אי אפשר לשחוט בו כדמוכח במנחות פרק התודה [דף ע"ח ע"ב] דאתמר תודה ששחטה על שמונים חלות חזקי' אמר קדשו כו' עד מר סבר סכין מקדש ככלי שרת, וקשה לר' היכי אמרי' בריש חולין [דף ג' ע"א] דשחיטה כשרה בקדשים בקרומית של קנה והא בעינא כלי שרת כדמוכח בההיא דהתודה שהבאתי, ועוד אמר בההוא פירקין [דף פ"ב ע"ב] זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים עולה, מה עולה טעונה כלי אף כל טעון כלי מאי היא אילימא מזרק כו' אלא סכין ועולה גופה מנלן דכתיב [בראשית כ"ב] וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו אלמא בעינן כלי, וכן משמע בסוטה בריש הי' מביא [דף י"ד ע"א] דתניא (ונותנין) [ונותנו] לתוך כלי שרת ומקדשו ופריך למה לי' והא קדשה לה חדא זימנא ומשני מידי דהוה אדם [דם] לאו אע"ג דקדישתי' סכין חדא זימנא הדר מקדש לי' בכלי שרת הכא נמי לא שנא אלמא משמע דכלי שרת בעינן וכי תימא דהני קרומית עשאן כעין כלי והא אין עושין כלי שרת מעץ כדמוכח התם, וי"ל [דקיי"ל] כר' יהודה בר' יוסי דאמר עושין ואע"ג דאסר בכפיפה מצרית מטעם הקריבהו נא לפחתך היינו משום דדורן דרך להביאו אלא בכלי נאה. השתא משמע בשמעתין דשייך איסור רשות הרבים בירושלים וכן משמע בריש לולב וערבה [דף מ"ב ע"א] דקתני התם מוליכין לולביהן מערב שבת בעזרה, וקשה מהא דאמר בפ"ק דעירובין [דף ו' ע"ב] ירושלים אלמלא דלתותי' נעולות בלילה חייבין עלי' משום רשות הרבים ומסיק התם ראויות לינעל אע"פ שלא ננעלו, ומיהו יש לדחות דהכא בשלא עירבו זה עם זה, ור' מתרץ דהכא מיירי לאחר שפרצו בה פרצות דכי האי גוונא משני מילתא אחריתי בפ"ב דעירובין [דף ק"א ע"א] כאן קודם שפרצו בה פרצות (כמו) [כאן] לאחר שפרצו בו פרצות.
מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת. ובתמיד פשיט לי' דדחי שבת כדאמר לקמן מעולת שבת בשבתו, והשתא משמע דסוגיא (דשמעתא) [דשמעתין] דלא דרשינן לי' ממשמעות דמועדו וכן ה(י)א דפסח דחי טומאה ילפינן לקמן מאיש איש, איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחים לפסח שני ובתמיד שמעי' לי' מג"ש דמועדו מועדו ותימה דבפרק כיצד צולין [דף ע"ז ע"א] משמע דדרשי' לי' ממשמעות דמועדו (דתנן) [דתניא] וידבר משה את מועדי ה' מה ת"ל לפי שלא מצינו בכל התורה כולה שנאמר בהם מועדו אלא בפסח ותמיד מועדו ואפי' בשבת מועדו ואפי' בטומאה שאר כל הקרבנות [כו'] [וליכא למימר דשם נמי לא דריש ממשמעותו אלא דבג"ש יליף מדכ' מועדו בפסח ותמיד] ועומר ושתי הלחם יליף מג"ש דכתיב בהו מועדי ה', לא מצינו למימר הכי דהא קאמר התם וצריכי דאי כתב רחמנא תמיד שכן תדיר שכן כליל אבל (ב)פסח אימא לא, ואי כתב רחמנא פסח שכן כרת אבל תמיד אימא לא ואי מג"ש יליף מאי צריכי שייך והא טומאה דכתיבא בפסח לא כתיבא בתמיד ושבת דכתיב בתמיד לא כתיב בפסח לפום סוגיא דשמעתין וע"כ ממשמעות דמועדו דריש שבת וטומאה (ופליגי) [ופליגא] אשמעתין וכן ביומא בשלהי טרף בקלפי [דף מ"ו ע"א] משמע דדריש ממשמעות דמועדו דאמר רב הונא התם תמיד תחלתו דוחה סופו אינו דוחה ופי' רב חסדא מאי אינו דוחה דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה רבא אמר דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת ופריך התם לרבא מאי שנא בטומאה במועדו ואפי' בטומאה שבת נמי במועדו ואפי' בשבת ולרב חסדא מאי שנא [שבת] במועדו ואפי' בשבת נימא נמי טומאה במועדו ואפי' בטומאה אלמא דייק מלשון מועדו ועל כרחין תנאי היא, ועוד פליגא סוגיא דמנחות [דף ע"ב ע"א] אההיא דכיצד צולין דבכיצד צולין דריש דשתי הלחם דחו שבת מדכתיב בהו מועדי ה' ובמנחות בסוף ר' ישמעאל [דף ע"ב ע"א] יליף לה מדכתיב בהן [ויקרא ב'] תקריב דדריש תקריב ואפי' בשבת תקריב ואפי' בטומאה ואסוגיא דשמעתין נמי פליגא דמאי צריך למדרש מתקריב (לראש) [לילף] מג"ש (דמועד מועד) [מועדו מועדו] מתמיד ופסח וממתני' ליכא למידק (דתנא) [דתנן] אמר לו ר' אליעזר עקיבא עקרת את מה שכתב [בתורה] בין הערבים במועדו בין בחול בין בשבת דלאו מלשון מועדו דייק אלא מג"ש כדאמר הכא.
מה לתמיד שכן תדיר. תימה נילף (מבני) [מבינייהו] דתמיד ומילה אי נמי משתי הלחם גרידא דדחו שבת.
<h2>דף סו:</h2>
והא קעביד עבודה בקדשים. בירושלמי מפרש דכל עבודה שלצורך הקדש אין בו מעילה ומייתי הא דתנן במס' פרה [פ"ב מ"ג] רכב עלי' נשען עלי' נתלה (בדורה) [בזנבה] עבר בה את הנהר קיפל עלי' את המוסירה נתן טליתו עליה פסולה אבל קשרה במוסרה עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק פירס טליתו עלי' מפני הזבובין כשירה זה הכלל כל שהוא לצורכה כשרה לצורך אחר פסולה, ומסיק התם הדא ילפא מההיא וההיא (מהדיא ילפא מהד) [ילפא מהדא, הדא ילפא מההיא] שאם תחב (לו) [לה] סכין לשוחטה שהיא כשרה פי' הואיל והאי סכין לצורך הקרבן הוא בא לשוחטה אינה נפסלת בכך ולא קרינא (בי') [בה] עלה עלי' עול כדקתני דכל מידי דלצורכה עביד בה מלאכה לא (פסלא) [פסלה], והדא ילפא מההיא שכל עבודה שהיא לשם קדשים אינה עבודה פי' כי היכי דלא חשיבא עבודה לפסול הפרה מידי דלצורכה גבי מעילה [נמי] לא חשיבא עבודה להתחייב במעילה (ותלמודא) [ותלמודין] לא דקדק כל זה, ריב"א.
מביאה כשהיא חולין בעזרה. הכא לא שייך איסור חולין בעזרה אלא בההיא דב"ב בהמוכר את הספינה [דף פ"א ע"ב] גבי ביכורים המוכר שני אילנות בתוך של חבירו מביא ואינו קורא מפרש טעם משום דמספקא להו בשני אילנות אי קנה קרקע אי לא ופריך דליחוש דילמא לאו ביכורים נינהו וקמעייל חולין בעזרה, דוקא התם שייך שפיר דמיחזי כאלו מביא חולין לשם ביכורים, וכן בההיא דמסכת חולין דריש פ' הזרוע [דף ק"ל ע"א] דקאמר טעמא דכתב רחמנא זה הא לאו הכי הוה אמינא חולין חייבין בחזה ושוק הא בעי תנופה והיכי (לא עביד) [ליעבד] לינפינהו לפני ה' כתיב ואי (אגואי) [מגואי] קמעייל חולין לעזרה התם ודאי שייך לפי שעושה בהן תנופה בחולין כדרך שעושין בקרבן, וכן בההיא דפרק בתרא דמנחות [דף ק"ו ע"א] דתניא פירשתי מנחה של עשרונות ואינו יודע (ומה שפי') [מה פרשתי] יביא מנחה של [ששים] עשרונות (או ר') [ר' אומר] יביא מנחה של עשרונות מאחד ועד ששים שהם אלף ושמונה מאות ושלשים ומפרש טעמא דר' דקסבר אסור להכניס חולין לעזרה משום שאם הי' מביא מנחה של ששים כשקומץ ממנה נראה כקומץ מן החולין ועושה קרבן מחולין בכל הני ודאי אסור דדרך קרבן בכך ונראה כמקריב חולין לגבוה אבל הכא כשמכניס הטלה חי חולין בעזרה אינו עושה בו שום דבר שעושין בקרבנות שיראה (שיקרב) [כמקריב] חולין לגבוה וכי האי גוונא ודאי שרי כדאשכחן בהקומץ רבה [דף כ"א ע"ב] שהיו אוכלין בעזרה חולין עם הקרבנות דאמר מר (ואכלו שאכלו) [יאכלוהו שיאכלו] עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע.
מחמר כלאחר יד. הוה מצי לשנויי כשהוא מהלך מניחו עליו [ו]כשהוא עומד נוטלו הימנו דכי האי גוונא שרי כדאמרי' בריש מי שהחשיך [דף קנ"ג ע"ב]. כלאחר יד נמי מדרבנן אסור. אכתי הוה מצי למפרך (דלא) [דהא] משתמש בבעלי חיים דאסור מדרבנן. במקום מצוה מאי אמר להו הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן. תימה והא במתניתין משמע דשבות דרבנן אסור כיון דאפשר לעשות מערב שבת ויש לומר דשני שבות דבהמתו משבות דהוא עצמו.
איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני. תימה דהכא לא ממעטי' מאיש אלא או כל ישראל או רוב ישראל ובפ"ק דסנהדרין [דף י"ז ע"א] דרשי' והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא איש ואשה אתה מוצא לשעריך ואי אתה מוצא כל העיר כולה לשעריך ואיכא דממעט התם שבט מאיש, וי"ל דהתם טובא איש ואשה כתיבא בפרשה. אלא אמר ריש לקיש. תימה לי הניחא לר' יהודה אלא לר' שמעון דאמר לקמן דלהכי כתב רחמנא טמא מת [זב] ומצורע לפי שחלוקים בשילוח מחנות, פסח דדחי טומאה מנא לי'.
<h2>דף סז.</h2>
מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים כו'. נראה לריב"א דלא גר' בועלי נדות בהדייהו דהא אמרינן לקמן [דף ס"ח ע"א] בועל נדה כטמא מת למחנות ובתוספתא ליתי'. ומאי חומרא דזב מטמא מת שכן טומאה יוצאה מגופו. ה"ה דמצי למימר הנך דלקמן שכן מטמא משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט אלא נקט חומרא יתירתא דליתא לקמן גבי חומרא בזב מבמצורע.
הכתוב נתקו לעשה. פי' בקונטרס [דכתיב] (מ)כל ימי אשר הנגע בו בדד ישב כמו לא יוכל לשלחה כל ימיו, והקשה ריב"א דלא דמי כלל לההיא דהתם בדין הוא דחשיב ניתוק לעשה דהכי משמע קרא לא יוכל לשלחה כל ימיו אין ל[א]ו אלא כשמשלחה כל ימיו אבל הכא לא משמע הכי מקרא, ונראה לר' דנתקו לעשה דהכא לא הוי כשאר לאו הניתק לעשה שהעשה כתוב אחר הלאו בסמוך (ו)משמע שלתקן את הלאו בא(ין) כמו לא תקח האם על הבנים שלח תשלח לא תותירו והנותר וכן כולם, ונראה לר' דהאי הוי כמו נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה דפ' בנות כותים [דף ל"ג ע"א] הכא נמי כיון שהי' בכלל שאר טמאים בלאו (דלאו) [דולא] יטמאו את מחניהם וכתיב בדד ישב ש"מ עקרו הכתוב מן הלאו לגמרי לומר שאין לוקין עליו וכן נמי יש לפרש ההוא דמחוסר זמן דפ' אותו ואת בנו [דף פ"א ע"א] דאמר רב אידי הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה דאמר מיום השמיני והלאה ירצה ודימה אותו בקונטרס התם ללאו דלא תותירו, אבל קשה לר' לומר כן דלא דמי כלל לא תותירו דאחר שנעשה נותר יש תקנה ללאו אם ישרוף אותו אבל אחר שנשחט המחוסר זמן מה תקנה יש לו, ונראה לר' לפרש כי הכא לפי שהי' בכלל שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה לימד על כל הפסולים שבשור ושה שהן בלא ירצה וכיון דכתיב מיום השמיני [והלאה ירצה אתא] לאשמועינן דלא לקי אהאי לאו והשתא אתי שפיר הא דאמר בפ"ב דזבחים [דף קי"ד ע"א] לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום הכי אמר ל[ה]ו משה לישראל כי עייליתו לארץ ישראל ישרות אקריבו חובות לא אקריבו וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא וקאמר רחמנא לא תעשון א"ל ר' ירמי' לר' זירא אי הכי מילקא נמי לילקי פי' כיון דכתב בי' לאו בהדיא מלבד ההוא דכתב בכל הפסולין שבשור ושה לא שייך למימר תו נתקו מלאו לעשה, וא"ת א"כ שאר טמאים אם נכנסו לפנים ממחיצתן שהכתוב נתקו (לענין) [לעשה] דכתיב ויצא אל מחוץ למחנה דאמר לקמן [דף ס"ח ע"א] זו מחנה לוי' [לא לילקי], וי"ל דשאני התם כיון דאצטריך לגופי' אבל הכא בחד קרא איכא שני עשה בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו הא תרי וכן במחוסר זמן מיום השמיני והלאה ירצה ושבעת ימים יהי' עם אמו הלכך אמרי' דלעקור הלאו (אותו) [אתא] ומיהו ההוא דמחוסר זמן לא אתיא כל כך שפיר [ד]התם נמי (ד)צריכי תרוויהו כדאמרי' התם חד לקדושה וחד להרצאה, וי"ל דכיון דתרוויהו בחד קרא כתיבי ולחד לאו אתו סברא הוא דלנתק באו והא[י] ניתק לעשה נראה דלא מהני אלא למחנה שלישי (דגרע) [דלא גרע] מזב הואיל ואיכא לאוקומי לניתוק למחנה שלישי בדדמי לי' מוקמי לי' ובמחנה שכינה חייב כרת דלא גרע ממחוסר כיפורים והכי משמע בזבחים פרק כל הפסולין [דף ל"ב ע"ב] דקאמר ואי אמרי' ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידי' לבהונות אידי ואידי עשה שיש בו כרת היא א"ל מטונך והואיל והותר לצרעתו הותר (לקרא) [לקריו] ואיכא לדחויי (והיינו) [דההיא] כר' יהודה דלית לי' ניתוק לעשה לקמן.
<h2>דף סז:</h2>
כי האי גוונא זב נמי טמויי מטמי באונס. תימה לי אכתי אימא אדרבה טמא שרץ חמור שכן מטמא בכעדשה מה שאין כן בזב דהא כר' נתן מוקמי' לה בסמוך דאמר זב צריך כחתימת פי האמה ועל כרחין הוי יותר מכעדשה דהא הוי אפי' יותר מכגריס דמצורע דאי הוי חתימת פי האמה פחות מכגריס א"כ מאי משני בסמוך דפריך אדרבה בעל קרי חמור שכן מטמא במשהו ומשני סבר לה כר' נתן אכתי בעל קרי חמור שמטמא בחתימת פי האמה ומצורע בעי כגריס [א]לא הוי יותר מחתימת פי האמה, ואמר לי ר' דכעדשה (לולי) [אילו] היו מפ(ו)זרים אותה היתה יותר מחתימת פי האמה ואע"ג דחתימת פי האמה הוי יותר מכגריס דמצורע היינו משום דההיא גריס דמצורע מסודר ולפי גמגום, ונראה לתרץ דאיכא למימר טמא מת יוכיח דבכזית ובסמוך כי פריך אדרבה בעל קרי חמור שכן מטמא במשהו לא שייך למימר [טמא] מת יוכיח שאין משתלח אלא למחנה אחת (ושם ביאה) [דשם מביאו] ללמוד שיהא מצורע משתלח חוץ לשתי מחנות כבעל קרי.
שכן טעון פריעה ופרימה. תימה לי אמאי לא קאמר נמי שכן מטמא בביאה הבא(ה) אל האהל. ואסור בתשמיש המטה. היינו כמאן דאמר בפ"ק דמועד קטן [דף ז' ע"ב] דמוחלט אסור בתשמיש המטה ולא כמאן דאמר התם מותר היה בימי חלוטו ותימה לי הרי מצורע מוסגר דאין טעון פרימה ופריעה כדתנן בפ"ק דמגילה [דף ח' ע"ב] ומותר בתשמיש המטה וטעון שילוח חוץ לג' מחנות כדמוכח התם בגמרא, וי"ל דמעיקרא ילפי' מוחלט בק"ו והדר ילפי' מוסגר כדדרשי' התם ימי וכל ימי לרבות מוסגר כמוחלט לשילוח ותגלחת.
שכן עושה משכב ומושב. הכא משמע דמצורע אין עושה משכב ומושב, ויש להקשות כמו שהקשה בקונטרס (דההיא) [מההיא] דת"כ דריש פ' זאת תהי' תורת המצורע דדריש וגילח את שערו פרט לבית הסתרים ודין הוא נאמרה תגלחת בימי ספרו ונאמרה תגלחת בימי גמרו מה תגלחת האמורה בימי ספרו פרט לבית הסתרים אף תגלחת דימי גמרו כו' הא אם היקל בימי ספרו שכן אין מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה נקל בימי גמרו שמטמא משכב ומושב ומטמא בביאה והואיל וכן יטמא בית הסתרים אלמא מצורע בימי גמרו עושה משכב ומושב, ועוד קשה לר"ת מהא דתנן בפ"ב דנדה [דף ס"ט ע"א] הזב והזבה והמצורע כו' מטמא במשא עד שימוק הבשר ומפרש בגמ' מאי משא אבן מסמא אלמא מצורע מטמא באבן מסמא ועל כרחין טומאת אבן מסמא הוא מתורת משכב ומושב ולא כמו שפי' בקונטרס בשבת בפרק ר' עקיבא [דף פ"ב ע"ב] אבן המונחת על גבי יתידות וכלים תחתי' והזב יושב על האבן הכלים טמאים משום דכתיב וכל אשר יהי' תחתיו, וקשה לר"ת כיון שהי' על גבי יתידות מאי איריא אבן אפי' קרשים נמי (המניחין) [המונחין] על גבי יתידות הוי דינא הכי ועוד דתניא בת"כ (והכלי) [והיושב על הכלי] אשר ישכב עליו הזב אין לי אלא (ששכב) [ישב] עליו ישב ונגע בו מניין לרבות עשר מצעות זו על גב זו ואפי' על גבי אבן מסמא ת"ל וכל המשכב אלמא מדנקיט עשר מצעות זו על גב זו ומרבי לי' מקרא דוכל המשכב משמע דלא שייך אבן מסמא אלא במידי דבר משכב ומושב, ועוד הביא ראי' מהא (דתנא) [דתנן] [בפ"ה דזבים] ומייתי לה בריש בכל מערבין [דף כ"ז ע"ב] כל שזב נישא עליו טהור הוא חוץ מן הראוי למשכב ומושב ולאדם אלמא דשום דבר אינו יכול ליטמות תחת הזב אלא א"כ חזי למשכב ומושב, ופר"ת אבן מסמא אבן גדולה אע"פ שאין הזב היושב עלי' מכביד כלום בישיבתו ונקראת מסמא כדמפרש בנדה פרק בתרא [דף ס"ט ע"ב] דכתיב [דניאל ו'] והיתית אבן [חדא] ושמת על פום גובא אלמא מצורע עושה משכב ומושב מדמטמא במשכב ומושב ומההיא דת"כ כדפר', ותירץ רש"י וכן ר"ת דכי עביד משכב ומושב ה"מ לאוכלין ולמשקין אבל לטמא אדם וכלים דוקא זב אבל מצורע לא ומק"ו (דאבן) לא נפקא לן דמטמא ומה זב שאינו מטמא בביאה עושה משכב ומושב מצורע לא כל שכן וממיעוטא דהזב(ה) ממעט לה מטומאת אדם וכלים שכן בריש דם הנדה [דף נ"ד ע"ב] ממעטי' (נמי מצורע) [מיני' אבן המנוגעת] ולאו דוקא נקט אבל ק"ל מהא דאמר התם דדם הנדה טמא ומפיק לה בגמרא מדכתיב והדוה בנדתה מדוה כמותה ופריך אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אף דמה נמי כן (א"נ דסבר) [אטו דמה בר] משכב ומושב הוא ופריך וליטעמיך אבן המנוגעת (כתיב) [בת] משכב [ומושב] היא דאצטריך קרא למעוטה הוה מצי למפרך בפשיטות אטו אבן המנוגעת בת משכב ומושב הוא שעושה משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין וכי תימא דדוקא מצורע עושה משכב ומושב לאוכלין ומשקין אבל אבן המנוגעת כלל כלל לא, הא לא מצית למימר דהא מקרא דהזב הוא דממעט אבן המנוגעת ממשכב ומושב ומנא לו דמעטי' שלא תטמא כלל אימא (דבי') [דהזב] מעטי' מאדם וכלים אבל מאוכלין ומשקין לא כיון דאשכחן דמפלגי' גבי מצורע עצמו כי האי גוונא, ואמר לי ר' דטוב לו להקשות מן הדיוק כדפר' התם משום דאשכח ברייתא (מהא) [בהדיא] דאצטריך הזב למעוטי אבן המנוגעת אבל מהא דלטמא אוכלין ומשקין עושה משכב ומושב שמא לא הי' יכול למצוא ברייתא, וה"ר משה מפונטיישא השיב לר"ת דרש"י חזר (בפ"ק דאמר על דההיא אלא שהחמור ממנו בועל נדה לטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין ופיר' לו בשאר משכב ומושב שעושין לטמא אדם וכלים כגון זב ומצורע) [בו בפ"ק דיומא [דף ו' ע"ב] עלה דההיא אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא משכב ומושב בטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין פרש"י לא כשאר כו' משמע דס"ל דמצורע מטמא משכב ומושב אפילו לטמא אדם ובגדים דאין לנו לחלקן] במה שלא חלק התלמוד ושמעי' דהכא דקאמר דמצורע אינו עושה משכב ומושב היינו בימי ספרו לאחר שטהר מצרעתו וסיפר לו שבעה לקרבנות כדמוכח בההיא שהבאתי לעיל מת"כ דבימי גמרו עושה משכב ומושב ובימי ספרו לא והביא ראי' מהא דתנן בריש מסכת כלים למעלה (ולהזב) [מן הזב] שהיא מטמאת את בועלה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה ואי אינו עושה משכב ומושב לטמא אדם ובגדים אדרבה למטה הוא שזבה עושה משכב ומושב ומצורע אינו עושה ולאו קושיא היא כלל דמ"מ להכי קתני למעלה דהא איכא טומאת ביאה במצורע מה שאין כן בזבה וה"נ קתני התם בכי האי גוונא דקתני למעלה מן המצורע עצם כשעורה שמטמא טומאת שבעה ועל כרחין יש חומרא במצורע טפי מבעצם כשעורה שהרי עצם כשעורה לא שייך בי' טומאה בביאה אלא הואיל ואית בי' שום חומרא טפי מאידך קתני למעלה, ועוד הקשה מהא דתנא בת"כ ואשר ישכב איש אותה פרט למצורעת ואי מצורע לא מטמא משכב ומושב מהיכי תיתי דתטמא [את] בועלה [ו]מנדה לא ילפי' שכן מטמאה משכב ומושב אלא ודאי [מצורע] מטמא משכב ומושב ולהכי אצטריך קרא למעוטי, וי"ל (דמשמע) דאסמכתא בעלמא הוא, ועוד הקשה מהא דאמר בפ' בנות כותים [דף ל"ד ע"ב] לזכר לרבות מצורע (למעטייתא) [למעיינותיו] ואקשי' רחמנא מצורע לזב גמור מה זב גמור ראייתו מטמאה במשא כו' והואיל ואתקש אין היקישא למחצה ולמשכב ולמושב נמי איתקש ולאו פירכא היא דא"כ למחנותם נמי נימא דאתקש וא"כ מאי פריך הכא ועוד הביא ראי' מהא (דתנא) [דתנן] בפ"ב דמסכת זבים הנוגע בזב וזבה ובמצורע כו' אחד הנוגע ואחד המסיטו ואחד הנושא ואחד הנישא קתני מצורע וקתני נישא וזהו (שמצורע) [במצורע] בימי חלוטו מיירי ובשמעתין משמע דלא מטמא בהיסט מדקאמר ומטמא כלי חרס בהיסט כלומר מה שאין כן במצורע אלא על כרחין הכא בימי ספרו עסקי', ואומר ר"ת דכי קתני נישא אשארא ולא אמצורע קאי, ומיהו לא משמע הכי אלא טפי משמע כדבריו, והא דאמר [בפ' ר"ע דף פ"ג ע"ב] כל הטמאות המסיטות טהורות חוץ מהיסטו של זב היינו זב וכל דאתי מיני' מריבויא ומצורע נמי גמיר מזה בק"ו כדפי' לעיל דהא (קרא) [הכי] קאמר (בפ' ר' עקיבא) [התם] גבי ע"ז זב וכל דאתי מריבויא (דהא על כרחין הא דלא קחשיב בועל נדה היינו משום דבועל נדה מטמא) [ותו ע"כ צ"ל כן מהא דלא חשיב בועל נדה דמטמא] בהיסט מדקאמר פרק בנות כותים [דף ל"ג ע"א] מה היא מטמאה כלי חרס אף הוא מטמא ומדנקט כלי חרס שאינו מטמא מגבו ש"מ היסט קאמר. ור"ת הקשה לו לפי מה שפי' דהכא במצורע בימי ספרו עסקי' א"כ בעי למימר שהוא משולח חוץ לג' מחנות דהכי מסקי' הכא ובשלהי מסכת נגעים תנן בהדיא דאינו משולח דקתני התם בא לו לגלח המצורע העביר תער על [כל] בשרו וכבס בגדיו וטבל טהור מלטמא בביאה והרי הוא טמא שרץ ונכנס לפנים מן החומה אלמא אינו משולח אפי' חוץ למחנה לוי' דטמא שרץ קרי לי' ולפנים מן החומה לאו דוקא הלכך על כרחין מיירי הכא במצורע בימי חלוטו וכדפר' דטומאת אוכלין ומשקין איכא במשכבו ולא יותר. ועוד קשה לפירושו היכי מסיק טעון פריעה ופרימה אי במצורע בימי ספרו מיירי, דפריעה ופרימה לא כתב אלא במוחלט ומיהו לדבריו אתי [שפיר] טפי הא דמסיק ואסור בתשמיש המטה ד[ל]כולי עלמא בימי ספרו אסור בתשמיש המטה (ולפי מה שפירשתי) [ועל מה שפי' ר"ת] לעיל דאבן מסמא אתרבאי מטעם משכב ומושב קשה לר' מהא דאמר בפ' אמר ר' עקיבא [דף פ"ב ע"ב] מניין לע"ז שמטמא במשא ומסיק בגמ' במשא כולי עלמא לא פליגי כי פליגי באבן מסמא אלמא דמשא קרוי אבן מסמא היינו משום דמדין משא אתרבאי בפ"ב דנדה [דף ס"ט ע"ב] דתנן מטמא במשא ואמר בגמרא מאי משא אבן מסמא, ועוד בריש דם הנדה [דף נ"ד ע"ב] ממעט התם מאשר יושבת ולא משכב ומושב דאינו עושה משכב והדר מסיק אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה נמי מטמא(ין) באבן מסמא והשתא הא תימה הואיל וכבר מיעטי' מאשר היא יושבת עליו ממשכב ומושב היכי ס"ד למימר דמטמא באבן מסמא, ועוד דממעט לי' התם מקרא דהנושא אותם משמע דממשא אתרבאי ור"ת דחק לפרש מה היא מטמאה באבן מסמא טומאה קלה לאוכלין ומשקין דנהי דאימעוט ממשכב ומושב מאשר היא יושבת [לטמא אוכל ובגדים אבל] לאוכלין ולמשקין לא אמעוט והא דנקט אבן מסמא ליטמא (ממשכבו ומושבו) [ממשכב ומושב] אוכלין ומשקין [קאמר], עוד פי' בע"א מה היא מטמאה באבן מסמא כל דבר אפי' כל דלאו בני משכבות נינהו מטמאה את (שתחתי' באבן מסמא לטמא אוכלין) שתחתי' באבן מסמא לטמא אוכלין ומשקין לפי זה הק' הפי' מה[ה]יא דעירובין [דף כ"ז ע"א] דכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב ומשמע טהור לגמרי, ועוד דבת"כ ממעט להו לגמרי דתניא התם במשכבה וכבס בגדיו יכול לענין לטמא לא תטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה אבל לטמא תטמא הכל שהרבה מצינו מיטמאין ואין מטמאין ת"ל עליו מה עליו האמורה לענין לטמא אינו מטמא אלא מיוחד לישיבה ולשכיבה אף לענין ליטמא אינו מ[י]טמא אלא מיוחד לישיבה ולשכיבה.
ואתקש בעל קרי לזב. השתא משמע הכא דבעל קרי [נמי] טמא מטעם ראי', ואומר ר' דפליגא אההיא דנדה דמשמע דלא מטמא אלא משום דחשבי' לי' כנוגע בקרי דאמר התם בריש המפלת [דף כ"ב ע"א] בעא מיני' (רבא) [רבה] מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו א"ל תיפוק לי' דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה ופריך למימרא דנוגע (ד)הוי פי' מדבעי חתימת פי האמה אלמא התם משמע מטעם נגיעה טמא ופליגא נמי אההיא דיוצא דופן [דף מ"ג ע"א] דהכא (יתיב) [יהיב] שיעור בחתימת פי האמה דאמר התם שכבת זרע לרואה במשהו לנוגע בכעדשה ומיהו מטעם (ראיות) [ראיה] משמע דמטמא וההיא נמי פליגא אההיא דהמפלת.
מחילות לא נתקדשו. וא"ת הא אמרי' בפ"ב דזבחים [דף כ"ד ע"א] (בעקרה דאבן) [נעקרה אבן] ועמד במקומה [מהו] ומסיק לעולם פשיטא לי' דכי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומה קדיש, וי"ל דלקמן מסקינן בכיצד צולין [דף פ"ו ע"א] כי קאמר ר' יוחנן בפתוחות לחול אבל פתוחות לקודש קודש.
<h2>דף סח.</h2>
האי טומאת שבעה כתיב והאי כו' אלא לאו למחנותם. תימה אמאי לא משני כדמשני בפ"ק דיומא [דף ו' ע"ב] דלעולם לטומאתם וסיפא אצטריכא [ליה] אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא משכב ומושב בטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין.
עתידים צדיקים שיחיו את המתים כתיב הכא ורעו כבשים כדברם כו'. מתוך הלכה זו תירץ ר"ת הא [ד]קשיא לי' בסוף מסכת מכות [דף כ"ד ע"ב] ר"ג ור' יהושע ור' אלעזר בן עזרי' ור' עקיבא היו מהלכין בדרך הגיעו לירושלים ראו שועל יוצא מבית קודש הקדשים התחילו הן (כדבין) [בוכין] ור' עקיבא משחק אמרו לו עקיבא מפני מה אתה משחק כו' אמר להם לפי שנאמר [ישעיה ח'] ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן [י]ברכי' תלה הכתוב נבואתו של (אורי') [זכרי'] בנבואתו של [אוריה] באוריה [כתיב] [מיכה ג'] לכן בגללכם ציון שדה תחרש ובנבואתו של זכרי' כתיב [זכריה ח'] עוד ישבו זקנים וזקנות עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי' הייתי מתיירא שמא לא תתקיים נבואתו של זכרי' עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' שמח אני ומובטח אני שתתקיים נבואתו (נבואתו) של זכרי', וקשה לר"ת מה שמחה הי' לו דילמא נבואתו של זכרי' דכתיב עוד ישבו זקנים וזקנות כבר נתקיימה במקדש שני, ותירץ דודאי עדיין לא נתקיימה דבההיא פרשה כתיב האי דורעו כבשים כדברם דדרשי' מיני' הכא עתידין שיחיו את המתים וזה לא הי' במקדש שני, מ"ר.
<h2>דף סח:</h2>
יבשה מפרך פריכא. הלכך לא אפשר לאוקומי ההיא דעירובין ביבשה דהא קתני בסיפא אם בכלי כאן וכאן אסור ויבשה כיון דמפרך פריכא אפילו בכלי נמי שרי הכי מוכח בפ' בתרא דעירובין [דף ק"ג ע"ב].
אמר לו ר' אליעזר מה זה יהושע מה ראי' רשות למצוה. הקשה ר' שמשון כהן בן דודתי דהשתא משמע הכא דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מערב יום טוב אסירי ביו"ט ובשבת אמרינן בריש תולין [דף קל"ז ע"ב] ר' אליעזר סבר לה כר' יהודה דשרי אף מכשירי אוכל נפש ופריך אימר דשמעת לי' לר' יהודה מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב מי שמעת לי' ומשני דר' אליעזר עדיפא מדר' יהודה אלמא שרי ר' אליעזר מכשירין דאפשר לעשותן מערב יום טוב, ותירץ לו ר' דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא דמיא מלאכה כולי האי.
ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו שמשום שבות כו'. תימה לר' מאי ק"ו הוא זה דילמא שאני (הכא) [הני] משום דאפשר לעשותם מערב שבת דהא לר' אליעזר גופי' אשכחן דיש חילוק בין דבר שאפשר לעשותו מערב שבת לדבר דלא אפשר מדאצטריך תרי קראי במסכת שבת בפ' ר' אליעזר דמילה [דף קל"ב ע"א] חד למילה גופי' וחד למכשירים משום דאפשר לעשות מערב שבת דאמר התם מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי ר' אליעזר מנא לי' לר' אליעזר הא דאמר קרא וביום השמיני ביום ואפי' בשבת והדר קאמר עד כאן לא פליגי רבנן עלי' אלא במכשירי מילה אבל במילה גופי' דברי הכל דחי מנלן אמר עולא הלכה והשתא מאי קבעי מנלן תיפוק לי' מההוא קרא דביום דאפיק לעיל מכשירין לדברי ר' אליעזר אלא על כרחין משום דבעינן תרי קראי חד למילה גופה דלא אפשר לעשותה מערב שבת וחד למכשיריה דאפשר לעשותן מערב שבת והא דקאמר בתר הכי דמפרש טעמא דרבנן מדכתב ביום אפילו בשבת דהשתא לא אשכחן לרבי אליעזר אלא חד קרא למכשירין ולמילה פי' בקו' התם דר' אליעזר יליף מילה גופה מהלכה דהא [ד]אתותב עולא דמפרש טעמא משום הלכה היינו ודאי לרבנן אבל לר' אליעזר אפשר להיות הטעם משום הלכה. ור' פי' לנו דר' יוחנן סבר דר' אליעזר הוה יליף מילה גופה משום דדנין אות ברית ודורות מאות ברית ודורות וא"כ כיון דצריכי תרי קראי כדפר' מאי קאמר ר' אליעזר הכא ק"ו, ונראה לר' דודאי לר' אליעזר לא הוה צריך האי ק"ו כלל דהא אפי' מכשירי פסח עצמן דהוו מלאכה גמורה דבר תורה דחו שבת אע"ג דאפשר לעשותן מערב שבת כדמוכח בגמ' [דף ס"ט ע"ב] דאמרינן (וליעבריה) [וניעבריה] דהא שמעי' לי' (ור') [לר'] אליעזר דאמר מכשירי מצוה דחו [שבת] והא דקאמר ק"ו לדבריהם דרבנן [קאמר] כלומר אע"ג דאפשר לעשותן מערב שבת כיון דאינו אלא שבות בעלמא יותר יש להתירם משחיטה עצמה אע"ג דלא אפשר לעשותה כיון שהיא מלאכה גמורה. ותימה לר' מכשירי פסח מנא לי' לר' אליעזר דדחו שבת דהא גבי מילה מצריך תרי קראי כדפי' לעיל, וכי תימא דגמר מסוכה ולולב ומצה ושופר ועומר ושתי הלחם (דאיכא) [דאיתא] התם דדחו כל מכשיריהם את השבת ויליף לה התם מקרא דהא ציצית ומזוזה מוכח התם דהוה ילפי' מינייהו אי לאו משום דהואיל ובידו להפקירם, הא ליכא למימר דאי יליף א"כ אמאי אצטריך במועדו למדרש גבי פסח אפי' (בפסח) [בשבת] דהא ר' אליעזר נמי אית לי' ההיא דרשא כדתנן בסמוך אמר לו ר' אליעזר עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה במועדו ואפי' בשבת אלא ודאי לא מצי למילף מינייהו דאיכא למפרך מה להנך שכן בשעת דחייתן מיד יכול לקיים מצותן תאמר בפסח דעיקר מצותו אינה עד מוצאי שבת דזמן אכילתה בלילה.
הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. תימה לריב"א א"כ מאי קאמר ר' אליעזר מאי ראי' רשות למצוה דמצי למימר יום טוב של עצרת יוכיח שהוא של מצוה, ותירץ דהא דאמר ר' אליעזר דבעינן בעצרת לכם לאו מקרא אלא מסברא.
<h2>דף סט.</h2>
אם דחו מכשירי מצוה של אחר שחיטה את השבת כו'. [פי' בקונטרס מיחוי קרביו] [ו]תימה לר' מאי ראי' מייתי ממכשירי מצוה של אחר שחיטה דילמא התם משום דלא אפשר למיעבד מאתמול וכי תימא הואיל ואיכא שבות דמצוה איכא למימר דדחי מק"ו דמלאכה אע"ג דאי אפשר הואיל ואיכא איסורא דאורייתא שרי להני דשבות בכל ענין אכתי איכא לאקשויי אמאי נקט מכשירי מצוה של אחר שחיטה [ה"ל] למימר לי' משחיטה גרידא, ואומר ר' דהאי מכשירי מצוה היינו הקטר חלביו דאע"פ שהוא יכול להמתין עד הלילה כדאמר לעיל [דף פ"ח ע"ב] דוחין שבת [כ"ש] בדבר שקרבן לא הי' קרב כל עיקר אם לא היו המכשירין של קודם שחיטה ואפילו במכשירין שיש בהן איסורא דאורייתא בעי למימר דדחי כי אין חילוק בין אפשר מערב שבת לאימורין שיכול להמתין עד הלילה כדפר', והכי מסיק בהדיא בירושלמי אמר ר' עקיבא אם אמרת בשחיטה שאי אפשר כו' אמר לו ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו שאע"פ שאפשר להקטיר אימורים למוצאי שבת מה לי מכשירין של אחר שחיטה מה לי מכשירין של קודם שחיטה אמר לו ר' יהושע לא אם דחו כו', וא"ת להאי פי' מאי קא פריך אי הכי משחט נמי [לא] לשחוט הא התם מצי למיהוי טעמא משום דלא אפשר, וי"ל דהתם דהואיל וכבר (אוכחנו) [הוכחנו] דאין חילוק בין אפשר ללא אפשר לענין מכשירין מדשרי הקטר חלביו ולא בעית לחלק אלא משום דשמא ימצא זבח פסול משחט נמי לא לשחוט וכי תימא הכי נמי משום דאי אפשר הקטר חלביו יוכיח הלכך פריך לי' שפיר, מ"ר.
הזאה דתרומה אגמרי' דתרומה גופה לא דחי שבת. (ואין) [ואית] לן למימר דר' אליעזר לא הוה ידע באיזו הזאה קאמר ר' עקיבא והי' סבור דבהזאה דפסח קאמר ר' עקיבא ולכך הי' משיב ועלי' אני דן שתהא מותרת דסבירא לן השתא דהזאה דפסח דחי שבת וקאמר ר' עקיבא או חילוף שהי' הוא סבור שר' אליעזר הי' (תועה) [טועה] במה שלמדו דאינה דוחה. דתרומה גופה לא דחי שבת כו'. ותימה לר' אליעזר הזאה דתרומה [נילף] דתדחי שבת מכל הנהו דבפרק ר' אליעזר דמילה [דף קל"א ע"א], ותירץ ר' משום דלא מהניא הזאה לאכול התרומה אלא למוצאי שבת אחר הערב שמש ומיהו [לא] קשה אמאי לא דחי בישול דתרומה גופה את השבת משום דיכול לקיים מצות אכילת תרומה לאחר השבת.
שמא יעבירנו ארבע אמות. וא"ת אמאי חיישי' להכי הלא יטמא כדין נושא מי חטאת ויחזור ויטמא המים, וי"ל דמעביר להו בכלי אבנים וכלי גללים דלא מקבלי טומאה.
קטן בריא מחמין לו חמין להברותו. תימה לי דהא אמרינן בעירובין בפ' הדר [דף ס"ז ע"ב] ההוא ינוקא דאשתפוך חמימי אמר להו (רבא) [רבה] נימרו לי' לעע"ג ולייתי לי' מגו ביתאי אמר לי' [אביי] הזאה שבות ואמירה לעע"ג שבות מה הזאה אינה דוחה את השבת אף אמירה לעע"ג אינה דוחה את השבת והשתא מאי קפריך לי' לרבה בשלמא אי מיירי בתינוק חולה דלא חזי פריך שפיר אלא אי מיירי בתינוק בריא אמאי קפריך מהזאה דילמא הזאה היינו טעמא דלא דחי שבת דאכתי גברא לא חזי אבל הכא האי שבות דחי שבת כיון דינוקא חזי דרבה סבירה לי' הכא דתינוק חזי, ואמר לי ר' דאין חילוק בין חזי ללא חזי אלא לר' אליעזר אבל לרבנן לא דהא אשכחן במתני' דקאמר ר' עקיבא הזאה תוכיח אע"פ שיש לחלק דהאי חזי והאי לא חזי אלא ודאי ר' עקיבא לא חייש להאי טעמא כלל. לא שנא חולה לא שנא בריא אין מחמין לו חמין כו'. וכי אמר ר' אליעזר דמכשירי מילה דחו שבת [ה"מ שהוחמו מים מערב שבת] דחזי.
קסבר אין שוחטין ואין זורקין על טמא שרץ. לקמן בהאשה [דף צ' ע"ב] דרשי' לי' מההוא דכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא הוא דאין יכולין לעשות הא למחר יכולין ואמר רחמנא דלידחו לפסח שני, תימה לר' היכי מצינן למימר שוחטין וזורקין על טמא שרץ [ו]אמאי אצטריך נמי קרא למאן דאמר אין שוחטין דאי שוחטין אמאי כתב רחמנא טמא אין עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו לעכב דבעינן גברא דחזי לאכילה כדמוכח בפ' כיצד צולין [דף ע"ח ע"ב] ונראה [לי] דאצטריך לאשמועינן דחייב בפסח שני דסד"א דמפטר משום דשני תשלומין דראשון דחזי בראשון חזי בשני דלא חזי בראשון לא חזי בשני כי היכי דאמרינן לקמן גבי חגיגה למאן דאמר כולהו תשלומין דראשון בפרק כיצד צולין [דף פ' ע"א] הלכך אתא קרא למימר דמיחייב, אי נמי מצינו למימר דאצטריך לאשמועינן דבצבור דוחה טומאה כדדרשי' [לעיל דף ס"ו ע"ב] מאיש איש כי יהי' טמא לנפש איש נדחה ואין צבור נדחין.
<h2>דף סט:</h2>
מדקמהדר אטמא שרץ קסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. מ"מ חייב הוא כרת לפי שהי' יכול לטבול דמאחר שטבל שוחטין וזורקין עליו כדאמר לקמן [דף צ' ע"ב] שוחטין וזורקין על טבול יום דשמשא ממילא ערבא. אכילת פסחים לא מעכבא. פי' בכי האי גווני שיש בידו לתקן עצמו ואינו מתקן לא מעכבא אבל בטמא גמור מעכבא דההוא הוי דומיא דלחולה וזקן ובקונטרס פי' דהא דכתב איש לפי אכלו למצוה, וקשה לר' דהא לעיל [דף ס"א ע"א] אוקימנא לי' לעכב ועוד תנן בפ' כיצד צולין [דף ע"ח ע"ב] נטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם ואמר רב בגמרא אם זרק הורצה ופריך והא כתיב איש לפי אכלו ומשני למצוה ולעכב לא ו[ה]תניא כו' ומסיק דלעכב אתא וכמו שפירשתי מסיק התם דקרא איש לפי אכלו למה לי דבעינן גברא דראוי לאכילה. האי מיחזי חזי תיקוני הוא דלא מתקן. הקשה ריב"א א"כ אמאי א"ר אליעזר לעיל ערל שלא מל ענוש כרת [הא] מיחזי חזי [אלא] דלא מתקן, וי"ל דשאני התם דמחוסר מעשה בגופו וחשבי' לי' שלא לאוכליו.
הלכה כר' עקיבא. הכא לא שייך למפרך הלכתא למשיחא כדפירשתי בפרק בתרא דקידושין. וצריכא דאי אשמעי' כו'. אפיסקא דרב יהודה קאי אמאי אצטריך למימר הכא הלכה כר' עקיבא דאי אדברי ר' עקיבא אצ(ט)ריך למימר הני תרי כללי א"כ הוה לי' [למימר] נמי צריכות[א א]ההיא דמנחות פ' שתי הלחם [דף צ"ז ע"א] גבי חביתי כהן גדול דמסיק התם כלל אמר ר' עקיבא כו'.
אבל מילה שנכרתו עלי' שלש עשרה בריתות אימא לידחי. מכאן קשה לפי מה שפי' [לעיל דף ס"ח ע"ב] דר' אליעזר מצריך תרי קראי חד למילה וחד למכשירין דמאי קאמר אבל מילה אטו בהא תליא (במילתא כמה) [מילתא במה] שנכרתו עלי' י"ג בריתות, הא לא תליא מילתא אלא משום דכתיב בי' קרא למכשירי' אבל אי נפיק לן תרוויהו מחד קרא אתי שפיר דכיון שנכרתו עלי' י"ג בריתות אית לן למימר דכי שרי רחמנא מילה עצמה שרי נמי מכשיריה, ומיהו י"ל שיש לפרש דאי לאו דאמר רב יהודה הכא והכא הלכה כר' עקיבא הוה אמינא דסבירא לי' בכל מקום כר' אליעזר וגבי (פסק] [פסח] דפסק כר' עקיבא היינו להחמיר מדרבנן שלא יהו מכשירין דוחין שבת אבל גבי מילה דנכרתו עלי' י"ג בריתות לא.
<h2>דף ע.</h2>
לאו חובה היא. פי' לענין להביאה מן החולין לאו חובה היא כמו חגיגת ט"ו דאי ס"ד חובה היא אף לענין זה תיתי בשבת [ובטומאה] כדין כל הקרבנות הקבוע להם זמן שדוחין שבת וטומאה כדקיימא לן בפרק הוציאו לו [דף נ' ע"א] ומדלא דחי שבת וטומאה אית לן למימר דלאו חובה נינהו ובאה שלא מן החולין דקים לן דאינה באה אלא כדי שיאכל הפסח על השובע כדדרשי' (בספרי) [במכילתא פ' בא] על מצות ומרורים יאכלוהו מכאן אמרו פסח נאכל על השובע ואין מצות ומרורים נאכלים על השובע, וריב"א פי' דבירושלמי משמע דלא נתקנה חגיגה לבא עם הפסח אלא גזירה משום שבירת העצם שאם לא היתה באה על השובע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות או המוח יבא לידי שבירתן, ולפי הירושלמי יש לפרש לאו חובה היא כלומר אינה חייב מן התורה להביאה דאי ס"ד חובה היא מן התורה להביאה אין לנו לומר שיש חילוק בין שבת לחול דהוי קרבן (וקבוע) [הקבוע] לי' זמן ותיתי במרובה ובטומאה, אבל קשה לר' דהשתא משמע דלרבנן דבן תימא דבסמוך הויא חגיגת י"ד [דרבנן] ולקמן [דף ע"א ע"ב] משמע בברייתא שהיא מן התורה דתניא לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר לימד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים אל[מ]א סבירא לי' דאורייתא היא לבא בארבעה עשר דאי לאו הכי כי שחיט לה לשם י"ד אמאי ס"ד (למתנא) [למיתבא] לי' דין שאר חגיגה ומדכתב אשר תזבח בערב נפקא לן כדפי' בקונטרס וההיא כרבנן דפליגי עלי' דבן תימא אתי מדקתני ונאכלת לשני ימים, ולי נראה לפרש לאו חובה היא מדאורייתא אלא מדרבנן והכי נמי [אשכחן] תנ(י)א בפ"ק דחגיגה [דף ז' ע"ב] דסבירא לי' שהיא מדרבנן דקאמר מאי שנא [חגיגת] יום טוב הראשון של פסח אמר רב אשי הא קמ"ל חגיגת פסח של חמשה עשר אין חגיגת י"ד לא אלמא קסבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא והשתא לבן תימא ולתנא דברייתא דלקמן סברי דחגיגת י"ד דאורייתא דחי שבת וטומאה והא דחשיב לה גבי יהודה בן דורתאי טעמא (דפי') [דפרושים] בחגיגת ט"ו איירי כמו שאפרש לקמן.
והא מדקתני סיפא חל י"ד להיות בשבת כו'. וא"ת אמאי לא פריך אי בשבת שונה ומטביל היכי הוה שרי להטביל כלים ביו"ט [ובשבת] הא קיימא לן לא מזין ולא טובלין, וי"ל דה"ק שונה ומטביל לאחר יום טוב ושבת (דשלשה) [ושלשה] עשר וארבעה עשר אמציאה קאי.
<h2>דף ע:</h2>
מאי טעמא דבן דורתאי דכתיב וזבחת פסח כו'. תימה לי אמאי לא קאמר טעמא דבן דורתאי (דטעמא) [כטעמא] דבן תימא ומנא לי' הך דרשא דהא על כורחין בן תימא סבירא לי' דדחי שבת חגיגת י"ד דהא (אוכיח) [מוכיח] לעיל דלכל מילי אתקש רחמנא חגיגה לפסח אפי' למידי דלאו לאכילה דהא דמבעי [לן] לבן תימא יש בה משום שבירת עצם או אין בה משום שבירת עצם היינו כדקאמר טעמא אע"ג דאקשי' רחמנא לפסח אמר קרא בו ולא בחגיגה אבל אי לאו (הכי) [הא] דאמעיט רחמנא בו הוה אמינא לשבירת העצם נמי הוקשה וא"כ מה יהי' הטעם שלא נאמר דהוקשה נמי לענין דחיית שבת ופי' ר' דבן תימא ודאי סבירא לי' דלא דחי שבת תדע מדקאמר רב אשי בסמוך ואנן טעמא דפרושים ניקום ונפרוש ואי בן תימא נמי הוה סבירא לי' דדחי שבת לא הוה מתמה כולי האי, ועוד מדקאמר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה ואי סבירא לי' דדחי שבת אדרבה הוה לי' למתני טפי הרי היא כפסח לעניין דחיית שבת דחידוש הוא יותר, ואיני יודע מה טעם, ומיהו נ"ל דודאי כן הוא דהא בין לבן תימא בין לרבנן מן הדין דחגיגת י"ד דחי שבת וטומאה אי לאו דמיעטה קרא מדקאמר בסמוך ורבנן מאי טעמא לא דחי שבת הא ודאי קרבן צבור הוא [ומשני מוחגותם] וכיון דהכי הוא (מנלן) [מסתברא] דרבנן אית להו ההיא דרשא דוחגותם אותו לאקשויי כל חגיגות יחד דסברא הוא להשוותם טפי וכי תימא מה הוצרך לפי' [זה] טעם דבן דורתאי מוזבחת פסח (לומר) [לימא] דבן דורתאי לית לי' ההיא דרשא דוחגותם אותו חג, וי"ל דעל כרחין כולי עלמא אית להו ההיא דרשא דמהתם נפקא לן חגיגת ט"ו דלא דחי שבת הלכך אצטריך קרא לבן דורתאי למעוטי שלא נשוה כל החגיגות יחד דלא נימא כי היכי דחגיגת ט"ו לא דחי שבת ה"נ חגיגת י"ד, ויש מפרשים דר' יהודה בן דורתאי איירי בחגיגת ט"ו ואתיא שפיר טפי הא דמייתי בסמוך ההוא קרא דוחגותם אותו חג לד' דגבי (חגיגה) [חגיגת] ט"ו כתיב, ותימא אמאי הוצרך לפרוש מהם ולהתרחק כדי שיהא בדרך רחוקה ויפטר, הלא הי' יכול להביא חגיגתו כל שבעה דיש לה תשלומין כדדרשי' בסמוך מוחגותם אותו חג שבעת ימים, ותירץ ר' דדילמא יהודה בן דורתאי סבירא לי' מדאתקש חגיגת ט"ו לפסח ש"מ דאין לה תשלומין, וכן נראה לר' עיקר [דלפרש"י] דהכא מיירי בחגיגת י"ד א"כ אמאי קמתמה רב אשי ואנן [כו'] ניקום ונפרוש הא על כורחין בן תימא הכי סבירא לי' כיון דסבר שהוא דאורייתא כדמוכח ממלתי' דרב אשי דאמר לעיל ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה היא כו', ולפי מה שפי' חובה היא מדאורייתא משמע דמאן דסבר דאורייתא קסבר דדחי שבת, והא דמוקי בן דורתאי קרא דוזבחת פסח צאן ובקר בחגיגת ט"ו ולא בחגיגת י"ד (לאו) משום דסבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא.
הא ודאי קרבן צבור הוא. לאו משום קרבן צבור [אמר שידחה שבת] שאין הטעם תלוי בכך אלא אפי' קרבן יחיד שקבוע לו זמן דוחה שבת כדאיתא ביומא בפ' הוציאו לו [דף נ' ע"א] כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ואפי' דיחיד (והכי) [והני] נמי דזמנם קבוע הוא דלא מיבעי חגיגת י"ד אלא אפי' חגיגת ט"ו חשיבא זמנה קבוע כדאיתא בפ"ב דביצה [דף כ' ע"ב] אמר להם בית הילל אף זה קבוע לו זמן דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו, והא דנקט הכא קרבן צבור לפי שיש תנא שתולה הטעם בזה בפ' יש בקרבנות בתמורה [דף י"ד ע"ב] דתנן יש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנות היחיד שקרבנות הצבור דוחין את השבת והטומאה וק"ל מהאי דנפקא לן הכא דחגיגה לא דחי שבת א"כ קשיא לההיא דאמר בפ' הוציאו לו נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה ואפי' דיחיד דהא איכא חגיגה דקבוע לה זמן ולא דחי, והניחא אי מוקמי' שמעתין בחגיגת ט"ו שפיר דלא חשיב לה כל כך קבוע זמן כיון שיש לה תשלומין כל שבעה ולא כייל התם אלא דבר שקבוע לו זמן יום אחד ולא יותר ולא דחי שבת.
הא ודאי קרבן צבור היא. תימא לי ומה בכך אי קרבן צבור הוא והא לפסח ותמיד ושעירי ראשי חדשים ומועדות ועומר ושתי הלחם קראי לכולהו מצרכינן שידחו שבת בפ' כיצד צולין [דף ע"ז ע"א] הא לאו קרא לא וא"כ הכא מנלן, ואומר ר' דחגיגה [הוי] בכלל שאר קרבנות המועדות דנפקא לן לקמן דדחו שבת מדכתיב אלה תעשו לד' במועדכם (דהאי קרא דוחגותם אותו חג לד' התם כתיב) בסוף פרשת פנחס, [א"כ מקרא דוידבר משה את מועדי ד' דבפרשת אמור, דהך וחגותם אותו וגו' התם כתיב]. וזבחת שלמים. הקשה ריב"א והא האי קרא דוזבחת שלמים לא כתיב גבי שמחת יו"ט אלא גבי אבני הר עיבל והיכי יליף יו"ט [מיניה], וי"ל דבכל ענין קאמר קרא דבעינן זביחה בשעת שמחה.
<h2>דף עא.</h2>
משום חגיגה הוי דבר שבחובה. תימה תיפוק לי' דאפי' הקדישה לשם חגיגה לא נפיק כיון דשחטו מערב יו"ט כדתנן בפ"ק דמגילה [דף ה' ע"א] אבל זמן עצי הכהנים והחגיגה והקהל מאחרין אבל לא מקדימין ומפרש בגמרא טעמא דחגיגה משום דאכתי לא מטא זמן חיובא, וכ"ת דהתם אין מקדימין היינו בשוחט ואוכל מערב יו"ט אבל אי שחיט בערב יו"ט ואכיל ביו"ט שפיר דמי, אי אפשר לומר כן מדתניא התם בגמ' חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרינן ואמרינן בשלמא חגיגה דמקלע בשבת, אלמא אי מקלע יו"ט ראשון בשבת לא שרי לשחוט בערב שבת ולאכול בשבת, ועוד מדאמר לעיל בשמעתין דליכא שמונה משום דלא דחי שבת ואי אפשר מעיו"ט כשמקדיש לשם חגיגה א"כ אכתי איכא שמונה, ונראה לר' דאצטריך לי' לפרושי הכא טעמא משום דהוי דבר שבחובה לאשמועי' דאפי' עיכב ושחט ביו"ט אין יוצא בה משום חגיגה.
אתה אומר לרבות לילי יו"ט האחרון. אין לפרש דוקא לילי יו"ט האחרון אצטריך ריבויא אבל ללילות אחרות לא אצטריך משום דאיכא למילף שבעת ימים מסוכה מה להלן ימים ולילות אף כאן ימים ולילות ואע"ג דאיכא למילף נמי לקולא מלולב, לחומרא גמרי' אבל ללילי יו"ט האחרון אצטריך רבויא משום דכתיב ז' ימים ולא (לילות) [ח'] משום דהאי קרא דושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים דמיניה דרשי' שלמי שמחה דקרא אחרינא לא אשכחן דכתב בי' שמחה כל שבעה דרשי' מיני' בפרק לולב וערבה [דף מ"ג ע"א] במקדש לולב שבעת ימים וא"כ אדרבה מהתם איכא למילף טפי דאתקש להדדי, הלכך נראה כמו שפי' ריב"א לרבות אף לילי יו"ט האחרון וה"ה דלאחרות (ד)אצטריך רבוייא, מיהו לילי יו"ט האחרון אצטריך רבויא טפי משום דשמיני רגל בפני עצמו הוא והוה אמינא לא יהא מחויב שמחה ביום שביעי לצורך ליל ח' כמו שאינו מחויב בערב יו"ט לצורך הלילה. או אינו אלא לרבות לילי יו"ט הראשון. וה"ה לאחרות ולא בא למעוטי אלא לילי יו"ט האחרון משום טעמא דפי'.
לילי יום טוב האחרון. פי' בקונטרס דוקא לילה אבל יום שמיני לא, וקשה לריב"א חדא הת[נ]ינא ההלל והשמחה שמונה דמשמע לגמרי, ועוד דומיא דהלל דעיקרו ביום, והא ליכא (למיחש) [למימר] משום ליל שמיני קתני שמונה דהא ליכא לילות שמונה דליל יו"ט [הראשון] לא חשיב, ועוד דכי פריך לקמן רבא ההלל והשמחה שמונה ואם איתא (ד)זימנין דלא משכחת לה שמונה כגון שחל יו"ט הראשון בשבת ואי כפי' הקו' תקשי נמי לכולי עלמא דכשחל יו"ט הראשון להיות אחר השבת דהשתא הוי יום שמיני אחר השבת ואז ליכא אלא שבעה דמתי הוי יכולים לשחוט לליל יו"ט שמיני לא בשבת ולא בלילה (ואי) [דאי] שחיט לה בערב שבת למוצאי שבת איפסלא לה, לכך נראה לי לפרש דלילי יו"ט האחרון לאו דוקא דה"ה ליום. מרבה אני ליל יו"ט האחרון שיש שמחה לפניו. פי' שהוא מחויב שמחה ביום שלפניו לזבוח לצורך אותו יום ומתוך שהוא מחויב לצורך אותו יום יהא מחויב לצורך הלילה.
לאו משום דאין לו במה ישמח. וא"ת [א"כ] אמאי אצטריך אך תיפוק לי' מאידך קרא דבעינן זביחה בשעת שמחה ובלילי יו"ט הראשון לא מצי למיהוי [בשעת] שמחה כששוחטין מערב יו"ט, וי"ל דמיהו אצטריך קרא דאי מהתם הוה אמינא לא בעינן זביחה בשעת שמחה אלא בחגיגה של יו"ט שהי' יכול לשוחטה בו ביום אבל הכא שאינו יכול לשוחטה אלא בלילה לא להכי אצטריך אך למעט.
מניין לאימורי חגיגה שנפסלין בלינה שנאמר לא ילין כו'. תימא אמאי אצטריך לאימורין דחגיגה טפי משאר אימורין דקים לן כל העולה לגבי המזבח נפסל [בלינה] בין דם בין חלב, וי"ל דמהכא נפקא לן בכל אימורין ואפי' היינו מוצאים שהי' מביא פסוק (אחד) [אחר] איכא שום צריכותא וזה הי' צריך ללמוד על דומה לו.
<h2>דף עא:</h2>
לימד על חגיגת י"ד שנאכלת לב' ימים ולילה אחד. תימא לר' דתניא בזבחים פרק כל הפסולין [דף ל"ו ע"א] ובשר זבח תודת שלמיו למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה כו' מניין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח [ת"ל שלמיו] ופי' התם בקונ' שלמים הבאים מחמת פסח היינו חגיגת י"ד, והשתא ההיא ברייתא [כמאן] כתנא דשמעתין לא אתיא (תניא הכי) [דתנא הכא] שנאכלת לב' ימים ולילה אחד, וכבן תימא נמי לא אתיא דאיהו נפקא לי' דאינה נאכלת אלא ליום ולילה מדהוקשה לפסח זבח חג זו (חגיגת) [חגיגה] פסח כמשמעו ואמר רחמנא לא ילין, והתם נפקא לי' מדכתיב תודת שלמיו, על כן נראה לר' דשלמים הבאים מחמת פסח דקתני התם היינו מותר הפסח שקרב שלמים, והשתא אתי שפיר הא דאמרינן לקמן בפ' האשה [דף פ"ט ע"א] ונייתי מותר הפסח דמותר הפסח נאכל ליום ולילה ומנלן הא אי לאו דנפקא לן מהתם, והא דאמרינן בפ"ק דראש השנה [דף ד' ע"א] הערכין והחרמים וההקדשות בכור ומעשר ופסח כיון שעברו עליהן שלש רגלים עובר בבל תאחר ופריך ופסח בר מקרב ברגלים הוא (וזמנה קביעה) [זימנא קביעא] ליה אי אקרבי' אקרבי' אי לא אקרבי' אדחי לי' ומשני מאי פסח שלמי פסח, אי הכי היינו שלמים, תנא שלמים הבאין מחמת עצמו ותני שלמים הבאים מחמת הפסח, מצי לפרושי בין לפי' הקונטרס בין לפי' ר', דלפי' הקונטרס שלמים הבאים עם הפסח אם לא קרבו בי"ד (ו)לא נדחו לגמרי כדאמרי' לעיל גבי חגיגת י"ד יוצא בה משום שמחה ואין יוצא בה משום חגיגה ומוקמי' לה כשעיכב ושחטה, ולפי' ר' נמי אתי שפיר דמותר הפסח קרב שלמים, ולפי מה שפי' ר' קשה לו דאמר בפ"ק דזבחים [דף ט' ע"א] אם כשב להביא פסח שעבר שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים ופריך והא מהכא נפקא פי' פסח שעבר שנתו מדאבוה דשמואל נפקא דאמר אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמיו דבר הבא מן הצאן יהי' לזבח שלמיו, ואכתי מדרב נחמן אמר רבה בר אבוה נפקא דאמר מניין לפסח שקרב (שלמיו) [שלמים] שנאמר וזבחת פסח לי"י אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא מן הכשבים או מן העזים אלא מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר ומאי נינהו שלמים ומסיק תלתא קראי כתיבו חד לעברה שנתו וזמנו כו' וחד ללא עיברה לא זמנו ולא שנתו וצריכי כו' והתם משמע כפי' הקו' דעל כרחין שלמים הבאין מחמת פסח דקתני התם היינו חגיגת י"ד דהא מפיק לה מאם כשב ואי נפרש דהיינו מותר הפסח היינו נפקא לן מדרבה בר אבוה או היינו פסח שעבר(ה) שנתו דקתני בהדיא, ואומר ר' דאפי' הוי ההוא שלמים הבאים מחמת הפסח חגיגת י"ד מ"מ מצי' לפרש ההיא (לכל) [דכל] הפסולין במותר הפסח ואע"ג דנפיק מדרבה בר אבוה או מדאבוה דשמואל דרך הוא לומר [כן] כי האי גוונא דקאמר התם [זבחים דף ל"ו ע"א] להביא פסח שעברה (שנתה) [שנתו] ושלמים הבאים מחמת הפסח אע"ג דלא נפיק אלא חד מינייהו כדאשכחן בפ' אלו מציאות [דף ל' ע"ב] (דתנן) [דתניא] והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם הא כיצד כהן והוא בבית הקברות [או שהי'] זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה שלו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת ופריך למאי אצטריך קרא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה ותו לא דחי איסורא מקמי ממונא אלא לשלו מרובה משל חבירו מדרב יהודה אמר רב נפקא דאמר אפס כי לא יהי' בך אביון שלך קודם לכל אדם אלא לזקן ואינה לפי כבודו אלמא חשיב להו כולהו בברייתא ומשמע דנפקי כולהו מקרא דוהתעלמת אע"ג דלא נפיק אלא חד מינייהו זקן ואינה לפי כבודו, והת"כ פ' צו משמע בהדיא כפי' ר' דהתם דריש ההוא קרא דבבשר זבח תודת שלמיו לשלמים הבאים מחמת פסח ובתר הכי מייתי ההיא (דשמעתא) [דשמעתין] ודריש מלא ילין את הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר שתאכל לב' ימים ולילה אחד אלמא משמע דההיא דלעיל מיירי במותר הפסח שקרב שלמים.
והאיך כולה קרא לחגיגת י"ד כו'. תימא לי כיון דכולי קרא בחגיגת י"ד איירי ומאי בוקר בוקר שני א"כ תאכל לשני ימים ושני לילות דקרא משמע שאינה נפסלת עד בוקר שני אבל ליל בוקר שני נאכלת. כל היכא דכתיב סתמא בוקר ראשון. תימא לר' דבסוף ערבי פסחים [דף ק"כ ע"ב] דריש בוקר בוקר שני אע"ג דכתיב סתמא.
ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח כו'. מספקא לי אי הני דזבחים מיירי נמי בתמיד או לא דדילמא תמיד ששחטו לשם פסח כיון שהוא קרבן צבור ודוחה נמי שבת פטור או שמא כיון שלא עלה לבעלים לשם חובה וצריך להביא תמיד אחר חייב.
<h2>דף עב.</h2>
ש"מ עקירה בטעות הויא עקירה. אומר ר' דפלוגתא היא במנחות בפרק התכלת [דף מ"ט ע"א]. ואם איתא הא לא דמי רישא בעוקר וסיפא בטועה. אא"ב (בכולה) [דכולה] בטועה ועקירה בטעות הויא עקירה אתי שפיר דלא מצי ר' יהושע לאותובי אלא הא דאותביה לא אם אמרת בפסח שכן שינה שמו לדבר [האסור] תאמר בזבחים ששינה שמן לדבר המותר, אלא אי אמרת רישא בעוקר וסיפא בטועה הא דקאמר ר' יהושע לא אם אמרת בפסח שכן שינה שמו לדבר האסור מאי איריא לדבר האסור אפי' שינה שמו לדבר המותר נמי חייב כיון שהוא עוקר.
לר' יהושע דשני ליה לימא לי' הכי. תימא לי מאי קשיא לי' והא על כרחין צריכין למימר דלדבריו דר' אליעזר קאמר ואפי' אמרי' נמי כולה בטועה מאי איריא קאמר בפסח שכן שינה שמו לדבר האסור אפילו שינה שמו לדבר המותר נמי חייב לר' יהושע כיון שלא עשה מצוה דפסח ששחטו בזמנו לשם שאר זבחים פסול והכי הוה לי' למימר לא [אם] אמרת בפסח שכן טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה תאמר בשאר זבחים שטעה בדבר מצוה ועשה מצוה אלא ודאי אליבא דר' אליעזר קאמר דחשיב שניהם לא עשה מצוה דשאר זבחים נמי פסח פוסל [כדתניא] בפירקין דלעיל [דף ס' ע"ב] השוחט אחרים לשם הפסח בזמנו ר' אליעזר פוסל ור' יהושע מכשיר ועל כורחין מתני' סברה דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב דלא כר' מאיר דלקמן דהא אוקמה לקמן מתני' כר' שמעון [ד]סבירא לי' דהיכא דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב לר' יהושע כדמוכח במסכת שבת בפרק ר' אליעזר דמילה בסופו [דף קל"ז ע"א] דאמר ר' שמעון לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת שהוא חייב אלמא קסבר טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב לדברי הכל, ותירץ לי ר' דיש מקומות דמצי למימר ולטעמיך ולא קאמר, גם לא העלה המקשה על לבו לדקדק כל זה, ועוד דמצינו למימר דאע"ג דמחייב ר' יהושע גבי תינוקות, הכא גבי פסח אם שחטו לשם דבר המותר הי' פוטר, דהתם ודאי חייב כשמל את של אחר השבת בשבת לפי שלא עשה מצוה ולא נתנה שבת לדחות אצל אותו תינוק, אבל גבי פסח כששחטו לשם דבר המותר פטור כיון שנתנה שבת לידחות אצל אותו הפסח אם הי' שוחטו לשמו, מ"ר.
לדידי לא דמי רישא בעוקר וסיפא בטועה לדידך לא אם אמרת בפסח כו'. תימה לי מה משיב ר' יהושע לר' אליעזר והא כיון דלא שני לי' בין עוקר לטועה א"כ בשביל ששחטו לדבר המותר אין לו להפטר יותר, דהא לר' יהושע בעוקר אפילו לדבר המותר חייב ור' אליעזר חשיב טועה כעוקר דלא שני לי' (ו)יש לו להתחייב בטועה אע"פ ששינהו לדבר המותר, ונ"ל דה"ק נהי דלא שני לך בין עוקר לטועה מ"מ כיון דזבחים ששינה שמן לדבר המותר איכא תרתי לטיבותא חדא דלדבר המותר וחדא דטועה יש לו לפטר ולחלק בין פסח ששינה שמו לדבר האיסור דאיכא תרתי [לג]ריעותא חדא דעוקר וחדא דלדבר האיסור.
שקדם ומל את של שבת בערב שבת דלא נתנה שבת לדחות. וא"ת א"כ לפלוג בדידיה בין קדם ומל ללא קדם, ונ"ל דרישא רבותא וסיפא רבותא נקט, ברישא מל את של ערב שבת בשבת אע"פ שעושה מצוה חייב כיון שלא נתנה שבת לדחות, וסיפא רבותא נקט דמל את של אחר השבת בשבת פטור אע"פ שלא עשה מצוה כיון שנתנה שבת לדחות.
<h2>דף עב:</h2>
והא איכא שמחת עונה. וא"ת מאי קפריך והא באשתו נדה בעל קאמר ובנדה ליכא שמחת עונה, ואומר ר' דלא מצי לשנויי הכי משום דפריך אלישנא בתרא דלא חייש לע(ו)שה מצוה, אלא אע"פ שלא עשה מצוה פוטר כיון שטעה בדבר מצוה הלכך פריך והא איכא שמחת עונה וטעה בדבר מצוה, מיהו קשה אי אלישנא בתרא פריך מאי דייק כולי האי מיד כשפירש התם הוא דהוה לי' לשיולי הכא לא הוה לי' לשיולי הוה לי' למפרך מאי שנא אשתו דהוה לי' לשיולי יבמתו נמי הוה לי' לשיולי, וי"ל דשקיל וטרי כולי האי שלא נטעה לפרש דאשתו לא טעה בדבר מצוה אבל יבמתו טעה בדבר מצוה על כרחין צריכין למימר דאשתו הוה לי' לשיולי אבל יבמתו לא כמו שמפרש הטעם לבסוף.
סמוך לווסתה. פי' דהוה לי' לשיולי אם הי' סמוך לווסתה או לא כיון שאינו יודע, והא דאמר בפ"ב דנדה [דף ט"ו ע"א] דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן היינו כשיודע שלא הגיע זמן ווסתה דלא חיישינן שמא שינתה ווסתה, וה"ה דהוה מצי למימר כגון שאינו יודע אם היא נדה גמורה או לא אלא רבותא נקט דאפי' יודע ודאי שאינה נדה גמורה שעדיין לא הגיע הווסת אלא דמספקא לי' אם הוא סמוך לווסתה או לא חייב באשתו דהוה לי' לשיולה, וקצת קשה אדרבה הוה לי' לאשמועינן במספקא לי' אם היא נדה גמורה או לא ומשום רבותא דיבמתו דאפי' הכי פטור דכח דהיתירא עדיף, ולאו פירכא היא כולי האי, מ"ר, ועוד (דהוו דמצי) [הוה מצינן] לפרש סמוך לווסתה דיודע (שיהא) [שהוא] סמוך לווסתה ומספקא לי' אם היא נדה גמורה או לא ולפי זה איני יודע אמאי ביבמתו פטור כיון דיודע שהיא סמוך לווסתה וסמוך לווסתה דאורייתא כדנפקא לן בנדה [דף ס"ג ע"ב] מוהזרתם את בני ישראל, וחילק ר' בין סמוך דהתם לסמוך דהכא, ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו.
בזיז מינה. בפ"ב דנדה [דף ט"ו ע"ב] אמר ר' (אסי) [אבא] אמר ר' יוחנן אשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עלי', אמר לי' רב שמואל בר אבא לרבי [אבא] אמר ר' יוחנן אפילו ילדה דבזיזה למיטבל א"ל אטו ודאי ראתה מי אמר ר' יוחנן אימר דאמר ר' יוחנן ספק לא ראתה [ספק] ראתה אימר טבלה אבל ודאי ראתה מי יימר דטבלה הוי ספק וודאי כו', ופי' בקו' דאם אמר (בקטנה) [בזקנה] דמותר לבא עלי' א"כ ה"ה נערה שהיא (קשה) [בושה] לטבול, וקשה לר"ת א"כ מאי (הוי דמפיק) [האי דמסיק] ודאי ראתה מי אמר ר' יוחנן היכי אוקי מילתי' דר' יוחנן בודאי ראתה ודחק בקונטרס לפרש [כיון] דאמר בקטנה דמותר לבא עלי' א"כ ה"ה בודאי ראתה דחשיב ודאי לא טבלה כודאי ראתה וזהו תימא מוקמי קראי ודאי ראתה הוה לי' ספק ודאי כדאמר במסקנא דהתם אבל ודאי לא טבלה אינו אלא ספק איסור ומאי קאמר ר' יוחנן, ומפר"ת ילדה מי קאמר ר' יוחנן דבזיזא למטבל פי' יראה לטבול מפני הצינה דסנוה הוה לה כח בשבת [קכ"ט ע"א] אמטיי' לערסא דבת רב חסדא בתרי' דרבא במחוזא לפי שטבלה בתוך שלשים, והשתא אתי שפיר אטו ודאי ראתה מי אמר ר' יוחנן דיולדת ודאי ראתה היא, וקצת קשה דבשמעתין משמע בזיז מינה לשון בושת, וצריך לפרש שאדם מתפחד מחימתו מחמת בושת.
<h2>דף עג.</h2>
לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור כו'. וא"ת [מ"ד] מקלקל בחבורה פטור מאן ניהו ר' יהודה ומתני' היכי מיתוקמא כר' יהודה הא קתני ושאר זבחים אם אינם ראוין חייב והיינו מתעסק ששוחט זבח זה וסבור שהוא (אסור) [אחר] כמו תינוקות שמל זה וסבור שהוא אחר ולא קעביד מחשבתו (ובפ"ק דכריתות) [ובכריתות בפרק] ספק אכל [דף י"ט ע"ב] מוכח דמאן דאמר מקלקל בחבורה פטור במתעסק (דתינוקות מתעסק) [בחבורה נמי פטור] דאמר התם מתעסק בשבת פטור ופריך והא תינוקות דמתעסק הוא ולא פטר לי' ר' יהושע אלא משום דקעביד מצוה אבל דלאו (ב)מצוה חייב א"ל הנח לתינוקות מתוך שמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב, אלמא משמע דמאן דפטר מקלקל בחבורה פטר נמי מתעסק וא"כ היכי מיתוקמא מתני' כמאן דאמר מקלקל בחבורה פטור, ועוד תימא אם לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור היינו ר' יהודה משמע אי ר' שמעון אתי שפיר ולדידי' מי ניחא הא מסקינן בשבת בפ' האורג [דף ק"ו ע"א] תני ר' אבהו קמי' דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר אמר לי' פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו והיינו אליבא דר' שמעון מדמפליג בין חובל ומבעיר לשאר מקלקל אבל מקלקל גמור לא אפי' לר' שמעון וא"כ היכי אתי שפיר אפי' לר' שמעון הואיל וס"ד דליכא תיקון כלל. ויש לומר דלדברי האומר מקלקל בחבורה פטור היינו ר' יוחנן אליבא דר' שמעון דפטור מקלקל לגמרי דליכא תיקון כלל ולאפוקי מדר' אבהו, מיהו אכתי קשה לר' כיון דסבר דליכא תיקון כלל במתני' א"כ לכולי עלמא תקשי היכי מחייב לר' שמעון משום מקלקל בחבורה הא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ופטור עלי' דהכי מוכח בהדיא בשלהי כל כתבי הקודש [דף קכ"א ע"ב] דר' שמעון פטר [ההורג] נחשים ועקרבים משום מלאכה שאינה צריכה לגופה אע"ג דמקלקל בחבורה הוא, ועוד בריש פ' הנחנקין [דף פ"ד ע"ב] מסקינן מאן שמעית לי' דאמר מקלקל בחבורה חייב ר' שמעון (היא) [האמר] מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי'.
שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור. קשה לר' אמאי פטור והרי לא עשה מצוה ומתני' סברה דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב אפי' לר' יהושע כמו שהוכחתי לעיל מדמוקי לה כר' שמעון, וכי תימא דהכא פטור משום דחשבי' לי' (כמצוה) [כאנוס] דעל כרחין לא מטעם אנוס פטרי' לי' אלא משום דטעה בדבר מצוה כדמוכח בגמרא דפריך עלה אי ר' אליעזר חטאת נמי ליחייב דהא לית לי' לר' אליעזר טעה בדבר מצוה פטור, ותירץ ר' דכל זה הוא מדברי ר' מאיר, עוד תירץ דאע"ג דמחייב ר' שמעון בשלא עשה מצוה הכא מודה דפטור מפני ששחט ברשות דהא הוכחתי לעיל נמי דפעמים [לא] מחייב ר' שמעון אפי' בשלא עשה מצוה כגון פסח אם שינה שמו לדבר המותר.
תיקן להוציא מידי אבר מן החי. תימא לר' שלמה דמשמע הכא דתקרובת ע"ז מטמא מדאורייתא מדלא משני תיקן להוציאו מידי נבלה דלא מחייב (בהן) [אהך] טומאה הנכנס למקדש ובפ' ר' ישמעאל בע"ז [דף נ"ב ע"א] משמע שהיא מדרבנן דבעי ר' יוחנן תקרובת ע"ז של אוכלין מהו כיון דאיסורא לא בטיל מדרב גידל טומאה נמי לא בטלה או דילמא (איסורין) [איסורא] דאורייתא לא בטיל טומאה דרבנן בטלה, וליכא למימר דהתם תקרובת שאינו כעין פנים והוי טומאה דרבנן אבל הכא דכעין פנים [הוי] טומאה דאורייתא, דעל כרחין התם בתקרובת כעין פנים [דב]שאינו כעין פנים קסבר ר' יוחנן דלית בי' איסורא כלל כדמוכח בריש ההוא פירקא [דף נ' ע"א] וקשה נמי ההיא דבסוף העור והרוטב [דף קכ"ט ע"א] דאמר אביי הרי אמרו תקרובת של ע"ז של אוכלין מטמאין טומאתן לאו דאורייתא דאי ס"ד דאורייתא מצינו לאוכלין שמטמא טומאה חמורה ומשני כששימש מעשה עץ שימש משמע דאורייתא היא, מיהו יש לדחות דהתם אינו אלא דיחוייא בעלמא, ובשמעתין נמי מצי לשנויי [הכי] ולא אצטריך לשנויי תיקן להוציאו מידי אבר מן החי אלא כי היכי דלא נפשוט ברייתא דטומאת (ד)תקרובת דאורייתא.
אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר. כל עיקר רעי' (יותר) [אינו] אלא מדרבנן דמדאורייתא אין צריך רעי' כלל להכי קאמר אלמא קסבר (לה) [לא] בעי עקירה (וי"ל הכא) [ואי הכי] לא ניתק נמי אא"ב בעי עקירה אתי שפיר דצריך ניתוק לרעיה דכיון שניתק לרעי' מותר לשוחטו על ידי עקירה דלא אתי לאחלופי לשחוט בלא עקירה כיון דבעינן תרתי עקירה וניתוק אבל לא ניתק לא דגזרי' עקרו אטו לא עקרו אבל השתא דלא בעי עקירה כלל קודם ניתוק נמי (נכשר) [ליכשר] דליכא למיחש למידי ומשני קודם ניתוק גזרי' לאחר כפרה אטו לפני כפרה אע"פ שהוא כשר גמור לאחר ניתוקו ומאי דכשר בדיעבד לכתחלה מיהא גזרי' אטו לפני כפרה ומיהו לאחר ניתוק לא גזרי' כולי האי כמו לפני ניתוק דליכא למיחש כולי האי ולא מיחלף לפני כפרה כל כך הואיל וכבר ניתק נמי (אתי אה) [ומנא תימרא דהוא] דרבנן דתנן אשם כו' ימכר ויביא בדמיו עולה בדמיו אין גופי' לא, פי' דהא כולי עלמא מודו דלאחר עקירה וניתוק הי' יכול להקריבו אפי' לכתחלה דליכא למגזר אטו קודם עקירה הואיל ואיכא היכירא דנתוק אי לא[ו] משום דגזרי' לאחר כפרה וניתוק אטו קודם כפרה, מ"ר. ומקשי' מהא דאמר במנחות פ"ק [דף ד' ע"א] אמר רב הונא אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא [ויקרא ז'] הוא בהווייתו יהא (קודם כפרה וכיון דמדאורייתא הוי בהווייתו קודם כפרה גזרי' לאחר כפרה אטו קודם כפרה) [אלמא ניתוק דאורייתא הוא והכא משמע שהוא מדרבנן וגזרי' אטו קודם כפרה] ואומר ר' ה"פ התם אמר קרא הוא בהווייתו יהא קודם כפרה וכיון דמדאורייתא הוי בהווייתו קודם כפרה גזרי' לאחר כפרה אטו קודם כפרה. ויש ספרים דגרסי' התם בשמעתין ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא הוא בהווייתו יהא אי הכי לכתחלה נמי גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה, ולא נהירא חדא דברוב ספרים הוא מוגה ועוד אי ניתוק מועיל [מן] התורה למה הניח גזירה לאחר ניתוק אטו לפני ניתוק דמיחלף טפי מבין לאחר כפרה וקודם כפרה, ור"ת פי' דהכי קאמר במנחות ניתק אין לא ניתק לא וטעמא כדמפרש הכא גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה והכי מסיק מאי טעמא אמר קרא הוא כלומר מאי טעמא דכשר הלא הלכה למשה מסיני הוא דכל שבחטא(ו)ת מתה באשם רועה אמר קרא הוא משמע בהווייתו שלבסוף כשיסתאב וימכר שהדמים לנדבה והויא עולה [ולא בהווייתו] דמעיקרא ולא יקרב עולה אי נמי כי גמירי הלכה דבאשם רועה למצוה ועוד דלא גמירי באשם רועה אלא גמירי דבאשם (ייזיל) [אזיל] לנדבת צבור ולא (ידענא) [ידעינן] אי הוא עצמו או דמיו וגלי קרא דהוא עצמו והא דקאמר בכל מקום גמירי דאשם רועה לאו משום דרעי' גופא הלכתא דאינה אלא מדרבנן כדמשמע הכא אלא לאפוקי משום דאינו מת כחטאת דלעולם גופו קרב עולה ורבנן הוא דגזור בי' רעי' ואיידי דקיימא לן דאינו מת כחטאת וגזור בי' רעי' נקט הכי ואשכחן דקרא קאי אהלכה בפ' הלוקח עובר (פרט) [פטר] [דף ט"ז ע"א] דתניא מניין לחמש חטאות מתות ת"ל [ויקרא י"א] ממפריסי הפרסה טמא ופריך הא הלכתא גמירי לה ומסיק אצטריך קרא ואצטריך הלכתא דאי מקרא הוה אמינא לרעי' קמ"ל הלכתא ואי מהלכתא כו' (ואיכא לאקשויי) [ואב"א לאקושי] דבר הבא ממעלי גרה לדבר הבא ממפריסי הפרסה מה להלן במיתה דהכי גמירי הלכתא אף כאן במיתה אלמא קאי קרא אהלכתא כי הכא, וראי' לפי' זה דבתמורה פ' אלו קדשים [דף י"ח ע"א] גרסי' הכי בכל הספרים אמר רב הונא אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר מאי טעמא אמר קרא הוא בהווייתו יהא ולא גרסי' בשום ספר ניתק אין לא ניתק לא וכן בזבחים פ' פרת חטאת [דף קי"ד ע"א] אלמא לא קאי קרא אדיוקא דמילתא אלא אעיקר מילתי' כדפרי', ולפי מאי שפי' [ר'] לעיל דאי אמרי' דבעי עקירה אתי שפיר דגזרו בשלא ניתק לרעי' דילמא אתי לשחוט בלא עקירה יש לתמוה א"כ פסח בשאר ימות השנה דבעי עקירה אמאי לא מצרכי לי' רעי'.
ושחטו סתם כשר לעולה. אע"פ שיש חטאת דאזלי לרעי' כדתנן בתמורה פ' ולד חטאת [כ"ב ע"א] [חטאת] שעברה שנתה או שאבדה אם עד שלא כפרו הבעלים תרעה עד (שיסתאב) [שתסתאב] מיהו הכא לא מצי למנקט אלא אשם דאין חטאת יכולה להיות היא עצמה עולה לפי שהיא נקבה.
<h2>דף עג:</h2>
אלא אי אמרת לא בעי עקירה פסולו מחמת מאי הוי ששחטו כו'. וא"ת מאי קמדמי הך עקירה לההיא דלעיל דאשם שכפרו בעליו באחר תו לא חזי לאשם אבל פסח שנטמאו (בעלים) [בעליו] או שמשכו [ידיהם] אכתי חזי לפסח אם ימנו עליו אחרים כדתנן לקמן [דף פ"ט ע"א] נימנין ומושכין את ידיהם עד שישחט, וי"ל דה"מ כשנשאר אחד מבני חבורה עליו שאם נשאר לגמרי בלא בעלים תו לא חזי לפסח כדתניא בסוף מי שהי' טמא [דף צ"ח ע"א] המפריש פסחו ומת אם בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח אין בנו נמנה עמו דהשתא הוה לי' בלא בעלים יביאנו לשם שלמים ולא פליג ר' יוסי התם אלא בהא אי בעינן חד מבני חבורה ראשונה נמנה עליו אבל בהא מודו כולי עלמא שלא יניח הפסח כמו שהוא.
בדם ובבעלים תעובר צורתו. תימא א"כ היכי קתני שחטו ונודע (ומשכו) [שמשכו] הבעלים את ידם [או] שנטמאו בחול ישרף [מיד] והא (ד)בעינן עיבור צורה בדם ובבעלים, ופי' בקונטרס דהך דדם ובעלים מיירי כגון שנטמאו בעלים אחר זריקה דעכשיו פסח כשר הוא אלא שאין לו אוכלין והשתא מצי' לאוקמה ההיא דלעיל קודם זריקה, אבל קשה (לפרש בפ') [לפירושו דבפ'] כיצד צולין [דף פ"ב ע"ב] מוקמי' לה קודם זריקה דקתני בעלים דומיא דדם, לכך נראה לתרץ לגיסי ר' שמואל בר' (שמואל) [שלמה] דההיא דלעיל מיירי קודם שחיטה דהוי כמו (שוחטין) [שוחטו] [שלא] (אוכלין) [לאוכליו] דחשיב פסולו בגופו.
מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר דבעלי חיים אינן נדחין. וא"ת מאי קושיא הא [תנן] לקמן בפ' מי שהי' טמא [דף צ"ו ע"ב] הפסח שנמצא קודם שחיטה ירעה אחר שחיטה יקרב ופליגי תנאי בגמרא אי שחיטה דוקא אי זמן שחיטה קאמר (דקבעתין) [דקבעיה] חצות מיהו איכא למאן דאמר דחצות קבע ואמאי לא מוקי רב הך מתניתא כי ההוא דודאי ההוא פליגא עלי' דהיינו נראה ונדחה, ועוד תימא (הא אמר) אהאי לישנא נדחה הוי לי' למימר קבעי' חצות כדלקמן, ונראה כמו שפי' הקו' לקמן דהיינו טעמא דדחי בידים ששחט פסח אחר הרי (דאורייתא) דחו אותו בעליו בידים ואפי' רב דאמר אין בעלי חיים נדחים הוא מודי היכא דדחי בידים דהוי דיחוי ולא פליגי רב ור' יוחנן בפ' שני שעירי [דף ס"ד ע"א] אלא בכי האי גוונא שנטמאו בעלים או שמשכו ידיהם וא"ת והא פליגי נמי בההיא דאמר ר' יוחנן בפ"ק דקידושין [דף ז' ע"א] בהמה של שותפין (ו)הקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש חצי' קדושה ואינה קריבה משום דנדחית היא כשהקדישה חצי' ודייק עלה ש"מ בעלי חיים נדחין, וי"ל דההיא לא דחי בידים הואיל ודרך הקדש דחי לה לא מקרי דיחוי כל כך, ומיהו יש להקשות מאי דוחקי' מהא תירוצא למהדר כגון שהפרישו קודם חצות כו' משום קשיא דמידי הוא טעמא אלא לרב הא מסקי' בפ' שני שעירי אמר לך רב אליבא דר' יהודה לא קאמינא כי קאמינא אליבא דרבנן (ואיכא למימר) [וא"כ לימא] דמתניתין ר' יהודה היא דסבר נדחין כי ההיא דפ' מי שהי' טמא דדייק רב הונא ש"מ בעלי חיים נדחין ואפי' דיחוי מעיקרא, ובתמורה [דף כ"ו ע"ב] [ו]בשלהי כריתות [דף כ"ז ע"ב] דייק נמי ש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי ובעלי חיים נדחין וצריך רב לאוקמינהו כר' יהודה ומתני' נמי אמאי לא מוקי כר' יהודה.
<h2>דף עד.</h2>
תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו. בירושלמי משמע דדוקא הוא, ופירש ר' טעמא משום דכשזוקף השפוד בתנור נותן צד הגס שבשפוד למטה כדי שלא יפול הפסח ואז הוי בית שחיטה למטה וקדייב דמא דרך שם. נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו. בירושלמי משמע דבהאי קרא פליגי [שמות י"ב] ראשו על כרעיו ועל קרבו ר' יוסי הגלילי סבר על ממש ור' עקיבא סבר על בסמוך ומדמי לה לפלוגתא דאבא שאול ורבנן בשני בזיכי לבונה של לחם הפנים דמתני' דמנחות בפ' שתי הלחם [דף צ"ו ע"א], ובמתני' לא משמע הכי מדקאמר ר' עקיבא כמין בישול הוא זה.
נחתך ממנו אבר אין זה מקולס נראה לריב"א דמצוה לקלסו אבל מ"ה [לא] מיפסיל מדתנן נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו משמע דכשר אע"פ שאינו שלם. עוד הביא ראי' מהא דאמרי' לקמן בפ' האשה [דף פ"ח ע"ב] גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהם דקתני יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני ופריך והא איכא חד מינייהו דלא נפיק ומשני משום דלא אפשר היכי ניעבד (נייתי) [לייתי] מכל חד וחד כו' וניתנו אי דידי בעל מום (ניהוי) [ליהוי] האי פסח ואי דידי תם (ניהוי) [ליהוי] האי שלמים משום דאיכא חזה ושוק ופריך ונייתי כל חד וחד כהן (בהדיא) [בהדיה] והשתא איך יעשו כן והא חזה ושוק אי אפשר לצלותן עם הפסח שחזה ושוק אסורין לזרים וצריך לחותכן ונמצא שאין הפסח מקולס, אלא ודאי משו"ה אין נפסל, ורש"י לא פי' כן לקמן [דף ע"ה ע"א] גבי הא דתניא חתכו ונתנו על גבי גחלים ר' אומר אומר אני שזה צלי אש (ופריך) [ומפרש] דמיירי בשלא הבדילו אלא בשניים ושלשה מקומות משמע הא אם הבדילו דפסול, ובירושלמי משמע כן דקמיבעי לי' התם אליבא דר' יוסי הגלילי דאמר נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו חתך ממנו בשר וצלאו בו מהו משמע דאם לא(ו) צלאו בתוכו אינו כשר.
האי מולייתא שרי. פי' בקונטרס אע"פ שלא מלחו אלא לצלי, משמע דלצלי בעי מליחה מיהא קצת, ולר"ת נראה דלצלי לא בעי מליחה כלל דהא דאמרינן בפ"ק דכריתות [דף ד' ע"ב] ה' לאוין האמורין בדם אחד לדם האיברים [היינו] אחר שפירש [אבל קודם שפירש] שהדם כנוס בתוך האיברים ולא יצא מעולם שרי כדמוכח במס' שבת בפרק מפנין [דף קכ"ח ע"א] דבשר (טפל) [תפל] מותר לטלטלו [משום] דחזי לאומצא אלמא יכול לאוכלו בלא מליחה, ועוד בפ"ק דחולין [דף י"ד ע"א] דתנן השוחט בשבת אע"פ שמתחייב בנפשו [שחיטתו] כשרה ואמר רב אסורה באכילה [ליומא] ומסיק ר' יהודה דמבשל בשבת [הוא] כו' אבל לר' מאיר משמע דאפילו ליומא נמי שרי (והיכא) [והיכי] שרי והא לאו מלוחה היא ואסור למולחה בשבת ואפילו צנון [כדאמר] בפ' שמונה שרצים [דף ק"ח ע"ב], ועוד אמרינן בכל הבשר [דף קי"א ע"א] דכבד אחר שחלטוהו ברותחין או בחלא מותר לבשלו לפי שמצמיתים את הדם בתוכו ואין מניחין אותו לפלוט עוד דקאמר התם רב הונא חלטי לי' בחלא רב נחמן חלטי לי' ברותחין סבר רב פפא למימר קמי' דרבא חלא אסור אמר לי' אי חלא אסיר איהי נמי אסיר דכי היכי דפלט הדר בלע אלא ודאי גם חלא מותר דמצמת צמית לי' ואין מניחין לפלוט את הדם ואפי' הכי משמע דשרי באכילה, ועוד בתר הכי אמר שמואל בההוא פירקין [דף קי"ג ע"א] השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים איבעיא להו [היכי קאמר] מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים הא לדידי' באומצא שפיר דמי ה"ג בספר רבי' גרשון והיינו בלא מליחה דבמליחה פשיטא דנפיק דאי לאו הכי למה לי' למינקט באומצא. והא דאמר בהקומץ רבה [דף כ"א ע"א] תמלח יכול תבו(נ)נהו יתן בו טעם כבינה ת"ל תמלח כיצד [הוא] עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו וגר' בפר"ח וכמה ספרים אמר אביי וכן לצלי, אבל אינו כן דכולי עלמא מודו דלא בעינן מליחה כולי האי לצלי וגר' ברוב ספרים וכן לקדירה. ומפר"ת דשמעתא דהתם יתן בו טעם כבינה שלא ימלחנו יותר מדאי אלא שיהא טוב לאכילה על ידי מליחה זו ולא יהא בו מלח יותר מדאי אלא נאכל מחמת מלחו ת"ל תמלח פי' יפה ימלחנו כיצד עושה כו' דבעינן שלא יהא נאכל בלא הדחה כמות שהוא מחמת מלחו (והאי קאמר) [והיינו דקאמר] אביי וכן לקדירה דבעינן מליחה גדולה להפליט את הדם דבע"א אין הבשר יוצא מידי דמו כדאמרי' לקמן בפירקין [דף ע"ו ע"א] אמר רב נחמן הא דאמר שמואל מליח כרותח לא שנו אלא שאינו נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו לא וכן אנו עושים בכל מליחות שלנו, והא דאמר בפ"ק דביצה [דף י"א ע"א] ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לא[ו] משום דצלי בעי מליחה אלא משום דמנהג הוא כן למלוח בשר לצלי ואין לאסור צלי שלא נמלח כלל מטעם שנכנס בו הדם מצד זה לצד זה וחשיב כדם האיברים אחר שנפלט שהוא אסור דלא מיבעי כשנצלה הבשר יפה ושהה כדי שכל הדם נפלט מכל הבשר שהוא מותר אלא אפי' לא שהה כל כך מותר אע"פ שיכול להיות שלא נפלטו כולם לחוץ ופירש (מב)בפנים מצד זה לצד זה אינה אוסרתו בפרישה ומה שיוצא לחוץ משריק שריק תדע שאע"פ שלא נצלה היטיב ויש עדיין דם בתוכו מותר דהא איכא מאן דאסר במסכת חולין [דף קי"א ע"א] לאכול ככר שחתך עליו בשר מפני דם הבשר שנכנס בתוכו ואפ"ה משמע שהבשר עצמו מותר אע"פ שלא יצא כל דמו עדיין, ותימא היא לרש"י מאי מהניא מליחה מועטת לצלי דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שמלחו יפה יפה, אלא ודאי לא בעי מליחה כלל וכך קיבל ר' מר"ת. וא"ת לפי מה (שאפילו) [שפירשתי] שאין הבשר [נאסר] כשנפלט מבפנים מצד זה לצד זה כמו היכא דפירש לגמרי הא אמרי' בפ' כל הבשר [דף קי"ג ע"א] גבי רב ששת דמלח גרמא גרמא תרי מאי טעמא לא משום דפריש מהאי ובלע האי חד נמי פריש מהאי גיסא ובלע האי גיסא, וי"ל דפריש מהאי גיסא דקאמר היינו שפירש לגמרי לחוץ ובלע אידך גיסא.
כבולעו כך פולטו. תימא דבפרק כל הבשר [דף קי"א ע"א] לא שרי כבדא עילוי' בישרא אלא משום דמשרק שריק ודוקא דיעבד [אבל] לכתחלה לא, ועוד איכא מאן דאסר התם אפילו דיעבד [ו]אמאי לא שרינא אפילו לכתחלה מטעם כבולעו כך פולטו, (וליתא) [ותו] דהא מייתי עלה בשמעתין מתני' (הנותן) [דנותן] כרעיו ובני מעיו לתוכו דאיכא נמי כבד, וי"ל דהתם אין שייך כלל להזכיר טעם של כבולעו כך פולטו כיון שאין הדם חוזר ונבלע שם אלא משרק שריק ומטעם כבולעו כך פולטו נמי לא [הוה] משתרי לכתחלה אלא דיעבד ואע"ג דבעי למשרי הכא בפסח לכתחלה לא רצו להחמיר בפסח משום דכתיב [שמות י"ב] ראשו על כרעיו ועל קרבו ומאן דאסר נמי התם דיעבד לא קשיא לי' מתניתין דפסח דמדרבנן בעלמא מחמיר בדם דאורייתא ובפסח לא החמירו, אי נמי יעמיד משנתינו כגון שמלח בני מעיים מליחה גמורה (כל קדרה) [כלקדירה] לפי מה שמפרש ר"ת דמהניא לכבד מליחה [גמורה] לקדירה כמו לשאר בשר, ואפילו לפי מנהג העולם שאין מבשלים כבד על ידי שום מליחה אתי שפיר דלשתרי הכא במליחה גמורה [דאפילו תימא דכבר] אין יוצא כל כך מידי כל דמו מ"מ כיון שנמלח כמליחת קדירה נתמעט ולא אסר טפי משאר בשר שלא נמלח ואפי' מאן דאסר כבדא עילוי בשרא מודה בבשרא על גבי בשרא דשרי ואפי' לכתחלה, ויש ללמד היתר [במולייתא] אפילו נמלח בשר [החיצון] ושהה כדי מליחה ולא נמלח הפנימי מדמייתי ראי' מטפילת בר גוזלא דשרי מטעם כבולעו כך פולטו אע"פ שמעשים בכל יום שאוסרים בשר ששהה כדי שיעור מליחה שנפל בציר ומלח שנפלט [ו]אין מותר אפילו בצלי משום פליטת (צלי דעדיפא) [ציר ועדיפא] מינה הי' אוסר ר"ת שאסר תרנגולת שנמלחה בקערה אע"פ שלא שהתה שם שיעור צלי' ולא פלטה עדיין אפי' חצי דמה ואסר לאוכלה צלי משום דלא מפליג רבה גבי אין מולחין בשר אלא בכלי מנוקב [חולין קי"ג ע"א] בין שהה שם הרבה בין שהה שם מעט.
<h2>דף עד:</h2>
קורעו לאחר בישולו לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו. הכא נמי משמע דמותר לצלות בשר בלא מליחה כלל דליכא למימר נמי דלצלי הי' מותר [משום] דדם האיברים מותר כל זמן שלא פירש כמו שהוכחתי שעל ידי צלי (נעבר) [נעקר] הדם מתוכו ויוצא ואינו נפלט לגמרי דהא בלב יש שם דם ונהי נמי דאע"פ שלבסוף נשאר בו דם הרבה אינו אוסר סביבותיו לפי סברת המסייע שמתייבש דם הכנוס לתוכו מחמת האש ואינו נפלט.
שאני לב דשיע. נראה בין מבחוץ בין מבפנים הוא שיע, ואדרבה בחוץ הוא יותר שיע, ונראה לריב"א דדוקא גבי דם אמרי' הכי אבל גבי שמנונית דאיסורא לא, ולא דמי לכבד דאמרי' בכל הבשר [דף ק"י ע"ב] דאפילו לגבי שמנונית דאיסור אוסרת ואינה נאסרת וטעם טוב יש התם היינו טעם דמתוך שהיא טרודה לפלוט לא בלעא לא שנא דם [ולא שנא שמנונית] אבל גבי לב דטעמא משום דשיע (ו)נהי דשיע לגבי דם דסמיך אבל לגבי שמנונית דקליש ומפעפע מי שיע, ותדע דיש הפרש דהא שמנונית דאיסורא אוסר בצלי לכל הפחות כדי קליפה וגבי (ה)דם אמרי' כבולעו כך פולטו, ואומר ר' דיש להביא ראי' מדלא קתני גבי לב אוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד ש"מ דחלוק מיני', ואומר ריב"א שאם נתבשל לב שלא נמלח עם בשר שנמלח בקדרה אחת אוסר הלב את הבשר מחמת הדם הכנוס בעצמו דנהי דליכא למיסרי' מחמת דם הכנוס בתוכו דמהיכא יהא נפלט לחוץ ולא בלעה לב גופי' משום דשיע מיהו הדם שנבלע בבשרו מיהא פלט כשאר בשר שלא נמלח, ולר' נראה דאפי' נמלח היטיב אוסר את הבשר מחמת דם הכנוס דנהי דלב שיע מיהו על ידי פי קנה שלו פולט את הדם ואוסר כל מה שבקדרה ומי יוכל לשמור שלא יצא דרך אותו חלל אם לא שפי קנה חוץ לקדרה כדאמרי' בפ' כל הבשר [קי"א ע"א] גבי מילתא אחריתי פי קנה חוץ לקדרה הוה, ועוד אומר ר"ת דהא דמסקינן שאני לב דשיע דיחויא בעלמא הוא דהא כרבא קיימא לן ומולייתא שרי כדפסקי' במסקנא ודאביי דיחויא בעלמא הוא ואין לסמוך עליו.
טפל לי' בר אווזא. פי' בקונטרס דהיינו פשטידא, ואומר ר' וריב"א דהא לא מיקרי טפילה דלשון טיפול היינו טיחה כמו בנות עשירים טופלות אותן בסולת [לעיל מ"ג ע"א], וטופלות במועד [מו"ק ט' ע"ב], ועוד היכי שייך למימר בפשטידא כבולעו כך פולטו והא קחזינן דאינו פולט אלא מקומו בתנור יבש בלא לחלוחית שומן ושום דבר, לכך נראה לר' דהיינו מה שרגילין לטוח סביב הבשר בעיסה שבלילתה רכה ורגילין לעשות בקורקבנים ובני מעיים של תרנגולת בפורים שמשימין בשפוד וטחים סביב בעיסה קלושה ורכה כעין של קרנפייש.
מאן דאסר אפילו פומא לתחת. אע"ג דמשני לעיל ש[א]ני בית השחיטה דמחלחל ואע"ג דלא אמר כבולעו כך פולטו אמרי' היכא דמחלחל שרי, איכא למימר דשאני התם שהחלל רחב ביותר ולא דמי לפומא דמולייתא. וכן ביעי. פי' בקונטרס (דאסמידו) [דאסמיקו] ובחנם פי' כן דר"ח פי' משום דאיכא עלייהו קרמא דאסור משום דמא כדאמרי' בחולין [צ"ג ע"א] חמשה קרמי דביעי דמוקרא כו' משום דמא.
אסמיק חלייה אסור. פי' בקונטרס מוהל היוצא ממנו לאחר צלייתו כשחותכו ול"ג הוא וחלייה, וקשה לר' היכי דמי אי נצלה הבשר כל צרכו למה יהא אף המוהל אסור וכי לא יפליט האור הדם כמו המליחה ובמליחה אמרי' לעיל דשרי אף לקדירה (ורתיחת) [ורתיחה] דמליחה לא עדיפא (מרתיחת) [מרתיחה] דצלי כדאיתא בפ' כל הבשר ואם לא נצלה כל צרכו היכי בעי למימר דהוא מותר דמדלא גרס הוא ש"מ בעי למימר שהבשר עצמו מותר וזהו תימא למה יהא מותר הלא חי בלא שום פליטה משמע לעיל דאסור דהא אליבא דמאן דאמר גומרי מצמת צמתי אסור ואע"ג דדם האיברים שרי היכא דאסמיק שאני שהרי בא הדם ממקום אחר וכנוס בתוכו והאיך יכול להיות דעל ידי חתיכה יצא ממנו כולו, ועוד מדמייתי לקמן האי חלא דחליט חדא זמנא מכלל דעד השתא איירי בחלא ממש ולשון אחר פי' בקונטרס חלא שחולטין אותו בו אחר צלייתו להפליט הדם והוא נסחט לתוכו ומשמע דהבשר מותר ולא גר' הוא ועוד דלמה היו חולטין אותו כיון שהי' נאסר וזהו תימא לר' דאיזה שיעור יהי' בצלייתו שיהא מותר על ידי סחיטת החלא הואיל ושלא על ידי הפליטה אסור כדפר', ועוד דאית לן למימר דאי חלא אסירא איהו נמי אסיר שהחלא חוזר ונבלע בו כדמסיק בכל הבשר [דף קי"א ע"א] גבי כבד דחלטין לי' בחלא סבר רב פפא קמי' דרבא למימר חלי' אסור א"ל אי חלי' אסור איהו נמי אסור, ועוד דדומיא דחליטא [ד]התם שהי' לצמות ולא להפליט אית לן נמי לפרושי הכא, הלכך נראה כמו שפי' ריב"א בשם הלכות גדולות אומצא [בבשר חי] מיירי ומנהג הוא כשנותנים בשר חי לתוך החומץ ואינו שוהה בתוכו עד דאסמיק צמית לי' ולא מפליט מידי וכי משהי לי' בגוי' עד דאסמיק הבשר נעקר הדם ממנו ונפלט לתוכו והיינו דקאמר אומצא דאסמיק שנשתהא בחומץ עד דאסמיק הוא וחלי' אסור, ה"ג בפר"ח, והיינו בדאשתהי עד דאסמיק כדפר' וחלוטה דכל הבשר שהיא להצמית היינו בדלא אשתהי עד דאסמיק, וזה לשון ה"ג אומצא מיטמשי' בחלא ואסקי' מיכלי' לאלתר שרי מיטמש' ושהויי עד דאסמיק הוא וחלי' אסור דכיון דאסמיק פירש לי' דם מאבראי מאי תקנתי' שפדי' בשפודא מידב דייב חתכי' ומלחי' אפי' לקדרה שפיר דמי רבינא אמר אפילו לא אסמיק נמי (כו') חלי' אסור סבירא לי' דאפילו לא אשתהי בתוך החלא אלא מעט הוא נפלט מחמת הסורייקי ומיהו לא כל כך שתהא הבשר נאסרת בפליט(ת)ה מועטת כזאת ומילתי' דרבינא לא קיימא דאמר מר בר רב אשי אבא מגמע לי' כו' והיינו כפי סברת המסקנא דכל הבשר דבחליטה בלא (השאהה) [שהי'] לא מתסר החלא דלא פליט כלל אלא צמית ואי חלי' הוה אסיר איהו נמי הוי אסיר.
<h2>דף עה.</h2>
וגרפו ואפה בו את הפת מהו. תי' לריב"א מאי קמבעי' לי' והא קתני סיפא דפלוגתא דר' ורבנן בפ' כל שעה [דף כ"ו ע"ב] בשלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת ואפי' מאן דמוקי לה התם בגחלים עוממות לא גרע חומו מחום התנור שגרפו ותירץ ר' דגחלים שאני שאין חומן בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמן ועפר בעלמא (הוא) [הן] אבל חום התנור שגרפו מחמת הבל שלהבת האיסור בא מחמת חום האבוקה שהוא איסור גמור והלכך מיבעי לי' בכי האי גוונא, תימה לר' היכי שרי (לאפות) [באפה] בו את הפת והא כיון דאסור בשהאבוקה כנגדו א"כ חום האבוקה שנאפה בו (את) הפת הוי אסור וכיון דאסור הוא א"כ כשגרפו ואפה בו את הפת נמי יהא אסור הפת, ופי' לנו ר' דלא מתסר כלל אפילו כשהאבוקה כנגדו אלא מדרבנן, ואין לבי נוטה לדבריו דלא משמע בשמעתין הכין, ועוד ק"ל מה שייך לאפלוגי מדרבנן אי יש שבח עצים בפת או לא. בירושלמי דייק בעי ר' אמי גרף את התנור וצלאו בו מה צריכה לי' כר' יוסי הגלילי ברם [כ]ר' עקיבא פשיטא לי', א"ר יוסי ואפי' כרע"ק צריכה לי' בשעה שהגחלים לאויר התנור נצלה לחצי שעה גחלים לאויר העולם נצלה לשעה מה בין צלאו כולו לאויר (מתחת) [מחמת] התנור מה בין נצלה מקצתו מן התנור אמר ר' יוסי בר' בון כשהגחלים לאויר התנור אינו מועיל לגחלים כלום ואינו אלא מכניס ההבל לפיכך בשעה שהגחלים לאויר התנור נצלה לחצי שעה ובשעה שהגחלים לאויר העולם נצלה לשעה, ויש לתמוה הרבה מה ענין להזכיר כאן פלוגתא דר' יוסי הגלילי ור' עקיבא.
אין לי אלא שנכוה באש כו' מניין. גם אלה יש להם דין מכוה ולא דין שחין ולא נפקא מינה מידי אלא לענין צירוף אבל לענין שאר דברים הן שוין כדאיתא בפ"ק דחולין [דף ח' ע"א] דלענין כל דבר הן שוין דשחין ומכוה (מטמא שבוע) [מטמאין בשבוע] אחד בשני סימנים בשער לבן ופשיון. נכוה בגחלת בגפסים כו'. תימה מה בין גפסים רותח וסיד רותח לחרסו של תנור דאמר לעיל טעמא דכתב רחמנא צלי אש שתי פעמים הא לאו הכי צלי אש קרינא בי' והכא אצטריך לרבויא גפסים וסיד רותח גבי מכוה אבל מאש לא הוה ידעינן. הא לאו הכי גחלת לא אקרי אש. נ"ל דהוה מצי למימר גלי רחמנא במכוה וגמרי' מינה ולא אצטריך לשנויי בע"א אלא משום לשון אחרון דלעיל, מיהו תימא אמאי לא משני דר' איירי בגחלים לוחשות והכא לא אצטריך לרבויי אלא עוממות דלא אקרו אש כדמוכח לקמן. באש תשרף לרבות כל שריפות. דתשרף רבוייא הוא דהוה מצי למכתב באש תמות.
ואלא באש למה לי למעוטי אבר מעיקרו. הקשה ה"ר יוסף אבר מעיקרו אמאי ממעטין לי' והא פרט וכלל הוא דבאש [פרט] תשרף כלל ונעשה כלל (ופרט) מוסיף על הפרט ורבי כל מילי [אפי' אבר מעיקרו] ואע"ג דלא דמו לפרט, וי"ל דהכא האי כלל דתשרף משמע דקאי אפרט כלומר (אמאי) [במאי] תשרף באש הלכך הכא בעל כורחין לא מרבי' מתשרף אלא דומיא דאש דקאי עלוי' והוי (פרט) [כלל הצריך לפרט] ואמרי' בכיסוי הדם [דף פ"ח ע"ב] (פרט הצריך לכלל) [כלל הצריך לפרט] אין דנין אותו בכלל ופרט, הקשה ה"ר יעקב דאורליינש אמאי אצטריך קרא למעוטי אבר מעיקרו הא שמעינן לי' מדאיצטריך לא תבערו למעוטי שאין שריפת בת כהן דוחה שבת מכלל דאין יכול להמיתה באבר מעיקרו דאי באבר מעיקרא יכול לשורפה א"כ פשיטא דאינה דוחה כיון שיכול לעשות בלא דחיית שבת, ואומר ר' דלאו פירכא היא כלל דאצטריך קרא משום היכא דליכא אבר מעיקרו דאי לא תימא הכי תקשה נמי כיון דיכול להרתיח הפתילה של אבר מערב שבת אמאי אצטריך קרא לאשמועינן שאין שריפתה דוחה שבת.
<h2>דף עה:</h2>
כרוך ותני. תימא לי למה לי' למכרך ולמתני הכי לימא הא דגחלים אקרו אש היינו לוחשות וההיא דמכוה בגחלים עוממות דהנהו ודאי לאו אש נינהו כדאיתא לקמן בהדיא, וי"ל דודאי נהי דגחלת דקרא היינו עוממות סתם גחלת דלשון ברייתא או משנה הוי לוחשות.
אדעייל לגואי הויא להו כולהו גחלים. פי' בקונטרס דאיצטריך למימר הכי משום שלא יכניסו לפנים אודים עשנים דהשתא כו' לפני מלך מה"מ כו' כדאמר לעיל, והי' ר' רוצה לומר דלא צריך להאי טעמא דמצי למימר דלהכי בעי דאדעייל לגואי כו' משום דבעינן גחלי, וחזר ר' דא"כ לא הוה רבא [צריך] למימר טפי אלא יכול יביא מחצה [גחלת] ומחצה שלהבת ת"ל ולקח וכי תימא דהוה אמינא דוקא בפנים אבל בשעת לקיחה יכול ליקח מחצה שלהבת (ו)הא אינו משום הכי לא הוה צריך למימר כולי האי דהא משמע שהיו מתיישבים דברי אביי לרבא אי לא משום דקאמר ומה לפני מלך בשר ודם כו' ולא קשיא לי' לרבא אימא בפנים אבל בשעת לקיחה לא אבל [קשה] לפי' הקונטרס דמשמע דמשום ריבויא דולקח ידעינן דבעינא כולהו גחלי בשעת לקיחה [דהא קאמר] דלעיולי לגאו לא אצטריך דשמעי' לי' מק"ו ומה לפני מלך בשר ודם כו' ועל כורחין הוה מוקמינא לי' לשעת לקיחה, וי"ל דודאי לא הוה צריך [קרא] מ"ה אלא אי אפשר לכתוב בע"א אלא ולקח.
נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו. ולא סגי לי' בקליפה לפי שרוטב נבלע יותר בתוכו, וא"ת נגע בחרסו של תנור אמאי סגי (לרמה) [ליה] בקליפה נהי דאינו צולה בפסח אלא כדי קליפה מיהו הרוטב שיש באותו קליפה אמאי אינו נבלע בתוך הפסח עד כדי שיטול את מקומו כמו נטף מרוטבו וחזר עליו וכל דבר הנאסר בצלי דקיי"ל דאינו נאסר אלא כדי קליפה תיפוק לי' מחמת הרוטב שבו יאסר עד כדי שיטול את מקומו, ועל כרחין איכא לאוקמי שאין רוטב כי אם מעט, ומעט רוטב אינו אוסר כל כך כדאמרי' בגמ' [דף ע"ו ע"א] שאני סיכה דמשהו עבדי לה. ואם צלי הוא יקלוף את החיצון. בכל ענין איירי בין חם בין צונן דמתוך שהוא רך בולע אע"פ שאינו חם דדומיא דחי קתני.
לפי שאין מוכרין מעשר שני בירושלים. פי' בקונטרס דכי ירבה ממך הדרך ונתת (הכסף) [בכסף] כתיב, וקשה לר' דהאי קרא בפדיון מיירי שמוציאו (מקודשו) [מקדושתו] ומחללו על דבר אחר אבל הכא אפי' לאוכלו בקדושתו מיירי כדפי' בקונטרס גופי' [והכי נמי משמע] לישנא דמוכרין מדלא קתני מחללין, ויש ספרים שכתב בהן אין פודין, אבל רש"י כתב שאין מוכרין, והי' ר' רוצה לפרש דהך מתני' כמאן דאמר מעשר שני ממון גבוה אתיא ולהכי (אין מוכרין אותו) [לא יעשנו דמים] דילמא אתי למיעבד בי' מכירה גמורה כגון לקדש בו את האשה או לקנות קרבן בדמים הללו ואין לו קנין בהם כלל, אבל קשה לר' דבפ"ב דקידושין [דף נ"ד ע"ב] דחק התלמוד למצוא סתם משנה כר' מאיר דאמר ממון גבוה אמאי לא מייתי האי, ובריש מסכת מעשר שני קתני נמי בכי האי גוונא דאין מוכרין אותו, ומן התורה לא נהירא למימר דהא חוץ לירושלים אינו אסור ואם מן התורה מה לי חוץ לירושלים מה לי בירושלים, וי"ל דלכולי עלמא אסור מכירת מעשר שני בירושלים גזירה דילמא אתי לאחלופי ולמשרי' בפדיון דאסור מן התורה, ולי נראה דלא אסרו מכירה אלא משום ביזוי מצוה כדתנן בריש מסכת מעשר שני שאין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין שוקלין כנגדו נראה הכל טעם אחד ובכל מקום שאין המעשר מתחלל במכירתו הרי מחולל כשעושה בו סחורה כי ההיא דאמרי' בריש השוכר בע"ז [דף ס"ב ע"א] לא יאמר אדם לחבירו העלה לי פירות הללו לחלק כו'.
<h2>דף עו.</h2>
תנן נטף מרוטבו על החרס כו'. מרישא דקתני נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו ליכא לאקשויי אפילו למאי דס"ד בחרס צוננת דכולי עלמא מודו דכדי קליפה בלע תתאה וה"ה לאחר (שהוא חם ובמיתם) [שהוחם וכמו חם] לתוך צונן והואיל ואינו אוסר אלא כדי קליפה (ו)בענין זה אין חילוק בין [עילאה לתתאה], אי נמי כיון דקתני נגע אין להוכיח בין נגע מלמעלה לנגע מלמטה כי ההיא דקתני [נטף] דמשמע למטה, ואין לתרץ משום דנגע בחרסו של תנור קתני וההיא ודאי חם הוא אבל בסיפא דקתני על החרס קס"ד בחרס צוננת דא"כ אמאי קתני חרס טפי משאר דברים אלא תרוויהו בחרס של תנור מיירי וכדפר'.
ברוב ספרים ובפר"ח גר' וכי הדר רוטב אפסח מטוי פסח מחמת חמימות דחרס ורחמנא אמר צלי אש. וקשה למה לי הא תיפוק לי' ש(ה)רוטב איסור נבלע בפסח, ומיהו נראה דלפי אותה גירסא נמי לא אסר לפסח גופי' אלא מחמת רוטב (שיהא) [שהוא] איסור שנבלע בו, והא דקאמר מטוי (ב)פסח ארוטב קאי מדקאמר מחמת חרס ואי אפסח גופי' קאי הוה לי' למימר מחמת רוטב.
ה"ג ביטול את מקומו סגי. ורש"י מוחקו, משום דקשיא לי' הואיל ואקורי מייקר לי' מאי איסורא שייך באותו רוטב, וריב"א פי' בדוחק ביטול מקומו סגי אם רוצים לאכול אותו סולת חבורה שלא נמנו על הפסח שאין הסולת בולע מן הרוטב אלא כדי נטילת מקומו, (מהו) [וזהו] דוחק דהיכן דיבר באיסור שלא למנוייו, ולר"ת [נראה] דודאי גרסי' לי' דעל כרחין איירי הכא כגון שאותו רוטב לא נצלה כל צרכו והוה לי' [אברנים] שאם נצלה כל צרכו מאי שייך בי' תו צלי מחמת דבר [אחר] דהא דאמר צלאו ואחר כך בשלו אסור היינו [מבשל] מבושל מ"מ כדמסקי' בשלהי כל שעה [דף מ"א ע"ב] והיינו דוקא במים כדכתיב רבויא אבל בדבר אחר לא ותלמודא נמי דבעי למימר לר' יוסי דאסור מסברא מדמייתי עלה (ברקיק) [דרקיק] מבושל איכא למימר דוקא במים, ועוד דבמסקנא הוי הטעם לכולי עלמא משום בשל מבושל ותדע דהכי הוא שאם לא כן לא היו חותכין את הפסח בסכין כל זמן שהוא חם דמיחם לי' לסכין והדר(א) סכין (ומחממין) [מחמם] לי' לדידי' אלא ודאי לא שייך למימר צלי מחמת דבר אחר אלא בשאינו נצלה כל צרכו וזהו (אכרניס) [אברנים] והשתא אתיא מסקנא דפירכא שפיר אקורי מייקר לי' וביט[ו]ל מקומו סגי שהרי הרוטב נמי נא הוא כדפר' ולהכי צריך שיטול את מקומו מיהו לפי' זה לא הוה צריך לעיל לאסוקי והדר סולת ומרתח לי' לרוטב ורחמנא אמר צלי אש ולא מחמת דבר אחר ד[ל]מה הניח איסור נא שכתב בפירוש ונקט איסור דבר אחר הבא מן הכלל ולא הוה לי' לאסוקי יותר אלא דמרתח לי' לסולת דהדר הודרניה, ואומר ר"ת דניחא לי' לאסוקי (הלכתא) כל איסור שיכול לומר ומכלל זה אנו יודעים על נא, וא"ת לפי' זה למה נאסר הסולת מ"מ יאפו (אותן) [אותו] ויצלה נמי הרוטב ואיכא (למאן דאמר) [למימר דאז] הוי צלי מחמת דבר אחר שהרי על ידי (חימומו) [חמימות] הסולת הוא נצלה אבל גבי פירכא נטף מרוטבו על החרס ליכא למגרס (בקילוף) [ביקלוף] את מקומו סגי, ובפר"ח ליתי' שהרי לשם יכול לצלותו עם הרוטב שהרי תחלתו נא הוא, ומיהו אי גרס לי' נמי לעיל יש לפרש בדוחק דה"ק כי (קילוף) [ביקלוף] את מקומו סגי היכי שחזר עליו אחר שנצלה הפסח לגמרי והרוטב עדיין הוא נא דשמא כי האי גוונא לא הי' לו עוד תקנה בהנחת הפסח אצל האש ואפילו הפסח צונן נבלע הוא בתוכו כיון שלא צלה כבר כמו שפי' במתני', וא"ת [למ"ד] עילאה גבר למה אין הפסח נאסר מחמת השפוד כדאסקי' לעיל בשלמא למאן דאמר עילאה גבר להכי יטול את מקומו דאזיל (ותחי') [ומרתח] לי' לרוטב ה"נ נימא שיטול את מקומו כל סביב השפוד, ואומר ר' דאית לן למימר שהשפוד של עץ אינו (הולכו) [קולטו] כל כך חום כמו חרס וסולת, אי נמי בשר אינו מרתיח כמו רוטב, ומיהו הא לא נהירא שאי אפשר שלא יפול עליו גם מן הרוטב ויחזור אליו, וי"ל דרוטב שבפנים אינו רותח כרוטב שבחוץ.
מ"ה סגי לי' בקליפה. וכגון שסכו אחר שצלאו שלא נשתהה בתנור אחר הסיכה כלל (שאין) [שאם] לא כן על ידי רתיחת התנור הי' נבלע אפי' למאן דאמר עילאה גבר. תניא אידך בשר רותח כו'. תימא הא תו למה לי דהביא התלמוד, ואומר ר"ת הא קמ"ל דאפי' חלב שרי דאע"ג דח(ו)ם לתוך צונן בעי קליפה בדבר שיכול לעשות קליפה אבל בדבר דלא שייך קליפה כמו בחלב מותר מדלא קתני איסורא גבי חלב כדקתני קליפה גבי בשר, וריב"א חולק בזה ומצריך ששים כדי קליפה גבי בשר.
<h2>דף עו:</h2>
מאי לאו תערובת טעמים. לפי מה שפי' בקונטרס דלא שרי אלא בדיעבד יש לתמוה מאי קפריך דהכא לכתחילה קתני אין יכולין שני פסחים כאחד (וכל) [אבל] דיעבד הוי שרי [כלוי]. נימא תהוי תיובתא דרב. תימא ומאי קושיא דילמא הא דאיצטריך למימר אפי' גדי וטלה דמשמע מפני התערובת גופין ה"מ כששניהם כחושין דליכא תערובת (טעמא) [טעמים] ואפ"ה אסירי משום תערובת גופים.
אסרה רב[א] מפרזיקיא. מכאן פסק ר"ת כרב ורבא דבתרא הוא מצי סבר כוותי' כבת תיהא בפ"ב דע"ז [דף ס"ו ע"ב]. למיכלה בכותח. אבל במלחא שרי ולא דמיא לההיא דכל שעה [דף מ"ו ע"ב] דאין טשין התנור באלי' ושם פי'.
ה"ג הא קמ"ל כיון דלא דחי שבת (ו)לא דחי טומאה. ול"ג כיון דאית לי' תשלומין דהא פסח נמי אית לי' תשלומין בשני אפ"ה דחי טומאה, ועוד דבחגיגת ט"ו נמי איכא למאן דאמר במס' חגיגה בפ"ק [דף ט' ע"א] ולקמן בפירקין [דף פ' ע"א] דלית לי' תשלומין (בטומאה) [בטומאת] בעלים ביום הראשון שאם נטמאו בעלים ביום הראשון של ט"ו ולא חזו ביום קביעות [חובתה] כי האי גוונא לית לי' תשלומין ואית (סיפא) [ספרים] דגרסי כיון דאית לה תשלומין דשבת לא דחי בטומאה נמי לא אתיא ומשמע לגירסא זו דהא דלא דחי שבת היינו טעמא משום דאית לה תשלומין וזה אינו שאין הטעם תלוי בכך דילפי' לי' מקרא לעיל בפ' אלו דברים [דף ע' ע"ב] דכתיב [ויקרא כ"ג] וחגותם אותו חג לד' שבעה שמונה הוו כו'.
<h2>דף עז.</h2>
שעירי ראשי חדשים אצטריך לי'. תימא וליתני שעירי ראשי חדשים ולא ליתני אידך. סד"א הא לא כתיב [בהו] מועד. ואע"ג דראש חודש נמי כתיב בפ' פנחס גבי שאר מועדות תחילה לכולם הוה אמינא [דהא] דכתיב באלה תעשו לד' במועדיכם בסוף פ' פנחס לא קאי אראש חודש הואיל ולא אקרי רגל דהא פרשת שבת ותמיד נמי כתיבא התם ומצרכי' להו קרא בסמוך.
שכן יש בהם צד חמור. פר"ת שכן (יש בו) [ישנן] לפני הדיבור פסח ותמיד וכמאן דאמר [בחגיגה דף ו' ע"א] עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוא, וא"ת לחם הפנים דלא מזכיר כלל שנשנה במשנה מנלן, ואומר ריב"א דמדכתיב תמיד יליף דמשמע לי' אפי' בשבת, ובת"כ איכא תנא דדריש בתמיד דדחי שבת מדכתיב בי' תמיד ומיהו פר ושעיר של יום הכיפורים דלא כתיבי בפרשת פנחס וכתיבי בפ' אחרי מות וכן חביתי כהן גדול תימא מנלן דדחו שבת דמכולהו לא ילפי' שכן קרבן ציבור תאמר בפרו של אהרן וחביתי כהן גדול דקרבן יחיד נינהו (ו)למאן דאית לי' בפ' הוציאו(הו) לו [דבק"צ תליא מילתא] ומיהו (ההיא) [ההוא] דחשיב להו קרבן יחיד חשיב נמי התם פסח קרבן יחיד הוא, ומיהו יש (מהו) [לתמוה] הכא דמתרי מינייהו הוי מצי למילף כולהו, ואמר לי ר' דשמא שום פירכא יש דאי לאו הכי אמאי צריך קרא בשאר, יש מקשין מהא דמסקינן בפ"ק דיבמות [ה' ע"ב] דבעי למימר עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מפסח ותמיד ופריך מה לפסח ותמיד שכן ישנה לפני (התמיד) [הדיבור] אמאי לא יליף משאר קרבנות ציבור דדחו שבת כדמסקי' הכא.
דלא אשכחן תנא דאית לי' טומאה הותרה אלא ר' יהודה. וא"ת מאי אולמי' דר' שמעון טפי מדר' יהודה אדרבא מסקי' פ' מי שהוציאוהו בעירובין [דף מ"ו ע"ב] ר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה, וי"ל דאשכחן ר' יוסי דנימוקו עמו סבירא לי' טומאה דחויה לקמן [דף ע"ח ע"ב] דאמר מזין עליו כל שבעה ובר (פלוגתא) [פלוגתיה] נמי מסיק בפ"ק דיומא [דף ח' ע"א] דאית (להון) [ליה] טומאה דחוי', תימה לר' דמשמע בשמעתין דלמאן דאמר טומאה דחוי' [אינה דחויה] אלא על ידי ריצוי ציץ ואמאי והא טומאת גברי דחוי' בציבור אע"פ שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדתנן לקמן [דף פ' ע"ב].
ר' אליעזר אומר הציץ מרצה. יש אומרים דר' אלעזר [גרסינן שהוא ר' אלעזר בן שמוע] דהוא בר פלוגתא דר' יוסי, וליתא דלקמן מוכח דר' אליעזר גר' דאמר וליטעמיך כיון דאמר ר' אליעזר יש דם אע"פ שאין בשר הציץ מרצה על אכילות למאי הלכתא ואי גר' הכא ר' אל(י)עזר [מנלן] דסבירא לי' לר' אל(י)עזר הציץ מרצה על (אכילתו) [אכילות]. נימא מתניתין דלא כר' יהושע. השתא משמע משום דסבירא לי' דבעינן דם ובשר, ותימה לי אפי' סבירא לי' נמי יש דם אע"פ שאין בשר כיון דס"ד דטומאה (דחוייא) [דחויה] ואין הציץ מרצה על אכילות (ו)א"כ לא אתיא מתני' כוותי' דהא איכא שתי הלחם דתנן דבאין (הטומאה) [בטומאה]. נימא מתני' דלא כר' יהושע. תימה לר' והא על כרחין כר' יהושע אתיא כדמוכח סיפא דקתני (גבי) [וב]מוקדשין אינו (כך) [כן] אע"פ שנטמא בשר וחלב קיים (וזרק) [זורק] את הדם, הא שני[ה]ם נטמאו משמע דאינו זורק והיינו כר' יהושע דה"נ אמרינן לקמן בגמרא ומיהו לאו פירכא היא דאדרבה השתא אתי שפיר דה"ק נימא דלא כר' יהושע והא על כורחין סיפא אתיא כוותי' וא"כ קשיא סיפא.
אויר קטן הי' בין כבש למזבח. לא ידע ר' אמאי אצטריך אויר בלא אויר נמי יכול לקיים מצות זריקה, ונ"ל כדי שיזכר לעשות זריקה. דם אע"פ שאין בשר שנאמר דם ישפך. תימא (לר') [לי] ומנא לי' בעולה דיש דם אע"פ שאין בשר אימא דוקא שלמים אבל עולה לא דכולה כליל (בעצם) [בעינן] דם ובשר.
<h2>דף עז:</h2>
שאין הבשר ניתר באכילה עד שיזרק הדם. תימא אימא דוקא שלמים דאית בהו שתי אכילות אבל עולה דכולה כליל מנלן דאימא כי היכי דלית בי' מעילה אחר שנזרק הדם כדתנן במעילה בפ' חטאת העוף [דף ט' ע"ב] לית בי' נמי מעילה קודם זריקה דהא[י] קרא בשלמים כתיב אבל עולה דלית בה שתי אכילות לא, וי"ל דר' אליעזר לא חשיב הך חומרא, ועוד נראה (לר') [לי] לתרץ דר' אליעזר הוה יליף עולה מק"ו דר' יהושע דלקמן ואפי' שלמים נמי הוה מצי למילף אלא מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לי' קרא.
עומר ושתי הלחם, דליכא עולין מאי איכא למימר. וא"ת בשתי בלחם מאי באין בטומאה שייך, י"ל משום תנופה דאית בהו. קסבר ר' יהושע הציץ מרצה על (העליון) [העולין]. וא"ת א"כ לענין מאי מפיק מקרא בעולה אם אין בשר אין דם (דלאו) [הלא] הציץ מרצה על (אכילה) [אכילות]. ואנו סבירא לן דלא מרצי.
<h2>דף עח.</h2>
הא לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. פי' בקונטרס דסבירא לי' טומאה הותרה היא בצבור, ותימא דא"כ הוה לי' למימר [אלא] לעולם קסבר ר' יהושע טומאה הותרה כדאסקי' לעיל גבי ציץ מרצה על אכילות, ועוד היכי מסיק בסמוך לימא דלא כר' יוסי דאמר אין הציץ מרצה על אכילות מההוא טעמא גופי' דאוקמי' כר' יהושע דטומאה הותרה נימא דאתיא כר' יוסי כדקאמר נמי במסקנא, ונראה לר' דלעולם טומאה דחוי' סבירא לי' כדקס"ד מעיקרא וסמיך אהאי דתירץ קסבר ר' יהושע הציץ מרצה על אכילות הלכך בצבור באין לכתחלה על ידי [ריצוי] ציץ וביחיד לכתחילה לא יזרוק מדרבנן ומדאורייתא יזרוק (ופסולא) [ופסולה] דקתני [היינו] לכתחלה כדפר' בקונטרס גופי', וא"ת מאי איכא בין צבור ליחיד הואיל ומן התורה ביחיד [נמי] יזרוק, י"ל (דטומאה גופה) [דטומאות הגוף] איכא בינייהו דבצבור דחי וביחיד לא דחי. מכלל דר' יוסי כר' יהושע סבירא לי'. תימא מנא לי' הא [דלמא] לעולם כר' אליעזר סבירא לי' וכי תימא א"כ למאי נפקא מיני' דאין הציץ מרצה על אכילות נפקא מינה לשתי הלחם.
והא עיקר קראי כי כתיבי בזבחים כתיבי תימא לר' הניחא לר' יוחנן אלא לריש לקיש דאמר בפ"ק דמנחות [דף ט' ע"א] שירים שחסרו (בו) [בין] קמיצה להקטרה אין מקטיר קומץ עליהן אדרבה עיקר קראי במנחות כתיבי, דבזבחים כיון שנשתייר כזית בשר זורק את הדם, וי"ל דלאו משום דכתיב בהו קרא במנחות דהא תרוויהו מודו שאין השיריים נאכלין כשחסרו וקסבר ריש לקיש כיון דפסילי (באכילה) [לאכילה] אין מקטיר את השיריים מיהו תימא לר' משום שהן פסולין [לאכילה] אמאי לא יקטיר את הקומץ מאי שנא מנטמא או שיצא חוץ לקלעים דאע"ג שאסור באכילה זורק עליהן את הדם (והשתא) [והתם] משמע דטעמא מקרא דכתב המנחה.
<h2>דף עח:</h2>
ועוד אי בצבור ר' אליעזר מכשיר ולא ר' יהושע הא אמרת מודה ר' יהושע בצבור. תימא מאי קושיא דילמא ה"ק רואה אני את דברי ר' אליעזר בצבור שאף ר' יהושע לא אמר אלא ביחיד דכי האי גוונא אמרי' בכמה דוכתי כי ההיא דפ"ק דחולין [דף י"ב ע"א] גבי אשפה, ואומר ר' דלא דמי [דהכא לא שייך למימר הכי] דהא לא קתני בברייתא לא בצבור ולא ביחיד.
והא כתיב איש לפי אכלו. תימא לר' והא איש לפי אכלו בשחיטה כתיב (דמהתם) [ומהתם] נפקא לן מחשבת אוכלין [פסלה בשחיטה אבל] בזריקה לא, וי"ל דכיון דנטמא הבשר אגלאי מילתא בשחיטה דשלא לאוכלין היתה דהא אסור לאוכלה (וקמ"ל) [וק"ל] דלא משמע הכי בפ' אלו דברים [דף ס"ט ע"א] ד(נ)טמא שרץ שוחטין וזורקין עליו ואע"פ שלא טבל ואסור לאכול מן הפסח ולא אמרי' כיון דהשתא אסור לאכול אגלאי מילתא דשחיטה שלא לאוכליו היתה אלא כיון דגברא חזי אלא דלא מיתקן חשבי' לי' שפיר לאוכליו הכי נמי כיון דבשעת שחיטה מיחזי חזי בשר באכילה שהי' יכול לשומרה מטומאה לאוכליו חשבי' לה ובדוחק יש לפרש דדומה לסברת התלמוד כיון שהקפיד הכתוב במחשבת אוכלין בשעת שחיטה סברא הוא דבעינן שיהא הבשר ראוי לאכילה בשעת זריקה וכי מיעט תכוסו לא מיעט אלא מחשבת אוכלין בזריקה אבל בשאין לו אוכלין לגמרי לית לן למעוטי.
רב כר' נתן. בכמה משניות אשכחן לקמן פרק האשה ובפ' מי שהי' טמא שהפסח נשרף ובעלים פטורין מפסח שני לפי שהי' ראוי בשעת זריקה ובכולה שמעתין מהדרי אתנא דלא בעי לאכילה בשעת זריקה. שאני התם דאי ממשכי הני כו'. תימא לי והא בשעת זריקה אינם יכולין למשוך ונמצא דהשתא לא חזי לאכילה, וי"ל דדילמא ר' נתן סבירא לי' כר' שמעון דתניא לקמן [דף פ"ט ע"א] בפ' האשה נמנין ומושכין ידיהן עד שיזרק הדם אי נמי נטמאו מקצתן או שמתו חזי להני.
ולר' נתן איש לפי אכלו למה לי דבעינן גברא דחזי לאכילה. יש מקשין לרבנן נמי לישני הכי לעיל כי פריך ולעכב לא כו' דכי אתא קרא לעכב ה"מ גברא (דבעינא) [דבעינן] דחזי לאכילה אבל בשר לא, ולאו פירכא היא דרבנן פסלי ובעי בשר דחזי לאכילה כדתניא לעיל אחרונים שאין להם כזית אינם אוכלין וחייבין לעשות פסח שני, והא נמי לא תקשי אמאי לא משני לר' נתן איש לפי אכלו למצוה כדבעי למימר בריש שמעתין משום דלא אשכחן תנא דלא מקיש אוכלין למנוייו אלא זקני דרום לחודייהו בפ"ב דזבחים [דף כ"ג ע"א]. תימה (לי') [לר'] היכי מוקמי' מתני' כר' נתן והאמר ר' נתן כל ישראל יוצאין בפסח אחד לכתחלה וצריך לומר דיוצאין נמי דיעבד משמע.
לימא ר' נתן הוא ולא רבנן. תימא וכר' נתן היכי אתיא והא עד כאן לא פליגי רבנן ור' נתן אלא דרבנן סברי בעינן בשר דחזי לאכילה אבל בהא שוין ר' נתן ורבנן דבעינן גברא דראוי לאכילה, ועוד אי כר' נתן אתיא מאי איריא שחטו (לאוכלין) [לאוכליו] ונזרק דמו שלא (לאוכלין) [לאוכליו] אפי' שחטו שלא לאוכליו נמי, ועוד היכי תיסוק אדעתין למימר השתא דיש מחשבת אוכלין בזריקה דהא פשוט בכולה תלמודא דאין מחשבת אוכלין בזריקה כדאמרי' בריש מסכת זבחים [דף ד' ע"א] שאר עבודות מנלן וכי תימא נילף מזביחה מה לזביחה שכן (בו פסולי) [פוסל] שלא [לשם] אוכלין בפסח, ונראה לר' ה"פ דס"ד נזרק דמו שלא (לאוכלין) [לאוכליו] לא שנזרק שלא לשם אוכליו אלא שבשעת זריקה היו הבעלים (חולין) [חולים] והשתא קאמר כמאן (דאמר) כר' נתן דמשמע לי' כיון דר' נתן לא בעי שיהא בשר ראוי לאכילה ה"נ לא יקפיד אם אין הבעלים ראוין לאכילה בשעת זריקה אבל רבנן דמחמ(י)רי כולי האי דבעו שיהא בשר ראוי לאכילה בשעת זריקה [ה"ה דבעו שיהיו הבעלים ראוים לאכילה בשעת זריקה]. במחלוקת שנויה ור' נתן היא. סבר דלא בעינן גברא דחזי אלא בשחיטה דוקא.
<h2>דף עט.</h2>
נזיר ועושה פסח נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם. לא ידע ר' מאי שנא נזיר משאר קרבנות דמה שפי' בקונטרס דבעי שילוח שערו תחת הדוד מניין לו שזה עיכובא ומה שפי' נמי משום תנופה א"כ כל שאר שלמים נמי דהא כל שלמים בעי תנופה וזהו דוחק לומר דר' יהושע סבירא לי' תנופה בנזיר מעכבת דלא אשכחן תנא דאית לי' מעכבת אלא ר' אליעזר בנזיר [דף מ"ו ע"א], ועוד (דמדינא) [דמצינו] בר פלוגתא דר' אליעזר היינו ר' יהושע, ועל כורחין אומר ר' דר' יהושע סבר כר' אליעזר דהתם לפי גירסת הספרים, ומיהו אם זרק הורצה וקסבר ציץ מרצה על אכיל[ו]ת דיעבד ולכל מידי דשייך באכילות, וריב"א אומר דלא גרסינן נזיר דאין חילוק בזה בין נזיר לשאר קרבנות, ובתוספתא לא גרסינן נזיר לגבי נטמא.
או שהיו כהנים טמאים יעשו בטומאה. ואע"פ שיכולים לעשות שלא יגעו בבשר כיון דאישתרי טומאת אימורין אישתרי נמי טומאת בשר כדאמרי' בפ' מי שהי' טמא [דף צ"ו ע"ב] כל היכא דאישתרי טומאת בשר אישתרי טומאת אימורין כו' משמע שהם שוין. בטומאת הגוף דבכרת קמתעביד. וכי תימא ישחוט בסכין ארוכה או בקרומית של קנה כמו טמא [ב]מוקדשין דפ"ק דחולין [דף ג' ע"א] אי נמי יאחז הסכין בפשוטי כלי עץ וישחוט, או"ר דבטורח גדול שוחטין כך ואין פנאי בענין זה לכל הפסחים לשחוט. אלא שנטמאת סכין בטומאת מת. תימא לי א"כ מאי שנא (דלא) [ד]קתני בברייתא ואפי' ישראל [טהורים] וכלי שרת טמאין כיון (דמטמאי) [דמיטמא] גברא (גופי') מחמת סכין [היינו רישא].
<h2>דף עט:</h2>
וטמאין אין עושין לא את הראשון ולא את השני. ומתמה ריב"א אי פלגא (מקרן) [מיקרו] איש לדחו לפסח שני ואי לא מקרו איש אלא ציבור ליעבדו בטומאה בראשון, ונראה דמספקא לו (לרבא) [לרב כהנא] אי חשיב איש אי צבור, וקשה לו על זה אי משום ספיקא הוא יטמאו אחד מן הטהורים דהשתא עבדי(') טמאים וטהורים בראשון דבשלמא אי לא מספקא לי' אתי שפיר דלא יהו מטמאין את הטהור לעשות (הטומאה) [בטומאה] כיון שדינן של טמאין ליפטר לגמרי אבל אי משום ספיקא הוא קשיא, ור' תירץ דסבר דלא מקרו איש ומיהו מחצית (אחרים) [הטמאים] נדחין [ו]בשבילם (ו)לא יעשו הטהורים (בטומאתם) [בטומאה] כיון שאינם הטמאים רוב ואין אלו נמי עושין (לעצמו) [לעצמן] ואלו עושין לעצמן דקסבר אין קרבן צבור חלוק [אע"ג דלר"י דאית לי' לקמן אין צבור חלוק] קסבר יעשו כולם בטומאה (ומי) [מיהו] רב [כהנא] לית לי' הך סברא אלא סבר דנדחים לגמרי מהאי טעמא.
לרב וללישנא בתרא דרב כהנא הא דתניא כו' קסבר נשים בראשון רשות. משום (הכי) [רב] קמסיק דאי הוו בראשון חובה [ה"א] הללו עושין לעצמן כו' (אלא) [אבל] משום רב כהנא לא מיבעי לי' למימר הכי אלא אפילו בראשון חובה הואיל ובשני רשות אמר(י) הכי בראשון לא עבדי דפלגא בראשון לא עבדי ובשני עבדי דדל נשי מינייהו הוה להו מיעוטא ומיעוטא (דמיעוטא) [דטמאים] עבדי בשני והא דמסקי' בפ"ק דסנהדרין [דף י"ב ע"ב] גבי חזקיהו שהשיא את ישראל לעשות פסח שני היכי דמי אמר רב אשי כגון (שהוא) [שהיו] ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין ונשים משלימות לטהורין ועודפות עליהן מעיקרא סבר נשים בראשון חובה והוה להו טמאין מיעוטא (אדחו) [ומידחו] לפסח שני ולבסוף סבר נשים בראשון רשות והוי להו טמאים רובא ורובא בשני לא עבדי, תימא לר' היכי מפרשא ההיא דהתם אי בעי למימר מחצה טמאים ומחצה טהורין (ו)עבדי דהכי משמע לישנא א"כ משל[י]מ[ו]ת נמי דקאמר למאי ועוד דמסקי' ולבסוף סבר נשים בראשון [רשות] והוו להו טמאין רובא הא לא רובא הוו אלא פלגא (מגברא) [מגברי] טמאין ורב (הוא) [כהנא] (מפרש) היאך [מפרש] כגון שהיו ישראל מחצה טמאין ומחצה טהורין כלומר בין אנשים ונשים היו מחצה על מחצה והשתא (מפרש) היאך [מפרש] ונשים משלימות מחצה דטהרה ועודפות הנשים של טהרה על האנשים כגון שיש י' טהורין וי' טמאין ובי' טהורין יש ו' נשים ובי' טמאין יש ד' נשים, והא נמי קשיא חדא דמה לנו במה שעודפות הנשים, ועוד היכי מסיק רב אשי כרב כהנא והוה (שתיק) [שביק] רב דקאמר מעיקרא סבר נשים בראשון חובה והוו להו טמאים מיעוטא ומדחו לפסח שני הא לרב הללו עושין לעצמן כו', ועוד דלא שייך מיעוטא הואיל ואיכא פלגא, ואומר ר' (דחמצה) [דמחצה] טמאין ומחצה טהורין לאו דוקא אלא כלומר שיש טמאים וטהורין ונשים משלימות לטהורין דאפי' פלגא ליכא אלא על ידי נשים ועדיין עודפות עליהן מעיקרא סבר נשים בראשון חובה והוה להו כו' ולבסוף סבר נשים בראשון רשות והוו להו טמאים רובא ולא מדחו לפסח שני, ובדין הוא דהוה מצי למימר ונשים עודפות ולא משלימות וכגון שיש מחצה אנשים טמאין ומחצה טהורין דלרב כי האי גוונא לא מידחו לפסח שני אלא עבדי לעצמן הואיל וסבר דנשים העודפות בראשון רשות אלא משום (לאפי') [לאסוקי] אפי' כרב כהנא ללישנא קמא דהשתא כי הדר סבר נשים בראשון רשות לא מדחו טמאים לפסח שני אפי' לרב כהנא שהרי רוב גמור יש בהם אבל אי אמרי' שהאנשים מחצה טמאין ומחצה טהורין כי הדר סבר נשים בראשון רשות לרב כהנא לא הוה לדחויינהו לפסח [שני], ומיהו יש לתמוה למה לי' למימר ולבסוף סבר נשים בראשון רשות לימא נשים [בראשון חובה] [ו]בשני רשות ודל נשים מינייהו הוו להו טמאים רובא ורובא בשני לא עבדי ולהכי ביקש רחמים שהשיא לעשות פסח שני (דכי) [בכי] האי גוונא בשמעתין, ואיכא למימר דהא דקאמר מפני שהשיא לעשות פסח שני לא שעשו אותו שקודם פסח שני נודע לו נשים בראשון רשות והא דכתיב [עי' דה"ב ל'] כי עשו את הפסח בלא כדת היינו שעשו אותו (ו)הטהורין והטמאין (נדחין) [נדחו] שלא כדין, אי נמי ניחא לי' למידחי כה"ג שאף מה שלא עשו בראשון עשה שלא כדין.
וקסבר נשים בראשון רשות. והשתא הוה מצי למינקט בברייתא כגון שהיו מיעוט טהורין ורוב טמאין על ידי נשים ואם לא היו נשים היו טמאין מיעוט דנדחין לפסח שני כיון דנשים בראשון רשות. ורב כהנא מתרץ לה הכי. והשתא נמי הוה מצי למיתני בברייתא רבותא דאפי' רוב טהורין אין הטמאים עושין לא את הראשון ואת השני כיון שהטהורין היו מיעוט אם לא היו הנשים והכא לא קשה כולי האי דמצי[נו] למימר דהשתא הוי חידוש טפי דקמ"ל דמחצה על מחצה אינו כרוב אבל לעיל ליכא לשנויי הכי.
<h2>דף פ.</h2>
משלחין אחד מהם לדרך רחוקה. פי' אחד מן הטהורין מדקפריך ויטמאנו בשרץ, וקשה לריב"א למה משלחין אחד מן הטהורין ועבדי(ם) כולהו בטומאה ישלחו אחד מן הטמאים דהשתא הוו [טהורים רובא] ועבדי בטהרה דבכולי שמעתין אמרי' דכל כמה דאפשר לאהדורי אטהרה מהדרינן, ותירץ דשילוח הטמא לא הי' מועיל דלעולם הי' מצטרף לאותן שבירושלים כדאמר עולא גופי' לקמן בפ' מי שהי' טמא [דף צ"ג ע"ב] דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא פי' טמא שרץ ששוחטין עליו את הפסח לר' אליעזר אע"פ שהוא חוץ לאסקופת העזרה דהיינו דרך רחוקה חייב אי לא עביד פסח דחשיב כאלו עומד בעזרה, ועוד (המקשא) [הקשה] (ומשלחו) [ושלחו אותו] מן המחנה מהלך יום או יומים רחוק דהשתא על כרחין יש לו דרך רחוקה דהאיך ישחטו ויזרקו עליו הואיל ואינו יכול לבא בשעת אכילה, ותירץ סתמא דמילתא אינם עומדין למניין עד י"ד, ובי"ד אין יכולין לשלחו עד שעת שחיטה בשום מקום שלא יכול לחזור מתחלת שחיטה עד זמן אכילה דהיינו לכל הפחות עד חצי הלילה, ומה שתירץ דלכך אינו מועיל שילוח אחד מן הטמאים דאין דרך רחוקה לטמא, א"נ לר' דהא מה טעם אין דרך רחוקה לטמא לפי שכשהוא בירושלים נמי אינו יכול לעשות פסחו אלא על ידי שליח שאינו יכול לשוחטו אלא שוחטין וזורקין עליו הילכך אין מועלת לו דרך רחוקה שאז כמו כן ישלח(ו) פסחו כמו שאם הי' בירושלים שהי' משלח אבל הכא כיון דמחצה טמאים יכולין לעשות פסחיהן בטומאה מועלת לו דרך רחוקה שאם הי' בירושלים הי' הוא עצמו יכול לעשותו כיון דמחצה טמאין וכשהוא בדרך רחוקה אינו יכול לעשותו הוא לעצמו לשוחטו והוי טמא כי טהור שמועלת לו דרך רחוקה, על כן נראה לתרץ דטוב לעשות תקנה שיעשו כולם פסח משידחו לפסח שני.
אתה מדחהו מחגיגתו. וא"ת הא קיימא לן בפ' תמיד נשחט [דף ס"ב ע"א] ערל וטמא משלחין קרבנותיהן, ותירץ ריב"א דהואיל והיא חובה לבוא ברגל אית לן למימר דין עולת ראי' אית לה דכי (חייבי) [היכי] דדרשי' בעולת ראיי' ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה בפ"ק דחגיגה [דף ד' ע"ב] ה"נ דרשי' גבי חגיגה, והכי משמע בהדיא בירושלמי דאתקש לעולת ראיי', וא"ת השתא נמי אתה מדחהו מחגיגתו הואיל שמשלחין אותו לדרך רחוקה א"כ ביום הראשון אינו יכול לעשות חגיגה שהרי חוץ לירושלים הוא ואינו יכול לבא ביו"ט ודמי לטמא ביום הראשון דלא עביד(י) בשביעי הואיל דתשלומין דראשון הוא, ותירץ ריב"א דלא אמרינן דפטור בשביעי משום [דלא] חזי בראשון אלא היכא דאינו בגופו ראוי כגון טמא או חיגר אבל היכא דמיחזי חזי אלא שאינו יכול לבוא האי לאו חסרון הוא דכי איקלע יום ראשון בשבת אע"ג דלא חזי אמר לעיל בפ' אלו דברים [דף ע' ע"ב] דעביד באינך יומי, ואומר ר' דאין צריך לזה דתחומין דרבנן והרי (ש)יכול לבוא ולעשות ביום הראשון מן התורה, ועוד דנהי כשישלחוהו בדרך רחוקה עד שעת שחיטה שאינו יכול לבוא מבעוד יום לירושלים מ"מ יכול לבוא עד תוך התחום ויכול לכנס למחר.
עקר משכניה וסיכיה ורהיט. הך פירכא ליתא למאן דחשיב דרך רחוקה מאסקופת העזרה ולחוץ, וא"ת והא רב נחמן גופי' קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ לקמן בריש מי שהי' טמא [דף צ"ג ע"א] ומה תקנה רוצה (שיעשה) [שיעשו], וי"ל דקסבר דלאו תשלומין דראשון נינהו ויכול לטמאותו במת.
לימא בהא קמפלגי מר סבר טומאה דחוי' ומר סבר טומאה הותרה. השתא סבירא לי' לתלמודא דקרא דאיש כי יהי' טמא וגו' דקאמר איש נדחה ועושה פסח שני היינו משמע שהאיש לבדו טמא והצבור טהורין לכולי עלמא (דבהא) [ובהא] פליגי מר סבר טומאה דחוי' ולא מקרו טהורין ומר סבר טומאה הותרה ומקרו טהורין והילכך יש לו תשלומין והדר מסיק לא דכולי עלמא טומאה דחוי' ובהא קמפלגי מר סבר טומאה לא מדחיא טהרה מדחייא קסבר משמעות הפסוק כדפר' ומר סבר טומאה נמי מדחייא דלית לי' משמעות הכתוב אלא הכי האיש נדחה ואין צבור נדחין אל(מ)א עבדי לי' בין בטומאה בין בטהרה. מ"ר.
<h2>דף פ:</h2>
בראשון לא עבדי הגדילו זבין על הטהורין. נראה לר' דכרב סבירא לי' ולא כשמואל דאמר לעיל ויעשו את הפסח במועדו מאי עבדית לי' דלדידי' כיון שאין רוב טהורין לא מדחו (טומאה) [טמאים] לפסח שני כיון שאין כאן רוב כשרין לעשות פסח.
נזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה. פי' בקו' שהוא טמא או הדם או הבשר, וריב"א אומר שאין לפרש בטומאת בשר דהא על כורחין לענין (מרצי) [ריצוי] על אכילות להתיר הבשר באכילה פשיטא דלא מרצי כיון שהוא טמא אלא ודאי לפטור מפסח שני וכמאן דאמר הציץ מרצה על אכילות וכר' נתן דאמר אכילת פסחים לא מעכבא דלא בעי אלא (ב)גברא דחזי אבל בבשר דחזי לא חייבי' (ואנ) [וא"כ] למאי דדייק בגמרא טעמא דנזרק ואח"כ נודע הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה עליו ציץ היינו לפוטרו מפסח שני וע"כ מדרבנן קאמר (ולא) [דלא] מרצי כמו שאפרש, וא"כ מצינו שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה דהא מחייבי' לי' בפסח שני כשנודע ואחר כך נזרק ומדאורייתא הוי חולין בעזרה, ונראה לו לפרש דלא מיירי מתני' אלא בטומאת דם והשתא הורצה (במתני') [דמתני'] לכל מילי אף להתיר את הבשר באכילה והא דדייקינן הא נודע ואחר כך נזרק לא היינו לא מרצי להתיר את הבשר באכילה דבשר עצמו מדרבנן ומיהו פטור הוא מלעשות פסח שני, ועוד נראה קשיא פשוטה לפי' הקונטרס דאי בנטמא בשר קאמר ומשמע הא נודע ואחר כך נזרק (ו)לא מרצי מדרבנן וחייב לעשות פסח שני והא דאמר לעיל [דף ע"ח ע"ב] בשר וחלב קיים [אינו] (וזרק) [זורק] את הדם והיינו אין זורק את הדם מדרבנן [דאם זרק] הורצה כדדייק רב לעיל על כרחין אפי' כשנודע ואחר כך נזרק נמי דאין זורק דקתני לא שייך אלא בנודע שנטמא דאי בלא נודע שנטמא היכי מזהרי לי' רבנן שלא יזרוק ואפ"ה משמע הא אם זרק הורצה, ומיהו יש ליישב פי' הקונטרס דהא דקאמר הציץ מרצה היינו להקטיר את האימורין [הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה להקטיר את האמורין] ולעולם פטור מפסח שני.
ה"ה אפילו נודע ואח"כ נזרק כו'. וא"ת א"כ מאי דוחקי' דר' שילא (לא) לאפלוגי בין טומאתו לזריקתו הואיל ולאו דוקא קתני במרצה (במתני') [דמתני'] נזרק ואח"כ נודע, ואומר ר' דמשום הא קשיא לא אמרה ר' שילא אלא אמאי דאקשינן בהקומץ רבה (אהני על) [אהך דעל] מה הציץ מרצה מההיא דקתני דם שנטמא (נזרקו) [וזרקו] בשוגג הורצה במזיד לא הורצה (ו)התם משני ר' שילא האי תירוצא והא דאסקי' לי' הכא אגב דאסקי' תירוצא דרבינא ואמרי' נמי התם בהקומץ רבה [דף כ"ה ע"ב] דהאי דבמזיד לא הורצה משום קנסא ומדמפליג התם בין טומאתו לזריקתו לתרוצינהו ש"מ הך דעל (כ)מה הציץ מרצה אפי' מדרבנן קאמר והכא נמי משמע כך מדמפליג בין טומאתו לזריקתו לשנויי מתנית' וברייתא, וקשה לר' ולריב"א מהא דמסקי' בהאשה רבה [דף ז' ע"א] בההיא סוגיא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה דקאמר ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא מדאורייתא ארצויי [מרצה] דתני' על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר כו' ואמור רבנן דלא מרצה וקמעייל חולין בעזרה אלמא דההיא (ועל) [דעל] מה הציץ מרצה מוקי לה התם מדאורייתא ואומר ר' דלא קשה מידי דהכי פריך והא הכא דמדאורייתא מרצה בכל ענין אפי' במזיד (דתנן) [דתניא] על מה הציץ מרצה כו' כלומר ועל ידי זאת ברייתא הוצרכנו לומר דטומאתו בשוגג הורצה ולא במזיד וזריקתו בכל ענין א"כ מדאורייתא בכל ענין מרצה דלא שייך לחלק בין טומאה לזריקה מדאורייתא אלא ודאי מדרבנן לקונסו יש לחלק ביניהם, ובלאו ההיא דעל הציץ מרצה הוה מצי למפשט דמדאורייתא הציץ מרצה מדקא מפליג בין שוגג למזיד בההיא הדם שנטמא כו' ואי מדאורייתא מה לי שוגג מה לי מזיד אלא מההיא דמייתי פשיט יותר בהדיא, מ"ר.
לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ. וא"ת (ד)היכי שייך [טומאת התהום] בשרץ והלא שרץ אינו מטמא [אלא] במגע וטומאת התהום אינה בגלוי אלא א"כ מכוסה וטמון (באבן) [כתבן] בעפר ובצרורות כדתנא לקמן [דף פ"א ע"ב], וי"ל כגון שהכניס ידו או רגליו בתוך העפר ונגע בשרץ. אי בנזיר פשיטא וכי ימות מת עליו בפתע פתאום אמר רחמנא. תימא לר' דילמא לעולם בנזיר וכי תימא מאי נפקא מינה בהך טומאה דשרץ ואפילו היתה ידועה נפקא מיני' טובא אם שחט קרבנו [ונטמא] דאי שייכא טומאת התהום בשרץ לא איכפת בי' מידי ואי לא שייכי בי' טומאת התהום הרי נטמא בשר הקרבן ולא מרצה הציץ, וכן נמי קשיא בסמוך דקאמר אלא למאן דאמר שוחטין וזורקין השתא טומאה ידועה וכו', דמ"מ נפקא מינה כדפר' אם שחט פסחו, ואומר ר' דלא בעי למימר הכי דא"כ (בפשוט) [תפשוט] דבזבחים גמירי לא שנא בבעלים ולא שנא בכהן, מ"ר.
<h2>דף פא.</h2>
לאו משום דסבר ציץ מרצה. תימא מנא לי' דהיינו טעמא דילמא משום הכי פטורה מלעשות פסח שני דסבר ר' (אסי) [יוסי] נשים [בשני] רשות, ואמר לי ר' דבהדיא מוכח לקמן בסוף האשה [דף צ"א ע"ב] דר' יוסי סבירא לי' נשים בשני חובה. קסבר ר' יוסי מכאן ולהבא היא מטמאה. פי' ואנן כרבנן סבירא לן דלמפרע מטמא, וא"ת כי ס"ד נמי דסבר ר' יוסי דמרצה על טומאת התהום דזיבה אמאי לא תריץ נמי דלא סבירא לן כר' יוסי אלא כרבנן, ואומר ר' דלא רצה לעשות מחלוקת חדש[ה] מדעתו בזה אבל [ב]למפרע הוא מטמא מצינו תנאים חלוקים דקתני בשלהי נדה [דף ע"ב ע"א] אמר (להו) [להם] ר' יהודה (ובית) [לבית] הילל דקאמר[י] במתני' דהתם טבלה יום של אחרון ושמשה הרי זו תרבות רעה ומגעו ובעילתו תלויין פי' שאם (תרצד) [תראה] אחרי כן תסתור את שלפני' [וכי לזו אתם קורין] תרבות רעה לא נתכוין זה אלא לבעול שומרת יום כנגד יום, אלמא משמע התם שסותרת מן התורה.
זבה גמורה לר' יוסי היכי משכחת לה. מקשה ריב"א דהכא משמע דספירת לילה הויא ספירה מדלא משני ברואה בלילות אפילו באמצע הלילה שלא הי' יכול לעלות לאחר תחלת היום שימור ודחיק לשנויי בשופעת ובין השמשות ש"מ דשימור לילה הוי שימור, ובקונ' נמי מפרש כן, ובשלהי נדה [דף ע"ב ע"א] משמע דספירת לילה לא הויא ספירה דאמר התם ושוין ברואה תוך אחד עשר יום [וטבלה לערב] ושמשה שמטמא' משכב ומושב וחייבין בקרבן, ומשמע אפי' לא ראתה אחר כך חייבת בקרבן אלמא דאין כאן שימור כלל דאי איכא שימור היכי מ[י]חייב[י] בקרבן הא שמא לא תראה עוד ובשאינה רואה מאי איסורא איכא אי בלילה חשיב שימור (ביום) [כיום] של מחר ועוד [ד]בפ"ב דמגילה [דף כ' ע"א] (ד)תנן וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה ומסקי' בגמרא קמ"ל כיון דבעי שימור שימור ביממא הוא, ואומר ר' דה"פ ולר' יוסי כיון דאית לי' זבה בשביעי שלה אינה סותרת א"כ סבירא לי' מקצת היום שספרה הרי הוא ככולו א"כ ה"ה אם פסקה באמצע היום [חצי היום] הבא עולה לה שימור דמאי שנא סוף היום מתחלתו ולא דמי להא דאמר בפ' בנות כותים [דף ל"ג ע"א] דכותית יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה (ו)היינו התם בתחלת החשבון תחילת ספירת זיבתה ולשם ודאי אין לנו למנות סוף היום ככולו אבל בסוף ספירת זיבה אית לן למימר דסוף היום ככולו כמו תחלתו דסוף חשבון מסוף חשבון אית לן למילף ולא סוף מתחלה, ואל תתמה אם חלוקים הם דהא אמר בפ"ק דראש השנה [דף י' ע"א] לגבי נדה סוף היום עולה לה (מתחילתה) [בתחילתה] ואין תחילת היום עולה לה בסופה, ושמא שום טעם יש בדבר [או] הלכה או דרשא שאין לנו להשוותם, ולהכי פריך כיון דאית לי' לר' יוסי דסוף ספירת זיבה מקצת היום ככולו לא שנא סוף היום ולא שנא תחלת היום דמאי שנא א"כ זבה גמורה היכי משכחת לה דכשתראה בשחרית סמוך לערב שעה אחת יעלה לה שימור שזהו נמי סוף ספירה שתטהר בזאת הספירה מראיית יום זה, ומשני בשופעת כלומר שמתחלת לראות שעה גדולה מבעוד יום ורואה עד הלילה שאין שהות ביום לספור ולמחר (בתחילה) [בתחילת] היום לא תספור שהרי ראתה בתחלת הלילה ולמחר כמו כן התחילה שעה אחת קודם הלילה ותהא שופעת עד הלילה וביום השלישי תראה באיזו שעה שתרצה ובלבד שתראה קודם היום בלילה שלא יעלה לה שימור תחלת יום שלישי והא ליכא למיחש שיעלה לה אמצע היום שימור דסברא הוא או סוף או תחלה יש לנו להחשב (בכולן) [ככולו] אבל אמצע לא. (ובפי') [וכפי'] ר' משמע בהדיא בנזיר דכולה שמעתי' איתא התם בסוף פ"ב [דף ט"ו ע"ב] וגרס' התם ולר' יוסי זבה גמורה היכי משכחת לה כיון דחזאי פלגא דיומא אידך פלגא סליק לה שימור משמע בהדיא דמחצי היום הבא שיעלה שימור קפריך ומשני כגון דראתה תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה דלא הוי שהות ביום דסליק לה למניינא אלמא משמע דמשהות ביום הוא פריך והא דנקט התם תלתא יומי לאו (דנימא דראיית) [דווקא דראיה] שלישית לא חיישינן שתהא סמוך לשקיעת החמה מאחר שכבר ראתה שלש ראיות בשלשה ימים אין מועיל לה שימור, אי נמי ה"פ דחזאי תלתא יומי ומקצת מנהון סמוך לשקיעת החמה, מ"ר, וההיא דראש השנה שהביא לנו ר' סמך לדבריו נראית קשה לדבריו.
אמר רבא ק"ו כו' מקום שהותרה לו טומאה ידועה אינו דין שהותרה [לו] טומאת התהום. תימא לר' אמאי לא אמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מהיכא קא מייתית לה מטומאה ידועה מה טומאה ידועה על ידי דיחוי כגון דלא אפשר אף טומאת התהום כו', ואומר ר' דה"נ הוה מצי למפרך אלא עדיפא מינה פריך אפי' לר' טרפון דלית לי' דיו היכא דמפרך ק"ו [הכא] אין דנין כלל ק"ו.
<h2>דף פא:</h2>
לריש לקיש דאמר (בדרב) [בדרך] עד דידעי בה כולי עלמא. וקשה לריב"א ד[ב]סוף נזיר [דף ס"ג ע"א] איתא להך מסקנא ולא מייתי התם מלתא דר' יוחנן ולא פריך נמי אלא לר' אלעזר וקאמר בשלמא למ"ד בדרך שפיר.
המוצא מת מושכב לרחבו של דרך כו'. מקשה ריב"א הא דדייקינן בפ"ב דנזיר [דף ס"ג ע"א] על ההיא משנה דהמוצ(י)א מת [מוצא פרט למצוי, מת] פרט להרוג מ[ו]שכב פרט ליושב היינו טעמא דאם יושב לא הויא שכונת קברות שכך לא קברוהו ואדרבה ביושב אתי טפי שפיר דאם הוה מושכב לאו טומאת התהום הוא הואיל וקברוהו שם, וי"ל דמושכב נקט משום תרומה דמסקי' אי אפשר שלא יאהיל ולא יסיט טומאה אבל משובר ומפורק לא ולהכי דווקא מושכב שהוא תופס כל רחבו של דרך אבל יושב לא דאיכא למימר שמא לא האהיל כנגדו. בד"א בטומאת התהום. תימא דמשמע דבקבר שייכא טומאת התהום והלא נודע כשקברוהו שם ואיכא למימר כגון שנפל באותו קבר ונפל עליו הבית, והא דפי' בקו' הקבר מצרפו משום (דאכתי) [דכתיב] או בקבר לא ידע(י') ר' מנא לי' הא דשמא קרא מיירי בקבר מכוסה ומשום אוהל ומשום הכי נראה דקבר מצרפו משום אוהל שהכיסוי מביא את הטומאה עליו. מצאו טמון בתבן כו', הרי זה טומאת התהום. לפי שכמו שאנו מוצ(י)אין אותו עכשיו לא הי' ראוי להכיר (לאחר) [לאחד] בסוף העולם אבל במים ראוי להכיר (לאחר) [לאחד] בסוף העולם.
והרי טמא וטהור לכתחלה הוא. ולא קודם שחיטה אלא לפני זריקה דוקא אבל קודם שחיטה לא כדמוכח בתוספתא שהביא רש"י במשנתינו. אלא אפילו נודע לו לפני זריקה מרצה על כורחין אומר ר' דמיירי קודם זריקת שום דם דאי נזרק אחד מן הדמים ולפני זריקה היינו לפני זריקת שאר דמים א"כ לא צריך ריצוי ציץ אלא אפילו בטומאה ידועה אינו סותר נזירותו אלא מביא שאר קרבנותיו כדתנן בפ' ג' מינים [דף מ"ז ע"א] משנזרק עליו אחד מן הדמים (ו)נטמא יביא שאר קרבנותיו ויטהר וריצוי דטומאת התהום בכולה שמעתין היינו שאינו סותר נזירתו כדפי' לעיל אי בנזיר כי ימות מת עליו בפתע פתאום אמר רחמנא, וקשיא לר' מהא דתנן בפ' בתרא דנזיר [דף ס"ג ע"א] אם עד שלא גילח נודע לו אפילו טומאת התהום סותר ומסיק בגמרא מאן תנא אמר ר' יוחנן ר' אליעזר היא דאמר תגלחת מעכבא אלמא חשיב(א) לי' התם דכיון שנודע (דבר) [לו קודם] שיש לעשות דבר שמעכב הרי הוא כאלו נטמא באותה שעה טומאה ידועה ואם [כן] נודע לו לפני זריקה היכי מסקי' הכא דמרצה ותירץ ר' דהכא כיון שנשחט אע"פ שעדיין לא נזרק הדם וזריקה מעכבא (ד)חשיב כמו לאחר גילוח דכיון שנשחט הקרבן יש לו להשלים הכל ומרצה ציץ על טומאת התהום ואינו סותר כאלו לאחר זריקה נטמא ולא דמי לקודם גילוח, וא"ת אכתי אם לפני זריקה היכי מרצה הלא לפני זריקה קודם גילוח הוא (כדשני') [כדתנן] בפ' שלשה מינין [דף מ"ו ע"ב] דתנן גילח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה אלמא דלאחר זריקת אחד מן הדמים היתה דאי לאו הכי יחזור ויביא זבח אחר וקודם גילוח מסיק בפ' בתרא דנזיר דסותר, י"ל דכר' אליעזר מוקי לה התם אבל לרבנן תגלחת לא מעכבא ולעיל מצי(נו) לשנויי הכי דמדר' אליעזר נשמע לרבנן.
נטמא רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה. נראה הטעם משום (דלאו) [דלב] בית דין מתנה עליהן דהיכא שהזקיקוהו לשורפו לפני הבירה כגון ברובו או בשלם כדי (לפייסי') [לביישו] [כ]דמפרש בגמרא (ש)לא (יטריחוהו) [הטריחוהו] להביאו עצים משלו אלא יכול ליהנות משל הקדש אפילו הי' להם עצים שאין להם חשד כגון קני (וחידות) [וחריותא] ולהכי במיעוטן והנותר (שאינו) שורפין אותו (בחצרו) [בחצרותיהם] משל עצמן, ובציקנין שרואין בהן חכמים עצרנות ביותר התנו כמו כן ב"ד (שאין) [שאם] לא כן מתוך ציקנותם היו נמנעים מלשורפו ואתי לידי עבירה, ודווקא לציקנין אבל לאדם אחר לא כדמוכח בגמרא דקאמר אכסנאי עשאוהו כציקנין ודווקא להן התירו, והיינו אפי' [למאן] דלית לי' לב ב"ד מתנה עליהן פ"ק דשבועות [דף י"א ע"א] דפריך וכי קדושה שבהן להיכן הלכה דהני מילי בקרבנות דקדישי קדושת הגוף אבל מילי דאקדוש קדושת דמים כולי עלמא מודו.
<h2>דף פב.</h2>
רב זביד אמר לעולם כדאמרי' מעיקרא באכסנאי. פי' בקונטרס דרב זביד לא פליג אדרב עוקבא ואינו אלא מפרש טעמו, וקשה לריב"א דאין זה סוגיית תלמוד בשום מקום שיאמר לעולם כו' כדי לפרש טעם, ונראה לר' דרב עוקבא ורב פפא לא פליגי דרב עוקבא הוה מוקי לה כאן באכסנאי כאן בבעל הבית ואידי ואידי בהחזיק ובאכסניא שלא החזיק הוה מודה דדינו כבעל הבית אלא דלא איירי בה והשתא מתרץ רב פפא אידי ואידי באכסניא וזהו מעין שינויא דרב עוקבא, ורב זביד פליג אתרוויהו דסבירא לי' אכסנאי שלא החזיק נמי עשאוהו כציקנין, אי נמי מצי לפרושי דרב פפא סבר דרב עוקבא איירי (כשהחזיר וה"ה בשלא החזיר) [כשהחזיק אבל בשלא החזיק] דאכסנאי הוה כבעל הבית, ורב זביד סבר לעולם כדאמרי' מעיקרא דדווקא אמר רב עוקבא למילתי' [בבעל הבית] ואכסנאי אפי' לא החזיק עשאוהו כציקנין, מ"ר.
היה מעמיד את הטמאים בשער מזרח. אפי' בטומאת קריין מיירי, וא"ת והאיך מותר ליכנס במחנה לווי' והלא אף טבול יום אסור כדאמרי' בפ"ק דיבמות [דף ז' ע"ב] ובכמה דוכתי טבול יום אינו נכנס למחנה לווי', ואומר ר' דיש מקומות שלא נתקדשו על כרחין שהרי בלשכת בית המוקד היו טבולי יום מותרין לכנס כדמוכח במסכת תמיד [פ"א] דקתני התם אירע קרי באחד מהם הי' הולך לבית הטבילה במסיבה ההולכת תחת הבירה, פי' שבעל קרי משולח חוץ לשני מחנות וחזר(ו) לו עם אחיו הכהנים עד שהיו השערים נפתחים ובלשכת בית המוקד מיירי התם ולא נתקדשה מחנה לוי' לענין טבול יום אלא [מ]עזרת נשים [ולפנים] בלבד, ואמר לי ר' דהכי מוכח בהדיא במס' כלים [פ"א מ"ח] דקתני התם עזרת נשים מקודשת ממנה שאין טבולי יום נכנסין לשם, ועוד אומר ר' שער המזרח דהכא היינו שער המזרח דעזרת נשים (דבשעת) [דבשער] המזרח דעזרת ישראל לא היו יכולין לכנס שזהו לפנים מעזרת נשים הרבה שהרי לרוח אחת מזרחי של עזרת ישראל היתה עזרת נשים כדמוכח בפ"ק דיומא [דף ט"ז ע"א] בההיא סוגיא כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מכותל מזרח, והואיל [שלא] (ש)היו יכולין ליכנס (בעזרה) [בעזרת] נשים היאך היו יכולין ליכנס בשער מזרח של עזרת ישראל שהיא לפנים הימנה חמש עשרה מעלות כדאיתא התם ט"ו מעלות היורדים מעזרת ישראל לעזרת נשים ועוד דשער המזרח בעזרת ישראל היינו שער ניקנור כדאיתא בסוף פ"ב דמסכת מדות דקתני התם שבמזרח שער ניקנור ולשם אין טבול יום [נכנס] כדמוכח בהדיא בההיא דיבמות [דף ו' ע"ב] אע"פ שאין טבול יום (אחד) [אחר] נכנס זה נכנס ובמצורע מיירי התם שהי' מכניס ידיו לבהונות בשער נקנור כדאיתא בכמה דוכתי וקאמר שאין טבול יום אחר נכנס אלא ודאי האי שער המזרח דהכא דעזרת נשים קאמר, מ"ר.
בשלמא נטמא דכתיב והבשר. מתוך הלשון משמע דאמיד דקתני במתניתין קאי דכיון דכתיב בקרא ישרף אית לן למימר היינו מיד בלא עיבור צורה דאי בעיבור צורה לשתוק קרא מיני' ואנא ידענא [דישרף] כיון דלא יאכל ימתין עד למחר (דהוי) [והוי] נותר, אבל אומר ר' דעל כורחין לא אמיד קאי אלא אהא דמנלן שהם בשריפה דהא מישרף לא מצי (לאפוקי) [לאלפויי] דהיינו מיד מדאמר לקמן ו(ל)רבה מוסיף אף ר' יוסי הגלילי דתני' ר' יוסי הגלילי אומר כל הענין כולו אינו מדבר (כולו) [כו'] ומשמע לי' דר' יוסי הגלילי [ישרף] מיד קאמר בפסול דם דדריש חטאות החיצונות מהן לא (הזכיר) [הובא] את דמה דכתיב בחטאת אהרן דהואי שריפתה מיד אבל (ד)רבנן דדרשי(נן) להו מכל (ה)חטא(ו)ת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש באש ישרף אמרי דבעי עיבור צורה אע"ג דכתיב באש ישרף [אלמא] (דהיינו) [דאינו] משמע מיד(י) ועוד מדקאמר בסמוך אשכחן קדשי קדשים קדשים קלים מנלן ותו הא דתניא (לו) [לן] דמה נשפך דמה יצא דמה חוץ לקלעים דקיימא לן בשריפה מנלן על כרחין לא מיבעי לי' מנלן שהם [מיד] בשריפה דהא תנן בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ועוד אי בעי לאפוקי מקרא מנלן דמיד א"כ מאי קאמר יוצא מנלן דכתיב הן לא הובא את דמה וגו' אדרבה האי קרא תקשי לי' דבפסול דם לא (בעינא) [בעינן] עיבור צורה כדאמר לקמן, ומיהו נראה לר' שיש לדחות אלו הראיות דשפיר מצי למימר דאמיד קאי וכולה שמעתין מסקי אליבא דר' יוחנן דסבירא לי' דפסול דם [הוה פסולו בגופו] דחשיב דם ובשר חדא מלתא ודווקא בפסול בעלים קתני (מתניתא) [מתני'] דטעון עיבור צורה אבל בפסול דם (לו) [לא] הילכך שפיר מייתי ההוא קרא דהן לא הובא את דמה ושפיר מיבעי לי' נמי לקמן (לו) [לן] דמה נשפך דמה מנלן דמיד, ומה שהביא ר' נמי ראי' מהא דמשמע לקמן דלרבנן דדרשי (חטאות שנכנס דמה) [מכל חטאת אשר יובא מדמה] לא הוי מיד יש לדחות דההיא ישרף מוקמי' לקמן לשריפתה בקודש ומיהו בלאו הכי ראי' אחרונה אינה ראי' דעל כרחין הא דקאמר אלא יוצא מנלן איוצא דבשר קאמר ולא איוצא דדם דלקמן הוא דבעי יצא דמה חוץ לקלעים מנלן (ואימא) [ואיוצא] דבשר מייתי ראי' שיהא בשריפה מדקאמר שמא חוץ [למחיצתה] יצאתה.
בקודש היתה. אומר ר' דדריש מדכתיב [ויקרא י'] אכול תאכלו אותה בקודש, ור"ח פי' כפי' הקונטרס דמפנימה דריש, (ובתוספתא) [ובתו"כ] דריש לה מדכתיב מדוע לא אכלתם אותו במקום קדוש. בשלמא נטמא גלי רחמנא בקדשים קלים וה"ה בקדשי קדשים. וא"ת מאי קאמר ה"ה הא בהדיא בהאי קרא כתיבי קדשי קדשים כדדרשי' לעיל בפ' כל שעה [דף כ"ד ע"ב] והבשר לרבות עצים ולבונה, וי"ל דאי לאו ה"ה הוה אמינא דאתא לרבות קדשים קלים דלא בעו הכשר אבל קדשי קדשים לא.
<h2>דף פב:</h2>
נשפך דמה כו'. וא"ת אמאי צריכא קרא והא בדם טעון עיבור צורה (ואי) [ואז] ישרף משום נותר, ואומר ר' דאצטריך דלא למעבד קבורה קודם שיהי' נותר, [אי נמי הו"א אפי' כשיהי' נותר לא ישרף דאין צריך שריפה] אלא מי שפסולו משום נותר דהכי משמע קרא לא תותירו ממנו עד בוקר אלא תאכלו והנותר ממנו באש תשרופו אבל מי שאינו ראוי לאכילה שנפסל לא, ונראה לר' דמי שפסולו בקודש ישרף מיד ובדם ובבעלים תעובר צורתו לא מקרא נפקא לן אלא מסברא הוא דהא ליכא למימר דמ(י)ן הדין צריכי כולהו עיבור צורה אלא דגמירי הלכתא דפסולו בקודש ישרף מיד אבל אי לא (ל)גמירי הילכתא מיד אע"ג דגמירי בשריפה (ו)הוה אמינא דטעון עיבור צורה דא"כ מאי קאמר ול(י)תנא דרבה בר אבוה דאמר אפי' פיגול טעון עיבור צורה מנלן אמאי צריך קרא לימא דלא (גמרי') [גמיר] הילכתא דמיד יהא בשריפה אלא ודאי כי גמירי הלכתא לא מיד גמירי אלא סברא דמיד ישרפו ובדם ובבעלים דצריכי עיבור צורה נמי סברא ועוד נראה דליכא למימר דהלכתא גמירי דבשריפה ומיד נפקא לן מחטאת אהרן דא"כ אמאי אצטריך למימר וחטאת דאהרן משום מעשה שהי'.
ונגמר עון עון מחטאת דאהרן. תימא לי אי משום הא לא(ו) הוה צריכין למכתב עון בפיגול דלשתוק קרא מיני' ומסברא הוה אמינא דמיד ישרף, וי"ל דבלאו הכי אצטריך למכתב עון דפיגול דילפי' שהוא בכרת עון עון מנותר בפ"ב דזבחים [דף כ"ח ע"ב]. התם הוראת שעה היתה. תימא לי דמשמע דלא אצטריך לאסוקי האי טעמא אלא לרבה בר אבוה ועל כרחין לכולי עלמא צריכין למימר הכי דהא כולי עלמא מודו דפסיל דם בעי [עיבור] צורה ובחטאת אהרן כתיב הן לא הובא את דמה אל הקודש משמע אם נכנס דמה לפני ולפנים כדין עשו ששרפוהו ואמאי הא בעי עיבור צורה בדם ובבעלים אלא על כורחין מהתם לא גמרי' ובקונ' נמי פי' כן לקמן.
אבל נטמא דאיתי' בחולין כו'. תימא לי ונגמר כולהו מטמא ואמאי צריך הלכתא, ואמר לי ר' דהוה אמינא דהיינו חומרא מה שנוהג נמי (בחול) [בחולין]. הואיל ומעשה חול אתעביד. וא"ת הלא תרומה טעון שריפה ונגמר ק"ו מתרומה, מיהו איכא למימר מה לתרומה שכן אסורה לזרים תאמר בקדשים קלים.
לאחר זריקה מחלוקת. פי' אף לאחר זריקה דאי דווקא קאמר בדם ובבעלים מאן קתני לה. ר' יוחנן בן ברוקא ור' נחמי' אמרו דבר אחד. תימא לי מנא לי' לר' יוחנן [ד]משום דסבירא לי' מפני אנינות נשרפה לא יוכל (לשרוף) [לסבור] כרבנן דילמא לעולם כרבנן סבירא לי' דבבעלים תעובר צורתו ומה שנשרף מיד מפני אנינות [הוראת שעה היתה] מפני שעדיין לא פורש להם עיבור צורה כמו שפי' בקונ' לעיל הוראת שעה היתה ומיהו לפי מה שפי' לנו ר' דסברא הוא דפסול בעלים טעון עיבור צורה נ"ל דאתי שפיר דוודאי לעיל משני שפיר הוראת שעה היתה דקסבר מפני טומאה נשרפה אבל הכא דמסברא טעון עיבור צורה דפסול בעלים הי' מפני אנינות לא שייך למימר הוראת שעה היתה.
<h2>דף פג.</h2>
ורבה מוסיף אף ר' יוסי הגלילי דתניא כו'. וא"ת אפי' לדברי רבה היכי קאמר דר' יוסי הגלילי ור' יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד [והא] פסולה דחטאת שנכנס דמה לפנים היינו לפני זריקה ור' יוחנן בן ברוקה לאחר זריקה מיירי ואליבא דר' יוחנן מסיק מדקמוסיף עלי', וי"ל דבהא מייתי ראי' [ד]אמרו דבר אחד דלא מצי סבר לה כרבנן דהא רבנן אפילו לפני זריקה בעו [עיבור] צורה אי נמי מסברא אית לי' לרבה הכי דלא מפליג בין אחר זריקה לקודם זריקה כי היכי דלא מפליג ר' יוחנן דאמר אף לאחר זריקה מחלוקת.
אמר להן הן לא הובא את דמה. פי' בקונ' דרבנן דמפקי לה מכל חטאת אשר יובא מדמה לא בעי למילף מחטאת דאהרן דדורות משעה לא ילפי' ונראה דמה שפי' כן לא משום דחטאת דאהרן הוה לשעה שהרי שעיר של ראש חודש הי' כדאיתא בזבחים פ' טבול יום [דף ק"א ע"א] אל(מ)א קסברי רבנן דהוראת שעה היתה [אבל ק"ל דלעיל שייך הוראת שעה] דמתחלה פריך דנילף עון עון מחטאת אהרן ממה ששרף אהרן מיד החטאת דקסבר מפני טומאה נשרפה ומשני הוראת שעה היתה כמו שפי' בקו' שעדיין לא אמר לי' הק[ב"ה] שיהא טעון עיבור צורה אבל הכא היכי מצי למימר דרבנן לא ילפי שיהא דם טעון עיבור צורה מחטאת דאהרן לפי שהוראת שעה היתה שעדיין לא פורש להם דבעי(נן) עיבור צורה הלא אע"פ שלא פורש להם מסברא לא הי' להם לשורפו מיד כמו שפי' ר' לעיל דסברא הוא ד[ב]דם ובבעלים טעון עיבור צורה ואומר ר' דנראה לו לפי' דמ"ה לא ילפי רבנן מחטאת דאהרן דסברי דהאי דאמר לי' משה לאהרן הן לא הובא את דמה לאו משום שאם הובא דמה לפנים שיפה עשו ששרפוהו מיד אלא ודאי הי' להם לעבר צורתו אפי' הובא דמה לפנים ואהאי קרא (דכת') [דבתריה] קאי דכתיב מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש הן לא הובא וגו' אבל אפי' הי' כן שלא כדין שרפוהו.
קסבר תנא דידן בו בכשר ואפי' בפסול. והא לא תיקשי לך יוצ[י]א המוח על ידי גומרתו דכי האי גוונא ליכא שבירת עצם, חדא דאיכא למיחש שמא יפקע כדאמר לקמן, אי נמי טר[י]חא לי' מילתא למיעבד הכי, וא"ת א"כ מאי קפריך דילמא (מ"מ) [מ"ה] ישרפו דטריח' מילתא לשוברו, י"ל דשבירה ליכא טורח ולא הוה לי' למימר ישרפו מ"ה. ר' שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין בו משום שבירת עצם. וא"ת ר' שמעון היינו ת"ק, ונראה לר' דר' (יוסי) [יעקב] ור' שמעון פליגי אליבא דת"ק כי ההיא דלא ירבה לו נשים דפרק כהן גדול [דף כ"א ע"א] וההיא (דמדקתני) [דחזקתן] ג' שנים דחזקת הבתים [דף כ"ח ע"ב]. כגון שנמצאו חלוצים אימור לבתר איסורו חלצינהו. והיינו מפני התקלה דקתני בברייתא דמשום חשש שבירת עצם (ו)לא חלצום קודם איסור אפילו על ידי (גומרתו) [גומרתא] ולהכי טעונין שריפה שהרי שימ(ו)שו נותר.
<h2>דף פג:</h2>
אי אמרת בשלמא בשר נינהו כו'. והא לא תקשי הואיל וסבירא לי' השתא דבשר נינהו ליכלינהו ואמאי הוי נותר, י"ל דלאו בשר גמור הוא שיהא (טעמא) [טעמם] כטעם בשר ומיהו לענין שריפה בעי למימר דליהוי בשר. לא נצרכה אלא לשמנו. השתא משמע הכא (דגיד מקרי שומן) [דשמנו מקרי גיד] שפיר, וקשה לי דאמרינן בריש גיד הנשה [דף פ"ט ע"ב] וסבר תנא דידן אין בגידין בנותן טעם והא תנן ירק שנתבשל בה ג"ה אם יש בה בנו"ט הרי זו אסורה, והיכי מוכח מהתם דקסבר יש בגידין בנותן טעם דילמא הא דקתני אם יש בה בנותן טעם מפני שמנו של גיד קאמר דשמנו מקרי גיד כדאשכחן (התם) [הכא] ואין נראה לחלק בין גיד הנשה לגיד סתם.
ליתן לו בוקר שני לשריפתו. תימא אי אסור לשורפו בליל מוצאי יו"ט עד בוקר שני ממש בשחרית א"כ היכי נפקא לן מהכא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט, דדילמא גזירת הכתוב הוא שאין שורפין אותו עד בוקר שני דאי מחמת איסור יו"ט א"כ יהא מותר לשורפו במוצאי יו"ט בלילה שהוא חול, ע"כ נראה אע"ג דכתיב בוקר שני מותר לשורפו בליל מוציו"ט ולא אתי קרא למעוטי לילה, ומיהו אומר ר' דאפי' אסור לשורפו במוצאי יו"ט [אתי] שפיר דוודאי אין זה גזירת הכתוב [ושפיר ילפינן דאין שורפין קדשים ביו"ט ממה] שהי' יכול לשורפו בבוקר ראשון וצוה הכתוב שלא לשורפו [עד] בוקר שני, ומה שאסור לשורפו בליל מוצאי יו"ט אע"פ שאין כאן איסור יו"ט אין זו תימא דכיון שלא הי' יכול לשורפו ביום בבוקר ראשון מחמת איסור יו"ט הקפיד הכתוב שלא לשורפו עכשיו בלילה עד למחר ביום שכן מצינו בשלמים שאין נאכלין לאור השלישי אפ"ה אינן נשרפין עד יום שלישי כדגרסינן בריש מכילתין [דף ג' ע"א] מדכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה.
ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט. מה ש(ה)קשה מנלן עולת חול ביו"ט אימא דאתי לעולת חול בשבת דווקא כבר פי' לעיל בריש תמיד נשחט. השתא משמע הכא דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט וכן משמע לר' עקיבא בסוף אלו קשרים [דף קי"ד ע"א] וכן לת"ק דאבא שאול אין קרבין ביו"ט בפ"ב דביצה [דף כ' ע"ב] ומשמע דכן עיקר מדסבר אביי הכי, [ו]קשה לר' דהא אמר בפ"ק דביצה [דף י"ב ע"א] (תנא) [תני] תנא קמי דרב יצחק בן אבדימי השוחט עולת נדבה ביו"ט [לוקה] אמר לי' דאמר לך מני בית שמאי דאי(ת) בית הלל הא אמרי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הכא נמי מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. אלמא לבית הלל נדרים ונדבות קרבין ביו"ט, ונראה לר' דוודאי לבית הלל אין קרבין דדריש שפיר לכם ולא לגבוה ומיהו מלקות ליכא שהרי התירו דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וא"ת נהי דאשתרי על ידי מתוך כיון שחזר לכם ואסרו נימא אהדרי' לאיסורי' (ולאו) [ללאו] דמעיקרא וילקה נמי לבית הלל כדאשכחן בפ"ב דבכורות [דף ט"ו ע"א] דקדשים שקדם הקדישן למומן או מום עובר להקדישן ואחרי כן נעשה [מום] קבוע הגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים ואע"ג דכי כתיב לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך בתמימים כתיב אלא משום דאמרי' כיון דנפקא לן ק(ו)דם הקדישן [ל]מומן, התם מדכתיב תזבח ולא גיזה אע"ג דלא כתיב בי' לאו בהדיא מ"מ אהדרי' ללאו דמעיקרא והכ"נ הוה לן למימר הכי, ואומר ר' דלא דמי דהתם לעולם לא אשכחן בשום מקום (דלפי') [דאחר] שהוממו קדשים הותר בהם גיזה ועבודה וגלי (ללא תזבח דבאיסורו) [תזבח ולא גיזה דבאיסורו] קמא קאי, אבל הכא נדרים ונדבות הותרו(ה) עם אוכל נפש על ידי מתוך הילכך כי הדר אסר רחמנא בקרא דלכם לא שייך למימר אהדרי' לאיסורי' אלא אמרי' דעשה אית בי' ותו לא. וא"ת אכתי אמאי לא ילקה (דהכי) [דהרי] כתיב קרא כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם משמע שלא הותר הכא אלא מה שהוא לכם אבל מה שאינו לכם באיסורו קאי שאותו לא הותר מעולם, ואו' ר' דאי כתיב אך אשר יאכל לכל נפש לכם הוא לבדו יעשה ה"נ דהוה משמע הכי הא אם אינו לכם לא יעשה לכם אבל השתא דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם בסיפי' דקרא מילתא באפי נפשה מיד כשכתב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה הותרו נדרים ונדבות על ידי מתוך [וכי] (וני)הדר כתב לכם חזר ואסרו ואין בהם אלא עשה ותו לא, ואו' ר' דאפי' איכא במ[ו]גמר מלקות בנדרים ונדבות לא ילקה כדפרשי' אבל מ[ו]גמר נפקא לן מאך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש [כתובות דף ז' ע"א] ומעולם לא נתנתק הלאו ממנו על ידי מתוך, והא לא תקשי כיון דת"ק דאבא שאול דריש נמי לכם ולא לגבוה א"כ הא דקאמר התם אמר להם בית הלל לבית שמאי והלא כבר נאמר לד' כל לד' א"כ מה תלמוד לומר לכם לכם ולא לגויים ולכם ולא לכלבים הוה לי' למימר נמי לכם ולא לגבוה לאסור נדרים ונדבות (ו)לאו פירכא היא כדפי' באלו עוברין [דף מ"ז ע"א], עוד קשה לר' דלא משתמיט תנא בשום מקום [דס"ל] נדרים ונדבות א"ק ביו"ט שיחלק(ו) בין שלמים (לעולה) [לעולת] נדבה אלא ר' שמעון בן אלעזר גרידא בפ"ב דביצה [דף י"ט ע"א] דקאמר לא נחלקו [ב"ש וב"ה על עולה שאינה של יו"ט שאינה קריבה ביו"ט כו' על מי נחלקו] על שלמים שאינן של יו"ט (שני) [שבית] שמאי אומרים לא יביא ובית הלל אומרים יביא [הרי] אע"ג דשרו בית הלל בשלמים בעולה אסרו ואמאי הא אבא שאול דלית לי' לכם ולא לגבוה שרי לגמרי אפי' עולת נדבה דמ"ה לא אצטריך לי' קרא של שבת ביו"ט דכל נדרים ונדבות קרבין ביו"ט אפילו עולות דאי הוה אסור עולת נדבה הוה לי' למיסר נמי (אקרי) [אברי] חול בקרבן צבור כיון דאפשר מערב יו"ט דקרבן צבור חשיב נמי (בנדבה) [כנדבה] כדאשכחן בשתי הלחם באפייתן בפ"ב דביצה [דף כ' ע"ב] דמשמע דשתי הלחם ונדרים שאין דוחין יו"ט חד טעמא הוא דאמרי' התם אמר ר"ה לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט לא תימא מדאורייתא מחזא חזו ורבנן הוא דגזרו [בהו] שמא ישהא אלא אפי' מדאורייתא נמי לא חזי דהא שתי הלחם חובת היום נינהו וליכא למיחש שמא ישהא ואינה דוחה לא את השבת ולא את יו"ט אלמא משמע דבתרוויהו איכא חד טעמא דלכם ולא לגבוה ובסנהדרין פרק אחד דיני ממונות [דף ל"ה ע"ב] נמי מוכח בהדיא דמאן דשרי נדרים ונדבות ביו"ט [שרי] לגמרי ולא אסר שום קרבן בעולם דפריך אאביי דאמר לעיל ואלא הא כתיב [שמות כ"א] מעם מזבחי ההוא בקרבן יחיד דלא דחי שבת אמר רבא לא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו ומה יו"ט שנדחה מפני קרבן יחיד אין רציחה דוחה אותו קרבן יחיד שדוחה יו"ט אינו דין שלא תהא רציחה דוחה (אותה) [אותו] הניחא למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט פי' לא מצי למפרך הכי אלא למ"ד קרבין ביו"ט [ד]ליכא שום קרבן [דלא דחי יו"ט] מאי איכא למימר דא"כ במאי נוקים מעם מזבחי כיון דאפי' נדרים ונדבות דוחין יו"ט אלמא מוכח בהדיא (דילמא) [דלמאן] דאמר נדרים ונדבות קרבין ביו"ט ליכא שום קרבן דלא דחי יו"ט דאי איכא קרבן דלא דחי יו"ט א"כ הוה מצי לאוקומי מעם מזבחי בההוא קרבן דדחי יו"ט דההוא לא אתי בק"ו שלא תהא רציחה דוחה אותו, ונראה לר' דלא אסר עולת נדבה ביו"ט אלא מדרבנן ולכולי עלמא אסור. וההיא דמשמע הכא ובכל מקום דשום עולת חול אינה קריבה בשבת אומר ר' דקשה מהא דאמרינן ביומא בשלהי טרף בקלפי [דף מ"ו ע"ב] אמר ר' אלעזר אומר הי' ר' מאיר איברי עולת חול שניתותרו עושה להם מערכה (ושורף) [וסודרן] ואפי' בשבת ומסיק מאי קמ"ל תנינא בכל יום [היו] שם (היו) ד' מערכות וקאמר לא נצרכה אלא לפסול[ין] ומסיק ופליגא אדרב הונא דאמר רב הונא תמיד תחילתו דוחה וסופו אינו דוחה מאי אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה [ו]פי' בקונטרס התם תחלתו דוחה תמיד של שבת נשח(ו)ט בשבת וקרב בשבת סופו אינו דוחה תמיד של [ערב] שבת אין (אברים) [אבריו] נקטרין משתחשך אלא מעלן מבעוד יום, לפי זה קשה לר' הא (דתניא) [דתנן] לעיל [דף ע"ו ע"ב] חמשה [דברים] באין בטומאה ואפי' בטומאת אימורין קאמר שהם נקטרין מדקתני ואינן נאכלין משמע אבל נקטרין (מהם) [מיהא], ועוד דאמר בפ"ק דיומא [דף ז' ע"א] הי' מקריב מנחת פרים אילים וכבשים ונטמאו בידו (אומרים מביאין) [אומר, ומביאים] אחרת תחתי' ואם אין שם אלא הוא (אמ') [אומרים] לו הוי פיקח ושתוק אלמא דה(ו)קטרו נמי דחי טומאה, ואל יטעה אדם כלל תחלתו דוחה שחיטה וסופו אינו דוחה הקט(ו)רת תמיד של שבת הואיל ויכול להקטירן בלילה, חדא דקשה נמי מאי שפי', ועוד הא מסקי' בפ' אלו דברים [דף ס"ח ע"ב] הקטר חלביו דוחה שבת מטעם בא וראה כמה חביבא (מיני') [מצוה] בשעתא, ועוד מתוך שמעתא גופה דהתם דמפרש (הכא) [רבא] התם מאי טעמא סופו דוחה טומאה (ואינה) [ואינו] דוחה שבת וקאמר סופו כתחלתו (טומאתו) [טומאה] דתחלתו בר מידחי טומאה הוא סופו נמי דחי שבת דתחלתו לאו בר מידחי שבת הוא סופו נמי לא דחי ואם איתא דסופו נמי מיירי בהקטר אימורין דתמיד של שבת הלא תחלתו דהיינו שחיטתו בר מדחי שבת הוא שהרי (נדחת) [דוחה] שחיטתו שבת, הילכך נראה לר' כלשון אחרון שפי' בקונטרס התם תחלתו הקטר איברי(ם) תמיד של שבת סופו איברים שניתותרו מערב [שבת] ופליגי אי דחי טומאה ואי דחי שבת למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', ונראה לר' דדוקא פלוגתייהו בעשיית מערכה בפני עצמן אבל מערכה גדולה כו"ע מודו דדחי טומאה ושבת בפסולין דהיינו כדפשיט קמ"ל אפי' בפסולין עושה להן מערכה וסודרן והיינו (פליגתא) [ופליגא] דרב הונא [א]דר' אלעזר [ד]אמר אפי' בפסולין דהיינו טמאין עושה להן מערכה (ו)בשבת ופליגא לרב חסדא מטומאה ולרבא משבת, והכי פירושא מאי שנא טומאה במועדו ואפי' בטומאה כלומר דכי היכי דבמועדו דהשתא ואפי' בטומאה ומשוות לי' כי טהור שבת נמי במועדו ואפי' בשבת אית לן למימר (דהכא) [דהני] הן בשל היום ו[י]עשו להן מערכה בפני עצמן, ורש"י פי' התם כלשון ראשון נראה לי עיקר, ונראה לר' שזה דוחקו דמפרש התם סופו מאי טעמא דחי שבת ולא דחי טומאה [טומאה] (בדחויי') [דדחויה] היא בצבור תחלתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי ואי כלשון אחרון שפי' היכי קרי הקטרת אימורין (איכא) [עיקר] כפרה בשלמא לפי' ראשון תחלתו דהיינו שחיטה קרי עיקר כפרה דבדם שייך כפרה אבל אומר ר' דהא לאו פירכא (דברהקטה) [דבהקטרה] נמי שייך כפרה ותמיד של היום קרי עיקר כפרה דאפי' בהפשט וניתוח שייך לשון כפרה כדאיתא התם בסוף פ"ב [דף כ"ז ע"א] בההיא סוגיא דהפשט כשר בזר דמסיק התם מקבלה ואילך מצות כהונה (וערכו) [ונתנו] בני אהרן למה לי (למימר) [לימד] על ההפשט כו' ומסיק אכתי אצטריך סד"א כיון דלאו עבודה היא דמעכבא כפרה פי' [נתינת אש] שאינו בגופו של קרבן אבל הפשט קרי מעכב כפרה הואיל ושייכא בגוף הקרבן מ"מ חזינן התם לכו"ע דאימורי תמיד של חול קרבין בשבת לכל הפחות במערכה גדולה והכא אמרי' ולא עולת חול בשבת, ואומר רת"ם וריב"א דהתם דווקא במשלה בהן האור מיירי דנעשו כבר לחמו של מזבח ומתוך שנעשין לחמו של מזבח הרי הם כמו קרבן היום ודחי מ[ב]מועדו אפי' בשבת ללישנא (מיירי) [קמא] נמי דמסיק התם דווקא (הפסולין) [בפסולין] אם משלה בהן האור אי לא לא לאו למעוטי כשרין אתי אלא ה"ק דלא אצטריך בכשרין לאשמעינן במשלה בהן האור, ומיהו אף בכשרין לא שרי אלא במשלה בהן האור ובהא מסופק ריב"א אי בשאר קרבנות דלא[ו] (ב)תמיד אי במשלה בהן האור נעשין לחמו של מזבח (למשרינן) [למשרינהו] בשבת דלחמו של מזבח משוי להו כמו מהיום או דלמא לא מהני האי טעמא אלא בתמיד דווקא דשם תמיד דוחה שבת, וא"ת והא משמע התם דממועדו נפיק דקאמר מאי שנא שבת ממועדו ואפי' בשבת כו', ובסוף פ"ק דשבת [דף כ' ע"א] משמע דקרא דבכל מושבותיכם אי אתה מבעיר כו' למישרי אברים ופדרים הוא דאתא והיינו נמי באיברי עולת חול שנתותרו ומשלה בהן האור, ויש לומר דלאו דווקא נקט במועדו דקרא דבכל מושבותיכם גלי על במועדו דאיירי אפי' [ב]איברים ופדרים של חול והא דנקט במועדו ניחא לי' למנקט דרשא דשייכא אף גבי טומאה ו[ב]כל קרבנות, (ור') [וה"ר] יוסף פי' התם בשבת דלמשרי אברים ופדרים היינו באיברי תמיד של שבת דמעולת שבת [בשבתו] לא גמרינן אלא שחיטה וזריקה, והא לא נהירא לר' דא"כ היכי דרשינן מעולת שבת בשבתו לימד [על] חלבי שבת שקרבין ביו"ט וביום הכיפורים [ואי] (ו)משחיטה ומזריקה מיירי קרא וכי קרבן של שבת ישחט ביום [טוב וביוה"כ] אלא ודאי הקטרת תמיד היום (מגופה) [גופיה] [דרשינן] (דקרא) [מקרא] כדדרשינן בפ' אלו דברים [דף ס"ו ע"א] עולת שבת בשבתו על עולת התמיד מכלל דשל שבת קריבה בשבת והיינו (התם) [סתם] כל (קריבות) [הקרבות] ומתוך דידעו הכי בגופי' דרשינן נמי מיתורא דחלבי שבת קרבין [ביו"ט או] ביוה"כ.
<h2>דף פד.</h2>
ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו. פי' בקונ' ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה שבת שנדחת מפני העבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה, וקשה דבפרק ר' אליעזר דמילה [דף קל"ב ע"א] מוכח בהדיא דלית לי' לרבא האי ק"ו דתניא התם (יכול) [ימול] אפילו בשבת ומה אני מקיים מחללי' מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או אינו אפי' מילה ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת (אמר קרא) [תלמוד לומר] ביום אפי' בשבת אמר רבא האי תנא מעיקרא מאי (נפקא) [ניחא] לי' ולבסוף מאי קשיא לי' כו' הדר אמר כו' דילמא שבת חמירא מצרעת [כו'] ת"ל ביום ואפי' בשבת אלמא מוכח בהדיא בברייתא דמפרש (רבה) [רבא] גופי' דאצטריך קרא למימר דמילה דחי שבת דאי לא[ו] קרא לא הוה אתי בק"ו (דילמא) [דמה] צרעת שכן דוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת [ד]התם לאו משום צרעת חמירא אלא משום דגברא הוא דלא חזי אלמא לית לי' האי ק"ו, וה"ר יוסף לא גרס דאתיא בק"ו דאפי' בלאו ק"ו הוה אתיא כל כמה דלא ידעי' דיו"ט עשה ולא תעשה הוא עד דאתי רב אשי ואמר שבת שבתון עשה הוא, וקשה לר' אי ל"ג לי' דבפ"ק דביצה [דף ח' ע"ב] משמע דידע רבא דיו"ט עשה הוא דאמר התם אפר כירה מוכן לוודאי ואין מוכן לספק כו', עד סוף סוף יו"ט עשה ואין עשה (הכיסוי) [דכיסוי] הדם דוחה ל"ת ועשה [אלא] אמר רבא אפר הכירה דעתו לודאי כו' ונראה לר' דתלמודא ניחא לי' למיפרך אליבא דהילכתא דהכי קיי"ל דיו"ט עשה כרב אשי, ורבא נמי אע"ג דלית לי' דיו"ט עשה הוא מ"מ סבירא לי' מטעם אחרינא דאין עשה (כיסוי) [ד]כיסוי דוחה יו"ט כדדריש מלבדו, ואו' ר' דאי גר' לי' מצי (למיעט) [למעבד] ק"ו הכי ומה נדרים ונדבות שלא נכרתו עליהם שלש עשרה בריתות דוחה יו"ט ואע"ג דלא קביעי [ז]מנייהו וסבירא לי' לרבא כמאן דאמר קרבין, מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות אינו דין שתדחה יו"ט ואע"ג דבפרק ר' אליעזר דמילה [דף קל"א ע"א] פרכי' מה לעומר ושתי הלחם שכן צורך גבוה הכא ליכא למיפרך הכי דלאו חובה נינהו ואפי' חטאות ואשמות לא מיקרי צורך גבוה כיון דאי לא[ו] דחטא לא הוה בעי לאתויינהו וההיא דביצה הוייא השתא כדמשמע דאית לי' [לרבא] דיו"ט עשה הוא להכי איצטריך הכא למימר דאתיא בק"ו דאי לאו ק"ו [לא] הוה צריך קרא למיסר (להא) [כהא] דרב אשי דקאמר יו"ט עשה הוא, ולהכי לא קשיא מידי אע"ג (דתנא) [דרבא] הוה ידע לי' (דרב) [ורב] אשי לא קאמר למיפלג ארבא אלא מילתא דנפשי' קאמר ואקדשי' קאי ואפי' אמילה כדמשמע בפ"ר אליעזר דמילה (ולית) [דלית] לי' ק"ו ור"ח פי' ק"ו ומה אוכל נפש שלא נכרתו עליו י"ג בריתות [דוחה יו"ט מילה] לא כ"ש, ויש להשיב מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת שלמחר לא יהא מצוה על זה, מ"ר.
הואיל ומתאכלי בשור הגדול (כשלקה) [בשלקא]. והשתא בעי ר' יוחנן תרתי דלא אזיל בתר השתא [אלא] בדבר הנאכל בשור הגדול בשליקה דאי לאו הכי אכתי תקשי לי' ברייתא דקתני כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך הא שאינו נאכל בשור הגדול אינו נאכל בגדי הרך אע"ג דחזי לאכילה, וקשיא לר' דא"כ ריש לקיש דפליג עלי' ר' יוחנן אפי' בדבר הנאכל בשור הגדול בשליקה קסבר ר"ל דבתר בסוף אזלינן ומאי קפריך לר' יוחנן אדרבה לדידי' תיקשי דהא מוכחא ברייתא דבדבר הנאכל בשור הגדול בשליקה אזלינן בתר השתא, ותי' ר' דמשמע לי' לר"ל דראשי כנפיים (וסחסחוסין) [והסחוסין] הוי עליהם שם בשר טפי מגידין (שסופו) [שסופן] להקשות ויש להם יותר טעם (והא) [והיינו] דפריך [ר"ל] לר' יוחנן (דסבר) [דאי] כדבריו ליתני גידין שסופן להקשות וכ"ש הנך ומשני ר' יוחנן הני מאי טעמא כו' כלומר הואיל והני לא פסל משום לבסוף הואיל ומתאכלי בשליקה הני (מילי) [נמי] הואיל ומתאכלי בשליקה לבסוף ה"נ דמונין ואין רבותא כלל מה שאין להם טעם בשר כל כך שהרי אם הי' (רבים לשלם) [רכים לעולם] לא הי' פוסלין לפי שאין להם טעם בשר כל כך, הילכך לא תלי טעמא אלא במאי (במתאכלי) [דמתאכלי] בשליקה, ולי נראה דקסבר ריש לקיש (ולא) [דלא] דמי כלל גידין לראשי כנפיים (והחספיסין) [והסחוסין] שהרי גידין סופן להקשות בגדי גופי' הילכך אזיל בתר בסוף אבל ראשי כנפיים (והסחסחין) [והסחוסין] אין סופן להקשות לעולם בגדי אלא בשור גדול דווקא ולא שייך למיזל בהו בתר בסוף כיון שהם רכים לעולם בגדי וטלה, (והורה) [והודה] ר'.
גידין שסופן להקשות. פי' בקו' גידי צואר, וקשה לריב"א (דהכי) [דהכא] משמע דהשתא הם (רבים) [רכים] לגמרי כבשר דאפי' ריש לקיש לא פסיל להו אלא משום (ולבסוף) [דלבסוף], ולעיל מסקינן הני גידין היכי דמי אי גידי בשר ניכלינהו אי דאייתור היינו נותר אלא פשיטא גידי צואר אלמא משמע שהם רגילים להיות נותר כל שעה שאינם רגילים לאכול כלל כמו עצמות אלא נראה דהיינו שאר גידין כגון גידי שדרה ולאו היינו גידין הרכין דקתני בברייתא לעיל גידין הרכין נידונין כבשר דהיינו גידי בשר.
אל תקניטני כו'. דאותבי' ריש לקיש לר' יוחנן מההיא דאילו שעורותיהן [כבשרן] עור ראש של עגל הרך, וקשה לר' לדידי' גופי' תיקשי לי' דהא קסבר בתר בסוף אזלינן, ותירץ ר' דבעור הראש של עגל הרך אזיל בתר השתא לפי שיש לו טעם בשר הרבה יותר מגידין, ואיני יודע מאי קושיא דלריש לקיש אתא שפיר דבכל מקום אזיל לחומרא בפסח סבר בתר בסוף אזלינן (ואיך) [ואין] נימנין עליו בפסח לחומרא ומטמא (בו) [ב]בשר וכי תימא בפסח חומרא דאתי לידי קולא אם נמנו על הגידין דאין המנין מנין ומחייבין לי' בפסח שני ומייתי חולין לעזרה זה אינו דמן הדין אזלינן בתר השתא לחומרא, נר' לי, וריב"א פי' דבירושלמי מקשי דריש לקיש אדריש לקיש דאמר התם בהעור והרוטב אההיא דתנן ואילו שעורותיהן כבשרן עור הראש של עגל הרך דקאמר ר' יוחנן התם לא שנו אלא לטומאה אבל ללקות לא ור"ל אמר משנה שלימה שנה ר' בין לטומאה ובין ללקות ומסיק התם מיתחלפא שיטתי' דריש לקיש תמן לא עבד לי' בשר וכאן עבד לי' בשר ומשני א"ר בא טעמא דר"ל ואכלו את הבשר ולא גידין משמע התם דר"ל אזיל בתר השתא בעור הראש של עגל הרך וחשיב לי' בשר והוא הדין בגידין (שסופו) [שסופן] להקשות אלא שגזירת הכתוב הוא, ולפי הירושלמי אית לן לפרש דהא דקאמר בתר בסוף אזלינן לא מס(ת)ברא אלא מקרא.
<h2>דף פד:</h2>
ה"ג היתה לו שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת עצם ול"ג (אין) [יש] בו. ומיהו הוה משמע דגרס לי' דומיא דאחריני בשעת אכילה יש בו אין בו הראוי למזבח יש בו ואין בו אבל אי גרס לי' קשיא לרב יוסף לא (משכחי בארבעים מינייהם) [משכחינן כארבעה מינייהו], ויש ספרים דגרסי במילתיה דרב יוסף לעיל היתה לו שעת הכושר ונפסל איכא בינייהו למאן דאמר (בשר ולא) [כשר לאו] כשר הוא [למאן] דאמר יאכל בר אכילה הוא והשתא מיתוקמא שפיר (גרס) [גירסת] ב' הספרים בברייתא (כר') [ובדרב] יוסף דהיתה לו שעת הכושר יש בו כו' ומיהו לא אתי שפיר דבכולה שמעתי' בפסול מועט נפיק מאכילה מדנפיק (מתנות) [מתורת] כשרות כי ההיא דאבר שיצא מקצתו (דכרש) [דכשר] קרי לי' ולאו בר אכילה הוא וכולה סוגיא משמע כן.
היתה לו שעת הכושר ונפסל איכא בינייהו מאן דאמר כשר כשר הוא. תימא לי מנא לי' לרב יוסף (משום דדריש כן ככשר ולא כפסול) [דמשום דדריש בו בכשר ולא בפסול משמע לי' הכי דהא ר"ש מפרש טעמי' דת"ק] כמו שפי' לעיל דר' יעקב ור' שמעון אליבא דת"ק פליגי (דאפי') [ואפי'] הכי קתני לעיל (אחר) [אחד] זה (ואחר) [ואחד] זה אין בו משום שבירת עצם (ואמר לי' רב יוסף משמע לי' הכי) [וא"ל רבי דרב יוסף לאו דמשמע לי' הכי אלא] משום דלא ידע מאי בינייהו אם לא אותו שהיתה לו שעת הכושר ונפסל, ול"נ דמצי למימר דת"ק נמי מ[י]אכל קדריש והא דלא מייתי אלא מעצם לא תשברו בו (ו)לא דקדק כיון דתרוויהו בחד קרא כתיבי דהכי כתב קרא בבית אחד לא יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו ומדנקט (בבשר) [בו בכשר] ולא בפסול אין לדקדק דמבו דריש דאפי' ר' דדריש מיאכל תני לקמן כי האי גוונא דתניא רבי ועצם לא תשברו בו (בו בבשר) [בכשר] ולא בפסול על (הבשר) [הכשר] הוא דחייב ואינו חייב על הפסול. אבר שיצא מקצתו איכא בינייהו למאן דאמר כשר כשר הוא. תימא אמאי חשיב לי' (בשר) [כשר] טפי (מכאכילה) [מבר אכילה] הא מה שאינו ראוי לאכילה לאו כשר הוא.
איתמר אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו וכו'. נראה לר' ולריב"א דר' יוחנן וריש לקיש אליבא (דר"מ) [דרבי] קמיפלגי דקתני בברייתא דרבי סתמא יש בו שיעור אכילה יש בו משום שבירת העצם וקמיפלגי בהאי שיעור אכילה באיזה מקום בעינן לה ובפלוגתא דרבינא ורב אשי לעיל [ב]פלוגתייהו דר' ורבנן [דרב אשי אוקמא] באבר שאין עליו כזית בשר ורבינא אוקמא בשאין עליו כזית במקום שבירה, [אבל לרבנן לכו"ע יש בו משום שבירת עצם] ומיהו (תירץ ר') [תימה לר'] קצת דמסיק אילימא דאין עליו כזית בשר כלל אמאי יש משום שבירת עצם דמאי (קרא קשי') [קושיא] לימא הא (מתניתין) [מתניתא] רבנן היא הואיל ואליבא דר' קמפלגי ואיכא למימר דאליבא דידהו מסיק הכי [ד]מסברא סבירא להו כר' (והוו מוקמי' להו) [והוה מוקמי לי' כר' א"כ] לדידך (נמי) אמאי יש בו משום שבירת העצם אלא (ודאי) [לאו ה"ק] שאין עליו במקום זה ויש עליו במקום אחר אבל כרבנן לא מצי למימר לאוקומי פלוגתייהו ולמימר [ד]סבירא להו בין [כ]ר' בין [כ]רבנן דלענין אין עליו כזית בשר דרשי' יאכל דהא לעיל מסקינן תניא [כארבעה] מינייהו והבאנו ראי' מדקתני בהך דר' יש בו שיעור אכילה כו' מכלל דפליגי רבנן עלי' בהא.
<h2>דף פה.</h2>
אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח. בפ"ק דסוכה [דף י"ט ע"ב] תנן מחצלת גדולה עשאה לשכיבה טמאה ואין מסככין [בה] לסיכוך טהורה ומסככין בה ופריך בגמרא טעמא דלשכיבה הא סתמא לסיכוך אימא סיפא לסיכוך כו' הא סתמא לשכיבה כו' עד דמשני רבה בגדולה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לסיכוך כי פליגי בקטנה ת"ק סבר סתם קטנה לשכיבה, ור' אליעזר סבר סתם קטנה נמי לסיכוך א"ל אביי אי הכי [ר"א אומר] אחת גדולה ואחת קטנה אחת קטנה ואחת גדולה איבעי לי', פי' דכיון דר' אליעזר אשמעי' דקטנה דינה כגדולה א"כ קטנה הוה לי' למיתני ברישא דכי קתני גדולה ברישא משמע דגדולה (בקטנה) [כקטנה] אתי לאשמועינן ופרש"י דנראה לו דאיפכא גרסי' במתני' אחת קטנה ואחת גדולה והכי פריך אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי לי' דאי כדגר' לה מאי פריך (דאחד) [דאחת] גדולה (ואחד) [ואחת] קטנה משמע קטנה כגדולה דהכי משמע אחת היא הגדולה ואחת היא הקטנה כלומר כמוה היא ואינה חלוקה לדין שני, וכן דרך התנאים כל מקום דההיא דפשיטא לי' תניא ברישא ואומר השני בתר הכי כשהוא בא להשמיענו שהוא שוה לו הוא שונה אחריו כדתנן בראש השנה [דף כ"ט ע"ב] אחד יבנה ואחד כל מקום כו' ו[ב]בבא קמא [דף מ"ט ע"ב] אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה, ובמס' סוטה [דף מ"ד ע"א] אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש, וטובא תנן התם גבי [חוזר] מערכי מלחמה הכי, והשתא קשה לר' לפי' הקונטרס דהתם מההוא דהכא דקתני רישא אחד עצם שיש בו מוח שאינו פשוט כל כך, וביבמות נמי דתנן בפרק החולץ [דף מ"א ע"א] וכן כל שאר הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להם שלשה חדשים אחת בתולות [ואחת בעולות] ואחת אלמנות ואחת גרושות ואחת ארוסות ואחת נשואות הרי דתנא (בתולה) [בתולות] ברישא אע"פ שאינו פשוט כל כך כמו האחרים דבתולה למה תהא צריכה להמתין ג' חדשים, ואו' ר' דלא דמי דוודאי במקום דאיכא פלוגתא יש לו להזכיר הפשוט תחלה כי ההיא דסוכה דפליג ר' אליעזר את"ק והוה לי' למימר אחת גדולה ואחת קטנה כלומר כמו שאתה מודה בגדולה דסתמא לסיכוך כך [תהא] מודה בקטנה, וכן ההיא דראש השנה (תנא) [תנן] [אמר] ר' אליעזר לא התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אלא ביבנה בלבד אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד, וכן בההיא דבבא קמא אקרא קאי כדכתיב כי יכרה איש בור, וכן בסוטה קאי אקרא (דכי) [דאשר] (י)בנה בית חדש, אבל הכא לא קאי אמידי שהרי לא פי' הכתוב בהדיא עצם שאין בו מוח הילכך אין להקפיד איזה ישנה תחלה, ועוד ק"ל לפי' הקו' מהא דתנן בתמורה [דף ד' ע"א] הכל ממירין אחד הנשים ואחד האנשים אלמא קתני ברישא אותו שאינו פשוט, ועוד ק"ל בין לגיר' הקו' בין לגי' הספרים מהא דתניא פרק המפקיד [דף מ' ע"ב] אחד הלוקח ואחד המפקיד לפק' ופריך מאי [לפקטים] (אלמא) [אילימא] כי היכי דלוקח לא מקבל פקטים מפקיד נמי לא מקבל פקטים (מפקיד נמי לא מקבל פקטים) ולימא לי' [פקטך] מאי אעביד להו אלא כי היכי דמפקיד מקבל פקטים לוקח נמי מקבל פקטים אלמא בעי למימר בשני ענינים ולא קפיד (חד) [הי] מינייהו תני ברישא, ולפי' זה לא קשיא מידי.
ואל תתמה שהרי יבא עשה וידחה לא תעשה. תימא לר' היכי שייך יבא עשה ודוחה ל"ת והא (בעינא) [בעינן] [בעידנא] דקמיעקר לאו מקיים עשה כדאיתא בפ' ר' אליעזר דמילה [דף קל"ב ע"ב] ובפ"ק דביצה [דף ח' ע"ב] ועוד קשיא ד[ב]מס' זבחים פ' דם חטאת [דף צ"ז ע"ב] אמרי' דבקדשים לא אתי עשה (וידחה) [ודחי] ל"ת, ונראה לר' דהכא לאו דוקא קא' (דחי') [דוחה] אלא ה"פ דעל כרחין חד משני [מ]קראות הללו לאו דוקא שהרי מכחישים זה את זה וטפי אית לן למימר דואכלו את הבשר בלילה הזה דווקא מההיא קרא דעצם לא תשברו בו שהרי מצינו בכל מקום שהעשה חמור מן הלאו ולאו משום (דמחמיר) [דמחמת] אולמי' דעשה ידחה הלאו [אלא] משום דבע"א אי אפשר לקיים הכתוב ואכלו את הבשר בלילה הזה, ולא דמי כלל לההיא דביצה דבעי למימר שידחה (אותם) [אותה] עשה דכיסוי [ל]לאו דיו"ט דפריך והא בעידנא דמיעקר לאו [לא] מקיים עשה דהתם ודאי שפיר ניחא דלא (קאמר) [נאמר] שידחה עשה דכיסוי [לל"ת דיו"ט, אבל הכא לא שידחה] לא תעשה דשבירת עצם אלא משום דבע"א אי אפשר לקיים הכתוב דדווקא קאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה כל הבשר, ומיהו בלאו הכי לא קשיא מידי, ד[מ]הא גופי' ילפי' דאין עשה דוחה לא תעשה בקדשים מדכתב רחמנא ועצם לא תשברו בו גבי פסח [כדקאמר] במסכת זבחים פ' דם חטאת ובההיא שמעתא ודאי קשה היכי יליף מינה דבקדשים אין עשה דוחה ל"ת שאני התם דבעידנא דמיעקר [לאו] לא מקיים עשה ובכל ענין ק"ל [ד]בלאו דחיית הלאו מצי למימר (דלאכלו) [דואכלו] את הבשר דווקא כגון על ידי גומרתא דמנח עלי' גומרתא וקלי לי' דהא תנן השורף (העצמות) [בעצמות] והמחתך בגידין אין בו משום שבירת עצם ובכל מקום קיי"ל דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא אתי עשה וידחה ל"ת ואמאי אצטריך נמי ועצם לא תשברו בפסח שני לעצם שיש בו מוח, ונסתלק ר' בגמגום, ומיהו לרבא שפי' לעיל [דף פ"ד ע"ב] דעל ידי גומרתא אסור משום הפסד קדשים דאי אפשר שלא ישרוף גומרתא מן המוח שבפנים אתי שפיר דאפילו על ידי גומרתא לא הוי קרא דואכלו את הבשר דווקא כל הבשר אם לא על ידי שבירה כיון שאי אפשר שלא ישרף מעט מן המוח ואפילו אביי נמי דמפרש משום פקע לאו משום דפליג אהא שיסבור (דאי) [ד]אפשר שלא ישרף כלל אלא קסבר דמשום הפסד קדשים פורתא כי האי לא אסרי' גומרתא.
הפיגול והנותר מטמא את הידים. טמא ל"ג כ[ד]פר' בפ"ק [דף ט"ו ע"ב]. משום חשדי כהונה. וא"ת כמו כן לא יחושו [לעשותו] בטומאה, וי"ל דאף לרשעים חמירא להו טומאה כדאמרי' ביומא [דף כ"ג ע"א] ללמדך שחמורה עליהם טהרת כלים יותר משפיכת דמים.
טומאת בית הסתרים היא. וא"ת התינח לר' יוסי דפליג אדר' מאיר ומייתי לה בפרק בהמה המקשה [דף ע"ב ע"ב] גבי שלשה על שלשה שנחלק דקאמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע(וה) [זה] כו' אלא לר' מאיר דאית לי' דמטמא מאי איכא למימר יש לומר דסבירא (לי') [לן] כר' יוסי דקיימא לן כמותו לגבי ר' מאיר.
ולרבינא דאמר חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי. וא"ת בלא מילתא דרבינא הואיל וסלקא דעתין דאיכא שיעור לטמויי (כמו) [במה] שיצא לחוץ הוי מצי ל[א]קשויי (דמסכת) [דמסקינן בפ'] בהמה המקשה [שם] מודה ר' יוסי בשלש על שלש הבאות מבגד גדול (משעת) [דבשעת] פרישתו מאביהן מקבלות טומאה מאביהן והכי נמי אית לן למימר הכי, ויש לומר דהואי מצי לשנויי בנתזות בכל כוחן דאז לא הוי נוגעות בשעת פרישתן כיון שבכח נפרד דכי האי גוונא משני בכריתות פ' אמרו לו [דף ט"ו ע"א] (דווקא) [דקאמר] באבר המדולדל באדם טהור וכן עושין מוכי שחין בירושלים ערב פסחים הולך לו אצל הרופא (וחותם) [וחותך] עד שמניח בו (בשערו) [כשערה] ותוחבו בסירה ונמשך ממנו (והלא) [והלה] עושה פסחו, ופריך בשעת פרישתו (מידם) [מאדם] מיטמי ומשני בניתזות בכל כוחן.
בני חבורה זריזין הן כי קמיבעי לן יוצא דקדשים. וא"ת והא אדרבא איפכא משמע בעירובין בפרק המוצא תפילין [דף ק"ג ע"א] כהנים זריזין הן [אמרינן, בני חבורה זריזין הן] לא אמרינן, ותירץ ר' דלא דמי התם לענין איסור שבת מיירי דלגבי בני חבורה שייך למגזר [טפי] שלא יחתה מלגבי כהנים [ו]היינו מילתא דלא שייכא לפסח אבל מידי דשייך לפסח כגון יוצא זריזין בני חבורה יותר מכהנים.
<h2>דף פה:</h2>
הוצאה כתיב בי' כשבת. דכתיב אל יצא דמשמע אל יוציא כ[ד]משמע בסוף פ"ק דעירובין [דף י"ז ע"ב] דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה פי' מאל יצא איש ממקומו ופריך לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא אלמא דבהוצאת חפץ מיירי ואע"ג דמסיק מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב היינו מדמשני קרא בדיבורי' ש"מ תרתי אבל משמעות הראשון אינו סותר דלמאן דאמר תחומין דרבנן אל יצא על כרחין להוצאת חפץ, וא"ת הא דרשינן בריש פרק הזורק במס' שבת [דף צ"ו ע"ב] מויכלא העם מהביא ומשה היכן (הי') [הוה] קאי במחנה לוי' וקאמר להו לישראל אל תפיקו מרה"י לר"ה, אומר ר' חדא להוצאה דעני וחדא להוצאה דבעל הבית, (דאומר) [ואומר] ר' דויכלא העם מהביא היינו הוצאה דבעל הבית ולהכי אצטריך אל יצא להוצאה דעני ולא תקשי לך מה לי הוצאה דעני מה לי הוצאה דבעל הבית דאומר ר' דמתוך שאינה מלאכה חשובה דמה לי מוציא לרשות הרבים מה לי מהדר לבית אצטריך למכתב בכל ענין והכי מוכח בריש מסכת שבת [דף ב' ע"ב] (דדרשינן) [דחשבינן] התם יציאות [ב]תרתי אבות לפי שכתובות בשני מקומות בפר' (דמסיק) [ומסיק] התם [אבות] מאי נינהו יציאות יציאות תרתי הוויין.
בנגררין. נראה לר' דלאו דווקא נגררין דאפילו לא יהו נגררין אינו צריך הנחה (בשבת) [כשבת] ובלבד שיהא מעביר ולא יהא זריקה, דלא פליגי רבנן על ר' עקיבא דלא אמרי קלוטה כמי שהונחה אלא [ב]זורק אבל במעביר לא דהכי אמרינן בפרק המוציא [דף פ' ע"ב] אמר רבא הוציא חצי גרוגרות [והניחה] וחזר והוציא חצי גרוגרות אחר דרך עליי' חייב ופריך והא אמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו ומשני לא קשיא כאן בזורק כאן במעביר והא דנקט (הרי) [התם] דרך עליי' ה"ה שלא דרך עליי' אם הי' מוציאו תוך שלשה לרבנן צריך הנחה לרשות הרבים [אלא] (ו)להכי נקט דרך עליי' (ועכשיו) [דעכשיו] אינו צריך [שיהא תוך שלשה] אלא [שיהא] בתוך שלשה דגרוגרות ובהכי מחייב, וא"ת אכתי האיך (ראשונה) [ראשונים] מטמאין הא הך הוצאה לא מקרי הוצאה (דשבת הוא) [לשבת הואיל] ואגד הפרים ביד אותם שהם בפנים עדיין דהכי מוכח בכמה משניות בהמצניע [דף צ"א ע"ב] דלא מחייב אלא היכי דאין אוגדו בידו בשבת, ויש לומר דהכא מיירי דכל הפר חוץ לחומת העזרה והאחרונים סובלים המוט עדיין בפנים ולהכי הויא הוצאה דאפילו למאן דאמר [שם] אגד כלי שמיה אגד הני מילי גבי כלי שיש לו תוך לפיכך אפילו הוציא חצי מה שבתוכו לחוץ לא מחייב הואיל ומקצתו בפנים שעל ידי מה שבפנים הי' יכול להביאו בפנים אבל על ידי משיכת מוטות לא היו יכולין האחרונים למושכן להביאן אצלן.
החלונות ועובי החומה כלפנים. שכן קידש בתחלת קידושין, ובעיקר הקידושין מספקא לר' האיך הי' בתחלת [הקדושים] דנתקדשים ע"י שתי תודות כדאיתא בפ"ב דשבועות [דף ט"ו ע"א] אי בפנים החומה הי' הקידוש שהיו מהלכות התודות מבפנים או מבחוץ [ומהא] דאמרי' הכא החלונות ועובי החומה כלפנים משמע קצת שהקידוש הוא מבחוץ דאז קדשו כל מה שהי' בדעתו של ב"ד לקדש אבל אי מבפנים היו מקדשין האיך קדשו התודות את החלונות ועובי החומה שחוצה להם ולשם פ' ב' דשבועות [דף ט"ז ע"א] משמע דמבחוץ היו מקדשין דמסיק התם [א]הא [ד]כיצד מהלכין כו', חד אמר זו כנגד זו וחד אמר זו אחר זו ותו מסיק מאן דאמר זו כנגד זו פנימית [היינו] דמקרבת לחומה (היינו) משמע שמבחוץ היו מהלכין מאותה של צד החומה קרי פנימית דאי מבפנים היו מהלכין אדרבה אותו של צד העיר היא פנימית יותר ועל זה קשה דפריך בשלמא למ"ד זו אחר זו אמטו להכי פנימית נאכלת שכבר קדשה ראשונה אלא למ"ד זו שכנגד זו תרוויהו בהדי הדדי מקדשו ואי מבחוץ היו מהלכין היכי תיסוק אדעתין שקדשה ראשונה חוץ לחומה יותר [אלא ודאי] שמבפנים היו מהלכין והא דקאמר פנימי הך (דליהוי) [דלהדי] חומה לאו (חומת) [חומה] חיצונה קאמר אלא (חומת) [חומה] הפנימי(ו)ת שהרי שתי חומות היו בירושלים כדמשמע בעלמא [בסנהדרין דף ע' ע"א] דאמר מצאן אחומת בית פגי מכלל דאיכא אחריני, אי נמי דמקרבא לחומת העזרות קאמר והא דקתני במתני' החלונות והעובי החומה (שכקדשו) [שנתקדשו] איכא למימר שהעלו התודות ועלו בית דין שם, מיהו למאי דמסקינן בגמרא החלונות ועובי החומות (כבר) [בבר] שורה אין צריך לדחות דלשם ודאי יכולין לקדש כמו הקרקע של עזרה של לפנים מחומה גדולה הן כדפי' בקו', א"נ הקדש הי' תלוי בדעת ב"ד דכיון שהי' בדעתן לקדש החלונות ועובי החומה קדשי שפיר שהרי על כורחין אי לא תימא הכי א"כ לא יהא מקודשת נמי הקרקע שאצל החומה ממש שהרי אי אפשר לצמצם שיהו כל שעה הולכין ונושאין התודות ממש תיכף לחומות.
וכן לתפלה. פי' בקונטרס העומד מן האגף ולפנים (אצטרף) [מצטרף] לעשרה והעומד חוץ לפתח אין מצטרף, [ו]קשה לר' דבסוטה פ' ואלו נאמרין [דף ל"ח ע"ב] משמע סוגיא דתלמודא [דהלכה] כר' יהושע בן לוי [דאמר] אפילו מחיצה של ברזל (אינו) [אינה] מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ובעירובין פ' [כל] גגות [דף ל"ב ע"ב] משמע סתמא דתלמודא דאם מחיצה מפסקת אין אחר מצטרף להשלים המנין גבי הא דתנן התם חצר גדולה (שנפלה) [שנפרצה] לקטנה וכו', (ד)קאמר התם תשעה (מגדולה) [בגדולה] ויחיד בקטנה מצטרפין תשעה (מקטנה) [בקטנה] ויחיד בגדולה אין מצטרפין [ו]נראה לר' דהכא מיירי לענין צבור שמתפללין [ו]יחיד יוצא בתפלה ועונה קדושה [ו]יהא שמי' רבה אפי' מחיצה [אינה] מפסקת לר' יהושע בן לוי [ולר"י מפסק] ולענין שופר ומגילה לא מצי (לפטורי) [לפרושי] דהא תנן בפ' ראוהו בית דין [דף כ"ז ע"ב] הי' עובר אחורי בית הכנסת או שהי' ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או מגילה אם כוון לבו יצא.
לא נתקדשו שערי ניקנור. וא"ת א"כ בשערי עזרה גופה לפלוג ולשני כאן בשערי ניקנור כאן בשארי שערים, י"ל דלא סגי דלא מיירי בשערי ירושלים דהא מתניתין בפסח קאי שאינו נפסל אלא ביציאת חוץ לחומת ירושלים.
<h2>דף פו.</h2>
ואמר ר' יוחנן מחילות לא נתקדשו. פלוגתא דתנאי הוא [דהא] דר' יוחנן אתמר אמתניתין דתמיד פ"ק דתנן אירע קרי באחד מהם הולך לו במסיבה שתחת הבירה ואמר ר' יוחנן בגמרא זאת אומרת מחילות לא נתקדשו ואותה (ש)משנה שנויי' (כמו) [נמי] במסכת מדות [ספ"א] וקתני סיפא ר' אליעזר בן יעקב אומר במסיבה ההולכת תחת (החול) [החיל] יוצא והולך לו אלמא קסבר לא נתקדשה וה(כ)א דפריך הכא מדר' יוחנן לפי שסתם משנה היא (דתמיד) [בתמיד] וחושבה עיקר, והא דפשיטא לן בפ"ב דזבחים [דף כ"ד ע"א] דכי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא קדיש התם בנעקרה האבן דהוי כי פתוח לקודש, מיהו קצת קשה דמאי נפקא מינה במאי דקדיש עד ארעית תהומא הא אפילו בנויות בחול כה"ג קודש כיון דפתוחות לקודש. ת"ש גגו קודש. ג"כ (ד)היינו ממילתי' דר' יהודה ואגג דהיכל קאי ואע"ג דאמר לעיל שאני היכל הני מילי עיליתא דכתיבי בקרא אבל גגו לא כתיב(י).
לא נצרכה אלא לאותן שתי אמות. לא קאמר שיהא אותן ב' אמות בהיכל דהא שער מזרחי שעליו שושן הבירה צורה כדפי' (בזו) [בקונ'] אחד משערי עזרה הי', ועוד דהכא קתני גגות והתם שערי אלא ה"ק כמו שאותו שער מזרחי הי' מקודש(ת) להניח שם כלי קודש כמו כן גגו [של היכל] קודש דקאמר היינו להצניע שם כלי קודש ולא שיהו כלי קודש צריכין שום מקום מקודש קאמר כדמוכח בכמה דוכתי בפרק לולב וערבה אלא הך קדושה אית להו להניחם שם.
<h2>דף פו:</h2>
מר סבר יש אם למקרא. וא"ת והא שמעינן לי' לר"ש דאמר יש אם למקרא ולמסורת בפ"ק דקידושין [דף י"ח ע"ב] דדריש בבגדו בבוג' גבי אין אדם מוכר בתו לא לשפחות אחר אישות ולא לשפחות אחר שפחות, יש לומר היינו משום דהתם יכול לדרוש שניהם ולא סתרו אהדדי אבל הכא דליכא למדרש אלא חד קסבר דמקרא עדיף והכא נמי אית לי' בפ"ק דסנהדרין [דף ד' ע"א] והא דאמר לעיל [דף פ"ה ע"ב] המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה שהוא בלא תעשה היינו [אפילו] למאן דאמר דפסח נאכל בשתי חבורות דמיהו אחר שנחלק הפסח ונתנו לחבורה זו חלקם וחבורה זו חלקם אסור להוציא חלק חבורה זו לחבורה אחרת.
הכלה הופכת פניה. לא ידע ר' מאי קמ"ל אם לא דחיובא היא לכלה לעשות כן דאמר בגמ' כלה תנן, אי נמי הא קמל"ן דלא (חשיבא לי' בשני) [חשבינן לה כשני] מקומות אע"פ שאכלה מקצת הסעודה בלא הפיכת פנים.
אין מסרבין לגדול כו'. הא דא"ל ניתיב אפוריא לא השיב לו דאין מסרבין דישיבת פוריא דבר גסות ושררה הוא ולא הי' לו לישב אי לאו משום (מה) כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה.
בני חבורה שנכנסין בשלשה ויוצאין אפי' באחד. פי' ר"ח בני חבורה שנמנו על הפסח ובאו מקצת מהן בעת שדרך בני אדם לכנס לאכול הפסח ושגרו הדיילא (שהיו שמעו) [שהוא השמש] שלהם וחיפש אחריהן ולא (מצאו) [מצאן] אפילו אם לא נתקבצו מכל בני החבורה ובאו אלא שלשה בלבד אוכלין את פסח ההוא ואין עליהן להמתין עד שיבואו [הנשארים] (כאן) [כיון] שנתאחרו יותר מבני האדם אבל פחות משלשה לא זה דין הנכנסין, וזה דין היוצאין, אבל אם היו מקובצין [יחד] ויצאו ונתאחרו יותר מן השיעור שאמרנו והדר בהו דיילא ולא מצאן אפילו לא נשאר מכל בני החבורה אלא אחד כיון שהיו שם ויצאו אוכלו אפילו האחד [ו]אין יכולין לומר [לו] למה [לא] המתנת (אותנו) [עלינו]. אמר רבינא ונותן דמים. האוכל הפסח, ולית הלכתא כוותי', והני מילי דעל בעידנא דעיילי אינשי והדר בהו דיילא.
<h2>דף פז.</h2>
מאי רוצה בשעת שחיטה. וא"ת א"כ רישא נמי תאכל במקום שתרצה בשעת שחיטה דהא תניא לקמן [דף פ"ח ע"ב] דאין שוחטין על ידי אשתו (דלא) [שלא] מדעתה דיכולה למחות, ויש לומר דוודאי אין הכי נמי (דרשינן) [דרישא] נמי אוכלת ממקום שתרצה בשעת שחיטה (שלא) [אלא] דבסיפא צריכא לברר, ודוקא בררה בשעת שחיטה אבל לא בררה אינה אוכלת לא משל זה ולא משל זה אבל ברישא אפילו לא בררה נמי סתמא תאכל משל בעלה.
כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה. [ל]פי' הקונטרס אין מיושב הא דאמר בירושלמי איזהו רגל רדופה רגל ראשון, ונראה לרת"ם לפרש דכל נשים רדופות הן להגיד שבחן בבית אביהן (וימצאו) [כשנמצאו] שלימות בבית חמיהן והשתא מתני' מיירי בשאינה רדופה מדקתני הלכה ד[ב]רגל ראשון תאכל ממקום שתרצה שהוא ספק מיירי ברגל שני לחופ[ת]ה והוא ראשון להליכתה שברגל שלפניו לא הלכה בבית אביה(ן) הילכך ספק הוא כיון שלא הלכה ברגל שלפניו שמא גם בזה לא תלך וצריכה לברר ורישא דקתני תאכל משל (בעלי') [בעלה] היינו ברגל שני להליכ[ת]ה שכבר הלכה לבית אבי' [וברייתא ברדופה ברגל הראשון] היינו ראשון לחופ[ת]ה וראשון להליכ[ת]ה דוודאי דעתה בשל אבי' שהיא רדופה ללכת שם ולהגיד שבחה ולומר שנמצאת שלימה והא דקתני מכאן ואילך ממקום שתרצה היינו מכאן ואילך שלא הלכה רגל ראשון לחופ[ת]ה בבית אבי' דאז הוא ספק והשתא אתי שפיר הא דגרסי' דכתיב אז היתה בעיניו כמוצאת [שלום] וגר' נמי ואמר ר' יוחנן כו' [ד]מייתי (דאין) [ראי'] [ד]סתם כלה רדופה להגיד שבחה, ולפי' זה נמי קשה דמשמע בירושלמי דאם לא הלכה רגל ראשון דרגל שני נעשה לה רגל רדופין, ועוד פי' לנו ר' בענין אחר בשם רת"ם דמתני' מיירי בשכבר הלכה קודם הרגל לבית אבי' והגידה שבחה כבר והלכך ספק הוא דשמא כיון שכבר הגידה שבחה שמא לא (הלך) [תלך] עכשיו בבית אבי' אע"פ שהוא רגל ראשון לחופה ורישא דקתני תאכל (בשל בשלמא) [משל בעלה] ברגל שני וברייתא ברדופה שלא הגידה שבחה עדיין דוודאי עכשיו (הלך) [תלך] ברגל זה [ה]ראשון לחופה [ולהליכתה] בבית אבי' להגיד שבחה (ומעתה) [ודעתה] ודאי בשל אבי' ומכאן ואילך דקתני במתני' לאו דוקא הלכה ברגל שני היכי שלא הגידה שבחה עדיין דאז הוא ספק והלכה דקתני במתני' לאו דוקא הלכה שאם כבר הלכה וודאי גילתה דעתה שהיא רוצה בשל אבי' [א"נ] אפילו הלכה כל זמן שלא בררה אכתי ספק הוא, ואי גר' הלכה לעשות צריכה למימר דלעשות לאו דוקא, מ"ר.
כזוית המזבח. מה להלן דם אף כאן דם נדות. בימי עוזי', נתנבאו ד' נביאים. בכולהו כתיבי בימי עוזי' יותם לבד ממיכה (על לא) [דלא] כתיב בי' [אלא] יותם אחז יחזקי' ולא כתיב בי' עוזי', מיהו יליף לי' מהא דעוזי' נתנגע ומלך יותם תחתיו בימיו וכיון דכתיב קרא סתם יש לומר דמתחלת מלכותו של יותם שזה הי' בימי עוזי' התחיל להתנב[א]ות. אמר לו הקב"ה להושע כו'. מסתמא לפי הענין (כך) [ש]אמר לו הקב"ה לקחת לו אשת זנונים [כך א"ל וכך השיבו].
<h2>דף פז:</h2>
בן יזרעאל. על שם העתיד ש[י]זרעו בגולה. עמד והגלה אותן לבבל. והא דאמר בגיטין [דף י"ז ע"א] רחמנא אי (בטולן) [בטולך] אי בטולא דבר עשו אלמא מעלו טפי היינו לבתר דאתו חבירי לבבל.
<h2>דף פח.</h2>
ש"מ יש ברירה. הכא לא שייך לשנויי מאי רוצה רוצה בשעת שחיטה דבשלמא לעיל גבי אשה אתי שפיר דקמ"ל אבל (רוצה) [אינה] רוצה הוי ספק אע"ג דס"ד דבתר בעלה גרירא טפי אבל הכא אם לא בררו בשעת שחיטה אמאי הוי ס"ד למימר דלא הוי ספק ולמאי הלכתא הוי תני יאכל (למקום) [במקום] שירצה אי לאו משום ברירה.
שה לבית מ"מ. והיינו מדרבנן (ואין צריכה) [צריכים] שום מינוי [מדאורייתא] כדאמר ר' זירא גופי' בנדרים פ' אין בין המודר [דף ל"ו ע"א] דשה לבית לאו דאורייתא, וא"ת א"כ היאך יכול (לאכולן) [להאכילו] הלא נמצא פסח נאכל שלא למנוייו דנהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד (מנועין) [מצווין] להפרישו היכי דספי לי' בידים אסור כדאמר ביבמות פרק חרש [דף קי"ד ע"א] והכא שמנוהו עליו ומאכילו האפטרופס עובר, והא ליכא לשנויי (ה"נ) [ה"מ] נבלות וטרפות שאסורין לכל אדם אבל פסח דלמנויו שרי (ו)לקטן נמי שרי א"כ יהא ישראל קטן מותר להאכילו תרומה כיון דשרי לכהן וכי תימא ה"נ הא מוכח התם דקטנה שנשאת לכהן אינה מותרת לאכול אלא תרומה מדרבנן, תירץ ר' דמאי דאית בי' חינוך [מצוה] לא אסרי דהא ילפי' לי' התם מלא תאכלו[ם] לא תאכילו[ם] הילכך ליכא למיסר [א]לא דומיא דשרצים ונבילות [ד]לית בהן חינוך מצוה אבל כי האי גוונא לא, [ו]קשה תינח קטן אלא עבדו ושפחתו הכנענים דשלא מדעת ליתסרו משום דנאכל שלא למנויו אי שה לבית לאו דאורייתא, ואי אפשר לומר דברייתא זו (סברת) [סברה] דאורייתא דא"כ קשיא ההיא דנדרים, ושמא בעבדו ושפחתו הכנענים הוי שה לבית דאורייתא, ודוחק, ועוד תימא שפחתו העברית על [כרחין] קטנה היא דאי דאתיא שתי שערות מאי בעי[א] גבי' וא"כ יהא רבה (סמוכה) [סומכה] עליו (כי) [כמו] אפטרופס ששחט על היתום ואי שה לבית דאורייתא ניחא דאין מוטל עליו לחנכה כיתום ששחט עליו אפטרופס הילכך לא נפקא משה לבית אבל אי מדרבנן הוא משל רבה נמי תאכל דדעת קטנה לאו דעת הוא ומה לי מדעתה מה לי שלא מדעתה, ואפי' הוי דאורייתא נמי קשה דאמירה דקטנה מידי מששא אית בה, ושמא (דבן) [בבת] דעת מיירי כגון צרור וזורקו אגוז ונוטלו חפץ ומחזירו לאחר [שעה] דאית לי' זכיי' מדאורייתא כדמוכח בגיטין [דף ס"ד ע"ב].
על ידי בנו ובתו הקטנים. [ב]פ"ק דבבא מציעא [דף י"ב ע"א] אמר גבי (מציעא) [מציאה] לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא גדול וסומך על שלחן אביו (ו)זהו קטן [קטן] ואינו סמוך על שלחן [אביו זהו גדול הכא ע"כ קטן ממש] מדקאמר בין מדעתו בין שלא מדעתו, ושלא מדעתו על כרחין היינו דאמרי(') שאינם רוצים וגדולים פשיטא דיש בידם למחות אפי' סמוכין על שלחן אביהם דליכא לפרושי מדעתו היינו שנמנים בפירוש ושלא מדעתו היינו דשתקי דהא גבי אשה קתני סיפא דאינו שוחט אלא (מדעתו) [מדעתה] והיינו על כרחין אפי' בשתקה דליכא (למיחש מדעתא) [למימר מדעתה] שבהדיא נמנית אבל בסתמא לא דהא תנן לעיל במתניתין דסתם (בשל) [משל] בעלה ולקמן נמי אמר הכי בהדיא וא"כ שלא מדעתה דקתני היינו במיחוי והודה ר'. וכולן ששחטו. אקטנים ועבדים (ו)כנענים קאי והא קמ"ל דמסתמא נמי כיון ששחטו אין לך מיחוי גדול מזה כדאמרי' בסמוך.
מתני' בדקפדי אהדדי. נראה כמו שפי' בקו' שכל אחד מקפיד ואינו רוצה שיהנה חלקו משל חבירו שהוא רוצה לעשות מצוה אבל הא ליכא לפרושי שהם מקפידים זה על זה ואין כל אחד ואחד רוצה (ליהנות) [לההנות] את חבירו ולפיכך אפי' חלקו לא יאכל שאי אפשר דלא יהנה מחלק חבירו דא"כ בעל הבית זה שוטה הוא שיהא סבור שיהנה חלקו (משלא) [משלו] בלא חלק חבירו והא נמי ליכא למימר מתוך שהוא מקפיד על חבירו אינו שוחט אפי' על חלקו דהא מסתמא מיירי מתני' כששחט עליו רבו דומיא דרישא יתום ששחטו עליו אפטרופס ועוד דא"כ מי שחציו עבד וחציו בן חורין אמאי לא יאכל משל עצמו אפילו (במשנה) [למשנה] ראשו' נהי דרבו מקפיד עליו שאינו רוצה לשחוט עליו אף על חלקו מפני צד חירות בדידי' פשיטא דדעתו לשחוט עליו אף על חלק רבו כדי שיצא ידי חובתו, הילכך נראה לר' טפי בדקפדי אהדדי [וכל] (ו)אחד אינו רוצה (שתהנה) [שיהנה] חלקו משל חבירו ושוחט אף על חלק חבירו וסבור שחבירו אינו מקפיד אם (תאכל) [יאכל] חלקו משלו ולכך העבד שחציו בן חורין (במשנה) [למשנה] ראשונה לא יאכל אף משל עצמו.
<h2>דף פח:</h2>
לישא שפחה אינו יכול. וא"ת וימכור עצמו לעבד עברי ויהא מותר בשפחה, ותירץ הריב"א דבזמן שהעבד עברי נוהג הכי נמי אבל בזמן [הזה] (ש)אין (ה)עבד עברי נוהג כדאיתא בקידושין בסוף האומר [דף ס"ט ע"ב] דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ועוד אומר ר' דאפילו בזמן שהיובל נוהג אין זו תקנה למכור צד חירות שבו דאיסורא הוא כדאמרינן בפ"ק דקידושין [דף כ"ב ע"ב] עבדי הם ולא עבדים לעבדים, ומיהו אין אנו צריכין לתירוץ זה אלא למ"ד בפ"ק דקידושין [דף י"ד ע"א] מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית דפלוגתא היא התם, ועל תירוץ ראשון שפי' קשה לר' דהא בבית שני נוהג מיהא כמו שפי' ר"ת בגיטין פרק השולח [דף ל"ו ע"א] גבי הלל התקין פרוסבול משום קוש' דבראשונה הי' נטמן, וא"ת אכתי ישא ממזרת (וצד) [דצד] עבדות מותר בממזרת (כדתניא) [כדתנן] בפ' האומר בקידושין [דף ס"ט ע"א] אמר ר' טרפון יכולין ממזרים ליטהר ממזר נושא שפחה כו' ולכתחלה נמי קאמר כדמוכח בגמרא [שם] [ו]צד חירות נמי מותר בממזרת (כדמוכח) [כדתנן] בפ' עשרה יוחסין [שם] שחרורי ממזרי ונתיני מותרין לבא זה בזה, ותירץ ר"ת דאין זה תיקון להרבות ממזרים בישראל, ור' משה הכהן תירץ דלא אפשר לישא ממזרת שהרי מקודשת היא לצד חירות ונמצא צד עבדות משתמש באשת איש, וק"ל א"כ תפשוט הא דמיבעי לן בגיטין בפ' השולח [דף מ"ג ע"א] מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש (בן) [בת] חורין מהו את"ל התקדשי לחצאין מקודשת דחזיא לכולי' הא לא חזיא לכולי' כו' תפשוט מהכא דמקודשת דאת"ל אינה מקודשת א"כ ישא ממזרת [אלא ממזרת] אינו יכול לישא שאם היא מקודשת א"כ נמצא צד עבדות משתמש באשת איש [וליכא למימר] (ואם) [דאם] אינה מקודשת א"כ הויא בעילתו בעילת זנות הא לאו מילתא היא דלא תהי' בעילתו בעילת זנות אע"פ שאינה מקודשת מידי דהוי אממזר נושא שפחה שאין קידושין תופסין בה, וא"ת אכתי ישא חצי' שפחה וחצי' בת חורין, י"ל דההיא נמי אסורה דנמצא משתמש צד עבדות בצד חירות וצד חירות בצד עבדות ולא דמי לפרידה דאמר בחולין פרק אותו ואת בנו [דף ע"ד ע"א] שמרביעין עלי' מינה ולא אמרי' דאתי צד חמור ומשתמש בצד סוס וצד סוס בצד חמור דכלאים משמע שני מינים דומיא דשור וחמור דחרישה ופרידה מין אחד בפני עצמה היא, ומ[ה]אי טעמא פרידה מותרת לרכוב עלי' דלא חשיב כלאים דבהמה אלא א"כ שני מינים זה עם זה כמו שור וחמור אבל מין אחד אע"פ שבא משני מינים לא חשיב כלאים, ובתוספתא דמסכת כלאים [פ"ה ה"ד] איכא מאן דאסר וחשיב לה לפרידה כלאים ורבנן פליגי עלי', ומיהו לא אסר אלא מק"ו וכולי תלמודא דשרי לרכוב על הפרידה כרבנן, והכי תניא איסי הבבלי אומר אסור לרכוב על גבי פרידה מק"ו ומה אם במקום שמותר ללבוש שני חלוקין כאחד הרי זה אוסר תערובתו מקום שאסור לנהוג שתי בהמות כאחד אינו דין שיהא אסור בתערובתן אמרו לו והרי הוא אומר [מ"א א'] והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי אמר להם אין משיבין מתקוע אמרו לו הרי הוא אומר [שם ט"ו] ויעש הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוה ה' רק בדבר אורי' החתי, וא"ת ישא נתינית דשחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה (כדתניא) [כדתנן] בי' יוחסין, וי"ל לא מצי משום צד עבדות שבו, ותימא מאי שנא נתין שמוזהר בלא יהי' קדש ואסור בשפחה יותר מממזר דשרי והלא שניהם פסולי קהל מן התורה משום לא תתחתן כמו שפר"ת בהערל [דף ע"ו ע"ב], ולפי' הקו' נמי יש אמורא בהדיא דאסר לי' התם משום לא תתחתן, ואומר רת"ם משום דממזר קד(ו)ש ועומד לפי שנוצר מאיסור חמור דלא תפסי בה קידושין ולא שייך לאזהורי אלאו דלא יהי' קדש, ועוד קשה לר' דבמסכת יבמות משמע דנתין מותר בשפחה מהא דאמר ביש מותרות [דף פ"ה ע"ב] ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו למאן דאמר מפני שהוא מרגילה הא [היא] מרגלא לי' פי' שיכול להכשיר זרעו שישא (בני) [בנו] שפחה, וי"ל דאע"פ שאין יכול לישא שפחה אלא באיסור לא איכפת לי' כיון שאינו יכול לטהר בשום ענין (אפילו) [אלא] על ידי איסור דהא גברא לא איכפת לי' באיסור דהא קנסיב ממזרת [או נתינה], וא"ת אכתי אמאי לא ישא שפחה ויבא עשה [דפו"ר] וידחה לא תעשה דלא יהי' קדש, וי"ל כיון שאנו יכולין לקיים שניהם יש לנו לקיים, ועוד התינח בדידי' אבל לדידה מי התיר לדחות הלאו ואפי' תהא חצי' שפחה וחצי' בת חורין מיהו אין בה עשה דלא מפקדא אתתא אפרי' ורבי', ועוד כי אתי עשה ודחי לא תעשה ה"מ היכא דבעידנא דקא מיעקר לאו מקיים עשה אבל הכא בתחלת ביאה עקר לה ללאו ולא(ו) מקיים עשה עד שעת הוצאת זרע.
לישא שפחה אינו יכול. מהכא משמע שצד שחרור אסור בשפחה, וכן בחולין פרק כל הבשר [דף קי"ד ע"ב] דאמר התם עבד בן שפחה אחי משוחררת יוכיח שמותר פרי עם האם ואסור פרי עם פרי, וקשה לר' על מה שפי' בקו' בהחולץ ובהערל דנתינים יש בהם איסור עבדות אם רוצה לומר דמשה גזר עליהם עבדות וכן יהושע ודוד ונאסרו משום עבדות איסור דאורייתא על ידי אותה גזירה לפי שנעשו עבדים דא"כ יהו חרורי אסורין בהן כמו בשאר עבדים ואנן תנן בי' יוחסין [דף פ"ט ע"א] גירי וחרורי ממזרי ונתיני מותרין לבא זה בזה, ובהערל הארכתי ב"ה. לישא שפחה כו'. תימא לר' דמשמע שאם הי' יכול לישא שפחה הי' מתוקן ואמאי והא אין קיום פרי' ורבי' בזה שוולדה הולך אחריה (ומוכח) [כדמוכח] ביבמות [דף ס"ב ע"א] דהיכא דליכא חייס ליכא קיום פרי' ורבי', וי"ל דהואיל (לפטור) [ופטור] מפרי' ורבי' מחמת האונס אי מצי למיעבד שבת כל דהו אפי' בלא חייס תו לא איכפת לו לתקוני טפי.
והלא לא נברא העולם אלא לפרי' ורבי' שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה. יש מקשי' אמאי לא מייתי קרא דפרו ורבו, ואומר ר' דליכא לשנויי משום דאמר בפ' הבא על יבמתו [דף ס"ב ע"א] דהיו לו בנים ומתו מחייב בפרי' ורבי' (דבעו) [דבעינן] לשבת יצרה וליכא אבל משום פרו ורבו לא מחייב הילכך אייתי קרא דלשבת דהניחא למאן דאית לי' התם הכי אלא למאן דלית לי' מאי איכא למימר, ועוד אפילו יש לו בנים קיימין שהוליד בעבדות (ו)לא קיים פרי' ורבי' דהא אין לו חייס וליכא אכתי שבת כדאמר התם דאפילו מאן דפטר גר שהיו לו בנים (בגרותו) [בגיותו] בעבד מודה שאין לו חייס, ויש מפרש דלא נקט פרו ורבו משום (ר') [רבו] דמהתם לא שמעי' שיש לנו לכוף את רבו (אע"ג) [כיון] דלא שייך ב[י]ה פרו ורבו, וקשה א"כ אפי' חצי' שפחה וחצי' בת חורין נמי הי' לנו לכוף את רבה אע"ג דלא שייך בה פרו ורבו משום שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה וכי תימא ה"נ והא אמרי' בסוף הבא על יבמתו [דף ס"ה ע"ב] מעשה בשפחה אחת שהיתה חצי' שפחה וחצי' בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין ואמר רב נחמן מנהג הפקר נהגו בה וטעמא דנהגו בה מנהג הפקר הא לאו הכי לא אלא נראה דהיינו טעמא משום שזה [ה]עבד פטור מפרי' ורבי' לפי שאינו יכול לקיים ובשביל ש[י]תחייב לא נכוף מידי דהוה (אבל) [אכל] עבדים שאין אנו כופין את (רבה) [רבם] לשחררם להתחייב בכל המצות אם לא מפני חשיבות המצוה שבשבילה נברא העולם וכן משמע בפ"ב דמגילה [דף כ"ז ע"א] דאמר התם איבעיא להו מהו למכור ספר תורה ישן ליקח בו חדש ת"ש אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה אלמא תורה בתורה שפיר [דמי] [ו]דחי דילמא תלמוד שאני דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה לישא אשה נמי לא תהו בראה לשבת יצרה, והתם על כרחין מחמת חשיבות המצוה היא שהרי מחמת מצוה אחרת אינו יכול למכור, וא"ת ובחצי' שפחה וחצי' בת חורין אמאי לא עבדי תקנה שתוכל לקיים מצות פרי' ורבי' כמו בחציו עבד וחציו בן חורין שאנו עושין לו תקנה אע"פ שהוא פטור משום שהוא אנוס, וי"ל שאפי' (ישחררום) [ישחררוה] שמא לא (תייחס) [תקיים] משום דלא מחייבא, ועוד שאין בה צד חיוב, אבל זה יש צד חיוב שהוא מחויב אם הוא יכול.
והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד. וא"ת אמאי לא משני [ברייתא] [כ]שהמנוהו על שני פסחים כאחד והתם ודאי לא יאכל (משום) [משל] שניהם אבל מתניתין [כ]שהמנוהו זה אחר זה דדעתו על הראשון, וי"ל דראשון דמתני' לא משמע ראשון להמנאה אלא ראשון לשחיטה ואפי' שחט תחלה אותו שנמנה עליו בסוף, ולפי' הקונטרס נמי דברייתא סברה אין ברירה לא מצי לשנויי נמי דמתני' קסבר יש ברירה דא"כ הוה לי' למתני יאכל מאיזה שירצה. במלך ומלכה. שיש להם רוב מעדנים ואינם מקפידים אם טלה אם גדי אם שמן אם כחוש.
על מנת שאין לרבו רשות, ולמאן דאמר נמי בפ"ק דקידושין [דף כ"ג ע"א] דכי האי גוונא נמי קני עבד קני רבי' עד שיתן לו על מנת (שיש) [שיצא] בו לחירות הכא נמי יפרש שיתן לו על מנת שיצא בו ידי חובת פסח.
קמי שמיא גליא. לא ידע ר' שפיר לחלק בהך סברא דמה בכך דקמי שמיא גליא מ"מ לא הי' ראוי לאכילה קודם זריקה וזהו פסולא דפסח כמו נמצא יבלת באחד מהם ונתערבו מיהו על כרחין אית לן למימר דלא חשיב לי' תלמודא פסול כל כך הואיל ואין בגוף הקרבן.
<h2>דף פט.</h2>
האי כהן היכי דמי אי דעבד פסח כו'. תימא ונייתי כהן קטן אי נמי אשה כהנת למאן דאמר רשות וליכא למימר דבשני אינה יכולה להביא פסח כיון (שהיו פטורין) [שהיא פטורה] דהא רשות קאמר משמע שיכולה להביא אם היא רוצה ושמא עדיפא מינה קפריך.
דאילו פסח נאכל ליום ולילה. השתא משמע דהאי לישנא שייך למתני בי', וקשיא לר' דמסקי' בפ"ק (דבכורות) [דברכות] [דף ט' ע"א] גבי הקטר חלבים ואימורין מצוותן עד שיעלה עמוד השחר ואלו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו קרית שמע ערבית והלל שבלילי פסחים ואכילת פסחים עד שיעלה עמוד השחר והשתא מאי קפריך מנא לי' דלא קתני אכילת פסחים והלא הוא בכלל כל הנאכלין ליום ולילה דקתני במתני', וי"ל דהכי דייק ואלו אכילת פסחים לא קתני כיון דתנא לי' באיזהו מקומן דאינו נאכל אלא עד חצות והיינו מדאורייתא דומיא דזמן שאר קרבנות דהוו מדאורייתא וכדמוכ[י]ח תלמודא בשלהי פירקא התם [דף נ"ז ע"ב] ואי הוו בכלל הנאכלים ליום ולילה הוה לי' למיתני בהדיא.
ונייתי במותר הפסח. פי' בקונטרס יקדיש את הבהמה לצורך מותר הפסח אם שלו תם זה יהי' מותר הפסח כו', וקשה לר' היאך הי' טועה התלמוד לומר כן שתחול קדושת מותר הפסח על הבהמה באמירה בעלמא אם לא תהי' מותר ממש, הילכך נראה לפרש נייתי מותר הפסח כלומר יקדיש בהמה זו לפסח ויביאנה [בתנאי] שאם היתה בעלת מום (שלא) [שלו] יצא בה ואם לאו יהא מותר הפסח מיד (ומסיק) [ופריק] וכי מפרישין תחלה למותרות כי הכא דאם אינה ראוי' לפסח לא אמרה תורה מותר(ת) הפסח אלא בכי האי גוונא שתחלה הופרש לשם פסח לגמרי וניתותר אבל בע"א לא. ונטרחו ונייתי מותר הפסח. וא"ת האי מותר הפסח איך יכשר עוד לפסח הואיל ונשאר שעה אחת בלא בעלים דהא לקמן [בפ'] מי שהי' טמא בסופו [דף צ"ט ע"א] פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בהא אי בעינן אחד מבני חבורה ראשונה אבל הא כולי עלמא מודו שלא יניחו הפסח כמו שהוא, וי"ל דלא הקפידו אלא היכא שמתמעטין ומניחין אותו כמו שהוא והיו יכולין להמנות עליו אבל ה[י]כא דאין יכולין להמנות עליו כגון שאבד בלא פשיעה ונמנו על אחר לא וההיא דלקמן דפרק מי שהי' טמא [דף צ"ח ע"א] המפריש פסחו ומת אין בנו נמנה עמו יביאנו לשם שלמים איכא למימר כשבנו נמנה כבר על פסח אחר דשוב אינו יכול למנות על זה א"נ איכא לפרושי דהכא מיירי במעו' וכדפי' בקו' אי נמי אדם שהפריש שני פסחים לאחריות ונתותר לו אחד דהוי מותר הפסח ואינו נפסל משום שהניחוהו יחידי ואי נמי איכא לאוקמה כגון שאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות דאי אחר חצות נפסל לגמרי כששחט הפסח ירעה כו' אי נמי איכא למימר שנמצא לאחר שחיטת הפסח דאז קרב שלמים לכולי עלמא, ואכתי קשה לר' הניחא למאן דאמר מותר הפסח בעי (עקידה) [עקירה] יכולים (הפועלים) [הבעלים] למוכרו דכל זמן שלא (נעקד) [נעקר] שם פסח עליו אלא למאן דאמר לא בעי (עקידא) [עקירה] א"כ (היו) [היה] שם שלמים עליו בלא (עקידה) [עקירה] [שלמים לשם פסח קשחט ועוד איך ימכרוהו] הא אמרי' לקמן [דף צ"ב ע"ב] המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וצ"ל דאפ"ה יש הפרש בין שלמים דעלמא לשלמים הבא[ים] מחמת פסח.
דאלו פסח לא בעי סמיכה. על כרחין אית לן למימר דסבירא לן הכא דסמיכה בכל כחו בעינן דאי לאו הכי מאי אכפת (לו הפסח) [לן בפסח] אי סומכין עליו פורתא אותו משהו לאו עבודה היא ובפרק אין דורשין [דף ט"ז ע"ב] משמע דפלוגתא דתנאי הוא והא דמשמע הכא דמשום סמיכה (מיבעי) [ממנעי] מלמיעבד פסחא אע"ג דסמיכא לא מעכבא פי' בזבחים פ' התערובת.
מאי נפקא מינה והא תניא כו'. תימא דפסח בשפיכה נפקא לן מדם (זבחים) [זבחיך] ישפך בשמעתא קמייתא [דפ"ד דזבחים דף ל"ז ע"א] והנתנים בזריקה שנתנו בשפיכה יצא נפקא לן נמי התם (מאי דדריש האי) [מהאי קרא ומשמע דמאן דדריש האי לא דריש האי] ודוחק שם לומר תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל ושם פי' יפה. ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא. ה"ה דאכולהו אמרי' הכי אסמיכה ואמתנות ואנותר, ותימא וכי בשביל דשמא יהא נותר [או] לא יסמכו או לא יעשו מתנות כהלכתן (ו)יכנס לידי ספק כרת ואומר ר' דהואיל ובתחלת השחיטה שוחט שלא [כ]מצותו או שלא בסמיכה או על מנת שיהא (כן) [בו] מיעוט אכילה או מיעוט מתנות הרי הוא כמו ששוחט באיסור והילכך אמרו חכמים שידחה מילתא דכרת בשב ואל תעשה.
אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא לבתר דקא שחיט מי קמתמנו. תימא דהכא מסיק כמאן דאמר שה לבית דאורייתא דאי לאו דאורייתא האי מא[י] הוה פשיט ש"מ יש ברירה והא מינוים דרבנן ומאי הוה נמי מסיק לבתר דאי שחיט מי מצי מזכי להון, ואומר ר' דהכא מסיק הכי משום דמשמע דבכל ענין איירי מתני' בין בגדולים בין בקטנים ולהכי פשיט נמי שפיר, ומיהו יש להקשות הא דפשיט ר' זירא בפ' אין המודר [דף ל"ו ע"ב] (מהן) [מהך] משנ' דשה לבית לאו דאורייתא דאי דאורייתא אבשרא קאי ומזכה להון מאי קפשיט התם הא אוקימנא לה הכא דאמנינהו מעיקרא ותו לא קשיא (איירי הכי מצי לאמנוייהו מעיקרא) ור' יוחנן מוקי לה הכי (כדאמרינן) [דאמנינהו] מעיקרא.
<h2>דף פט:</h2>
דעות שאני. דאע"ג דלא אכלו כולהו אלא (בחד) [כחד] תימא לר' מאי צריך לשנויי הכי לימא לי' דשאני הכא דלא שייך למימר הא קבילתון ולא דמי כלל ליד[י]ו של אחד מהם יפות, וי"ל דאצטריך לשנויי הכי [ש]לא נחזור ונדקדק איפכא דמ[ד]נקט ממנה אחרים משמע דווקא ממנה אחרים דלא מצי למימר הא קבילתון הא יד[י]ו של אחד מהן [יפות] דמצי למימר הא קבילתון אין רשאין ליתן לו חלקו דאי לאו הכי לאשמעי' רבותא ומעיקרא כי הוה בעי למפשט דהוי כידיו של אחד מהן יפות הוה מצי למפרך אפכא מסתברא הילכך [מ]שני בכי האי גוונא דלא מצי למפשט מידי.
בני חבורה רשאין לחלק או אין רשאין לחלק. תימא לי אמאי לא פשיט לה ממתני' טעמא דממנה אחרים עמו הא לאו הכי אין רשאין ליתן לו את חלקו, [וי"ל דאיכא למדחי דבלא ממנה נמי רשאין לחלק והא דנקט ממנה משום דבכל ענין מיירי אפילו התנו שלא ליחלק ואם ממנה רשאין לחלק] אבל ברייתא לא מצי למדחי הכי דפשיטא דבהתנו שלא לחלק אפי' ידיו של אחד מהן יפות אין רשאין ליתן לו את חלקו ד[מ]סתמא על דעת כן התנו דבלא ידיו של אחד מהן יפות אין דרך לחלק בלא תנאי, נראה לר'.
ומעות כל שהן יפלו לנדבה. על כרחין כשקנה העולה והשלמים ממעות חולין דאי מעות הקדש שהקדיש לשם שלמים היכי הוה אמרי' דיפול לנדבה מעות שלמים ויעשו עול[ו]ת קיץ למזבח, וקצת מגומגם דסיפא מיירי במעות חולין ורישא במעות הקדש דמעות שבידו חולין דרישא כשהקדישו לשם פסח איירי כדמוכח בסמוך. ומאחר דלא עשה ולא כלום מעות אמאי יפלו לנדבה. תימא לר' דמשמע הא אם הי' מה שעשה עשוי אתי שפיר, ואמאי אכתי תקשה (לר') [לי'] נמי אמאי יפלו לנדבה (א"ל) [ול"א] אם קנה מהם שלמים (יהא) [יהיו] המעות [ל]שלמים ואם עולה יהיו המעות לעולות, וי"ל דשפיר מסיק (אי מדעתי') [אדעתי'] טעמא משום קנסא, והכי פריך (א"כ) [אא"ב] דעשייתו מועלת אמטו להכי קנסי' לי' שלא ירגיל לעשות פעם אחרת כן (אא"כ) [אא"א] לא עשה ולא כלום אמאי קנסי' לי' כיון שאין ממש בעשייתו ומשני דמ"מ קנסי' לי'.
זה הפריש מעות לפסחו היאך הקדש חל על הקדש. תימא לר' מנא ליה דמיירי במעות שהקדיש לשם פסח דילמא במעות חולין (גומורי) [גמורים] איירי דומיא דסיפא, ונ"ל משום דאי מעות חולין מאי קמ"ל פשיטא דמעות שבידו חולין דאמאי אית (להו) [לן] למקנסי' כיון דשרי למנות אחרים עמו על פסחו ולא דמי לסיפא דקנסי' משום דאסור למכור עולתו ושלמיו. היאך הקדש חל על הקדש. (אבל האי) [וא"ת במאי] ניחא לי' אם יהיו המעות חולין מעיקרא שיכול להמנות כל אדם על פסחו אף לאחר (של) [שהקדישו] הואיל וסבירא לי' לר' אושעיא (דממעות) [דבמעות] לא משייר כ"ש דבפסח לא משייר מדאקשי(נן) לי' היאך הקדש חל על הקדש דהכי מוכח כולה סוגיא, וי"ל דסבירא לי' דדעת האדם המקדיש פסחו לצאת (כן) [בו] אע"פ שמעכשיו מקדישו ולא משייר בי' מידי מ"מ מקדישו על דעת כן שיצאו בו כל אשר ימנה עליו דקרא כתיב ולקח הוא ושכינו וכתיב בי' תכוסו משמע בכל ענין אף לאחר שהוקדש ומשום דדעת האדם לכך אבל במעות קשה לי' היאך (מתחללת) [מתחללין] על הקדש דבמעות הקדש איירי.
<h2>דף צ.</h2>
כי פליגי במצה. (ו)אליבא דהאי לישנא נראה דמוקמי ההיא דכל נדר פרט לנדור דאצטריך קרא לר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן ואליבא דר' לא מצי לאוקמי' דהא לית לי' בפסח משייר אינש להאי לישנא אלא במצה ובמרור לחודי', ומיהו ההיא דלעיל דקתני מעות שבידו חולין היינו (ד)חולין לענין מצה ומרור אבל למידי אחריני לא (דברי) [דכ]ר' יוסי הגלילי לא מיתוקמא דקתני לא עשה ולא כלום דמשמע אף הבשר אינו מכור ליאכל ללוקח ואי כר' יוסי נהי דלא עלו לבעלים לשם חובה דלא מצינו אדם מוכר כפרתו מיהו הבשר למה לא תהא קנויי' ללוקח. החי' עצמך משה. תימא לן (כאן) [כיון] דמקרא נפיק מה צריך [לטעמא] [ש]על מנת כן הקדישו ישראל פסחיהן, וצריך לומר דהא קמ"ל קרא דדעתו לכך.
<h2>דף צ:</h2>
מחוסר טבילה. ואע"ג דמחוסר כפרה נמי צריך טבילה כדתנן בפ' חומר בקודש [דף כ"א ע"א] האונן והמחוסר כיפורים צריכין טבילה לקודש, ההיא אינה אלא מדרבנן כדמוכח התם, ועוד תירץ בן מורי דהכא לא שייך למימר דילמא פשע כיון דלא בעי הערב שמש (שהיא) [בההיא] טבילה דלא דמי לשאר טבילה דבעי הערב שמש וחיישי' דילמא פשע ולא יטבול עד הלילה, והביא ר' ראי' לדבריו מהא דלא קתני בפ' חומר בקודש אלא טבילה אבל [לא] הערב שמש אחר טבילה אלא (אוכל וטבל) [טובל ואוכל] פסחו לערב.
עד שיכלו כל מעות שבשופר. שופר הי' שם והי' כתוב עליו [קינים] ואשה שיש עלי' לידה מביא[ה] מעות קינים ונותנת לתוכו, ומתמה ריב"א הלא בשעת לקיחת הקינים אי אפשר שלא יהי' מעורב בהן ממעות שתי נשים (ואין) [ואיך] יוצאה כל אחת ואחת בקן של חבירתה ואפילו למאן דאמר יש ברירה כי האי גוונא לא שייך למימר דאנן סהדי דנתערבו, והא דמייתי בפ' בכל מערבין [דף ל"ז ע"א] (והתניא) [והתנן] ר' יוסי אומר שתים (שחלקו) [שלקחו] קיניהן בעירוב [או] שנתנו דמי קיניהן לכהן לאיזה שירצה כהן יקריב עולה ולאיזו שירצה יקריב חטאת ומשמע דשייך ברירה כשנותנין דמי קיניהן בעירוב נראה דהתם מיירי בהכי שיקנה כהן בדמי שתיהן יחד שני קינים מאדם אחד ולא בזה אחר זה ושוב הפרישן אחת לשם זו ואחת לשם אחרת התם הוא דשייך לומר הואיל שקנה שניהם ביחד דחשבינן כשיפרישם קן אחד לזו וקן אחד לזו כאלו הלכו המעות של כל אחת על קן זה שהופרש לשמה ואין חלק בו לחבירתה כלום ולא [לה] (לאחרת) [באחרת] אבל אם בזה אחר זה כי האי גוונא פשיטא דלא שייך ברירה כדפר', ונראה שהיו מתנות בשעת (נתינה) [נתינת] דמי הקינים שתהא כל אחת ואחת יוצאה במעות חבירתה, ועל זה נמי קשה לר' דאפילו למאן דאמר יש ברירה כי האי גוונא נמי לא (אמרי) [מהני] אפילו התנו שהרי איך נאמר כשיקנה ממעות של זו אחר שתהא אחת מהן יוצאה (כו') [בו], והוא אינו לשם פלונית שאינו יודע שם של כל אחת ואחת וקינים מרובין היו (בשובך) [בשופר] ואפילו כשאמר זה לשם ראשונה וזה לשם שני' וזה לשם שלישית אכתי הניחא למאן דאמר דאית לי' ברירה דאמרי' נברר הדבר שהי' דעתה (על) [של] בעלת המעות שתצא בהן אשה זו אלא למאן דלית לי' ברירה מאי איכא למימר וליכא למימר דמאן דלית לי' ברירה לא היו נותנים [ב]שופר דהא ביומא מוכח בהדיא בפ' הוציאו לו [דף נ"ה ע"ב] דלכולי עלמא הי' שופר אפי' למאן דאמר דלית לי' ברירה, ומיהו אי הוי אמרינן שמכל מעות השופר היו קונין קינים [יחד] מאדם [אחד] אתי שפיר, אבל לא משמע הכי דקאמר עד שיכלו כל מעות שבשופר מתוך הלשון משמע שבזה אחר זה היו קונים, ונראה לר' דצריך לומר דכל אחת ואחת היתה צוררת מעות קיני' יחד ונותנת בשופר, מ"ר.
מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות ערב פסח. תימה לי א"כ אפי' טבל נמי מהאי טעמא לא ישחטו עליו את הפסח, ואומר ר' דלאו היינו [דכתיב] איש איש כי יהי' טמא משום דקלישה טומאת[י]ה. רב סבר לה כר' יצחק דאמר טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהם להיות בערב הפסח. זו גיר' הקונטרס, ויש ספרים שכתוב בהם סבר לה כר' עקיבא דאמר מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהן כו', וגיר' הקונטרס עיקר כדאיתא בסוכה פרק הישן [דף כ"ה ע"ב] ד[ב]דר' עקיבא דאמר התם מישאל ואלצפן היו לא קתני שחל שביעי שלהן בערב הפסח.
הא למחר יכולין לעשות ואמר רחמנא לידחו. תימה היכי אמר רחמנא לידחו הא מחייב(י) כרת אי לא טביל (ומיירי) [דמיירי] בשביעי(ת) כדי לעשות פסח, וכן טמא שרץ שלא טבל ענוש כרת למאן דאית לי' אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כדמוכח לעיל בפ' אלו דברים [דף ס"ט ע"ב] דתניא יכול לא יהא ענוש כרת אלא טהור שלא הי' בדרך רחוקה ערל וטמא שרץ ושאר טמאים מניין ת"ל והאיש, ושמא הא דקאמר הכא לידחו היינו אם נאנס ולא טבל, אי נמי אפי' במזיד אע"ג דענוש כרת אם לא מל וטבל מאחר דאין שוחטין וזורקין עליו פסח שני מיהא עביד.
בשמיני פשיטא. וא"ת תקשי לי' נמי מתני' אמאי קתני (לי') הזב(ח) שוחטין עליו בשמיני, וי"ל דמתני' לא קשה לי' דקתני לה אגב רישא דקתני זב שראה שתי ראיות [ו]שומרת יום כנגד יום שוחטין עלי' ולא חיישי' לשמא תראה עוד ותסתור.
והאונן. האי אונן נראה לאוקמי כגון שמת לו מת לאחר חצות שכבר חלה עליו חובת פסח אבל קודם חצות חל עלי' אנינות כדאמר לקמן בפ' מי שהי' טמא [דף צ"ח ע"א].
<h2>דף צא.</h2>
חוץ מן המפקח את הגל שהי' טמא מתחלתו. תימה לר' [מפקח הגל נמי נימא חי הוה כשהתחיל לפקח וי"ל] מפקח עליו את הגל מטומאה שתחתיו וכן משמע לשון הברייתא דמייתי בגמ' דקתני גל ארוך ונמצא תחתיו טומאה ולא קתני [מת עי"ל] דכיון שנמצאו מת אית לן למימר שמת הי' מתחלתו דכל (הטמאות בשעת) [הטומאות כשעת] מציאתן.
לא שנו אלא בבית האסורין של גויים. בירושלמי מסיק איפכא ר' יוסי בר' בון בשם ר' יוחנן מתני' כשחבשו ישראלים אבל אם חבשו גוים אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר כלומר כשחבשו גוים אין שוחטין עליו כל עיקר אפי' עם אחרים.
גל עגול. סתם גל עגול הוא ואי אפשר ה[ו]א [שלא יאהיל עליו מתחלתו], וריב"א פי' גל עגול דרכו להיות (מתקצה) [מתקצר] והולך למעלה לפיכך כשהתחיל לפקחו מראשו(ן) התחיל והאהיל בשעת שחיטה.
עשרה ואין יכולין לאכול אין שוחטין עליהן. בהא אפילו ר' יהודה מודה כדתנן שלא יביאוהו לידי פסול. האי באחד מאי עביד לי'. נ"ל דהוה מצי למימר דאצטריך לכדאמר לעיל בכיצד צולין [דף פ' ע"א] שאין היחיד מכריע את הציבור. תרתי שמעת מינה. ולא בעי למימר דמוקי לה ר' יהודה (כדמוקי) [כדמוקמי] לה רבנן דפליגי עלי' דר' שמעון בפ' בתרא דזבחים [דף קי"ד ע"א] (ולא) [דלא] בעי תלמודא [למתלי] פלוגתייהו לגמרי [בד]ר' יהודה ור' יוסי.
והא תנן אין עושין חבורת נשים כו'. תימא לר' דמשמע דלא קשיא לי' אלא משום דקאמר אימא בפני עצמן ואדרבה אי תנא בפני עצמה כ"ש דקשיא טפי, וי"ל דמשמע לי' דלא אסרה מתני' חבורת נשים אלא כשיש הרבה יחד מהן סומכות זו על זו ואינן שומרות את הפסח ואינן זהירות ומתייאשות ממנו ומביאין אותו לידי פסול הילכך יחידה שוחטין עלי'.
<h2>דף צא:</h2>
וכתיב בשני ונכרתה הנפש ההיא דאפי' אשה. תימא לר' אמאי לא נפקא לי' לר' יוסי אשה מדכתיב ככל חקת הפסח כי היכי דמפיק ר' יהודה מהתם טפילה, וי"ל דאי לאו הנפש ההוא הוה אמינא ממש כר' יהודה אע"ג דכתיב ככל חקת הפסח (ד)הוה מוקימנא לי' לטפילה ואיש למעוטי [חובה] הילכך אתי הנפש ההיא וגלי לן דלא ממעטינא אשה מאיש.
איש ולא קטן. תימא לי אמאי אצטריך [קרא מהיכי] תיסוק אדעתא דקטן חייב (היכי) [היכן] מצינו קטן חייב במצות, ונ"ל דאצטריך לקטן שהגדיל בין שני פסחים דסד"א דחייב לעשות פסח שני קמל"ן דשני תשלומין דראשון [כל שהוא זקוק לראשון] זקוק לשני [ו]כל שאין זקוק [ל]ראשון אין זקוק לשני, וצריך לדקדק דלא תקשי [מהא] דלקמן בריש מי שהי' טמא [דף צ"ג ע"א] דמשמע דמקרא אחרינא נפקא לן ובההיא דפרק ד' מיתות [דף נ"ד ע"ב] נמי קשיא אמאי אצטריך איש פרט לקטן בבא על אשת איש ועל אשת אב ועל הזכר ועל הבהמה, וצריך לעיין דשמא לא אצטריך אלא לפחות מבן תשע.
אילימא איש שה מיבעי לי' כדר' יצחק. תימא לר' דבפ"ב דקידושין [דף מ"ב ע"א] משמע דמילתא דר' יצחק נפקא לן מאיש לפי אכלו, ותירץ ר' דהתם ודאי לא מפיק דר' יצחק מאיש זה דמוקי לה בשליחות הילכך נפקא לי' דר' יצחק מאיש לפי אכלו ושליחות לא מצי מפיק מאיש לפי אכלו דלא משמע למדרש מיני' שליחות כלל אבל איש שה משמע למדרש מיני' שליחות שפיר כדכתיב לבית אבות אבל תלמודא דהכא נפקא לי' שליחות מהיכא דנפקא לר' יהושע בן קרחה הילכך ניחא לי' לאוקמי איש שה לכדר' יצחק דמשמע יותר דמיירי בזכיי' [טפי] מאיש לפי אכלו.
האי מיבעי לי' לכדר' יצחק דאמר איש זוכה ואין קטן זוכה כו'. תימא לר' לפי מה דמוכח בפ"ק (דבבבא בתרא מצינו לזכיי) [דבבא מציעא דזכיה] היינו מטעם שליחות אמאי אצטריכא למעט קטן דאינו זוכה פשיטא דהא קיימא לן דאין שליחות לקטן וכי תימא דמהכא הוא דקיימא לן כיון שאינו זוכה אינו בר שליחות אכתי קשה אמאי אצטריך למעט דאינו זוכה הא אפילו לעצמו אין לו זכי' כדאמרי' בשלהי [ה]נזקין [דף נ"ט ע"ב] דאמרינן מציאת חרש שוטה וקטן לכולי עלמא אין בהם גזל אלא מדבריהם, ומיהו שמא דווקא גבי מציאה אבל מתנה זוכה דדעת אחרים (מקני) [מקנה] אותן עדיף קנין שלהן מזכייתן אבל מציאה לא כדמסיק בפ"ק דבבא מציעא [דף י"ב ע"א] גבי מילתא אחריתי ומשמע נמי כן בפרק התקבל [דף ס"ד ע"ב] דמשמע התם (דצמר) [דצרור] וזורקו (אגוד) [אגוז] ונוטלו זוכה לעצמו אפילו לגבי קנין דאורייתא ורבנן אמרי גבי (מציעא) [מציאה] דלא זכו אלא מפני דרכי שלום, אלא ודאי יש חילוק בין מציאה למתנה וכי היכי דאיכא חילוק מדרבנן ה"נ איכא לפלוגי להך סברא מן התורה.
מדר' יוסי סבר לה כר' שמעון ר' שמעון סבר לה כר' יוסי. תימא מנא לי' לתלמודא דר' שמעון סבר לה כר' יוסי דילמא סבר לה כר' יהודה דאמר לעיל ד[ל]ר' [יהודה] תרתי שמעת(ת') (מצא) [מינה] דמשמע אין שוחטין דהא דסבירא לי' לגמרי דרישא כר' שמעון סבירא נמי אין שוחטין את הפסח על היחיד. א"כ לימא קרא לפי אכלו מאי איש ש"מ תרתי כו'. והא דמסיק בריש האיש מקדש [דף מ"ב ע"א] לר' נתן דריש מאיש איש זוכה ואין קטן זוכה ופריך והא מיבעי לי' דאין שוחטין את הפסח על היחיד ומשני קסבר שוחטין את הפסח על היחיד ולא משני כי הכא, לא [קשיא] מידי דהכא משום (ד)דוחק קושיא משני הכי (ממקשי) [מדמקשה] ר' שמעון סבר לה כר' יוסי אבל התם דלא מצטריך למימר הכי לא בעי למדחק לשנויי לי'.
אין עושין חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול. תימא דבעי למימר דגרים מדקדקין יותר (דלא) [ו]דמי להא דאמר כל מצות שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראלים, ובירושלמי גר' אמר ר' יעקב בר אבא משום ר' יוסי אין עושין חבורה של גרים שמתוך שהן מקולקלין אין מדקדקין ויביאוהו לידי פסול, ובכל דוכתא (חזינא) [חזינן] דגרים לא דייקי במצות כבני ישראל.
<h2>דף צב.</h2>
גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. אבל לא בעי לחלק דפסח מצותו עוברת קדשים אין מצותן עוברת דיש כמה קדשים דמצותן נמי עוברת וכגון תודה דאינה נאכלת אלא ליום ולילה וכגון שוחט שלמי חגיגה ביום שביעי שלאחר עצרת דאינם נאכלין אלא ליום ולילה.
אבל ערל ישראל דברי הכל כו'. מתמה ריב"א היכי חזינן בשום מקום טבילה בישראל שמל וגם מדרבנן לא ראינו שנזכר דדווקא ההוא דאונן מתניא בפ' חומר בקודש [דף כ"א ע"א] דטובל לקדשים אבל בערל כלל לא.
כך אין מביאין אותו דרך גגות דרך חצירות ודרך קרפיפות כו'. אע"ג דשרי לעיל ריש אלו דברים [דף ס"ו ע"ב] על ידי מי (שפתחו גרים) [שפסחו גדי] תוחבו בין קרניו כו' (אין) [יש] חילוק בין שבות דבהמתו לשבות דידי'.
וראה קרי. בפ"ק דיבמות פי' בקו' דלהכי נקט וראה קרי דאלו טמא מת ונבלה ושרץ נכנסין בלא (פתח) [פסח] אפילו מת עצמו כדאמר באלו דברים [דף ס"ז ע"א] מדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו, [ו]קשה לר' והא תנן במסכ' [כלים פ"א] החיל מקודש(ת) (היינו) [הימנו] שאין גויים וטמאי מתים נכנסין לשם וכ"ש עזרת נשים דאסורין לכנס ועוד תנן התם עזרת נשים מקודשת (הימנה) [הימנו] שאין טבול יום נכנס לשם ולא מפליג בין טבולי יום דקרי לשאר, ויש לפרש דלרבותא נקט דלא מיבעי בשאר טומאות [ד]מדאורייתא מותרין לכנס אלא אפי' בעל קרי דמשתלח חוץ לשני מחנות מדאורייתא אפ"ה בטבול יום שלו לא גזרו בי' רבנן ובמס' זבחים פרק כל הפסולין [דף ל"ב ע"ב] פי' בקו' דהאי תנא סבר (בטבול) [דטבול] יום דזב כזב דמי ובעל קרי אין נכנס להר הבית כדאמר בפרק אלו דברים [דף ס"ז ע"ב] (ו)מוכל זב לרבות בעל קרי שמשתלח חוץ לשני מחנות ולהכי קאמר אע"פ שאין טבול יום אחר של טומאת קרי נכנס להר הבית מדאורייתא דסבר טבול יום דזב כזב דמי ור' יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה אין בו בהר הבית לגבי טבול יום דקסבר טבול יום דזב [לאו] כזב דמי כדפי' שם בקו' וכאן פי' בקו' דר' יוחנן לא פליגי אברייתא אלא פירושי קא מפרש לה דעשה שאין בו כרת דקאמר תנא דברייתא לאו דוקא דאפי' עשה אין בו בטבול יום אלא דרבנן הוא וקרא (דבא) [דוכבא] השמש יבא אל תוך המחנה במחנה שכינה קאמר, וא"ת הא דתניא במס' סוטה פ' הי' (טובל) [נוטל] [דף כ' ע"ב] לא היתה מספקת לשתות עד שהיו פני' מוריקות והיא מתמלאת גידין (היו) [והן] אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תטמא העזרה ואמרי' (סתמא) [שם] בגמרא מאי טעמא דילמא (מייתו) [מייתא] למימרא דמת אסור ליכנס במחנה לוי' והתניא טמא מת מותר ליכנס במחנה לוי' [ולא] (ל)טמא מת בלבד אמרו אלא אפי' מת עצמו שנאמר [שמות י"ג] ויקח משה את עצמות יוסף עמו והשתא מאי תיובתא דילמא התם מדרבנן דמדרבנן אסור לכנס אפי' (בחול) [לחיל] וכ"ש במחנה לויי', וי"ל דמשמע לי' דמדאורייתא איירי מכיון שהיו ממהרין כל כך שהיו שונין לומר הוציאוה הוציאוה, ומיהו תימא כיון דאין טמאי מתים נכנסים בחיל הא דאמר בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין [דף פ"א ע"ב] כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין אותו (בגרדין) [בגזירין] והלא כמו כן צריך להוציאו חוץ לחיל שהרי אין טמאי מתים נכנסין בחיל, ואומר ר' דלאו דווקא חוץ לעזרה בלבד וה"ה שצריך להוציאו חוץ (לחול) [לחיל].
ה"ג ואמר ר' יוחנן דבר תורה אפילו עשה אין בו. (ד)ר' יוחנן לא פליג (הוא) אמתני' דלאו תנא הוא כדמוכח בפ"ק דכתובות [דף ח' ע"א] דאמר רב התם חתנים מן המנין ואין (אוכלים) [אבלים] מן המנין ופריך לה מברייתא דקתני (דכולהו) [אבלים] וחתנים מן המנין ומשני רב [תנא] (דפליגי) [ופליג] והדר אמר ר' יוחנן דאין (אוכלים) [אבלים] מן המנין ופריך לה ממתני' ולא משני ר' יוחנן תנא הוא ופליג כמו לרב, אלא פרושי קמפרש מתניתא דהאי עשה דקתני אינו [אלא] מדרבנן [אבל] דבר תורה אפילו (אין) עשה אין בו, ועוד ד[ב]ריש תמיד [פ"א] מוכח דאחר שטבל הי' חוזר ויושב [אצל] אחיו הכהנים (אצל) [ב]בית המוקד ואי טבול יום מדאורייתא אסור לכנס אמאי הי' חוזר (עם) [אצל] אחיו הכהנים דכולי' הר הבית מחנה לויי' חוץ מן המחילות שלא נתקדשו כדתניא בפ"ב דזבחים [דף קט"ז ע"ב] מפתח הר הבית עד שער ניקנור מחנה לוי' והי' לו להמתין עד שיעריב שמשו אלא ודאי מדרבנן [הוא] [ו]לא גזור התם משום מילתא דלא שכיח ולאונסו שאני שלא לביישו כי היכי דלא גזור במצורע שראה קרי, ועוד דתנן במס' כלים [פ"א] עזרת נשים מקודש' שאין טבול יום נכנס לשם אבל כל שאר מחנה לוי' מותר [והוא] הר הבית והחיל ואי מדאורייתא היאך נכנס אלא ודאי מדרבנן ורבנן הוא דגזור בעזרה שלא יהא טבול יום נכנס לשם אבל מעזרת נשים ולחוץ מותר אפי' מדרבנן וכן בבית המוקד והא דגזור טפי בעזרת נשים משאר מחנה לוי' משום דדרך אותו השער היו יוצאין ובאין (לעולם) [לאולם] והחמירו בעזרת נשים יותר שלא יהא נכנס משם למחנה שכינה ולכך נקרא שמו שער האיתון שער של עזרת נשים לפי (שראה) שהיו באין ויוצאין בו, אי נמי איכא למימר הר הבית שהי' חמש מאות אמה על חמש מאות אמה והחיל (שהיו) [שהיה] עשר אמות ושתים עשרה מעלות היו בו כדאיתא (בפ"ק) [בפ"ב] דמדות (א)לא אקרו חצר והלכך נכנס שם טבול יום דאינו מחנה לוי' כל כך דלא איקרו חצר אבל עזרת נשים אקרו חצר כדמוכח (בפ"ק) [בפ"ב] דמדות [דתנן] עזרת נשים הי' אורך מאה ושלשים וחמש, וארבע לשכות היו בארבע (מקצועותיהם) [מקצעותיה] של ארבעים ארבעים אמה ולא היו מקורות וכן הם עתידות להיות שנאמר ויוציאנו אל חצר החיצונה כו' אלמא דאיקרי חצר אבל הר הבית והחיל לא אשכחן דאקרו חצר והילכך מותר לכנס בהם טבול יום וכן תניא בזבחים בפרק פרת חטאת [דף קט"ז ע"ב] ר' שמעון בן יוחי אומר עוד אחרת היתה חיל ועזרת נשים [הוא] ולא היו עונשין עלי' טמא הנכנס לשם דלא מחייבי עלייהו חטאת וטעמא כדפר', וא"ת מנא לי' דגזרו על טבול יום שלא לכנס במחנה לוי' דילמא על טמא מת גזרו שאפי' במחנה לוי' [היה] יכול ליכנס וגזרו שלא ליכנס בו והאי חדשו בו שלא יכנס טמא מת במחנה לוי' דמעיקרא הותר וחזרו וחדשו בו ואסרוהו, י"ל דהאי לא חדשו דכבר גזרו עלי' שלא לכנס בחיל כדתנן בפ"ק דמסכת כלים החיל מקודשת הימנו שאין גויים וטמאי מתים נכנסין לשם הרי לן דכבר גזרו עליו שלא ליכנס בחיל דלא אקרו חצר וכ"ש בעזרת נשים דאקרו חצר, אלא ודאי על טבול יום חדשו שלא ליכנס במחנה לוי' דאקרו חצר ולא על טמא מת דכבר גזרו עליו כך פר"ת, עוד פי' דהא דקאמר טבול יום אל יכנס במחנה לוי' לא בכל מחנה לוי' קאמר אע"ג דכל הר הבית מחנה לוי' וגם מה (שיכניס) [שלפנים] הימנו עד עזרת ישראל כדמוכח בפ"ב דזבחים בפרת חטאת [דף קט"ז ע"ב] (דבעי) [דתניא] ג' מחנות היו שם מירושלים להר הבית מחנה ישראל מהר הבית לשער ניקנור מחנה לוי' מכאן ואילך מחנה שכינה כו' ואומר ר' שמעון התם עוד אחרת היתה שם חיל (ועוד) [ועזרת] נשים ולא היו עונשין עליהם דהוו כהר הבית אלא בעזרת נשים בלבד (או) [אי] טבול יום נכנס אבל בכל הר הבית שהוא חמש מאות אמה הוא נכנס וגם בחיל שלפנים הימנו (כדתניא) [כדתנן] [במדות] שהוא לפנים הימנו (במדות) וביומא פ"ק [דף ט"ז ע"א] מייתי לה ואינו אוסר אלא בעזרת נשים בלבד והוא לפנים מהר הבית (למסורג) [וסורג] וחיל ובכל טבול יום מיירי אפילו מטמא מת חוץ משרץ ונבלה ושאר טבול יום דטמא מת גזרו שלא יכנס בחיל וטבול יום של זב בעל שתי ראיות אבל [זב בעל ג' ראיות] דהוא מחוסר כיפורים לא עייל כדמוכח בפ"ג מינים [דף מ"ה ע"א] ובעל קרי וטמא מת גזרו בעזרת נשים שהוא חצר החדשה, ונראה דטבול יום מותר לכנס במחנה לוי' מה"ת מדכתיב בכל קודש לא תגע ומוקמי' לה [ביבמות דף ע"ה ע"א] בתרומה והיינו בשטבלה לסוף שבוע לזכר [או] לסוף שבועיים לנקבה בעל כורחין (דכתיב) [וכתיב] ואל המקדש לא תבא [מכלל] [ד]במחנה לוי' תבוא דכיון שטבלה הותרה דהויא טבולת יום ארוך וכתיב וכפר עלי' הכהן וטהרה לקדש ולמקדש.
<h2>דף צב:</h2>
מאי בודקין אמר רב יהודה כו'. לגיר' הקו' ופי' דאבדיקה דמתני' קאי קשיא לר"ת (מהא סיפא והא מתנית' דמפרש) [דהא בסיפא דהאי מתניתין מפרש] כיצד בודקין מביא את [ה]עפר שהוא יכול להסיטו ונותנו לתוך כברה שנקבי' דקין ובודקו אם נמצא שם עצם כשעורה מטמא ואם לאו טהור הרי לך (כ)דמפרש התם בהדיא (בדיקא) [בדיקה] דמתנית', ועוד דהתם משמע דההיא בדיקה לאחר שהלך לבית (הפרת) [הפרס] והך בדיקה [דהכא] היינו לכתחלה הילכך נראה לר"ת דל"ג מאי בודקין אלא דרב יהודה מילתא באפי נפשה היא דבדיקה דמפרש במשנה דיעבד בשעבר דרך בית הפרס קמיירי דבהכי מטהרין לי' לפסח אבל לא לתרומה אם (עבד) [עבר] אבל בניפוח דר' יהודה מטהרין בכל דבר ולעבור לכתחלה בניפוח והמנפח טהור לעולם וכדמוכח בפ' בכל מערבין [דף ל' ע"א] גבי ההיא ולכהן בבית הפרס דאמר רב יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך כו' ואי כפי' הקו' היכי מהני התם והא לא מהני אלא לעושי פסח ולא לאוכלי תרומה, והא דאמר בחגיגה פ' חומר בקודש [דף כ"ה ע"ב] בדק לפסחו מהו שיאכל בתרומתו אבודקין דמתניתין קאי דאי בדיקה [דר"י מה] (וכ)שעבר (לש)עבר, מיהו אומר ר' דההיא דעירובין לא (קאמר) [קשיא] מידי לפי' הקו' דאע"ג דלא מהניא בדיקה לאוכלי תרומה התם משום דחמירא אכילת תרומה (מטומאה) [בטומאה] דבמיתה אבל גבי עירובין (אין) [אינו] אלא איסור לאו דכהן המטמא את עצמו הילכך סגי בבדיקה דרב יהודה.
שאלו פטורין מן הכרת. נראה לר' דמתני' קסבר שוחטין [וזורקין] על טמא שרץ והשתא לא איירי מתני' אלא בטמא מת דאי קסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ טמא דמתני' [אף] בטמא שרץ איירי (והיינו) [ובכה"ג] איננו פטור מן (ההברת) [ההכרת] אלא חייב לכולי עלמא כדמוכח לעיל (בפי') [בפ'] אלו דברים [דף ס"ט ע"ב] דחייב אם לא יטבול דתניא יכול לא יהא ענוש כרת אלא טהור שלא הי' בדרך רחוקה ערל וטמא שרץ ושאר טמאים מניין ת"ל והאיש, וליכא למימר דפליג עלה דמדפריך מינה לרבא דמפ' דלר' אליעזר פטור מכרת ולא משני דפליג אההיא ברייתא משמע דכולי עלמא מודו בה, וא"ת א"כ לעיל [דף צ' ע"ב] דפריך לרב דאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ (מ"מ) [מ]מתני' דזב שראה שתי ראיות אמאי (שוחטין) לא פריך נמי מהך מתני', אומר ר' משום דרב קאי עלה דההיא ואוקי מתני' דזב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי שלו כגון שטבל הילכך פריך מינה אבל מהך לא מצי פריך דכמה תנאי אשכח דסברי כוותי' דרב [ד]אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ.
הי' בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו רב נחמן אמר הורצה. מצי למימר דסבר (כר') [כרב] יהודה דאמר לקמן [דף צ"ג ע"ב] דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנס בשעת אכילה ולא תיקשי לן הא לאו בר אכילה הוי והוי כי ערל וטמא וחולה שאינם יכולין לאכול (דילמא) [די"ל] ה"מ בהילוך בינוני אבל כיון דיכול לבא בסוסים ובפרדות בר (אעלה) [אכילה] הוא.
הכא נמי אונן קתני בהדייהו. ולא ידענא מה בין אונן למזיד ושוגג דאי מזיד הוא [היינו מזיד] ואי שוגג הוא היינו שוגג, ומצינו למימר דתני תרי גווני [מזיד] חד שהניח בחנם ואונן שנתעצל אגב מ(י)ררי'.
<h2>דף צג.</h2>
הכי גר' בכל הספרים מה (טעמא) [טמא] שאין ס(י)פק בידו לעשות ואינו עושה אף דרך רחוקה שאין ספק בידו לעשות. והכי קתני לה בהדיא בספרי ומתניא גבי פלוגתא דר' אליעזר ור' עקיבא איזהו דרך רחוקה (מפתח) דקאמר ר' אליעזר מאסקופת העזרה ולחוץ ומביא ר' עקיבא ראי' לדבריו דלא אמרי' הכי דמה טמא (שרץ) שאין ספק בידו לעשות מפני טומאתו אף דרך רחוקה באותו ענין מדבר הפסוק שאין ספק בידו לעשות שהוא רחוק כל כך שאין יכול לבוא בשעת שחיטה לעולא, ובשעת אכילה לרב יהודה כדלקמן, והשתא מייתי ראי' רב ששת (ו)מדקתני ואינו עושה משמע שאם זרק לא הורצה כלומר זרק אינה מועלת כלום עשייתו דלכל מילי יליף [דרך] רחוקה מטמא, ונראה לר' דהא דיליף דרך רחוקה מטמא לאו משום היקישא קא יליף אלא במה מצינו יליף לה והשתא משני שפיר רב נחמן ר' עקיבא סבר אין שוחטין ומ"ה בדין הוא דיליף דרך רחוקה מטמא שרץ דתרוויהו (הוו) [חזו] בשעת אכילה ולא חזו בשעת שחיטה הילכך יש להשוותם כי היכי דבטמא שרץ אם זרק לא הורצה כמו כן בדרך רחוקה, אבל אנא סבירא לי שוחטין וזורקין על טמא שרץ והשתא ליכא למימר [בדרך] רחוקה לא הורצה [דמ]היכי גמרי' מטמא מת ליכא למגמר דשאני טמא מת דלא חזי בשעת אכילה אבל דרך רחוקה חזי לכל הפחות בסוסים ובפרדות [אבל] אי אמרי' (דהקשה) [דהיקש] גמור הוא (א)מאי קמשני נהי דסבר רב נחמן ששוחטין וזורקין על טמא שרץ דווקא מ"מ מטמא מת דאיירי בי' קרא (בגמ') [נגמר] מה טמא מת אם זרק לא הורצה אף דרך רחוקה אם זרק לא הורצה דאע"ג דטמא מת לא חזי לאורתא מיהו [כיון] דאתקשו אהדדי נגמר מיני' דאין משיבין על ההיקש, מ"ר, וקצת קשה לר' אי לאו היקישא הוא היכי גמרי' מיני' במה מצינו דטובא איכא למפרך.
ואנא סבירא לי כמאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ונ"ל דרב ששת נמי הכי סבירא לי' דלאו סברא הוא לפלוגי בהכי וקסבר רב ששת דר' עקיבא גמר מטמא מת אע"ג דלא דמי לי' כל כך, לא תקשי דרב נחמן אדרב נחמן (מפרש) [מפרק] כיצד צולין [דף פ' ע"א] כמו שפי' שם.
א"כ למה נאמר טמא דאי בעי למיעבד לא שבקינן לי'. תימא הואיל וסבירא לי' להאי תנא שוחטין וזורקין על טמא שרץ כדמסיק ולמה נאמר לפוטרו מן (ההיברות וכמאן) [ההכרת משמע מכרת פטור אבל אם זרק הורצה ומאן] דאמר הורצה אסקי' לעיל דסבירא לי' שוחטין וזורקין כו' א"כ טמא (נקרא) [דקרא] דקאמר דאי בעי למיעבד דלא שבקינן לי' היינו (טעמא) טמא גמור שאינו יכול לאכול בלילה ובההוא היכי קאמר תלמודא דלהכי אכתי[ב] דאי בעי למיעבד דלא שבקינן לי' פשיטא דלא שבקינן הואיל ולא חזי למיכל כדנפקא לן מאיש לפי אכלו דווקא דחזי למיכל וטמא נמי נפקא לן מהתם כדמוכח פ"ב דזבחים [דף כ"ג ע"א] כדפי' לעיל בפ' תמיד נשחט, ונראה לר' דהכא לא דייק תלמודא אלא משום דקתני למה נאמר טמא לפוטרו מן (ההברת) [ההכרת] דמשמע (מבדת) [מכרת] [פטור] אבל אי בעי למיעבד מצי עביד הילכך פריך דהא אי בעי למיעבד [לא] שבקינן לי', ומיהו אי הוה קתני נמי הכי הוה מצי למפרך דמש"ה לא אצטריך, ונראה לר' דאמתני' ליכא למפרך הכי ולמידק כמאן דאמר הורצה דהא דנקט ואלו (דברים) פטורין לאו משום דאצטריך להכי דה"ה אם זרק לא הורצה אלא איידי דבעי למתני סיפא ואלו חייבין תנא רישא ואלו פטורין, ומתוך פי' הקונטרס (הא) [ב]מתני' משמע דהוה מצי למידק נמי ממתניתין הכי, וקשה לי א"כ תקשי מתני' למאן דאמר לא הורצה וכי תימא [ד]סבר ר' עקיבא כדקאמר לעיל מנא אמינא לה דתניא כו', מיהו על כרחינו צריכין אנו ליישב משנתינו כמותו מדמהדרי' לעיל לשנויי אליבי', על כן נראה לי פי' ר' עיקר, ותימא לר' למאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ טמא דכתב רחמנא למה לי דעל כרחין טמא גמור הוא ופשיטא דפטור דהא לא חזי לאכילה ולפי אכלו כתיב, ותירץ ר' משום דבעי לאשמועינן דבטומאה איש נדחה ואין ציבור נדחין, ומיהו אכתי קשה לי לרב יהודה דאמר לקמן איזו היא דרך רחוקה כל שאין יכול לכנס בשעת אכילה דרך רחוקה דכתב רחמנא למה לי פשיטא דפטור דהא לא חזי לאכילה וכי תימא דאצטריך לפטור אפי' יכול לכנס בסוסים ובפרדות על כרחין לא אצטריך דהא לקמן [דף צ"ד ע"א] תניא הי' חוץ (למודיעית) [למודיעים] ויכול לכנס בסוסים ופרדות יכול יהא חייב ת"ל ובדרך לא הי' משמע דאי לאו בדרך לא הי' מדכתב רחמנא דרך רחוקה לא (הי') [הוה] שמענא לי' ואמאי הא על כרחין דרך רחוקה דכתב רחמנא לא אצטריך אלא משום יכול לכנס בסוסים ופרדות והא ליכא לשנויי דאצטריך למכתב טמא ודרך רחוקה דסד"א דחייב כרת אם מטמא את עצמו או מרחיק את עצמו הא ליכא למימר דא"כ מאי קפריך הכא א"כ למה נאמר טמא דאי בעי למיעבד לא שבקינן לי' והא שפיר קאמר (דקאמר) [דנאמר] לפוטרו מן ההכרת דס"ד לחייב אם מטמא עצמו, ונראה לי דטמא ודרך רחוקה צריכי למכתב לאשמועינן דעבדי בשני דסד"א (דחדש) [דפסח] שני תשלומין דראשון (נינהו) [הוא] דחזו בראשון חזו בשני [דלא] חזי (בשני) [בראשון] לא חזי (בראשון) [בשני] כדאמר לעיל בכיצד צולין [דף פ' ע"א] ובפ"ק דחגיגה [דף ט' ע"א] גבי חגיגה למאן דאמר כולהו תשלומין דראשון נינהו, ומיהו צריך לומר דסבר(י) כר' נתן דאמר לקמן דשני תשלומין דראשון דאצטריך השתא לחייב טמא ודרך רחוקה בפסח שני, אבל (לר') [כר'] דאמר לקמן שני רגל בפני (עצמה) [עצמו] הוא ונפקא לי' מדכתיב כי קרבן ד' לא הקריב במועדו לא מצי סבר(י) דלא הוה צריך למכתבינהו כלל [דכיון] דסבר שהוא רגל בפני עצמו [ו]נפקא לי' מבמועדו ומחייב מהאי טעמא גר שנתגייר וקטן שהגדיל בין שני פסחים, ה"נ לא גריעי מהנהו והודה ר' לדברי.
לא קשיא הא כר' יוסי הא כר' שמעון כו'. תימא לי דהשתא משמע דר' יוסי סבר ששוחטין וזורקין על טמא שרץ דהא מוקמי' ההיא ברייתא [ד]סברה [כמאן] דאמר הורצה כוותי' ולעיל בפ' כיצד צולין [דף פ"א ע"א] גבי הא דבעי רמי בר חמא כהן המרצה בקרבנות הותרה לו טומאת התהום או לא מסקי' אליבא דר' יוסי דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ואמר לי ר' דהא דמוקי הך ברייתא כר' יוסי לאו (משמע) [משום] דאתיא ממש כותי' אלא כתנא דסבירא לי' כר' יוסי בהא דנשים בשני חובה ולא לגמרי כר' יוסי דאלו ר' יוסי סבר אין שוחטין וזורקין.
<h2>דף צג:</h2>
וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דהתם. נראה לר' דהנהו תנאי דהכא סברי שפיר כמאן דאמר בסוף שבועת העדות [דף ל"ו ע"א] דעל השם המיוחד במיתה ועל הכינויים באזהרה דאע"ג דמשמע הכא דאית לי' כרת מג"ש דחטאו חטאו מיהו התם לאו לאפוקי כרת קאמר דעל הכינויים באזהרה אלא לאפוקי דלית בי' מיתה.
עולא לטעמי' דאמר כל שאינו יכול לכנס בשעת שחיטה. תימא לר' מנא לי' לעולא דשעת שחיטה לא הויא משעת שקיעה ואילך אי משום דנפקא לן בפ' איזהו מקומן [דף נ"ז ע"ב] דדם נפסל בשקיעת החמה כדפי' בקו' ודריש לי' מביום הקריבו את זבחו כו' התם נמי קשה לר' [דמשמע] דמשקיעת החמה לא הוי יום והא קיימא לן בפ"ב דמגילה [דף כ' ע"ב] דמעלות השחר ועד צאת הכוכבים יומא הוא.
רב יהודה אמר כל שאינו יכול ליכנס בשעת אכילה. וא"ת במאי פליגי רב יהודה ועולא והא בהדיא קתני מתניתין מן המודיעים ולחוץ, ופי' ר' דבמדת מודיעים פליגי דמר סבר אדם יכול להלוך מן המודיעים עד שעת שחיטה ומר סבר עד שעת אכילה, וא"ת והלא רב יהודה דאמר עד שעת אכילה מאריך השיעור כפלים מעולא שנתן לו מדת חצי יום וכל הלילה וזהו תימא דמר סבר מן המודיעים לירושלים יכול להלך אדם בינוני עד שעת שחיטה ומר סבר לא יוכל אדם להלוך אם לא נ[י]תן לו שהות גדול כפלים, ותחלה תירץ ר' משום (דסבר) דאסתתים דרכי כדאמר בראש השנה [דף כ"ג ע"ב], ושוב מצא ר' בירושלמי דלא פליגי אלא בשיעור תחום שבת דמפרש התם דמאן דאמר בשעת אכילה אם בתחלת הלילה יוכל להיות בתוך התחום שבת א"כ אינו יכול ליכנס בשעת אכילה בשיעור מודיעים (כרבי) [ואליבא דרבי] עקיבא הוא דאמר תחומין דאורייתא, ומיהו נ"ל דאכתי איכא בינייהו שיעור שקיעת החמה דהיינו חמשה מילין דמאן דאמר בשעת שחיטה יכול אדם ליכנס מן המודיעים לירושלים בתחלת שקיעה דאז חסר זמן שקיעה ומאן דאמר בשעת אכילה יכול אדם ליכנס מן המודיעים לתוך תחום שבת של ירושלים בשעת צאת הכוכבים דאי חלה קדושת יום טוב הרי יש ביניהם תחום שבת וחמשת מילין.
וקאמרת שוחטין וזורקין על טמא שרץ. תימא דמשמע הא אי הוה סבירא לי' דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ הוה ניחא ואמאי הא טבול יום כו"ע מודו דשוחטין וזורקין אע"פ שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה, ואמר לי ר' דאין ה"נ ול(א)אלומי' פירכא הוא דקאמר הכי.
דרך רחוקה לטהור כו'. [ד]רחמנא תלי' בעשי' דכתיב ובדרך לא הי' וחדל מלעשות הפסח הילכך תלינן רחוקה כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה אבל בטומאה אזלינן בתר אכילה אע"ג דבההיא קרא דעשי' כתיב טומאה דכתיב והאיש אשר הוא טהור וכו' הא רחמנא תלי' באכילה מ[ד]מחייב (מ)טמא שרץ ומשמע לי' (דעולא) [לעולא] שחייבו הכתוב מדכתיב טמא [ל]נפש דאע"ג דאצטריך למכתב אסורא טומאה נקרא כדפי' לעיל, מיהו תחת טמא לנפש הוה מצי למכתב טמא שרץ כך הבנתי מתוך דברי הקו', ומהאי טעמא מחלקין בין דרך [רחוקה] דטהור לדרך רחוקה דטמא אע"פ ששניהם נתרחקו זה מחמת טומאה וזה מחמת ריחוק מקום, ודרך רחוקה דהכא לא דמי לדרך רחוקה שהזכרתי בפ' כיצד צולין [דף פ' ע"א] גבי מחצה טמאים ומחצה טהורין.
<h2>דף צד.</h2>
לרב יהודה לא קשיא טמא שרץ דרחמנא דחיי' כו'. וא"ת הואיל וסבירא לי' לרב יהודה אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ [ו]טמא דקרא היינו טמא שרץ אמאי לא מדמי דרך רחוקה לטמא שרץ דה[י]כא דאין יכול ליכנס בשעת שחיטה לא ישחטו עליו כי היכי דאין שוחטין על טמא שרץ דהא ר' עקיבא מדמי להו אהדדי לעיל, וי"ל דסבר רב יהודה דכי מדמי ר' עקיבא [לטמא שרץ] דרך רחוקה גמור שאינו יכול ליכנס בשעת אכילה אבל יכול ליכנס בשעת אכילה שוחטין עליו דלא דמי לטמא שרץ דהא טהור גמור הוא ואינו חסר כלום אלא ביאה בעלמא והשתא לא מייתי ר' עקיבא ראי' למילף לגמרי דדרך רחוקה כל שאינו יכול ליכנס בשעת אכילה מטמא דמטמא לא מצי למילף אלא שאינו יכול להיות בשעת אכילה, ומיהו הא שפיר מייתי דלא אמר[ינן] כר' אליעזר דאמר מאסקופת העזרה ולחוץ ומסברא אית לן למימר כל שאינו יכול לכנס בשעת אכילה דהואיל וטהור הוא אין לו לדמותו אם יכול לכנס בשעת אכילה.
משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ד' מילין. הקשה ר"ת מהא דאמרי' בסוף במה מדליקין [דף ל"ד ע"ב] איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין דברי ר' יהודה ומסקי' התם דבין השמשות [דר"י] תלתא רבעי מיל, וקשה דר' יהודה אדר' יהודה דהכא קאמר ד' מילין, ותירץ ר' דיש חילוק בין לשון משתשקע ובין משקיעת, דמשתשקע משמע דמסוף שקיעתה עד שתגמור כגון משנכנסה לסוף החלון שהיא שוקעת בו שהיא כבר אחורי הכיפה לגמרי הוי תלתא רבעי מילא אבל מתחלת שקיעתה עד סוף שקיעתה יום גמור הוא ומשקיעת החמה דהכא היינו משהתחילה ליכנס בעובי הרקיע דמההיא שקיעה עד הלילה הוי ד' מילין ומייתי ראי' לדבריו מהא דאמר [שם דף כ"א ע"ב] גבי נר חנוכה מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ואי מתחלת שקיעתה קאמר עדיין יום גמור הוא ומאי פרסומי ניסא דשרגא בטיהרא לא מהני אלא ודאי יש חילוק בין משתשקע ובין משקיעת החמה, ולפי זה קשיא מה שפי' לעיל [דף צ"ג ע"א] אמאי דם נפסל בשקיעת החמה כיון דלשון דשקיעה משמע תחלת שקיעתה, ועוד שמעתי מקשה מהא דאמר בנזיר בסוף הריני נזיר מן הגרוגרות [דף ט"ז ע"א] דקאמר כגון דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה והתם אי אפשר לפרש סמוך לתחלת שקיעה דא"כ הוי יום גמור וסוגיא דהתם מוכחא דמיירי כגון דחזאי בין השמשות, ולעיל נמי בפרק כיצד צולין [דף פ"א ע"א] קתני עלה דהא מילתא ברואה בין השמשות, ואומר ר' דאין לדייק משם כיון שאין לפרש בע"א, ואגב אורחי' אומר ר' מה שרגיל ר"ת לומר דמה שאנו קורין קריית שמע בערבין פעמים מבעוד יום אנו סומכין אהא דאמרי' פ' תפלת השחר [דף כ"ז ע"א] דעבד כר' יהודה עביד תפלת המנחה עד פלג המנחה דהיינו שעה ורביע לפני צאת הכוכבים וכי היכי דמכאן ואילך לילה הוא לתפלת המנחה ה"נ חשיב לי' לר' יהודה לילה לענין ק"ש, ולא נהירא לר' דקא"ל ר' יהודה לר' מאיר בריש ברכות [דף ב' ע"ב] דס"ל לר' מאיר זמן ק"ש משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן א"ל ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום הן טובלין (דסד"א) [דס"ד] דקודם בין השמשות דידי' קאמר ואם איתא לר"ת כ"ש דלימא לנפשי' טפי דהא שעה ורביע קודם הלילה דהיינו פלג המנחה הוי לילה לענין ק"ש וזהו מעט [קודם] לתחילת שקיעת החמה דהיינו ד' מילין קודם צאת הכוכבים דד' מילין היא שיעור שעה וחומש שעה כדקאמר בברייתא דעביו של רקיע עשירית היום וזהו שעה וחומש שעה לד' מילין וא"כ לדידי' תקשי טפי שהיו קורין ק"ש תלתא מילי ורבעא לר' יהודה קודם בין השמשות דידי' שהרי שעה קטנה היו טובלין לר' מאיר קודם בין השמשות (דילמא) [ושמא] היו ממהרין לטבול כדי ש(י)סמוך לטבילתו יתחיל בין השמשות דהיינו הערב שמש ושיעור טבילה וסיפוג מעט הוא כדאיתא בד' מיתות [דף ס"ג ע"ב] כמגדיון לשילה שיעור שתי טבילות ושני סיפוגין והרבה נסתפק ר' אמאי אמרי' בבמה מדליקין [דף ל"ד ע"ב] דבין השמשות ספק יום הוא ספק לילה דיכול אדם לשערו (להילוך) [מהילוך] אדם בינוני אחד (שהלך) [שילך] עשר פרסאות מעלות השחר וכל הנשאר יהא לילה וכי תימא עלות השחר גופי' ספק הוא מאימתי הוא מתחיל מ"מ נשער מהנץ החמה דידוע הוא כ[ד]מוכח בפ"ק דמכלתין [דף י"ב ע"ב] דבין קודם הנץ ובין לאחר הנץ לא טעו אינשי, וי"ל דהילוך אדם בינוני ספק הוא לנו.
כל הישוב כולו תחת כוכב אחד עומד. וא"ת והא אמרינן כל העולם כולו שליש ימים שליש מדבריות שליש יישוב ולדברי ר' נתן לא הי' להיות ברקיע אלא שלשה כוכבים, והי' אומר ר' דהא דאמרינן [במדרש כאן] שליש ימים היינו בשאר ימים אבל ים אוקיינוס אין לו שיעור כדאמר במדרש דשלשים ושתים מדות מה שאמרנו שליש ימים זהו ימים אבל ים אוקיינוס אין לו שיעור ומי שבראו יודע מדתו, והשתא מצי למימר דכנגדו עומדים כל הכוכבים, מיהו קשה לר' מהא דאמר לקמן מן הארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה וזו היא המדה שמקצה השמים ועד קצה השמים כדמוכח בפ' אין דורשין [דף י"ב ע"א] ובשלהי אחד דיני ממונות [דף ל"ח ע"ב] ובשלהי מסכת תמיד [דף ל"ב ע"א] דממזרח למערב כמו מן השמים לארץ ואי(ן) כל היישוב תחת כוכב אחד עומד הוה לי' חלל הכיפה מהלך יותר מאלפים שנה שהרי אין מספר לכוכבים שברקיע, גי', מ"ר, וההיא דר' נתן פליגא נמי לההיא דכל היישוב בין עגלה לעקרב הוא יושב שהרי כמה כוכבים יש ביניהם וגם חשבון דה' מאות שנה אינו מכוון לחשבון דכוש אחד מששים בעולם, ודוק ותשכח.
<h2>דף צד:</h2>
ערל שלא מל ענוש כרת. [ו]אמרי[נן] לי' קום מהול ה"נ נימא קום עייל. ואין דרך רחוקה לטמא. דכיון שחייב הכתוב טמא [אין] לפוטרו מטעם שהוא בדרך רחוקה דכיון שאינו יכול לשחוט פסחו אלא על ידי אחרים גם עכשיו יעשה אותו על ידי אחרים, וכן ערל כר' עקיבא דמרבי ערל כי טמא בפ"ק דחגיגה [דף ד' ע"ב] ודבר תימא הוא קצת כשהוא עומד חוץ לעזרה והוא ערל או טמא חייב בפסח ואם ימול את עצמו או יטהר את עצמו יפטר, ומיהו דוגמתו מצינו כל הראוי לבילה בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ועיקר טעמא כדפרי'.
מה להלן חוץ לאכילתו. פי' בקו' דכתיב כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאת מאת פניו, וקצת קשי' (דבפ"ב) [מפ"ב] דמכות [דף י"ט ע"ב] דמשמע מהאי טעמא דאין שאת אלא אכילה לא נפקא לן אלא מעשר שני שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים אבל מעשר שני שפודין אותו פסיעה אחת חוץ משמע התם דנפקא לן מדאפקי' רחמנא בלשון שאת.
אף כאן חוץ לאכילתו. פי' בקו' מן המודיעים ולחוץ (יהא) [והכי] איתא בהדיא (בת"כ) [בספרי] בפר' בהעלותך ולכאורה לא משמע הכי אלא אפי' פסיעה אחת חוץ לירושלים דממעשר היכי מצי למילף מן המודיעים ולחוץ והכי איתא בהדיא (בתורת כהנים) [בספרי] בפר' בהעלותך נאמר ריחוק מקום במעשר ונאמר ריחוק מקום בפסח מה ריחוק מקום האמור במעשר חוץ למקום (אכילתן) [אכילתו] אף ריחוק מקום האמור בפסח חוץ למקום אכילתו איזה מקום אכילתו מפתח ירושלים [ו]לפנים ר' יהודה [אומר] משמו מה ריחוק מקום האמור במעשר [חוץ] למקום הכשרו אף ריחוק מקום האמור בפסח [חוץ] למקום הכשרו ואיזהו הכשרו מפתח עזרה ולפנים ולפי' זה איני יודע מה תירץ רבא תנאי היא דההיא ברייתא דערל שלא מל ענוש כרת לא אתי לא כמר ולא כמר אפי' כמאן דאמר חוץ למקום אכילתו דמשמע לא אמרינן לי' כשהוא פסיעה חוץ מירושלים קום עול, ובברייתא אמרי' קום מהול, וצריך לומר דלא מייתי תנאי היא אלא משום דאשכחן דפליגי תנאי אליבא דר' אליעזר בשיעור דרך רחוקה ותו לא איכפת לן אם נאמר [דהא] (דתנן) [דתניא] ערל שלא מל ענוש כרת [כר'] יהודה תנא שלישי שיסבור אליבא דר' אליעזר דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ דהשתא לא מצי עייל, נ"ל.
בטמאים הלך אחר העומדים בעזרה. פי' בעשיית פסח בטומאה הולכין אחר רוב טהורין העומדין בעזרה שהרי [ה]שאר (כדרך) [בדרך] רחוקה הן. פי' בירושלמי רבנן (אמר') [אמרי] כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב ומניח את הנקודה וכשהנקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה ומניח את הכתב, ר' יוסי אומר אפי' אין הנקודה אלא אחת מלמעלה אתה דורש את הנקודה ומסלק את הכתב ה' שברחוקה נקוד איש רחוק ולא דרך רחוקה.
הדין עם רש"י דלא גרסינן כמו שיש בספרים שומע אני אפי' שניים ושלשה פרסאות דמה לו להזכיר שניים ושלשה פרסאות משום (הני) [הכי] לאו דרך רחוקה הוא כיון שיכול [לבא] בשעת שחיטה או בשעת אכילה ואי כר' אליעזר אפילו (פעם) [פסיעה] אחת ומאי איריא שלש פרסאות הילכך נראה לגרוס כדגרסי' בתוספתא.
<h2>דף צה.</h2>
מה בין ראשון לשני כו'. בתוספתא קתני (עדיין) [עוד] הראשון נשחט בג' כתות ואין שני נשחט בג' (כיתון) [כיתות] ותימא אמאי לא חשיב לי' (במתניתא) [במתניתין] (ואכתי) [ובתוספתא] נמי אמאי לא חשיב ביקור ארבעה ימים דליתי' בשני ואיתי' בראשון כדממעטי' לי' בגמ' [לקמן צ"ו ע"א], וי"ל דלא חשיב במתניתין אלא הנך שנוהגין בראשון לבדו ולא בשאר קרבנות אבל ביקור דנוהג בתמיד לא קחשיב, ומיהו ההיא דנשחט בג' (כיתון) [כיתות] קשיא אמאי לא תני לי' במתניתין, וי"ל דתנא ושייר וכי תימא מאי שייר דהאי שייר שייר נמי ביקור, ובתוספתא דלא חשיב ביקור טעמא (כדמפרש) [כדפרי'].
אימא ליהוי כפרט וכלל. פי' שנחשוב יעשו אותו שכתב אחר הפרטות (וכלל) [לכלל] וכלל כל מילי קמ"ל מדכתיב כל הני פרטות עשה ולא תעשה הניתק לעשה ולא תעשה גמור שאין לנו לדון בפרט וכלל אלא בכלל ופרט וכלל דמרבי כעין הפרט וממעטין (אלא) [שלא] כעין הפרט כמו שדורש באידך ברייתא דלקמן, ושמא (לבד) [להכי] חושבו כלל ופרט וכלל דתרי יעשו אותו כתיבי קודם (ההפטורת) [הפרטות] והא דבעי רבנן האי יעשו אותו מאי (עביד) [עבדי] לי' ולא משני דאצטריך לכללי ופרטי משום דהוה מצי למכתב ככל חוקת הפסח (ואייתי) [ואייתר] יעשו אותו למימרא דאין שוחטין את הפסח על היחיד כדמשמע יעשו אותו.
מיבעיא ליה שאין שוחטין את הפסח על היחיד. ק"ל דתיפוק לי[ה] (מבכל) [מככל] חקת הפסח דפסח ראשון נפקא לן בפ' האשה [דף צ"א ע"א] שאין שוחטין אותו על היחיד (ו)מדכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד וצריך לומר דההיא (דרשי) [דרשא] לית לי' (בפסח) [ופסח] ראשון נפקא לי' משום דלא גרע מפסח שני אבל זה אין סברא לומר דקסברי ששוחטין פסח ראשון על היחיד אלמא יעשו אותן לאו דוקא.
לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. פי' בקו' דלאו שניתק לעשה הוא דכתיב בבית אחד יאכל לא תוציא כו', משמע לא תוציא לאוכלו בבית אחר אלא בבית אחד יאכל בעמוד והחזר קאי אם הוציאו, וקשה לר' היכי חשבי' [ל]הא ניתק לעשה והא לאו שקדמו עשה הוא ולא חשיב ניתק כדמוכח בפ"ב דמכות [דף ט"ו ע"א].
<h2>דף צה:</h2>
פסח שני אין טעון לינה. תימא לי אמאי אצטריך קרא והא לא מרבי' מ[כ]כל חוקת הפסח מצוה שאינה על (גופן) [גופו]. יש פירושים שכתוב בהן טעון לינה יום אחד. וקשה לר' דמוכח בסוכה דטעון לינה כל שבעה בפ' לולב וערבה [דף מ"ז ע"א] דקאמר התם כשם ששבעת ימי החג (טעונות) [טעונים] קרבן שיר וברכה ולינה כן שמיני טעון קרבן שיר וברכה ולינה מאי לאו זמן לא ברכת המזון ותפילה ה"נ מסתברא דאי ס"ד זמן, זמן כל שבעה מי איכא השתא משמע דקרבן ולינה ניחא לי' שיהו כל שבעה, וכן מוכח נמי במס' זבחים בפ' דם חטאת [דף צ"ו ע"ב] דהתם תנן ר' טרפון אומר אם בישל (בן) [בו] בתחלת הרגל יבשלו בו כל הרגל ומפרש בגמרא מאי טעמא דר' טרפון דאמר קרא ופנית בבוקר והלכת לאוהליך הכתוב עשאן לכולן בוקר אחד אלמא משמע דהאי קרא לאחר כל ימי החג איירי ומהכא נפקא לן לינה אלמא הוייא כל שבעה.
כל היכא דקרינא בי' אל מחוץ למחנה קרינא בי' וישלחו מן המחנה כו'. וא"ת כיון דאין ח(י)לוק היכל מעזרה למאי הלכתא כתיב מן המחנה דמשמע מקצת מחנה (ד)חלוק מן העזרה ואיכא למימר דעשה מיהא איכא בהיכל טפי מעזרה דלא אשתרי מהיקישא דאל מחוץ למחנה אלא כרת (לחוץ) [לחוד].
<h2>דף צו.</h2>
ואלא הזה למה לי למעוטי פסח שני דכוותי'. דפסח דורות נראה טפי לרבויי (מעבודת) [מועבדת] את העבודה והא ליכא למימר הזה דויקחו מבעשור [נמי] למעט פסח שני דאין מקחו מבעשור אבל פסח דורות לא ממעטי' דאמאי איצטריך תו למעט [פסח שני] מביקור כיון דאין מקחו מבעשור הרי שאין שם ביקור דכשאמרה תורה מקחו מבעשור היינו נמי ביקור דאם לא כן אם ימצא אותו בעל מום קודם שחיטה ויביא אחר הרי לא קיים מקחו דפסח מבעשור.
<h2>דף צט:</h2>
לא יאכל אדם עד שתחשך. וטעמא כדאמר בגמרא [דף ק"ז ע"א] משום דילמא אתי למיכל אכילה גסה, וא"ת דלעיל בפ' כל שעה [דף מ' ע"א] אמרינן בציקות של גויים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ובסוף פירקין [דף קי"ט ע"ב] נמי אמרינן הסופגנין והדובשנין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה והכא אסרי' לאכול אפי' מבעוד יום, ואומר ר' דוודאי כשסילק אדם סעודתו והוא שבע אינו יכול לחזור ולישב ולאכול והולכת תאותו אבל כל זמן שהם עוסקין באותה סעודה אינו הולך תאותו כל כך ויאכל עדיין מצה לתיאבון, אי נמי כשמתחיל סעודה ביום אוכל כל שבעו וסבר דכי אתי לאורתא יתאווה לאכול מצה אבל כשמתחיל סעודה בתחלת הלילה מעלה על דעתו ואינו אוכל כל שבעו כדי שיאכל מצה לתיאבון, והאי לא יאכל דקתני בסופגנין ואיסקרטין מיירי או במצה עשירה דאלו מצה לא מצי למיכל דאמרי' בירושלמי דערבי פסחים האוכל מצה בערב הפסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו שלוקה פי' לפי שהוא גרגרן שממהר לאוכלה קודם זמנה וא"כ אפי' קודם למנחה אסור ואי במיני פירי האמר לקמן [דף ק"ז ע"ב] דשרו באכילה, ור"ת הי' נוהג לאכול בערב הפסח מצה עשירה דהא דאמרינן דהאוכל מצה בערב הפסח כו' היינו מצה שראוי' לצאת (בו) [בה] ידי חובתו בפסח.
ערבי פסחים. אי גרסי' ערבי ביו"ד רוצה לומר ערבי פסחים דעלמא ואי גרס ערב פסחים רוצה לומר ערב שחיטת פסחים. סמוך למנחה. היינו חצי שעה קודם דהיינו מט' שעות ולמעלה כדמוכח בגמרא [דף ק"ז ע"א]. לא יאכל כו'. ומיירי בהתפלל תפלת המנחה דאי בלא התפלל אפילו בשאר ימות השנה נמי אסור לאכול קודם שיתפלל תפלת המנחה כדתנא בפ"ק דשבת [דף ט' ע"ב] דבגמרא מסיק דסמוך למנחה קטנה תנן.
ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ותימא מאי אפי' שייך כאן וכי אין יכול לאכול עני בה(י)סיבה כמו העשיר, ונראה דאדלעיל קאי לא יאכל עד שתחשך ואפי' עני שבישראל שלא אכל כמה ימים שלא הי' לו מה לאכול אינו רשאי לאכול עד שתחשך ולא [אלא] יאכל עד שיסב דקתני קאי.
ולא יפחתו לו מד' כוסות כו'. משמע הלשון שאין נותנין לו ולבני ביתו כי אם ד' כוסות ואין נותנין ד' כוסות לכל אחד ואחד אלא [הוא] מוציא את כולם וסברא הוא דמאי שנא קידוש וברכת המזון של פסח משל כל השנה כולה (ומוציא) [שמוציא] האחד את כולם וכן נמי משמע בגמרא [דף ק"ח ע"ב] דקאמר השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא ומוקי לה והוא דאשתי רובא דכסא (ששתו) [ששתה] רובא דכסא ובני ביתו שתו מזה הנשאר משמע דלכתחלה אין רגילות להשקותם אלא הוא שותה תחלה כל הכוס והם יוצאים בשמיעה דהשתא נמי כששתו על כורחין לא יצאו אלא בשמיעה דהא בעינן דלשתי רובא דכסא והם לא שתו אלא (מיעוטן) [מיעוטו] ודוחק לומר ולפרש הוא יצא אבל הם לא יצאו, ומיהו יש לדחות שלכל אחד יש כוסו לפניו כמו שנוהגים והוא נותן מכוסו לאחר שבירך לתוך כוסם ולהכי יצאו דשתו כוס שלפניהם וכשהשקה מכוסו לבני ביתו לא בשביל המצוה דהא רובא דכסא בעי לשתות ולצאת ידי חובתו אלא פעמים שהוא (בו שהוא) [שוהא ביניהם] שותין מכוסו וקמל"ן דיצא, אי נמי בבניו ובני ביתו קטנים מיירי כדאמרי' בפרק ראוהו ב"ד [דף כ"ט ע"ב] לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא א"כ פורס עמהן אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי (לחנכו) [לחנכם] במצות, ומיהו בגמרא [דף ק"ח ע"א] משמע שצריך לכל אחד כוסו דקתני הכל חייבין בד' כוסות הללו אחד אנשים [ואחד הנשים] ואחד התינוקות אמר ר' יהודה [וכי] מה תועלת לתינוקות ביין משמע דת"ק מצריך כוס אף לתינוקות, ומיהו יש לדחות דחייבין דקאמר היינו שצריכין שיהיו שם לשמוע ברכת ד' כוסות ואפילו תינוקות משום חינוך, וא"נ לכתחלה צריך להשקותם משום מצוה ונראה להחמיר ולהצריך ד' כוסות לכל אחד והמחמיר צריך ליזהר שכל אחד (ש)לא יהא כוסו פגום דהא אמרי' בגמ' [דף ק"ה ע"ב] טעמו פגמו.
ולא יפחתו לו מד' כוסות. מפר' [בירושלמי] כנגד ד' (כוסות) גאולות כדפי' בקו', ועוד מפרש שם טעם אחר כנגד ד' כוסות שעתיד הקב"ה להשקות אומות העולם רוח זלעפות מנת כוסם כוס דירמי' קח את כוס היין כוס ביד ד' וכנגדן נאמרו ד' כוסות לישראל (על) מנת חלקי וכוסי, כוס ישועות אשא (תשועות) [ישועות] תרי משמע פי' מדלא כתיב ישועת וכוסי רוי', ועוד אמרי' בגיד הנשה [דף צ"ב ע"א] כנגד ד' כוסות הכתובים במשקה פרעה.
מאי איריא ערבי פסחים כו'. והא דלא משני תנא בפסח קאי כדמשני לעיל פרק כל שעה [דף ל"ז ע"א] גבי אין אופין פת עבה בפסח משום דכיון דשבת נוהג בכל שבוע אין לו לתנא לתלות בפסח אפי' כי קאי בפסח, ובריש פ' מקום שנהגו [דף נ' ע"ב] דפריך כי הכא לא שייך נמי לשנויי תנא בפסח קאי דהתם לא מקשי אלא מתוך לשון המשנה דקתני מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין דמשמע הא מחצות ואילך אסור בכל מקום דהא עיקר המשנה אתי לאשמועינן דקודם חצות אסור היכא שלא נהגו וע(ו)ד חצות דקתני למה לי.
<h2>דף ק.</h2>
ודילמא משבשתא היא. וברייתא קמייתא דקתני מן המנחה ולמעלה עיקר משום דמתני' מסייעא לי' דמסתמא אתיא מתני' ככולי עלמא אפילו כר' יהודה ואית לן למימר דהך לא מתני' בי(') ר' חייא ור' אושיעא. אלא מחוורתא כדרב הונא. דאתיא כר' יוסי דלר' יהודה אפי' בערבי שבתות אסור סמוך למנחה וברייתא קמייתא דקתני מן המנחה ולמעלה לאו דוקא וברייתא דלקמן [דף ק"ז ע"ב] דקא' אפי' אגריפס המלך שהי' רגיל בט' שעות אותו היום לא יאכל עד שתחשך צריך נמי לאוקמי [כר' יוסי דאי] כר' יהודה אפי' ערבי שבתות וימים טובים נמי.
הלכה מכלל דפליגי בהפסקה [דתניא מפסיקין] לשבתות כו'. וא"ת דילמא בשבתות דווקא פליגי אבל בערבי פסחים אפי' ר' יוסי מודה דמפסיק, וי"ל דקים לי' דפליגי בתרוויהו, ועוד דאמרינן לקמן [דף ק"ב ע"א] בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום כו' וקתני התם פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי והתם סתמא קתני וקדש עליהם היום בין יום טוב [ושבת] ובין פסח.
מפסיקין לשבתות. פי' בעקירת שולחן ולברך ברכת המזון מיד כדמוכח בברייתא דלקמן [שם] מביאין כוס של יין ראשון אומר עליו ברכת המזון ושני אומר עליו קידוש היום ולהכי פשיטא לי' לקמן גבי אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי דבעי לר' יהודה עקירת שולחן לפי שהיו רגילין לסלק השולחן קודם ברכת המזון כדמשמע (בפ"ג שאכלו) [בפ' כיצד מברכין] [דף מ"ב ע"א] גבי סילק אסור מלאכול, ומיהו יש ספרים דגר' לקמן ראשון אומר עליו קידוש היום ושני לברכת המזון דאפי' שמו' דאינו מחמיר לקמן כר' יהודה סובר פורס מפה ואח"כ מקדש וכנגד הפסק דפריסת מפה סובר ר' יהודה עקירת שולחן.
ר' יוסי אומר אין מפסיקין. אלא גומר(ין) כל (סעודתן) [סעודתו] ואח"כ אומר ברכת המזון ואח"כ קידוש היום כדמוכח ברייתא דלקמן [דף ק"ב ע"א] ומשמע דאין צריך לעשות סעודה אחרת לשם שבת ולשם פסח דא"כ מה לו להמתין יפסיק ויעשנה מיד וא"ת א"כ אחר ברכת המזון איך יעשו קידוש בלא סעודה, וי"ל דאין לחוש כיון דמיד אחר סעודה עושין קידוש ואותה סעודה עלתה לה לסעודת שבת כמו שפי' שאין צריך לעשות סעודה אחרת וכן מוכח בתוספתא דברכות [פ"ה ה"ד] ולקמן בשמעתין במלתי' דר' יוסי מזגו לו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון ומזכיר [של] שבת בברכת המזון מדמזכיר של שבת בברכת המזון ש"מ דעלתה לה לסעודת שבת, ומיהו קשה לר' יוסי איך יעשו ד' כוסות כיון שלא יקדשו עד אחר ברכת המזון וגם לא יעשו סעודה אחרת וצריך לומר דבלא סעודה יעשו ד' כוסות שלא כסדר דרגילין לעשות של ברכת המזון תחלה ואחריו של קידוש ואחריו (של) ירקות ואחריו שלישי למה נשתנה ואחריו מרור וכוס רביעי להלל.
ר' יוסי אומר אין מפסיקין. ובהתחילו בהיתר [מיירי] דאלו באיסור אפי' ר' יוסי מודה דמפסיק כדפי' רשב"ם, וכי קאמר נמי ר' יהודה מפסיקין כגון שקידש היום אבל לא קידש היום אלא שהגיע שעת המנחה אין מפסיקין כדמוכח בעובדא (קמייתי דבסמוך) [דמייתי בסמוך]. שהיו מסובין כו'. והתחילו בהיתר שהרי ר' יהודה הי' עמהם. ה"ג בתוספתא אמר לו א"כ לא נפס[י]ק וה"פ רצונך שתפסיק ותחמיר כר' יהודה אף אתה וכיון שראה רשב"ג שהקפיד אמר א"כ לא נפסיק כיון שמא יראו כו' אבל מתחלה לא הי' ירא שלא יראו התלמידים כו'.
אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי. דליכא למימר דאין מפסיקין דקאמר ר' יהודה היינו בפריסת מפה דעל כרחין צריכין עקירת שולחן לברך ברכת המזון כדפי' לעיל. אלא פורס מפה ומקדש. פי' רשב"ם דאית לי' לשמואל דהלכה כר' יוסי אלא שבא להחמיר על דבריו שלא לגמור סעודתו ולקדש אח"כ אלא פורס מפה ומקדש ואח"כ יגמור סעודתו דאי לא תימא הכי שמואל דאמר כמאן דברייתא דקתני פורס מפה ומקדש לא קאי אהפסקת אכילה אלא בבא לקדש עתה ולאכול בתחלה מיירי, ובחנם דחק דאיכא למימר דלא סבר לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא כחכמים והכי איכא בירושלמי אמר רב(י) יהודה בשם שמואל זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל חכמים אומרים פורס מפה ומקדש.
כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה. וא"ת דלקמן [דף ק"ה ע"א] אמר רב חיננא בר שלמי' (דתלמידי) [ותלמידי] דרב הוו יתבי בסעודתא כו' אמרו לו זיל חזי (אקדיש) [אי מקדיש] יומא (ו)נפסיק ונקבעי' לשבתא פי' נפסיק בעקירת השולחן ובברכת המזון כר' יהודה אמר להו (שבתא הוא דקבעה אנפשה) [שבתא קבעה נפשה] דהכי אמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש פי' שאסור לאכול בלא קידוש ואיכא היכירא בלא עקירת שולחן וד(א)י בפריסת מפה וקידוש אלמא משמע דסבירא לי' לרב [דלקידוש קובעת] והתם קאמר רב להבדלה אינה קובעת ושמא בהבדלה פליג עלי'.
<h2>דף ק:</h2>
לאו לעקירת שולחן. [אין לפרש] בלא ברכת המזון דא"כ כמאן סבירא לי' לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא עקירת השולחן קרי ברכת המזון כדפי' לעיל, ולספרים דגרסי נמי לקמן ראשון אומר עליו קידוש ושני ברכת המזון י"ל שהיו עוקרין השלחן לפני קידוש כדי להפסיק אלא שהקידוש עושה קודם לפי שאסור לשתות כוס של ברכת המזון בלא קידוש.
אקלע כו' פירס מפה וקידש. בהתחלת סעודה מיירי כדפי' רשב"ם. ושוין. ר' יהודה ור' יוסי דפליגי בהפסקה מודה ר' יהודה דלכתחלה אין מביאין קודם קידוש ו[ה]טעם לפי שהי' נראה שמבעוד יום התחילו סעודתם, ורשב"ם פי' עוד בע"א.
שאין מביאין השולחן אלא א"כ קידש. והא דתני פרק כל כתבי [דף קי"ט ע"א] ב' מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת כו' עד מצא נר דלוק ושולחן ערוך כו' דמשמע שהיו מביאין השולחן קודם קידוש, התם ה"פ מצא שולחן ערוך ומזומן במקום (אחד) [אחר] כדי להביאו לאחר קידוש, ויש ליתן טעם למנהג שלנו להביא שולחן קודם קידוש דהא משמע הכא דלכתחלה אין מביאין אפי' בפריסת מפה, וי"ל דשולחנות שלנו גדולים יותר מדאי וטורח (הי') [הוא] להביאם לאחר קידוש ולהפסיק כל כך בין קידוש לסעודה אבל שולחנות שלהן קטנים [היו] וכל אחד ואחד הי' לו שלחן לפני מטתו ואפי' בחול היו רגילין למיסב אפוריא ברישא והדר מקרבי תכא קמייהו כדמוכח בפ' ג' שאכלו [דף מ"ו ע"ב] דפר' וגדול הי' יושב ומשמר [ידיו] עד שיטלו כולן ידיהן ומשני לאלתר מעיילי תכא קמייהו ובשבת יאחרו עד אחר קידוש שזהו שינוי מעט.
אמר רב ידי קידוש יצאו. ואע"פ שלא שתו [רק שיטעום המברך או אפילו אחד מהם] דהא (ד)קיימא לן המברך צריך שיטעום ואם לא טעם אלא אחד מהן יצאו כולן ידי חובתן כדמוכח בשלהי בכל מערבין [דף מ' ע"ב] ומיהו לכתחלה נכון שיטעמו כולם, ונראה דהלכתא כשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה ואע"ג דבעלמא רב ושמואל הלכה כרב באיסורי וגם ר' יוחנן סבירא לי' כרב בסמוך דקאמר אף ידי יין נמי יצאו ונהי דאתותב ר' יוחנן ביין ביש קידוש שלא במקום סעודה לא איתותב מיהו הלכה (כרב) [כשמואל] דרב הונא ורבה ואביי כולהו סברי בסמוך דאין קידוש אלא במקום סעודה וכן פסק במגילת סתרים וכן המנהג, והרב ר' ניסים פירש במגילת סתרים דהא דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה היינו היכא שהי' בדעתו לאכול במקום הקידוש והלך למקום אחר אבל אם מתחלה קידש על דעת (שלא) לאכול במקום אחר מועיל הקידוש והביא ראי' מהא דאמר בירושלמי דסוף כיצד מברכין מי שסוכתו עריבה עליו לילי יו"ט האחרון מקדש בביתו ועולה ואוכל בסוכתו, [א"ר בון ולא פליגון מאי דאמר רב בשלא הי' בדעתו לאכול בבית אחר, ומאי דאמר שמואל בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר], ומיהו על כרחין פליגי (לתלמודא) [אתלמודין] דלפי הירושלמי כי פריך בסמוך [דף ק"א ע"א] ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא כו' לימא להוציא כל בני העיר שדעתם לאכול בביתם מתחלה, ועוד דאמרינן בסמוך [דף ק"א ע"א] כי הוה מקדש לן רבה אמר [לן] טעימו מידי (ד)הכא דילמא עד דאזליתו (לאושפיזכני) [לאושפיזכו] אתעקרא לכו שרגא ובקידוש' דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה משמע שלא הי' מקפיד על סעודת שבת שלא יאכלוה שהי' מחשב שיאכלו בלא נר שפיר אבל קידוש לא יכלו לעשות בלא נר או ילכו לאכול במקום שיש נר אלא שירא שלא יהי' שם יין לקידוש ולכך קאמר להו טעימו מידי כדי לצאת בקידושא דהכא, ולפי הירושלמי אפי' לא יטעמו שם כיון שדעתם לאכול במקום אחר יוצאין ידי קידוש, ומיהו ההיא יש לדחות דה"פ דילמא מתעקרא לכו שרגא ולא תוכלו לאכול בבתיכם בלא נר ובקידושא דהכא לא נפקיתו.
<h2>דף קא:</h2>
צריכין ברכה לפניהם ולאחריהן. אך אינו נראה כדפי' בליקוטין שלי, ומיהו יש לדחות דשמא אע"ג דתאנים וענבים בתוך הסעודה אין צריכין ברכה לפניהם ולאחריהן מ"מ ביין צריך משום דקובע ברכה לעצמו דהא מהאי טעמא קאמר התם דפת לא פטר את היין דקאמר התם מפני מה אמרו דברים הבאין בתוך הסעודה מחמת הסעודה אין צריכין ברכה לפניהן ולאחריהן מפני שפת (פוטרתו) [פוטרתן] ופריך יין נמי נפטרי' פת ופי' ואנן תנינן [ברכות דף מ"ב ע"ב] הביאו לפניהן יין תוך המזון כל אחד מברך לעצמו, ומיהו אין מנהג לברך על היין בתוך הסעודה לאחריו דעיקר קשייא דיין קיימא לפניו ומכח המשנה דקשי' לי' שמצרכת לברך בתוך הסעודה לפניו.0...
<h2>דף קג:</h2>
כיון דאמר הב לן ונברך אסור למשתי. לעיל פי'. בריך על כל כסא וכסא. ומיהו ברכה דלאחריו לא הי' מברך דברכת המזון פוטרתו כדפר' לעיל דשינוי מקום צריך לברך היינו דווקא לפניו אבל לאחריו על מה שאכל מברך, ועוד דדמי לההיא דשמש מברך על כל פרוסה ופרוסה שאינו מסיח דעתו כל כך (שנצרכינהו) [שנצריכנו] בכל פעם ברכת המזון כדפי' לעיל.
רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך. משמע הכא דאע"ג דברכת המזון טעונה כוס לא הי' מברך אכסא דברכתא וא"כ משמע מהכא דהיכא דתקנו חכמים כוס לא צריך לברוכי כפ"ה, וא"ת אכתי אמאי מברכין בפה"ג בכוס שני שלאחר הגדה והא כבר בירך בכוס ראשון שלפני ההגדה דאפילו תהא ה(א)גדה טעונה כוס לא צריך לברוכי כדפר', וי"ל דה(א)גדה הוי הפסק דמסיח דעתו לשתות עד אחר ההגדה ואע"ג דבין ראשון לשני אם רצה לשתות ישתה [מכיון שהתחיל אשר גאלנו אסור לשתות] והוי כמו ברכת המזון דמסקי' הכא דצריך לברך אכסא דברכתא (ד)משום דברכת המזון הויא הפסק ומיהו לענין קידוש חשבינן לי' שפיר במקום סעודה (דלא) [דלענין] [זה לא] הויא אגדתא הפסקה, ולמאי דפרישית דאגדתא הויא הפסקה א"כ לאחר ירקות דטובל ראשון צריך לברך בורא נפשות רבות וגם נראה לברך אחר כל ד' כוסות.
